מתווה הגז, הון שלטון ומאפיה – הגרסה האיטלקית

אני מודה שלא עקבתי יותר מדי אחרי הדיון במתווה הגז הישראלי, ואין לי דעה חזקה לכאן או לכאן (ממילא, אני כידוע לא ממש מתלהב מקבלת הכנסות למדינה ממשאבים טבעיים), אבל דבר אחד אני יכול להגיד: משהו שהתרשמתי שהיה חסר בדיון זה מבט על התמונה הרחבה יותר, על שוק הגז הבינלאומי ועל מקומה של ישראל בו. הדיון הציבורי שנערך בנושא דומה (תיכף נגיד איך דומה) באיטליה, אחת השותפות המשמעותיות בייצוא הגז הישראלי, נותן הזדמנות למבט כזה – ובפרט, עם סדרת תחקירים שפרסם לא מזמן המגזין ל'אספרסו בעניין.

נתחיל בתיאור של הפרויקט המדובר (לא הפרויקט היחיד של הגז הישראלי, אבל כנראה המדובר ביותר) – הרעיון הוא לבנות צינור גז ענק מהמאגרים הישראליים ושכניהם הקפריסאים, שיגיעו לקפריסין, משם ליוון, משם לאיטליה, ומאיטליה הגז יתחבר לרשת האירופאית. זה מתחבר לתמונה הכללית של שוק הגז באירופה, נושא שקצת התייחסתי אליו לא מזמן: כיום אחוז ניכר מהגז האירופאי מגיע מרוסיה, מה שנותן לממשלת פוטין לא רק תמיכה כלכלית, אלא מנוף לחץ משמעותי על האירופאים – פוטין יכול תמיד לאיים שאם הם לא יתנהגו יפה, הוא ינתק להם את הצינור וייתן להם לקפוא בחורף (ישראלים יכולים לפעמים לשכוח, אבל במדינות צפוניות יותר לעבור חורף בלי חימום יכול להיות אתגר משמעותי, עד כדי סכנת חיים). החלופות כוללות ייבוא גז נוזלי מאמריקה, וכמה צינורות מצפון אפריקה לספרד ואיטליה, אבל שניהם לא מתקרבים לסיפוק כמות הצריכה האירופאית. הפרויקט הישראלי הוא אחת מכמה דרכים שהאירופאים מתכננים לפתור את הבעיה.

חוץ מהצינור הישראלי, ומכמה צינורות חדשים מצפון אפריקה, התוכנית הגדולה היא "מסדרון הגז הדרומי" – ייבוא גז מאזרביג'אן, דרך גיאורגיה ותורכיה, משם ליוון ואלבניה, אז מתחת לים האדריאטי עד לחופי איטליה. וזו התוכנית שכרגע נמצאת בכותרות באיטליה, עם סדרת תחקירים שבהם ל'אספרסו מנסה להצביע על כל הטיפוסים המפוקפקים שצפויים להתעשר ממנה.

(הצינור הישראלי, אגב, בינתיים לא זוכה להרבה דיונים בתקשורת האיטלקית חוץ מ"ברצינות? עוד צינור מגיע אלינו מיוון? כמה גז אנחנו כבר צריכים?")

קודם כל, מדברים על שיתוף הפעולה הבינלאומי המפוקפק. אתם כנראה שומעים הרבה על דיבורים אנטי־ישראליים באירופה כי באופן טבעי זה מה שמעניין ישראלים, אבל יש אנשים שמרתיחים את אירופה הרבה יותר, ואולי המוביל ביניהם הוא רג'פ טאיפ ארדואן. תחקיר אחד של ל'אספרסו מדבר על השליטה המוחלטת של משפחותיהם של ארדואן ושל נשיא אזרביג'אן אילהאם אלייב בחברות שמנהלות את הפרויקט. רשימה ארוכה של חברות, מנהלים ובעלי עניין, כולם עם קשרים משפחתיים, עסקיים או פוליטיים עם ארדואן ואלייב, כולן עם משרדים בכל מיני מקלטי מס למיניהם, והמסקנה ברורה: הפרויקט הזה עומד להיות דרך להעברת כסף אירופאי לדיקטטורים מושחתים. גם פוטין לא נעדר מהתחקיר, עם טענות שלמרות שכל הרעיון הוא להיפטר מהתלות בגז הרוסי, לחברות רוסיות שמקורבות לממשלה יש קשרים גם בפרויקטים האלה.

ובינתיים גם באיטליה עצמה יש סימני שאלה מי מרוויח מהעניין. תחקיר אחר של ל'אספרסו מספר שאת ניהול הפרויקט הפקידה המועצה האירופית בידי חברה שוויצרית, והאחראי על הפרויקט מטעם אותה החברה הוא אזרח שוויצרי (מהחלק דובר האיטלקית של שוויץ) שעל פי ל'אספרסו יש לו היסטוריה של קשרים עם המאפיה. על פי הטענה, העסקים הקודמים שלו כללו הקמת חברה שנתפסה בסיוע להלבנת כספי סחר סמים של המאפיה הקַלַבְּרִית[1]. האיטלקים הכינו כתב אישום, אבל בית המשפט השוויצרי החליט שאין מספיק ראיות, והבחור המשיך בעסקיו עד שקיבל לידיו את פרויקט הגז. התחקיר ממשיך ונותן רשימה מכובדת של מקורבים לממשלות איטלקיות בעבר שכיום מנהלים את החברות שעומדות להרוויח בגדול מהפרויקט הזה, חלקם אוליגרכים רוסים או אזרים. גם ז'וזה מנואל ברוזו, שהפך להיות סמל לקשרי הון־שלטון באירופה כשעבר מראשות המועצה האירופית לתפקיד בכיר בבנק גולדמן־סאקס, נמצא בתמונה: בתפקידו הקודם הוא אישר את הפרויקט, ובתפקידו הנוכחי הוא מרוויח ממנו, כשגולדמן־סאקס שולטים בכמה אחוזים בחברות הרלוונטיות.

ובמקביל לכל זה, הארגונים הסביבתיים והמקומיים כמובן לא מאחרים למחות. מחוז פּוּלְיָה האיטלקי שאליו אמור להגיע הצינור מתגאה בחופים היפים שלו שמפרנסים אותו יפה מתיירות, והתושבים והפוליטיקאים המקומיים דואגים מנזק אפשרי לחופים וזועמים על עצי הזית שייעקרו במהלך העבודות; ההפגנות בעיצומן:

מה כל זה אומר מבחינת ישראל? לא יותר מדי. ייתכן שישראל מרוויחה מהיציבות המפוקפקת של המתחרים, אבל בסופו של דבר לא סביר שפרויקט בסדר גודל כזה ייעצר בגלל שחיתות במדינות אחרות: כמו שאמרתי בעבר, העולם שמח לתמוך בארגוני פשע ושחיתות כל עוד הוא מקבל מזה מחירים זולים. אבל עדיין, זה מזכיר לנו את העמדה הטובה שתופסת ישראל במצב הזה, כמקור יציב באופן חריג לגז טבעי. אם המצב בתורכיה יתדרדר, ובכלל לא בלתי אפשרי שזה יקרה, מי יודע מה יקרה לצינור שאמור לעבור לכל אורכה; ומי יודע אם האירופאים לנצח ירצו לעבוד עם הגורמים המפוקפקים שמעורבים שם. מבחינה כמותית ישראל פחות עשירה בגז, אבל עדיין המספרים לא רעים: מאגר שָהְדֶּנִיז 2 באזרבייג'אן שממנו אמור להגיע הגז לפרויקט הזה מוערך ב 1,200 ק"מ מעוקב (ובעתיד עשויים להתחבר לאותו הצינור מאגרים גדולים הרבה יותר מתורכמניסתאן); בישראל, מאגרי תמר ולוויתן מוערכים ב 280 קמ"ק ו 540 קמ"ק בהתאמה. אני מאוד מקווה שבעתיד הקרוב כמה שיותר העולם ייגמל מהשימוש בגז טבעי; אבל עד שזה יקרה, לישראל יש קלף לא רע לשחק איתו.

[1] ברוב העולם המושג "מאפיה" מזוהה עם סיציליה, אבל ברוב מחוזות דרום איטליה יש ארגוני מאפיה משלהם, ועושה רושם שכיום, אחרי מלחמה רצינית של הממשלה במאפיה הסיציליאנית (ה"קוֹזָה נוֹסְטְרָה"), היא נחלשה משמעותית וכיום המאפיה הקלברית (ממחוז קַלַבְּרִיה), ה"נְדְּרַנְגֶּתָּה", נחשבת כנראה בתור הצרה הגדולה ביותר.

מודעות פרסומת

ארדואן בין מהמט השני ומהמט הרביעי

אז נגמר לבינתיים משאל העם, וארדואן חוגג את התוצאה עם ביקור מתוקשר בקבריהם של כמה מנהיגים תורכיים לשעבר (כולל נג'מתין ארבכאן, המודל לחיקוי), פלוס שני סולטאנים עותמניים אהובים – מֶהְמֵט השני וסֶלִים הראשון[1]. בתזמון טוב, זה מגיע בדיוק בזמן שאני קורא את "חלומו של אוסמאן – תולדות האימפריה העותמנית" (לא תזמון מושלם כי עדיין לא קראתי עד הסוף, אבל נסתפק במה שיש). כשלעצמו לא נראה לי שהמשאל אומר הרבה – בסופו של דבר, כפי שראינו במיוחד בחודשים האחרונים אבל זה היה שם מאז ומתמיד – תורכיה לא צריכה להפוך לדיקטטורה על הנייר כדי להיות דיקטטורה בפועל; היא מרשה לעצמה להכניס לכלא מתנגדים פוליטיים ועיתונאים גם אם זה לא כתוב בחוק. מה שלדעתי מעניין במיוחד עם תוצאות המשאל זה העדויות המשמעותיות (כך אומרים) לזיופים – קשה לי להאמין שתיווצר איזושהי אופוזיציה משמעותית לשלטון הארדואני ההולך ומתבסס, אבל הסיכוי הקטן לכך נראה כרגע קצת יותר גדול מבעבר, כשאפילו במפלגת האופוזיציה ה"ממלכתית", ה CHP, נראה שמשוכנעים שזה היה זיוף. ממה ששמעתי, אחת הסוגיות המעניינות במיוחד היא שבכמה מהמחוזות הכורדיים האנטי־ארדואניים ביותר היו תוצאות של כמעט מאה אחוז בעד משאל העם, מה שיכול להצביע או על זיוף, או כפי ששמעתי פרשן אחד מציע, הצבעה כורדית בעד האפשרות שלדעתם "תזרז את שקיעת המדינה התורכית".

בכל מקרה, המחשבה שעלתה אצלי בעקבות המשאל והספר, היא על התפיסה הנפוצה של ארדואן בתור מי ש"מחזיר אותנו לימי האימפריה העותמנית" – תפיסה שמבוססת על הרעיון שאתאתורכּ, עם הרפורמות החילוניות והפרו־מערביות שלו, הביא לשינוי תפיסה בתורכיה מאימפריה למדינה מודרנית ודמוקרטית, וארדואן רוצה להחזיר את הגלגל אחורה. התפיסה הזאת נפוצה בקרב הרבה מאוד פרשנים ובקרב סתם אנשים שמביעים דעה על תורכיה, ועל פניו היא נשמעת הגיונית, אבל מעיון מדוקדק יותר בתולדות האימפריה, דווקא מצטיירת אצלי תמונה קצת אחרת – ארדואן ואתאתורכּ הם פשוט גלגולים מודרניים של סכסוך שמלווה את המדינה התורכית־עותמנית כבר יותר מארבע‏־מאות שנים, ואם ההיסטוריה עומדת לחזור על עצמה, זה לא מבשר טובות לארדואן ולסיכוייו לבסס את עצמו בתור הסולטאן החדש.

(כאן כדאי לעצור ולהבהיר שאני עדיין רחוק מלהיות מומחה לענייני תורכיה, קחו את דבריי בעירבון מוגבל)

בשביל להסביר את עצמי, אני צריך לחזור אחורה כמה מאות לתחילת האימפריה העותמנית. בתחילת דרכה, המדינה העותמנית הייתה בגדול אוסף שבטים תורכיים, שכמו רוב השבטים התורכיים בתחילת דרכם היו טובים מאוד ברכיבה על סוסים ובלחימה תוך כדי רכיבה על סוסים. היכולות האלה הן מה שהפכו את התורכים לחשובים כל־כך במרכז ומערב אסיה בימי הביניים, ואיפשרו להם להקים מדינות שהשתלטו על שטחים גדולים כל־כך. הסולטאן בכמה המאות הראשונות לקיום המדינה העותמנית היה בגדול מנהיג הלוחמים, שרוכב בראשם ומוביל אותם לניצחונות צבאיים.

כל זה היה טוב ויפה לכמה מאות שנים, אבל היכולת של קשתים רכובים לחסל צבאות אסיאתיים מימי הביניים לא מיתרגמת טוב ללחימה נגד כוחות אירופאיים באותה התקופה, אחרי גילוי אבק השריפה (זו אולי הסיבה שהמונגולים נעלמו כל־כך מהר אחרי שהם כבשו חצי עולם, אם כי אני עוד לא מכיר מספיק את הסיפור שלהם). העותמנים הצליחו להסתגל היטב, והם עשו את זה על ידי שינוי מוחלט במבנה המדינה שלהם – אחרי כיבוש האימפריה הביזנטית (ובראשה כמובן קונסטנטינופול/איסטנבול) והבלקן, הם אימצו במידה רבה את מנגנוני המדינה הביזנטית לניהול המדינה, ולצבא התחילו להסתמך יותר ויותר על מגויסים מאוכלוסיות נוצריות מהבלקן (בעיקר דרך מנגנון שבו אותן אוכלוסיות היו חייבות לספק חלק מהילדים שלהן בתור סוג של מס, ואותם הילדים היו מתאסלמים בכפייה ועוברים אימונים להיות חיילים וקצינים בצבא העותמני), ליחידות היֶנִיצֶ'רִים, יחידות החי"ר החזקות של האימפריה.

הרעיון הזה עבד מצויין בהתחלה, ובין השאר עזר לפתור בעיה שמדינות שבטיות רבות סובלות ממנה – כל משפחה גדולה רוצה לקבל חלק מהשלטון, יש מספר סופי של משרות ועמדות כוח ואי אפשר לרצות את כולם, והמשפחות שלא זכו לעמדה בכירה עלולות להתחיל מלחמה – זה קרה לא מעט במאות המוקדמות של המדינה העותמנית. היוונים והבלקנים נתנו לסולטאן אפשרות להסתמך על מוקד כוח שנאמן לו בלבד – בתור עבדים או בני מיעוטים לא היו להם משפחות גדולות שיכולות לפזול לשלטון בעצמן, והשבטים התורכיים באנטוליה הלכו ואיבדו את המקום המרכזי שלהם במדינה. זה גם קיבל גוון דתי בכך שבשביל להשתמש היטב בכל אותם פקידים, חיילים, וכמובן כסף שהגיע מהיוונים והנוצרים האחרים, המדינה אימצה קו די פשרני בעניין האיסלאם והקפידה על חופש דת יחסית למה שרצו כמה מהמוסלמים באנטוליה. הוסיפה לזה התפתחות נוספת של המדינה – הסולטאן כבר לא רכב בראש החיילים שלו, אלא חגג ושתה יין עם נשות ההרמון. רכיבה בראש הצבא זו אולי התנהגות הגיונית בשבט קשתים רכובים, אבל למדינה מסודרת יש יותר מדי מה להפסיד מהסכנה שהסולטאן יחטוף איזה חץ תועה בשדה הקרב. וכנראה הייתה פה גם שחיתות פשוטה, הסולטאנים הם בני אדם, וכנראה היה להם קשה לעמוד בפיתוי – הארמון המפואר ומלא הפינוקים הוא כנראה יותר כיפי משדה הקרב. כתוצאה מזה, ניהול המדינה עבר יותר ויותר לידיהם של אותם פקידים, רובם ממוצא יווני, אלבני, בוסני ושאר בלקנים. והמשפחות של אותם אנשים, באופן לא מפתיע, הפכו יותר ויותר עשירות.

כצפוי, באנטוליה שהפכה יותר ויותר להיות הפריפריה הפרימיטיבית של האימפריה שהפכה להיות יותר ויותר בלקנית, לא כולם אהבו את זה. ככל שמעמד הסולטאנים והשושלת העותמנית הלך ודעך, כך שני המחנות הרשו לעצמם יותר ויותר לפרוק עול: מצד אחד היניצ'רים שהפכו להיות פחות חיילי הסולטאן ויותר גורם פוליטי שרואה בעצמו "שומר הסדר הקיים", ואיתם הפקידים הבלקנים שמנהלים את המדינה בהתאם לסטנדרטים אירופאים, ומקפידים על הדרך להזרים הון אדיר למשפחות שלהם; מצד שני העניים באנטוליה, הפרשים שהפכו פחות רלוונטיים, וכל מיני מטיפים דתיים שלא אהבו את הסובלנות כלפי הנוצרים (ובעיקר הכסף הנוצרי) שהממסד מקפיד עליה. כשעלה סולטאן עם אהדה גדולה מדי לכוחות האנטי־ממסדיים האלה, היניצ'רים לא היססו להדיח או לחסל אותו; כשהממסד היה חזק, בכל עשור כמעט הייתה מופיעה איזושהי דמות כריזמטית חדשה באנטוליה שסוחפת אחריה מרד אנטי־ממסדי.

האם האיסלאמיסטים והכמאליסטים בתורכיה המודרנית הם ממשיכיהם של אותם שני המחנות מלפני ארבע מאות שנים? אולי לא באופן ישיר, אבל הדמיון מעניין. הממסד בניהול אותם הפקידים הבלקנים היה חילוני יחסית, נוטה לאירופה, מבוסס במערב המדינה ובמעמדות הגבוהים, בדיוק כמו הממסד ברפובליקה התורכית שלפני ארדואן. היניצ'רים במובן מסוים מינו את עצמם להיות מגיני הממסד הזה, בדיוק כמו הצבא התורכי שלפני ארדואן. כשלעמדה הבכירה באותו הממסד הגיע בטעות מישהו שרצה לשנות אותו, הם החליטו שתפקידם למנוע את זה – לא משנה אם מדובר על בחירות לנשיאות שהעלו נשיא איסלאמיסטי, או ירושה בשושלת העותמנית שהביאה סולטאן שרוצה להעביר את מרכז הכובד של האימפריה למזרח. האיסלאמיסטים, באותו האופן, לא נראים שונים יותר מדי מתנועות אנטוליות אנטי־ממסדיות של ימי האימפריה, שלעתים קרובות היו מבוססות על מטיפים דתיים שרצו להילחם בשחיתות המוסרית האנטי־איסלאמית של הממסד.

מה כל זה אומר לגבי ארדואן? הוא כנראה הצליח במרד האנטי־ממסדי שלו יותר מרוב קודמיו, ואי אפשר להתעלם מזה. מצד שני, צריך לזכור שיש סיבה שהממסד היה תמיד הרבה יותר חזק מאותם המורדים – אותו הממסד הוא הסיבה שהאימפריה העותמנית הפכה לאימפריה, ולא נשארה אספסוף פרשים אלימים כמו רוב שכנותיה. עד כמה שנשמע מפתה לדבר על לוחמי דת טהורים שמונעים באש האמונה, מה שמנצח מלחמות זה כלכלה חזקה שמממנת צבא גדול ומאובזר, דיפלומטיה "מלוכלכת" ומלאת פשרות שדואגת להימנע ממלחמות שלא ניתן לנצח בהן, וצבא מקצועי ופתוח שלומד על אסטרטגיות מודרניות וטכנולוגיה מתקדמת. הדברים האלה היו יותר מדי "אנטי־איסלאמיים" בשביל המורדים, ובפעמים הבודדות שהם הגיעו לעמדות כוח, הם דירדרו את האימפריה לכשלונות כאלה שאילצו אותם להחזיר מיד את הפקידים המושחתים, שעם כל השחיתות שלהם לפחות הבינו איך מנהלים מדינה.

אנחנו כבר רואים את זה קורה בתורכיה הארדואנית – הממסד מטוהר מכל אנשי המקצוע שמבינים מה הם עושים, הדיפלומטיה הופכת להיות מילה מגונה ומוחלפת ביהירות ושיגעון גדלות, ואם זה יימשך ככה, ייתכן מאוד שזה רק עניין של זמן עד שתגיע המפלה. כשהקאדיזאדלים, תנועת מרד שמרנית איסלאמית, תפסה עמדות כוח בחצרו של הסולטאן מהמט הרביעי, הם התחילו באיסור על אלכוהול והחמרת החוקים נגד נוצרים ויהודים (שני דברים שלא ממש סייעו לכלכלה), המשיכו למצור הכושל על וינה שהפך להיות סמל לתחילת הדעיכה של האימפריה, ואחרי שטיהרו את האחראים לתבוסה בוינה המשיכו לסדרת כשלונות כל־כך גדולה שהיא נגמרה בקריאה נואשת לחזרתו של הנצר הנוכחי למשפחת הפקידים המושחתת שניהלה את האימפריה עד אותו הזמן. האם ארדואן ייכשל באופן דומה? לא בטוח, אבל בהחלט אפשרי. רק צריך ששיגעון הגדלות של הממשלה שלו תביא אותו לאיזה עימות עם המערב בקפריסין או בים האגאי, או עימות עם רוסיה בסוריה, או עימות עם איראן במוסול – ואז נראה אם באמת הגיע עידן חדש לתורכיה, או שארדואן הוא גלגול חדש לתופעה עתיקה.

[1] הערה חביבה ששמעתי מאחד הפרשנים בנושא: מהמט השני כבש את איסטנבול, ארדואן השיג שם רק 48%.

תרחיש יום הדין של תורכיה מול רוסיה

כבר תקופה די ארוכה שפרשנים מדברים על הקרע המתרחב בין תורכיה וברית נאט"ו (ראו לדוגמה כאן וכאן), ומנגד היחסים המתחממים בין תורכיה ורוסיה. אני שומע הרבה דיבורים על זה מהזווית של יחסי תורכיה עם המערב, והשינוי במעמדה של תורכיה באירופה, או לחילופין מהזווית של יחסי רוסיה עם המערב ונסיונותיה של רוסיה לעקוץ את אירופה. אבל הייתי רוצה להעלות זווית אחרת שממנה אפשר לראות את העניין הזה, יותר כסוגיה של יחסי רוסיה־תורכיה, שאולי המערב בכלל לא ממש משחק בה תפקיד.

נתחיל בתקציר הפרקים הקודמים: רוסיה ותורכיה מצאו את עצמן בשני צדדים שונים של מלחמת האזרחים בסוריה, והיחסים ביניהן הלכו והתדרדרו, עד לשיא שלילי עם הפלת המטוס הרוסי על־ידי התורכים והסנקציות הרוסיות נגד תורכיה שבאו בתגובה. מאז, באופן די מוזר, בעיקר עם האגרסיביות של שתי הממשלות והנטייה שלהן לסכסוכים, היחסים השתקמו במהירות ופתאום רוסיה נראית החברה הטובה ביותר של תורכיה. עד כדי כך משתפרים היחסים, שכל מיני פרשנים מעלים את הרעיון שהיחסים עם רוסיה יכולים להיות חלופה עבור תורכיה ליחסים עם המערב, ולביטוי החזק ביותר שלהם – החברות התורכית בברית נאט"ו.

עכשיו בואו נעצור לרגע ונסתכל מנקודת מבט היסטורית יותר. רוסיה ותורכיה שתיהן הן גירסאות מודרניות של אימפריות בנות כמה מאות שנים. מאז ששתיהן עלו לגדולה החל מהמאה ה 16 בערך, היחסים ביניהן מורכבים משני חלקים: מלחמות, והפוגות בין מלחמות. הספירה הרשמית כוללת לא פחות מ 12 מלחמות, שרובן הסתיימו בסיפוח זוחל של שטחים מתורכיה לרוסיה, ובמקרים רבים הדבר היחיד שמנע מהרוסים לכבוש עוד יותר הוא התערבות של מעצמות המערב (בעיקר צרפת, וקצת בריטניה) שלא רצו לראות את רוסיה מתחזקת יותר מדי ומאיימת על האינטרסים שלהם (ומצד שני הם לא דאגו יותר מדי מהתורכים, שנחשבו חלשים מדי מכדי לאיים על מישהו). במלחמת העולם הראשונה העניינים קצת השתנו עם התפרקות האימפריות ועליית רוסיה הקומוניסטית מצד אחד והרפובליקה התורכית מהצד השני, אבל בסופו של דבר לא זכינו לראות כמה זמן זה יחזיק מעמד – ב 1952 תורכיה הצטרפה לנאט"ו וקיבלה מטריית הגנה מהמערב. מאותו הרגע הרוסים לא יוכלו לתקוף אותם בלי לפתוח מלחמת עולם.

לא יוכלו, אבל לא בהכרח לא ירצו. ממשלת רוסיה הנוכחית כבר התפרסמה במוכנות שלה לצייר מחדש גבולות, ובנטייה הולכת וגוברת להסתכל בחיבה על הימים ה"טובים" של סטאלין מצד אחד, ושל האימפריה הצארית מצד שני. נניח שבהנהגה הרוסית היו עדיין אנשים שרוצים להמשיך לנגוס בשטחים התורכיים, מה היה כדאי להם לעשות? מכיוון שהדבר העיקרי שכרגע מונע מהם לעשות את זה זו החברות של תורכיה בברית נאט"ו, יכול להיות שהדבר הטוב ביותר שהם יכולים לעשות זה לעודד את ארדואן לזנוח את נאט"ו ולעבור למגרש שלהם.

נשמע מפוקפק? נכון שרוסיה כנראה לא עומדת לבוא ולכבוש ישירות שטחים מלאים באוכלוסייה תורכית מוסלמית. אבל ממשלה רוסית שעדיין מסתכלת בעין רעה על הנוכחות התורכית מדרום יכולה גם לפעול בדרכים יצירתיות יותר. אחת הדרכים הנפוצות של אימפריות לעקוץ זו את זו הייתה תמיד עידוד מיעוטים בדלניים לפרוש ולהקים מדינה חדשה, שכמובן תהיה תלויה בהם וידידותית להם. וכאן נמצא נשק יום הדין הרוסי נגד תורכיה.

דמיינו את התרחיש הבא – ממשלת ארדואן ממשיכה במסע העיקש שלה לעצבן את כל העולם, ובסופו של דבר פורשת מנאט"ו. היא מתחילה לשתף פעולה באופן הדוק עם רוסיה. מאותו הרגע, הרוסים מקבלים חרב ענקית לידיהם שמונחת על צוואר המדינה התורכית. ברגע שארדואן עושה משהו שלא מוצא־חן בעיני פוטין, זה מתחיל – מישהו בממשלת רוסיה מתקשר למישהו בהנהגה הכורדית, ואומר לו שהגיע הזמן. אותו המישהו, מנהיג כורדי כלשהו שנבחר על־ידי הרוסים כמישהו שנוח להם לעבוד איתו, מכריז שנסיונות הפשרה נכשלו, ואין ברירה חוץ מפרישת האזורים הכורדיים מתורכיה והקמת מדינה כורדית עצמאית. במקום לחימת הגרילה המצומצמת שהם מנהלים כרגע, תתחיל לחימה כבדה עם מיטב הנשק והיועצים הרוסיים. במקרה הצורך, הצבא הרוסי יכול אפילו לפלוש ישירות לתורכיה – אחרי כל היריקות של ארדואן בפני האירופיים, האיראנים, הסינים, הישראלים, מי יטרח להילחם ברוסים למענו? בטח לא כשהרוסים ידאגו להישאר כמה שיותר בצללים, ולהשאיר את הבמה הראשית לכורדים, עם שזוכה (ודי בצדק, נראה לי) לאהדה כמעט מכל העולם. במצב כזה לצבא התורכי אין סיכוי, ומפת המזרח התיכון תצויר מחדש עם הרבה פחות תורכיה. התרחיש הזה יהפוך להיות עוד יותר קל אם עד אז כבר תוקם מדינה כורדית בעיראק, מה שבכלל לא בלתי אפשרי שיקרה (הנהגת המחוז הכורדי בעיראק כבר הודיעה שהיא מתכוונת לארגן משאל עם בנושא, ולממשלת עיראק לא נראה שיש כוח לבלום את זה).

ואם נרצה להיות ממש קיצוניים, זה לא חייב אפילו להיעצר בזה – בימי השפל הגדול של יחסי רוסיה ותורכיה אחרי הפלת המטוס הרוסי, כמה פוליטיקאים רוסיים התחילו לרמוז על פתיחה מחדש של נושא ישן – הסכם כַּרְס, הסכם שנחתם בין ברית המועצות לבין הרפובליקה התורכית הצעירה מיד אחרי ששתיהן הוקמו, והעביר לתורכיה שטחים שהיו בשליטה סובייטית, ונחשבו חלק מארמניה וגיאורגיה (שקצת לפני כן סופחו בעל כרחם לברית המועצות). לצערי אני לא מבין רוסית מספיק בשביל לדעת אם זה היה משהו רציני או סתם כותרות שטותיות בעיתון. אבל עקרונית, אם רוסיה תחליט לפרק את תורכיה, הם יוכלו בהחלט גם להעביר קצת שטחים לארמניה ואולי לגיאורגיה. ומי יודע? אולי אפילו ביוון עוד יימצאו כמה אנשים שמתגעגעים לסמירנה ואדריאנופוליס. אם המערב לא רצה להילחם ברוסים למען אוקראינה, הם בטח לא יעשו את זה בשביל תורכיה, ובטח לא אם תמשיך מגמת המהפך הפוליטי במערב, שמגביר את כוחם של מנהיגים אנטי־איסלאמיים ויחסית ידידותיים לרוסיה.

חשוב להבהיר – זו לא תחזית, אני לא אומר שכל זה עומד לקרות. מה שאני אומר זה שצריך לקחת בחשבון את האפשרות הזאת כשמדברים על הרעיון שתורכיה תפרוש מנאט"ו, או שנאט"ו תגרש את תורכיה. בסופו של דבר, הרפובליקה התורכית מעולם לא עמדה מול תוקפנות רוסית בלי ההגנה המערבית, וסביר להניח שהם מודעים לזה. רק אם הם באמת מונעים על־ידי טירוף מגלומני אפשר לדמיין אפשרות שהם באמת יחשבו על פרישה כזאת, ואם זה באמת יקרה – אז הם ישימו את עצמם בחסדי ולדימיר פוטין. וזה לא מקום שהייתם רוצים להיות בו.