בחירות בתאילנד, בין א־סיסי וארדואן

הייתי רוצה לספק לכם מדריך מקיף לבחירות שיהיו מחר בתאילנד, אבל זו מדינה לא פשוטה, עם שפה לא פשוטה, והמידע באנגלית לא מספק בלשון המעטה. אז קחו בעירבון מוגבל כל מה שיש לי להגיד בנושא. אבל לפחות אני יכול להגיד לכם למה ואיך לפקפק במה שיכתבו על זה ללא ספק בתקשורת דוברת העברית והאנגלית (לפחות המעטים שיטרחו).

בדבר אחד אין ספק – תאילנד הולכת לבחירות האלה כשהיא נשלטת על־ידי חונטה צבאית. התקשורת תמהר להדגיש, ועקרונית בצדק, שחונטה צבאית זה דבר רע ודמוקרטיה זה דבר טוב. בכך הם צודקים לגמרי. אבל שווה להתעמק קצת ולבדוק מה בדיוק הסיפור של החונטה הצבאית הזאת, ועד כמה רציניות הבחירות הדמוקרטיות שהיא עכשיו מאפשרת.

למי שלא עקב – החונטה עלתה לשלטון בהפיכה צבאית לפני חמש שנים. ההפיכה הפילה את הממשלה הנבחרת של יִנְגלוּק צִ'ינָאוָאתְּרה[1], ממשיכתו של אחיה תַּכְּסִין, בהמשך למאבק אינסופי שמתנהל בין תכסין ותומכיו מצד אחד, לבין גורמים משמעותיים בממסד (בעיקר בבית המלוכה ובצבא) מצד שני. מאז יש משחק חתול ועכבר קבוע בין שני הצדדים, כשתומכי תכסין מקימים עוד ועוד מפלגות והממסד משתדל לפסול אותן או את המועמדים המרכזיים בהן. מצד שני, דיכוי אלים לא ראינו יותר מדי. אין ספק שהיו מעצרים פוליטיים, ותכסין ויינגלוק עצמם עדיין בגלות, אבל עדיין – מפלגת פּוּאָה תָּאי (למען התאים), הגלגול הנוכחי של התנועה התכסינית, עדיין עומדת להתמודד בבחירות מחר, ואיתה עוד כמה מפלגות שמבקרות די במפורש את החונטה.

העניין מסתבך עוד יותר כשמנסים להבין מי נגד מי ברמה האישית. בימי ההפיכה הצבאית דיברו על "החולצות האדומות", תומכי תכסין, ו"החולצות הצהובות" מתנגדיו. מהתקשורת זה נראה די פשוט, שתכסין הוא מנהיג עממי (פופוליסט, אם תרצו) שנהנה מתמיכת ההמונים ובעיקר העניים, והחולצות הצהובות הם אוסף של אליטות עם קשרים בצבא ובבית המלוכה, שרוצים לשמור על הפריבילגיות שלהם ולהמשיך לעשוק את העם. יכול להיות שזה נכון. אבל כשאני מנסה להתעמק, זה הופך להיות מסובך יותר. חלק ממנהיגי החולצות הצהובות היו לכל האורך אויבי החונטה, ואת החולצות הצהובות הם לבשו כי הם גם אויבי תכסין לא פחות. מצד שני, כמה ממנהיגי החולצות האדומות כיום מתמודדים במפלגה שלכל הדעות מייצגת את החונטה. גם תכסין עצמו, כשמסתכלים על ההיסטוריה שלו, לא לגמרי ברור מה הוא מייצג. לא מדובר ממש באיזשהו מנהיג עממי; הוא היה ראש הממשלה לתקופה ארוכה לפני שהתחיל להסתכסך עם הממסד, ובכלל לא ברור אם האשמות השחיתות של החונטה נגדו לא מוצדקות.

המפלגות העיקריות בבחירות מחר יהיו: פואה תאי כאמור, מפלגת החולצות האדומות תומכי תכסין; פָּלַנְג פְּרָצַ'רַתּ, המפלגה שמייצגת (לא רשמית, אבל לכולם זה ברור) את החונטה; המפלגה הדמוקרטית, המפלגה הימנית המסורתית של תאילנד שקצת יותר מיודדת עם החונטה אבל עדיין היא מפלגה דמוקרטית; ומפלגת העתיד החדש, מפלגה חדשה שהקים איש עסקים צעיר ומצליח ומשדרת התנגדות לחונטה בסגנון מערבי יותר ואולי מושחת פחות. הנה תשדיר בחירות של העתיד החדש שלא תבינו ממנו מילה, אבל אולי יכניס אתכם קצת לאווירת הבחירות:

אז מה מצב הדמוקרטיה בתאילנד כרגע? נראה די מעורפל. הבחירות מחר בבירור לא יהיו בחירות חופשיות באותו האופן שהבחירות בישראל חופשיות. השלטונות כל הזמן מאיימים ולפעמים מבצעים מעצרים והטרדות נגד מנהיגי אופוזיציה. השיטה הונדסה כך שכמעט בלתי אפשרי שתוקם ממשלה לגמרי אנטי־חונטה: קצת כמו החונטה הבורמזית השכנה, הם שיריינו לעצמם חלק מהפרלמנט כך שרק רוב מוחלט ועצום יכול להתגבר עליהם, וגם אזורי הבחירה שורטטו באופן שיעזור להם. מצד שני, בבירור לא מדובר בבחירות לא־חופשיות כמו ברוב הדיקטטורות בעולם – מפלגות אופוזיציה מתמודדות ועל־פי הסקרים צפויות לתוצאות טובות. עושה רושם שהחונטה כן מעוניינת בדמוקרטיה, כל עוד היא לא תעבור קווים אדומים כלשהם.

זה אולי נשמע רע (לפחות אני מקווה שזה נשמע רע. בזמן האחרון מדברים פה על "שומרי סף" כל־כך הרבה שאני לא בטוח עד כמה אנשים עדיין מעריכים דמוקרטיה), אבל צריך לקחת דברים בפרופורציות. האם יכולה להתקיים בתאילנד כבר היום דמוקרטיה חופשית באמת? אולי. אבל צריך לזכור שדמוקרטיה במדינה שאיננה מפותחת כלכלית היא מצב נדיר מאוד, וצריך להיות זהירים בדרישות כאלה. וזה מביא אותנו למזרח התיכון.

כשאני מחפש מדינות אחרות להשוות אליהן את הדמוקרטיה התאילנדית, הדוגמה הטובה ביותר שעולה בדעתי היא תורכיה שלפני ארדואן. מדינה דמוקרטית בגדול, אבל מצולקת מאינספור הפיכות צבאיות. הממסד הצבאי רואה בעצמו מגן הרפובליקה, מגן הערכים הבסיסיים של המדינה, גם אם רוב העם לא מסכים איתם. הצבא ראה בעצמו ובהפיכות הצבאיות שלו חומת מגן נגד מה שיכול להרוס את המדינה בחסות הדמוקרטיה – האיסלאמיסטים. בתאילנד להערכתי המצב דומה, רק שבמקום רפובליקה חילונית כמאליסטית זו ממלכה שמרנית בודהיסטית, ובמקום האיסלאמיזם, האיום שהם דואגים ממנו הוא כנראה הסוציאליזם.

כדאי לזכור שתאילנד היא במידה מסוימת אי בודד בסביבה עוינת – במהלך המאה העשרים נפלו עוד ועוד שכנות שלה תחת המגף הקומוניסטי. קודם סין, אחריה וייטנאם ואיתה שתי שכנותיה הקרובות של תאילנד: לאוס וקמבודיה. היום כשרוב האנשים במערב זוכרים את מלחמת וייטנאם בתור איזו גחמה אלימה של ארצות־הברית, קל לשכוח את המוני הוייטנאמים, הקמבודים, הלאוסים וגם התאים שלחמו נגד הקומוניזם בניסיון להציל את ארצותיהם הקורסות; התאים הם היחידים שהצליחו. ואגב, מהתרשמותי הם עד היום גאים בהשתתפותם באותה המלחמה, בניגוד לאמריקאים. בהמשך גם בורמה נפלה לידי דיקטטורה סוציאליסטית, אם כי מסוג שונה ומוזר ודי מנותק מהסוציאליזם העולמי. בשכונה הזאת, יהיה קצת תמים להגיד שחונטה צבאית שמגבילה את הדמוקרטיה היא בהכרח הבעיה, ואם רק יהיו בחירות חופשיות אז תאילנד תהיה מדינה מתוקנת ושמחה.

אז איפה עובר הגבול? האם חונטה זה טוב או רע? אני מוכן לקבל את קיומו של משטר סמכותני כרע הכרחי, כל עוד הוא עונה על תנאי אחד – הוא מקדם את המדינה לכיוון הדמוקרטיה. הדוגמאות החיוביות המוצלחות ביותר הן טיואן ודרום־קוריאה: המשטרים הסמכותניים שעלו בהן אחרי מלחמות האזרחים שפיצלו את שתי המדינות לא היו דמוקרטיים בשום מובן; אבל בדיעבד אפשר להגיד בבירור שהם הניחו את הבסיס לדמוקרטיה שבסופו של דבר הפילה אותם. הם לא היו צדיקים; הם דיכאו את אותן התנועות הדמוקרטיות ואין שום דרך להצדיק את זה. אבל ברוב שנותיהם הם סיפקו למדינות שלהם את הפיתוח הכלכלי ובניית המוסדות שבלעדיהם אין הרבה סיכוי לדמוקרטיה. מצד שני, לא חסרים משטרים סמכותניים שמתיימרים לשמור על המדינה מפני איזשהו רוע, אבל גם לא מציעים שום פיתוח לטווח ארוך; שום סיבה להאמין שיום אחד כבר לא יהיה צורך במשטר הסמכותני כדי לשמור על השלום במדינה. כשהם אומרים שהם שומרים על המדינה מהאלימות, הם אולי צודקים: ראינו את זה באביב הערבי. כשאותם הדיקטטורים נופלים, יכולות להיות תוצאות הרסניות. אבל אם הם לא עוזרים לפתור את הבעיה, הם רק דוחים את הפיצוץ הבלתי־נמנע.

אם החונטה בתאילנד היא מהסוג הראשון או השני, אני לא יודע עדיין. נראה מה יהיו תוצאות הבחירות ומה יקרה אחריהן. הסקרים נראים אקראיים לגמרי, כל אחד עם מספרים שונים לחלוטין מהאחרים, אז קצת קשה לצפות מה יקרה. ההערכה היא שמפלגת פואה תאי תזכה ברוב משמעותי מסך כל הקולות, אבל תחת השיטה שהונדסה במיוחד בשביל לחסום אותם, סביר להניח שתוקם ממשלה בראשות מנהיג החונטה פְּרָאיוּתּ, אולי בשיתוף המפלגה הדמוקרטית. נקווה שבטווח הארוך הדברים ישתפרו, ובכל מקרה – אל תתפתו לקבל ניתוחים פשוטים שיציעו לכם בתקשורת. מי שמציג את הפוליטיקה התאילנדית כמשהו פשוט – כנראה לא התעמק בפוליטיקה התאילנדית.

[1] או צ'ינאואת – עם שמות זרים יש התלבטות קבועה אם לכתוב בעברית כמו שכותבים בשפת המקור, או כמו שמבטאים. ובשפה התאית ההבדלים גדולים במיוחד – יש שם הרבה אותיות שנכתבות מסיבות היסטוריות אבל לא באמת מבוטאות. אז הכתיבה היא צ'ינאואטרה וההגייה היא משהו כמו צ'ינאואט.

מודעות פרסומת

מזרח אסיה בין סין, הודו וארה"ב

נשיא הפיליפינים רודריגו דּוּתֶּרְתֶּה החליט להפסיק קבלת כל סיוע מהאיחוד האירופי כמחאה על ההתערבות שלהם בעניינים הפנימיים בפיליפינים – צעד נוסף בסכסוך הולך וגובר ביניהם, שהתחיל עוד לפני שהוא נבחר. אם לא עקבתם, דמיינו את כל הזעזועים של פקידים ועיתונאים אירופיים בחליפות אופנתיות כשהם מדברים על אנשים "לא נחמדים" כמו דונלד טראמפ או חירט וילדרס, זה בדיוק היחס שקיבל "טראמפ הפיליפיני", וגם ההיפך די דומה – הוא לא מפספס הזדמנויות להביע סלידה מהם ומהערכים שהם מייצגים. הסיבה המוצהרת לסכסוך היא המדיניות הקיצונית שהוא מנהל מאז עלייתו לשלטון למלחמה נגד השימוש בסמים; המבקרים אומרים שהוא מנסה "לפתור" את הבעיה על־ידי רצח שיטתי בחסות המדינה של משתמשים, התומכים אומרים שהוא בסך הכול מגביר אכיפה מול עבריינים שבמדינה רווית אלימות כמו הפיליפינים, לעתים קרובות מתנגדים באלימות למשטרה שנאלצת להגיב באלימות. תחליטו אתם למי להאמין.

בכל מקרה, אני אומר "הסיבה המוצהרת" לסכסוך כי יש לי חשד כבד ששני הצדדים החליטו להסתכסך הרבה לפני שהם החליטו על מה; שניהם מתבססים על שני תהליכים משמעותיים שקורים בעולם כבר הרבה זמן – פרישת המערב מענייני אסטרטגיה בינלאומית מצד אחד, ועליית כוחות חדשים באסיה מצד שני.

נראה לי שזו לא תהיה הצהרה קיצונית או מפתיעה במיוחד להגיע שהעולם המערבי, בעשורים האחרונים, במובן מסוים "הלך לישון" – קרה שם תהליך חזק מאוד של איבוד רצון להשפיע על העולם, איבוד ביטחון בצדקת הערכים שלהם לעומת ערכים אחרים, ופחד משתק מפני כל סוג של עימות. עם הפרישה מענייני העולם, הם גם יכולים לאפשר לעצמם לשאוף לאיזושהי עמדה "טהורה" יותר (או צדקנית, יש שיאמרו) ולהתחיל לבקר ולחטט בעניינים של אחרים יותר – מי שאין לו שאיפות אסטרטגיות (ולא סכנות קיומיות) לא צריך בני ברית, ויכול להרגיש חופשי יותר להסתכסך עם כולם. אם ידידה ותיקה בוחרת לנשיאותה מישהו שלא מוצא חן בעיניהם, למה שלא יבקרו אותו? הם כבר לא צריכים חברים ביבשות אחרות. התהליך הזה חזק במיוחד במערב אירופה – בעולם דובר האנגלית זה גם קורה, אבל במידה פחותה.

בינתיים, כל ואקום סופו להתמלא, ואם המערב לא עומד לפרוש חסות על שאר העולם, מדינות אחרות יעשו את זה. על מעללי איראן, סעודיה ותורכיה במזרח התיכון אתם בטח קוראים בתקשורת הישראלית, אבל עם כל הכבוד למזרח התיכון, האזור של־פי כל הדעות עומד להיות החשוב יותר לעשורים הקרובים הוא מזרח אסיה. התפיסה המקובלת היא שסין הולכת ומשתלטת על האזור, ואף אחד לא יכול לעצור אותה. האם זה באמת המצב?

הפיליפינים בהחלט פוזלים לכיוון הזה, והחלופה של דותרתה לתמיכה המערבית היא תמיכה סינית משמעותית. מצד שני, הוא עדיין טיפוס די בלתי־צפוי, ועליית טראמפ ("דותרתה האמריקאי"?) לנשיאות ארה"ב הגדילה את הסיכוי לחימום היחסים. בינתיים הם שומרים על כל האפשרויות פתוחות, אבל בהחלט נראה שהם מסתכלים יותר על סין כיום.

והם לא לבד. בתאילנד (למי שלא עוקב – עדיין בשליטת הצבא בחסות המלוכה, כמה שנים אחרי הפיכה נגד הממשלה הנבחרת) נראה שהשלטון מאוד שמח לקבל חלופה למערב חובב־הדמוקרטיה, וכרגע נראה שממוקם היטב במעגל ההשפעה הסיני, שמצדו שמח לראות את הדמוקרטיה התאילנדית הולכת ודועכת. אני לא מספיק מכיר את תאילנד כדי לדעת אם התהליך הזה עומד להמשיך, ואם הוא בלתי הפיך – בינתיים נראה שהאופוזיציה די נעלמה, אבל בהתחשב בכך שהיא ייצגה רוב די מוצק בבחירות הדמוקרטיות, אני משער שיש עוד סיכוי שנשמע מהם, ושהם לא יתלהבו מהחיבור ההדוק של תאילנד עם סין. עוד באותה קטגוריה נמצא את קמבודיה, מדינה שכל הכותרות שמגיעות ממנה מצביעות על דמוקרטיה הולכת ונעלמת לטובת שלטון סמכותני ומושחת, שבאופן לא מפתיע נהנה מקשר טוב מאוד עם סין.

בינתיים, למדינות אחרות יש יותר מדי דאגות ממדיניות החוץ הסינית מכדי לדאוג מההטפות האירופאיות. דרום־קוריאה, יפן, ויטנאם וטייואן שומרות היטב על היחסים עם המערב, ובעיקר ארצות־הברית, שעדיין מהווה את תעודת הביטוח שלהן נגד תוקפנות סינית. הנוכחות ברשימה של וייטנאם, מדינה שלא מתיימרת אפילו להיות דמוקרטיה, היא המחשה טובה לשרירותיות של חובבי הסנקציות מבוססות־זכויות אדם בזמן האחרון – משעשע לראות, לדוגמה, שהאיחוד האירופי "לא יחתום על הסכם שיתוף פעולה עם תאילנד עד שתהיה במדינה ממשלה נבחרת באופן דמוקרטי" בזמן שהסכם כזה חי וקיים עם וייטנאם.

אם נמשיך קצת מערבה, סין מפסיקה להיות הפטרון היחיד בסביבה. חוץ מסין, הודו היא המדינה היחידה ממזרח לאיראן שמנסה להתנהג כמו מעצמה, והיא מציבה את עצמה בניגוד מוחלט לסין. זה נובע לא רק מתחרות שגרתית בין מעצמות, ולא רק מהיחסים הקרובים של סין עם פקיסתאן, אלא גם משאיפות טריטוריאליות של סין – הסינים עדיין פוזלים חזק לכיוון השטח הנידח יחסית שההודים מנהלים בתור מדינת אָרוּנַצַ'ל פְּרְדֶּשׁ, וכצפוי זה לא עוזר במיוחד ליחסים בין שתי המעצמות. זה יוצר תחרות רצינית בין שתיהן על המדינות השכנות: נפאל, סרי לנקה ומיאנמר, ואולי אפילו מונגוליה, זוכות לחיזורים לא מעטים משני הצדדים, ועדיין לא ברור איך זה ייגמר.

איפה שם אותנו המצב הזה? קודם כל, נקווה מאוד שלא על המסלול למלחמת עולם שלישית. מערכת של שתי בריתות בעלות כוח דומה היא סכנה גדולה מאוד לפיצוץ בסגנון מלחמת העולם הראשונה, וככל שהפער בין שני הצדדים מצטמצם, גדל הסיכוי שנגיע למצב שבו שני הצדדים חושבים שיש להם אינטרס להילחם. חוץ מזה, נראה שאנחנו חוזרים לימי המלחמה הקרה במובן הזה שיש חלופה לדמוקרטיה – אם אחרי נפילת הקומוניזם הייתה תקופה שבה בשביל לקבל סיוע בינלאומי האפשרות היחידה פחות או יותר הייתה להסתדר טוב עם המערב ודרישותיו לדמוקרטיה, כיום המצב הזה משתנה, ומדינות יכולות יותר ויותר להרשות לעצמן לוותר אפילו על מראית עין של דמוקרטיה. ונראה שהודו, מדינה בעלת הרבה מאוד בעיות אבל עם מסירות כמעט פלאית לדמוקרטיה, עשויה להפוך למעצמה לוחמת למען הדמוקרטיה העולמית בערך כמו ארצות־הברית (ואני יודע שיש ויכוחים עד כמה ארה"ב באמת הייתה כזו, אבל אין ספק שזו מחשבה שכן הניעה לא מעט אנשים שם) – רק נקווה שהם יצליחו לעמוד בפיתוי; מפלגת השלטון שם רק הולכת ומתחזקת בקלפיות ברמה שכבר קשה למצוא שם אופוזיציה משמעותית. עד כמה שאני רואה הם שמחים מזה ולא מנסים לנצל את זה לרעה, אבל אי אפשר לקחת את זה כמובן מאליו. כך או כך, בטווח הקצר נראה בינתיים שהצד הסיני צפוי רק להתחזק, עם המגמות שאנחנו רואים במערב; האלרגיה שפיתחו האירופאים נגד חשיבה אסטרטגית צפויה רק להמשיך להרחיק מהם מדינות כמו שקרה עם תאילנד והפיליפינים (וכמו שאמרתי בעבר, הם כבר עובדים חזק על הרחקת מיאנמר מקשרים איתם), ומצד שני הסינים מקפידים לדבר רק על פיתוח כלכלי, ולהציג את הקשרים איתם כעסקאות מועילות לשני הצדדים.

ומה קורה עם ישראל? אני מקווה ומאמין שישראל שומרת על יחסים טובים עם סין וידידותיה וטוב שכך, אבל נראה לי ברור לאיזה כיוון ישראל נוטה. ברית אסטרטגית עם ארצות־הברית ומה שבעיני יכולה להיות ברית אסטרטגית פוטנציאלית עם הודו נותן לישראל דחיפה חזקה מאוד לצד אחד, ואני מקווה שישראל תדע לנצל את המצב הזה ולחזק יותר ויותר את הקשרים עם המדינות שרוצות קשרים חזקים עם העולם הדמוקרטי.