בימינו עושה רושם שהדאגה ממלחמה גרעינית, שפעם (קצת לפני הדור שלי, אבל ראיתי את זה מספיק ממקורות עקיפים) הייתה אחת הדאגות הגדולות של העולם, כבר די נעלמה. הדאגה הראשית בתקשורת היא פיגועי טרור, קצת דאגות ממלחמה קונבנציונלית, לפעמים מדברים על סכנות עתידיות כמו בינה מלאכותית, אבל זה קורה בעיקר בחוגים טכנולוגיים יותר או כקוריוז משעשע בחדשות, לא ממש כדאגה ממשית. וזה אומר שאנחנו במידה מסוימת רגועים יותר – פיגועי טרור ומלחמות קונבנציונליות, עד כמה שהם נוראים, הם דברים שניתן לשרוד. כבר התמודדנו איתם בעבר, אנחנו מתמודדים איתם במידה כזו או אחרת כל יום, ואנחנו יכולים לדמיין את עצמנו חיים באופן די דומה לחיים הנוכחיים שלנו גם אם יהיו יותר פיגועי טרור או מלחמות קונבנציונליות. וזה שונה מהותית מהדאגה הגרעינית. הדאגה הגרעינית היא מחשבה שבדקה אחת, כל העולם שלנו עומד להשתנות. כל מה שהכרנו, כל המלחמות והמדינות ואידיאולוגיות שהיו לנו יפסיקו להיות רלוונטיים. אם יתמזל מזלנו ונשרוד את המלחמה עצמה, מה שיישאר מהעולם שלנו יהיה משהו שונה לגמרי, ולא מאוד נעים.
את כל זה אתם בטח כבר יודעים – אולי ראיתם את דוקטור סטריינג'לאב או שיחקתם נשורת. אז למה להעלות מחדש נושאים שהתגברנו עליהם? העולם הופך לאט לאט לפחות קטלני, המוכנות של אנשים לרצוח זה את זה הולכת ופוחתת, וממילא רעיון ההשמדה ההדדית המובטחת מוודא שלא יהיו מלחמות כאלה, לא?
תיכף נחזור לזה. בינתיים, נדבר על סוכנות המודיעין סטראטפור; הם מפרסמים כל חמש שנים תחזית לעשר השנים הקרובות. לא מזמן יצא לי, באיחור קל, לקרוא את התחזית שלהם מ 2015, והם אומרים את מה ששמעתי גם ממקורות אחרים כאפשרות הולכת וגוברת: הרעיון שבשנות העשרים, הנושא שיטריד את העולם יותר מכל לא יהיה טרור איסלאמי וגם לא עימות בין המערב לסין; הוא יהיה התפרקות הפדרציה הרוסית. רוסיה היא כיום המדינה הגדולה ביותר בעולם מבחינת גודל השטח שלה, ועם כלכלה הולכת ודועכת, דמוגרפיה שהופכת את הרוסים לפחות ופחות דומיננטיים בחלקים עצומים מהשטח הזה, ותהליכים חברתיים ופוליטיים שעד כמה שאני שומע (אני לא דובר רוסית לצערי אז אני מסתמך על ניתוחים של דוברי אנגלית), הולכים ומרחיקים את מוסקבה מהמחוזות הרחוקים יותר. למי שלא ידע חשוב גם להזכיר שרוסיה היא מדינה רב לאומית, והרבה מאוד מהלאומים האלה רק מחכים להזדמנות שמוסקבה תהיה חלשה מספיק כדי שהם יוכלו להעיף אותה מהם; העובדה שהרבה מהם הם גם מוסלמים ותורכים מוסיפה לזה מימד נוסף, כשהרפובליקה התורכית בעצמה הולכת והופכת בלתי־צפויה מבחינת יחסי החוץ והאגרסיביות שלה – אם רוסיה תיתפס כחלשה מספיק, הם בהחלט עלולים לראות קצת אינטרסים לעצמם בעניין (זה אם הרוסים לא יעשו את אותו הדבר לתורכיה לפני זה). בינתיים בשטחים העצומים של רוסיה במזרח הרחוק יש נוכחות הולכת וגדלה של סינים, ומי יודע אם זה יכול להתלקח מתישהו. המערב בטח לא עומד להכריז מלחמת כיבוש על רוסיה בשום שלב, אבל מה אם הרוסים יחליטו לתקוף? כל אחת מהצרות האלה, פנימית או חיצונית, עלולה להיות אבן הדומינו הראשונה בתהליך הזה.
אתם יכולים לאהוב או לא לאהוב את רוסיה, לראות בה גורם חיובי או שלילי במפת היחסים הבינלאומיים, אבל סטראטפור מזכירים לנו נקודה אחת שמחייבת אותנו לדאוג מהאפשרות של קריסת רוסיה – למדינה יש עדיין מאגר עצום של נשק גרעיני, ומאוד לא ברור מה יקרה איתו בתרחיש כזה.
השקט היחסי שבו קרסה ברית המועצות עלול להטעות אותנו. עם קריסת ברית המועצות הייתה סכנה עצומה לזליגת נשק גרעיני למקומות לא רצויים, שלא לדבר על סכנה שמישהו במשטר עצמו שעמד לאבד את כוחו יעשה משהו טיפשי. העובדה שזה נגמר בשקט היא תוצאה של הרבה פעולות אחראיות של אנשי צבא וממשל במדינות מפוקפקות, הרבה כסף (בעיקר אמריקאי) שנשפך על ניטרול הנשק ועל "המצאת" עבודה לכל אותם מדעני גרעין מובטלים כדי שלא ילכו "לעבוד" אצל מדינות מפוקפקות עוד יותר, ובסופו של דבר גם מאמץ דיפלומטי אדיר לשיכנוע המדינות החדשות שמצאו את עצמן עם נשק גרעיני – אוקראינה, בלארוס וקזחסתאן, לוותר עליו מרצונן. ובנוסף לכל זה – הרבה מזל. אם תתפרק הפדרציה הרוסית יכול להיות שהאנשים האחראיים לעניין יפעלו שוב בחוכמה ובאחריות, אבל זה הימור מאוד רציני. והעובדה שאוקראינה, שויתרה על הנשק הגרעיני שלה בין השאר תמורת התחייבות בינלאומית לשמירה על הגבולות שלה, כיום מוצאת את עצמה עם שכנה שמכרסמת באותם הגבולות, לא מבשרת טובות לסיכויים של מדינות עתידיות להחליט באופן דומה לוותר על הנשק שלהן.
ורוסיה רחוקה מלהיות הדאגה היחידה. ברשימת המדינות הגרעיניות נמצאת עדיין מדינה הפכפכה ורווית אלימות, מדינה שמעורבת מאז הקמתה במלחמות חיצוניות ופנימיות, ומאוד לא ברור עד כמה אפשר לסמוך על האנשים שאצבעותיהן נמצאות על הכפתור – פקיסתאן.
כל הסימנים מראים על חוסר יציבות במדינה הזאת. מדינה שסוכנות המודיעין שלה ידועה בתור הפטרונית של מספר אירגוני טרור שפועלים במדינות השכנות, כולל הטליבאן באפגניסתאן, ומדי פעם בפקיסתאן עצמה. מדינה שמצד אחד משתעשעת עם האיסלאם הקיצוני, ומצד שני סופגת ממנו מדי פעם פיגועי ענק; מדינה שאיבדה כבר כמה ממנהיגיה לפיגועי טרור; מדינה שנמצאת בסכסוך ותיק ואלים עם שכנתה, מעצמה גרעינית לא לגמרי יציבה בעצמה; וגם פה לא כולם זוכרים, מדינה רב לאומית שבחלק מלאומיה יש הרבה מאוד מחשבות בדלניות ועצבניות. כמו במקרה הרוסי, מספיק שאחת הצרות האלה תתלקח מספיק, ולא בלתי אפשרי שהמדינה תתחיל תהליך התפרקות; במצב כזה, מאוד לא ברור מה יקרה עם הנשק הגרעיני שלה. מלחמה גרעינית בין פקיסתאן והודו עלולה גם להתלקח למלחמת עולם – פקיסתאן היא בת ברית קרובה של סין, הודו היא בת ברית קרובה של ארצות־הברית.
יש עדיין מחלוקות בשאלה מה בדיוק יקרה לעולם בתרחיש של מלחמה גרעינית – תלוי את מי שואלים ותלוי עד כמה נרחבת המלחמה, זה יכול לנוע בין המון הרוגים בשני המדינות הלוחמות, עד השמדת המין האנושי, ובאמצע כל מיני תרחישים הוליוודיים מהז'אנר הפוסט־אפוקליפטי. האמת היא שאנחנו לא ממש יודעים – יש גבול לכמה אפשר לנבא בתיאוריה. הניסיון המעשי של העולם עם נשק גרעיני עדיין מוגבל וטוב שכך.
אבל מה לגבי ההשמדה ההדדית המובטחת, והמעבר של העולם להיות פחות ופחות אלים עם הזמן?
הבעיה עם הטיעונים האלה, למרות שבמידה מסוימת הם נכונים, היא שהדיון בין "הימנעות ממלחמה גרעינית" ו"מלחמה גרעינית" הוא מאוד לא סימטרי: הימנעות ממלחמה גרעינית צריכה לקרות שוב ושוב, כל יום, לנצח או עד שנמצא איזשהו פתרון לסכנה הגרעינית. מלחמה גרעינית, לעומת זאת, צריכה לקרות רק פעם אחת. עד עכשיו עברו קצת יותר משבעים שנים מאז סוף מלחמת העולם השניה; האם זו תקופה מספיקה בשביל להשתכנע שמדינות העולם לא רוצות להשתמש בנשק גרעיני? כבר היו תקופות ארוכות יותר של שלום בעולם, שאחריו הגיעו מלחמות נוראות. מי יודע אם המתינות הגרעינית עד עכשיו הייתה תוצאה של ההשמדה ההדדית המובטחת, או אולי פשוט היה לנו מזל שהמספר המועט יחסית של אנשים שהיו עד עכשיו מסוגלים להפעיל נשק גרעיני היו אנשים אחראיים יחסית? מי יודע אם המצב הזה לא ישתנה? אף אחד. הסכנה עדיין איתנו.