הגרעין עדיין איתנו

בימינו עושה רושם שהדאגה ממלחמה גרעינית, שפעם (קצת לפני הדור שלי, אבל ראיתי את זה מספיק ממקורות עקיפים) הייתה אחת הדאגות הגדולות של העולם, כבר די נעלמה. הדאגה הראשית בתקשורת היא פיגועי טרור, קצת דאגות ממלחמה קונבנציונלית, לפעמים מדברים על סכנות עתידיות כמו בינה מלאכותית, אבל זה קורה בעיקר בחוגים טכנולוגיים יותר או כקוריוז משעשע בחדשות, לא ממש כדאגה ממשית. וזה אומר שאנחנו במידה מסוימת רגועים יותר – פיגועי טרור ומלחמות קונבנציונליות, עד כמה שהם נוראים, הם דברים שניתן לשרוד. כבר התמודדנו איתם בעבר, אנחנו מתמודדים איתם במידה כזו או אחרת כל יום, ואנחנו יכולים לדמיין את עצמנו חיים באופן די דומה לחיים הנוכחיים שלנו גם אם יהיו יותר פיגועי טרור או מלחמות קונבנציונליות. וזה שונה מהותית מהדאגה הגרעינית. הדאגה הגרעינית היא מחשבה שבדקה אחת, כל העולם שלנו עומד להשתנות. כל מה שהכרנו, כל המלחמות והמדינות ואידיאולוגיות שהיו לנו יפסיקו להיות רלוונטיים. אם יתמזל מזלנו ונשרוד את המלחמה עצמה, מה שיישאר מהעולם שלנו יהיה משהו שונה לגמרי, ולא מאוד נעים.

את כל זה אתם בטח כבר יודעים – אולי ראיתם את דוקטור סטריינג'לאב או שיחקתם נשורת. אז למה להעלות מחדש נושאים שהתגברנו עליהם? העולם הופך לאט לאט לפחות קטלני, המוכנות של אנשים לרצוח זה את זה הולכת ופוחתת, וממילא רעיון ההשמדה ההדדית המובטחת מוודא שלא יהיו מלחמות כאלה, לא?

תיכף נחזור לזה. בינתיים, נדבר על סוכנות המודיעין סטראטפור; הם מפרסמים כל חמש שנים תחזית לעשר השנים הקרובות. לא מזמן יצא לי, באיחור קל, לקרוא את התחזית שלהם מ 2015, והם אומרים את מה ששמעתי גם ממקורות אחרים כאפשרות הולכת וגוברת: הרעיון שבשנות העשרים, הנושא שיטריד את העולם יותר מכל לא יהיה טרור איסלאמי וגם לא עימות בין המערב לסין; הוא יהיה התפרקות הפדרציה הרוסית. רוסיה היא כיום המדינה הגדולה ביותר בעולם מבחינת גודל השטח שלה, ועם כלכלה הולכת ודועכת, דמוגרפיה שהופכת את הרוסים לפחות ופחות דומיננטיים בחלקים עצומים מהשטח הזה, ותהליכים חברתיים ופוליטיים שעד כמה שאני שומע (אני לא דובר רוסית לצערי אז אני מסתמך על ניתוחים של דוברי אנגלית), הולכים ומרחיקים את מוסקבה מהמחוזות הרחוקים יותר. למי שלא ידע חשוב גם להזכיר שרוסיה היא מדינה רב לאומית, והרבה מאוד מהלאומים האלה רק מחכים להזדמנות שמוסקבה תהיה חלשה מספיק כדי שהם יוכלו להעיף אותה מהם; העובדה שהרבה מהם הם גם מוסלמים ותורכים מוסיפה לזה מימד נוסף, כשהרפובליקה התורכית בעצמה הולכת והופכת בלתי־צפויה מבחינת יחסי החוץ והאגרסיביות שלה – אם רוסיה תיתפס כחלשה מספיק, הם בהחלט עלולים לראות קצת אינטרסים לעצמם בעניין (זה אם הרוסים לא יעשו את אותו הדבר לתורכיה לפני זה). בינתיים בשטחים העצומים של רוסיה במזרח הרחוק יש נוכחות הולכת וגדלה של סינים, ומי יודע אם זה יכול להתלקח מתישהו. המערב בטח לא עומד להכריז מלחמת כיבוש על רוסיה בשום שלב, אבל מה אם הרוסים יחליטו לתקוף? כל אחת מהצרות האלה, פנימית או חיצונית, עלולה להיות אבן הדומינו הראשונה בתהליך הזה.

אתם יכולים לאהוב או לא לאהוב את רוסיה, לראות בה גורם חיובי או שלילי במפת היחסים הבינלאומיים, אבל סטראטפור מזכירים לנו נקודה אחת שמחייבת אותנו לדאוג מהאפשרות של קריסת רוסיה – למדינה יש עדיין מאגר עצום של נשק גרעיני, ומאוד לא ברור מה יקרה איתו בתרחיש כזה.

השקט היחסי שבו קרסה ברית המועצות עלול להטעות אותנו. עם קריסת ברית המועצות הייתה סכנה עצומה לזליגת נשק גרעיני למקומות לא רצויים, שלא לדבר על סכנה שמישהו במשטר עצמו שעמד לאבד את כוחו יעשה משהו טיפשי. העובדה שזה נגמר בשקט היא תוצאה של הרבה פעולות אחראיות של אנשי צבא וממשל במדינות מפוקפקות, הרבה כסף (בעיקר אמריקאי) שנשפך על ניטרול הנשק ועל "המצאת" עבודה לכל אותם מדעני גרעין מובטלים כדי שלא ילכו "לעבוד" אצל מדינות מפוקפקות עוד יותר, ובסופו של דבר גם מאמץ דיפלומטי אדיר לשיכנוע המדינות החדשות שמצאו את עצמן עם נשק גרעיני – אוקראינה, בלארוס וקזחסתאן, לוותר עליו מרצונן. ובנוסף לכל זה – הרבה מזל. אם תתפרק הפדרציה הרוסית יכול להיות שהאנשים האחראיים לעניין יפעלו שוב בחוכמה ובאחריות, אבל זה הימור מאוד רציני. והעובדה שאוקראינה, שויתרה על הנשק הגרעיני שלה בין השאר תמורת התחייבות בינלאומית לשמירה על הגבולות שלה, כיום מוצאת את עצמה עם שכנה שמכרסמת באותם הגבולות, לא מבשרת טובות לסיכויים של מדינות עתידיות להחליט באופן דומה לוותר על הנשק שלהן.

ורוסיה רחוקה מלהיות הדאגה היחידה. ברשימת המדינות הגרעיניות נמצאת עדיין מדינה הפכפכה ורווית אלימות, מדינה שמעורבת מאז הקמתה במלחמות חיצוניות ופנימיות, ומאוד לא ברור עד כמה אפשר לסמוך על האנשים שאצבעותיהן נמצאות על הכפתור – פקיסתאן.

כל הסימנים מראים על חוסר יציבות במדינה הזאת. מדינה שסוכנות המודיעין שלה ידועה בתור הפטרונית של מספר אירגוני טרור שפועלים במדינות השכנות, כולל הטליבאן באפגניסתאן, ומדי פעם בפקיסתאן עצמה. מדינה שמצד אחד משתעשעת עם האיסלאם הקיצוני, ומצד שני סופגת ממנו מדי פעם פיגועי ענק; מדינה שאיבדה כבר כמה ממנהיגיה לפיגועי טרור; מדינה שנמצאת בסכסוך ותיק ואלים עם שכנתה, מעצמה גרעינית לא לגמרי יציבה בעצמה; וגם פה לא כולם זוכרים, מדינה רב לאומית שבחלק מלאומיה יש הרבה מאוד מחשבות בדלניות ועצבניות. כמו במקרה הרוסי, מספיק שאחת הצרות האלה תתלקח מספיק, ולא בלתי אפשרי שהמדינה תתחיל תהליך התפרקות; במצב כזה, מאוד לא ברור מה יקרה עם הנשק הגרעיני שלה. מלחמה גרעינית בין פקיסתאן והודו עלולה גם להתלקח למלחמת עולם – פקיסתאן היא בת ברית קרובה של סין, הודו היא בת ברית קרובה של ארצות־הברית.

יש עדיין מחלוקות בשאלה מה בדיוק יקרה לעולם בתרחיש של מלחמה גרעינית – תלוי את מי שואלים ותלוי עד כמה נרחבת המלחמה, זה יכול לנוע בין המון הרוגים בשני המדינות הלוחמות, עד השמדת המין האנושי, ובאמצע כל מיני תרחישים הוליוודיים מהז'אנר הפוסט־אפוקליפטי. האמת היא שאנחנו לא ממש יודעים – יש גבול לכמה אפשר לנבא בתיאוריה. הניסיון המעשי של העולם עם נשק גרעיני עדיין מוגבל וטוב שכך.

אבל מה לגבי ההשמדה ההדדית המובטחת, והמעבר של העולם להיות פחות ופחות אלים עם הזמן?

הבעיה עם הטיעונים האלה, למרות שבמידה מסוימת הם נכונים, היא שהדיון בין "הימנעות ממלחמה גרעינית" ו"מלחמה גרעינית" הוא מאוד לא סימטרי: הימנעות ממלחמה גרעינית צריכה לקרות שוב ושוב, כל יום, לנצח או עד שנמצא איזשהו פתרון לסכנה הגרעינית. מלחמה גרעינית, לעומת זאת, צריכה לקרות רק פעם אחת. עד עכשיו עברו קצת יותר משבעים שנים מאז סוף מלחמת העולם השניה; האם זו תקופה מספיקה בשביל להשתכנע שמדינות העולם לא רוצות להשתמש בנשק גרעיני? כבר היו תקופות ארוכות יותר של שלום בעולם, שאחריו הגיעו מלחמות נוראות. מי יודע אם המתינות הגרעינית עד עכשיו הייתה תוצאה של ההשמדה ההדדית המובטחת, או אולי פשוט היה לנו מזל שהמספר המועט יחסית של אנשים שהיו עד עכשיו מסוגלים להפעיל נשק גרעיני היו אנשים אחראיים יחסית? מי יודע אם המצב הזה לא ישתנה? אף אחד. הסכנה עדיין איתנו.

בבלארוס מסתכלים על אוקראינה

יותר ויותר דיבורים נשמעים בשבועות האחרונים על זה שמשהו קורה בבלארוס – וזה אולי עומד להיות השינוי הבא במפה הגיאופוליטית האירופית. לצערי אני (עדיין) לא מבין כמעט שום דבר ברוסית או שפות סלאביות אחרות, אז אני מסתמך פה על מקורות דוברי אנגלית.

קצת רקע – הקלישאה אוהבת לכנות את בלארוס "הדיקטטורה האחרונה של אירופה", ויש לכינוי על זה על מה להתבסס. המדינה נשלטת מאז נפילת ברית המועצות על־ידי הנשיא אלכסנדר לוקשנקו[1], וממה שאומרים, היא מתנהלת בערך כמו בימי הקומוניזם – בלי אופוזיציה, תקשורת חופשית, או כלכלה פרטית. המדיניות הזאת הלכה ביחד עם יחסים טובים מאוד עם רוסיה, עד כדי כך שעל הנייר הן למעשה מהוות סוג של מדינה מאוחדת שלא לגמרי ברור מה המשמעות שלה. בשנים האחרונות, לעומת זאת, העניינים מתחילים קצת להתקרר. פרשנים מצביעים בעיקר על סכסוך על מחירי גז בתור תחילת הצרות, ומאז לוקשנקו קצת מרשה לעצמו לחפש אפשרויות אחרות חוץ מרוסיה. בלארוס פתאום לא הצטרפה לעמדה הרוסית בכל מיני סוגיות בינלאומיות, והתחילה להדגיש את הייחודיות של העם הבלארוסי והשפה הבלארוסית, שלא כולם (ובפרט לא ממשלת רוסיה) מסכימים שהם בכלל ראויים להיחשב עם נפרד, אלא רואים בהם רוסים לכל דבר.

כצפוי, העסק הסתבך עם המהפכה האוקראינית. עושה רושם שלוקשנקו לא אוהב את הרעיון שרוסיה תתחיל לבלוע שטחים ממדינות שכנות, ושברור לו שהמדינה שלו היא מועמדת טבעית להיות הבאה בתור, והוא הקפיד להביע סולידריות עם האוקראינים ונמנע מהכרה בסיפוח חצי האי קרים לרוסיה. מצד שני, ידידות גדולה עם המערב אין לו. באירופה רואים בו דיקטטור ולא ממש משתוקקים, לפחות לא בגלוי, לספק לו את התמיכה הצבאית והכלכלית שהוא יצטרך אם ירצה להפסיק את התלות ברוסיה. זה יוצר לו מצב לא פשוט.

ועכשיו, יכול להיות שמגיע רגע האמת. הפגנות נגד המשטר מתנהלות בשבועות האחרונים, בעיקר אחרי הטלת מס חדש שנתפס כנסיון לפגוע באזרחים עצמאיים מדי. מדינה כמו בלארוס רגילה בעיקרון לדכא הפגנות בלי יותר מדי דאגות, אבל לא ברור אם זה עדיין יהיה קל כל־כך – התדרדרות היחסים עם רוסיה אומרת שאולי ממשלת רוסיה תתפתה להפוך את בלארוס לעוד מזרח אוקראינה, ולמצוא דרך להשתלט על המדינה דרך סוכנים מקומיים. המערב מצד שני, שמאוד לא אוהב את הרעיון של בלארוס בשליטה רוסית, אולי ינסה לעורר שם "מהפכה כתומה" משלו שסוף סוף תפיל את מה שהם רואים בתור הפיסה החסרה האחרונה לאידיליה של אירופה הדמוקרטית, ולא פחות חשוב – תחזק מאוד את המעמד שלהם לקראת עימות אפשרי מול רוסיה, אפשרות שמדברים עליה יותר ויותר בשנים האחרונות, ומטרידה במיוחד את שכנותיה של בלארוס, פולין והמדינות הבלטיות.

כל זה יוצר פוטנציאל נפיץ מאוד באזור. אם באמת יתחיל שם "תרחיש אוקראיני" כזה או אחר, זה יכול להיגמר טוב עם חיזוק הדמוקרטיה בעוד מדינה קומוניסטית לשעבר, אבל זה גם יכול להיגמר רע מאוד. החל מכישלון נוסף של הדמוקרטיות האירופיות להגן על עצמן, עד לתרחיש קיצוני במיוחד שבו עימות כזה בעצם מתחיל את המלחמה שכולם פוחדים ממנה בין רוסיה ונאט"ו – תרחיש מאוד לא סביר (קשה להאמין שהרוסים חושבים שהם יכולים לנצח בעימות כזה), אבל לא בלתי אפשרי. מה שבטוח, זה יחזק את הנוכחות של "השד הרוסי" בדיוני הביטחון האירופאיים, ואולי יביא להמשך עלייתה של פולין (לטוב ולרע) בתור מנהיגה אלטרנטיבית של אירופה, כשהיא יותר ויותר מצטיירת בתור הכוח החזק והאסרטיבי שעומד (לצד ארה"ב) מול רוסיה, בזמן שמנהיגים באיחוד האירופי ובגרמניה מדברים יותר ויותר על צבא כאילו זה איזה רעיון מהעבר שכבר לאף אחד אין כוח אליו. נראה לי שבמזרח אירופה, ככל שהצבא הרוסי ימשיך להפוך ליותר ויותר פעיל בעולם, יתייחסו לגרמניה פחות ופחות ברצינות ולפולין יותר ויותר. אפילו בשבדיה החזירו ממש לאחרונה את גיוס החובה (כן, בשבדיה) ומדברים על הסכנה הרוסית.

כדאי להישאר עם עין פקוחה לכיוון. על ישראל לא נראה לי שזה משפיע יותר מדי, עדיף כרגיל להשתדל לשמור על יחסים טובים עם כל הצדדים, אבל לצרות שיתחילו שם עלולות להיות השלכות כל־כך גדולות על המערכת הבינלאומית, שגם לישראל זה עוד יהיה רלוונטי בעתיד. כמובן, יכול להיות גם שהכול יירגע בשבועות הקרובים ובלארוס תחזור לפחות לעוד כמה שנים להיות דיקטטורה שקטה ומנומסת שלא מייצרת שום כותרות.

[1] בעברית נהוג לקרוא לו לוקשנקו, באנגלית אני מתרשם שככל שהכותב מכיר יותר את בלארוס, כך יש יותר סיכוי שהוא יקרא לו "לוקשנקה". אם מישהו מהקוראים מתמצא בשפות סלאביות, אשמח לשמוע איזה איות מתאים יותר לדעתכם.

תרחיש יום הדין של תורכיה מול רוסיה

כבר תקופה די ארוכה שפרשנים מדברים על הקרע המתרחב בין תורכיה וברית נאט"ו (ראו לדוגמה כאן וכאן), ומנגד היחסים המתחממים בין תורכיה ורוסיה. אני שומע הרבה דיבורים על זה מהזווית של יחסי תורכיה עם המערב, והשינוי במעמדה של תורכיה באירופה, או לחילופין מהזווית של יחסי רוסיה עם המערב ונסיונותיה של רוסיה לעקוץ את אירופה. אבל הייתי רוצה להעלות זווית אחרת שממנה אפשר לראות את העניין הזה, יותר כסוגיה של יחסי רוסיה־תורכיה, שאולי המערב בכלל לא ממש משחק בה תפקיד.

נתחיל בתקציר הפרקים הקודמים: רוסיה ותורכיה מצאו את עצמן בשני צדדים שונים של מלחמת האזרחים בסוריה, והיחסים ביניהן הלכו והתדרדרו, עד לשיא שלילי עם הפלת המטוס הרוסי על־ידי התורכים והסנקציות הרוסיות נגד תורכיה שבאו בתגובה. מאז, באופן די מוזר, בעיקר עם האגרסיביות של שתי הממשלות והנטייה שלהן לסכסוכים, היחסים השתקמו במהירות ופתאום רוסיה נראית החברה הטובה ביותר של תורכיה. עד כדי כך משתפרים היחסים, שכל מיני פרשנים מעלים את הרעיון שהיחסים עם רוסיה יכולים להיות חלופה עבור תורכיה ליחסים עם המערב, ולביטוי החזק ביותר שלהם – החברות התורכית בברית נאט"ו.

עכשיו בואו נעצור לרגע ונסתכל מנקודת מבט היסטורית יותר. רוסיה ותורכיה שתיהן הן גירסאות מודרניות של אימפריות בנות כמה מאות שנים. מאז ששתיהן עלו לגדולה החל מהמאה ה 16 בערך, היחסים ביניהן מורכבים משני חלקים: מלחמות, והפוגות בין מלחמות. הספירה הרשמית כוללת לא פחות מ 12 מלחמות, שרובן הסתיימו בסיפוח זוחל של שטחים מתורכיה לרוסיה, ובמקרים רבים הדבר היחיד שמנע מהרוסים לכבוש עוד יותר הוא התערבות של מעצמות המערב (בעיקר צרפת, וקצת בריטניה) שלא רצו לראות את רוסיה מתחזקת יותר מדי ומאיימת על האינטרסים שלהם (ומצד שני הם לא דאגו יותר מדי מהתורכים, שנחשבו חלשים מדי מכדי לאיים על מישהו). במלחמת העולם הראשונה העניינים קצת השתנו עם התפרקות האימפריות ועליית רוסיה הקומוניסטית מצד אחד והרפובליקה התורכית מהצד השני, אבל בסופו של דבר לא זכינו לראות כמה זמן זה יחזיק מעמד – ב 1952 תורכיה הצטרפה לנאט"ו וקיבלה מטריית הגנה מהמערב. מאותו הרגע הרוסים לא יוכלו לתקוף אותם בלי לפתוח מלחמת עולם.

לא יוכלו, אבל לא בהכרח לא ירצו. ממשלת רוסיה הנוכחית כבר התפרסמה במוכנות שלה לצייר מחדש גבולות, ובנטייה הולכת וגוברת להסתכל בחיבה על הימים ה"טובים" של סטאלין מצד אחד, ושל האימפריה הצארית מצד שני. נניח שבהנהגה הרוסית היו עדיין אנשים שרוצים להמשיך לנגוס בשטחים התורכיים, מה היה כדאי להם לעשות? מכיוון שהדבר העיקרי שכרגע מונע מהם לעשות את זה זו החברות של תורכיה בברית נאט"ו, יכול להיות שהדבר הטוב ביותר שהם יכולים לעשות זה לעודד את ארדואן לזנוח את נאט"ו ולעבור למגרש שלהם.

נשמע מפוקפק? נכון שרוסיה כנראה לא עומדת לבוא ולכבוש ישירות שטחים מלאים באוכלוסייה תורכית מוסלמית. אבל ממשלה רוסית שעדיין מסתכלת בעין רעה על הנוכחות התורכית מדרום יכולה גם לפעול בדרכים יצירתיות יותר. אחת הדרכים הנפוצות של אימפריות לעקוץ זו את זו הייתה תמיד עידוד מיעוטים בדלניים לפרוש ולהקים מדינה חדשה, שכמובן תהיה תלויה בהם וידידותית להם. וכאן נמצא נשק יום הדין הרוסי נגד תורכיה.

דמיינו את התרחיש הבא – ממשלת ארדואן ממשיכה במסע העיקש שלה לעצבן את כל העולם, ובסופו של דבר פורשת מנאט"ו. היא מתחילה לשתף פעולה באופן הדוק עם רוסיה. מאותו הרגע, הרוסים מקבלים חרב ענקית לידיהם שמונחת על צוואר המדינה התורכית. ברגע שארדואן עושה משהו שלא מוצא־חן בעיני פוטין, זה מתחיל – מישהו בממשלת רוסיה מתקשר למישהו בהנהגה הכורדית, ואומר לו שהגיע הזמן. אותו המישהו, מנהיג כורדי כלשהו שנבחר על־ידי הרוסים כמישהו שנוח להם לעבוד איתו, מכריז שנסיונות הפשרה נכשלו, ואין ברירה חוץ מפרישת האזורים הכורדיים מתורכיה והקמת מדינה כורדית עצמאית. במקום לחימת הגרילה המצומצמת שהם מנהלים כרגע, תתחיל לחימה כבדה עם מיטב הנשק והיועצים הרוסיים. במקרה הצורך, הצבא הרוסי יכול אפילו לפלוש ישירות לתורכיה – אחרי כל היריקות של ארדואן בפני האירופיים, האיראנים, הסינים, הישראלים, מי יטרח להילחם ברוסים למענו? בטח לא כשהרוסים ידאגו להישאר כמה שיותר בצללים, ולהשאיר את הבמה הראשית לכורדים, עם שזוכה (ודי בצדק, נראה לי) לאהדה כמעט מכל העולם. במצב כזה לצבא התורכי אין סיכוי, ומפת המזרח התיכון תצויר מחדש עם הרבה פחות תורכיה. התרחיש הזה יהפוך להיות עוד יותר קל אם עד אז כבר תוקם מדינה כורדית בעיראק, מה שבכלל לא בלתי אפשרי שיקרה (הנהגת המחוז הכורדי בעיראק כבר הודיעה שהיא מתכוונת לארגן משאל עם בנושא, ולממשלת עיראק לא נראה שיש כוח לבלום את זה).

ואם נרצה להיות ממש קיצוניים, זה לא חייב אפילו להיעצר בזה – בימי השפל הגדול של יחסי רוסיה ותורכיה אחרי הפלת המטוס הרוסי, כמה פוליטיקאים רוסיים התחילו לרמוז על פתיחה מחדש של נושא ישן – הסכם כַּרְס, הסכם שנחתם בין ברית המועצות לבין הרפובליקה התורכית הצעירה מיד אחרי ששתיהן הוקמו, והעביר לתורכיה שטחים שהיו בשליטה סובייטית, ונחשבו חלק מארמניה וגיאורגיה (שקצת לפני כן סופחו בעל כרחם לברית המועצות). לצערי אני לא מבין רוסית מספיק בשביל לדעת אם זה היה משהו רציני או סתם כותרות שטותיות בעיתון. אבל עקרונית, אם רוסיה תחליט לפרק את תורכיה, הם יוכלו בהחלט גם להעביר קצת שטחים לארמניה ואולי לגיאורגיה. ומי יודע? אולי אפילו ביוון עוד יימצאו כמה אנשים שמתגעגעים לסמירנה ואדריאנופוליס. אם המערב לא רצה להילחם ברוסים למען אוקראינה, הם בטח לא יעשו את זה בשביל תורכיה, ובטח לא אם תמשיך מגמת המהפך הפוליטי במערב, שמגביר את כוחם של מנהיגים אנטי־איסלאמיים ויחסית ידידותיים לרוסיה.

חשוב להבהיר – זו לא תחזית, אני לא אומר שכל זה עומד לקרות. מה שאני אומר זה שצריך לקחת בחשבון את האפשרות הזאת כשמדברים על הרעיון שתורכיה תפרוש מנאט"ו, או שנאט"ו תגרש את תורכיה. בסופו של דבר, הרפובליקה התורכית מעולם לא עמדה מול תוקפנות רוסית בלי ההגנה המערבית, וסביר להניח שהם מודעים לזה. רק אם הם באמת מונעים על־ידי טירוף מגלומני אפשר לדמיין אפשרות שהם באמת יחשבו על פרישה כזאת, ואם זה באמת יקרה – אז הם ישימו את עצמם בחסדי ולדימיר פוטין. וזה לא מקום שהייתם רוצים להיות בו.