איטליה, הממשלה נגד הממסד: הממשלה מובילה

בשעה טובה, ממשלת ג'וּסֶפֶּה כּוֹנְתֶּה יוצאת לדרך. ממשלת איטליה החדשה מורכבת משתי המפלגות שכמעט כל מהותן היא ההתנגדות לממסד הישן, האיטלקי והאירופאי, ושומריהם של אותו הממסד (בעיקר בבריסל, ברלין ופריז) לא יודעים מה לעשות עם עצמם. בדרך עברנו עם מה שנראה מנקודת מבט אירוסקפטית כמו ניסיון הפיכה אירופאי באיטליה, שלמרבה המזל נכשל. הנה סיכום קצר של מה שהיה, ומה שאולי יהיה.

קודם כל תזכורת מהפרק הקודם: השערורייה התחילה סביב כלכלן בשם פָּאוּלוֹ סָבוֹנָה. סבונה הוא כלכלן מכובד ושר לשעבר, טיפוס רציני לכל הדעות, שכיום מזוהה עם מפלגת הליגה ונבחר בתור המועמד שלהם לתפקיד שר האוצר. על־פי החוקה האיטלקית, הממשלה שמורכבת על־ידי המנצחים בבחירות מוצגת לאישור נשיא המדינה. במצב נורמלי מדובר בסוג של טקס, לא אמור לקרות שם שום דבר חוץ מחתימה ויציאה לדרך. אבל הנשיא הנ"ל, סֶרְגְ'יוֹ מַתַּרֵלָּה, שמזוהה עם מפלגות השמאל הממסדי, החליט שהוא במו ידיו יציל את איטליה. הוא סירב לאשר ממשלה שמפקידה את תיק האוצר אצל סבונה, איש שידוע כספקן במקרה הטוב לגבי גוש האירו (לא שהוא קיצוני במיוחד – הציטוט המזוהה איתו בדרך־כלל הוא שצריך לפתח "תוכנית ב'" של יציאה מגוש האירו, אם רפורמה לא תצליח).

מנהיגי המפלגות המנצחות, סוג של גרסה איטלקית ל"ברית האחים", כמובן רתחו מזעם. ראש הליגה מתאו סלביני הצהיר במפורש שהוא מתכונן לבחירות חדשות, וראש חמשת הכוכבים לואיג'י די־מאיו התחיל לדבר על תהליך הדחת הנשיא. הרטוריקה הייתה ברורה: קנונייה של האיחוד האירופי ובמיוחד גרמניה, בשיתוף האליטות הבנקאיות והעסקיות של אירופה, התאגדה כדי להפיל את הבחירה הדמוקרטית של אזרחי איטליה. לא עזרו אינספור התגובות מהפקידים בבריסל ומהתקשורת האיטלקית שהזהירו את האיטלקים מהבחירה ה"לא נכונה" – יותר מכל נחרט בזיכרון הלאומי איזשהו פקידון מהבירוקרטיה האירופאית שהצהיר ש"השווקים עוד ילמדו את האיטלקים איך לבחור נכון". האחים שילהבו את הקהל שלהם עם דיבורים על השווקים וסוכנויות דירוג האשראי שמנסים לשלוט באיטליה במקום אזרחי איטליה.

וממשבר זה הפך לכמעט הפיכה. סלביני הבהיר שהוא לא נסוג, כונתה התפטר אם רשימת השרים שלא לא מאושרת, ומתרלה הגיב באופן הגרוע ביותר האפשרי – זימן ללשכתו כלכלן "ממושמע" בשם קַרְלוֹ כּוֹתּוֹרֶלִּי כדי שיקים "ממשלת טכנוקרטים" – מונח מכובס לממשלה לא־נבחרת, שנכפית על מדינה מבחוץ. נשמע שערורייתי? זה כבר קרה בעבר. ככה רואים רוב הפרשנים את ממשלת מריו מוֹנְתִּי ששלטה באיטליה בשנים 2011 – 2013. כותורלי התחיל כבר לאסוף מועמדים לתפקידי שרים.

למרות הפיתוי שעמד בפני סלביני עם כותרות על כך שבחירות עכשיו, כשהאיטלקים עצבניים עוד יותר על הממסד, יביאו לו כוח רב עוד יותר, בכל זאת הצליחו להתפשר. בפשרה משעשעת במיוחד – פאולו סבונה ויתר על תפקיד שר האוצר, אבל קיבל במקום זה תפקיד שר בלי תיק "ממונה על ענייני אירופה". אם הוא ירצה להטריל את האיחוד או את גרמניה, זו הבמה המושלמת בשבילו. שר האוצר החדש ג'וֹבָאנִי תְּרִיוֹ בינתיים הצהיר "אף זרם פוליטי באיטליה לא מתכוון לעזוב את האירו", אבל גם הוא מאנשי הליגה ונחשב לא ידידותי במיוחד לאיחוד האירופי.

בסופו של דבר, להערכתי ברית האחים ניצחה בגדול בכל הפרשה הזאת. הם משכו את המשבר מספיק זמן כדי שמתרלה יחשוף את הקלפים שלו, יראה עד כמה נמוך הוא (והממסד שהוא מייצג) מוכן לרדת בזלזול בדמוקרטיה האיטלקית; ואחרי שעשו את זה, עדיין חזרו והקימו ממשלה. הסקרים כרגע מדברים על התחזקות משמעותית של הליגה על הימין ה"ישן" של ברלוסקוני.

ומה יהיה הלאה? המינוי המעניין ביותר בממשלה החדשה הוא לדעתי סלביני עצמו, שהפך לשר הפנים. האיש שכל ציוץ שני שלו מדבר על איזשהו פשע שערורייתי של מהגרים ועל איך הרשויות צריכות לבלום אותם ולאכוף את החוק בכוח, עכשיו יהיה אחראי על מדיניות ההגירה והאכיפה של איטליה. באופן כללי, הרושם שלי ממבנה הממשלה הוא שלמרות שחמשת הכוכבים הם לכאורה השותף הבכיר בקואליציה הזאת, נראה שהליגה קיבלה את רוב התפקידים ה"נחשבים" יותר. די־מאיו יהיה שר העבודה, הרווחה והפיתוח, אולי בשביל לקדם את ההכנסה הבסיסית האוניברסלית שמפלגתו חולמת עליה, ועמיתיו קיבלו תיקים כמו הבריאות ואיכות הסביבה, דברים שהם אוהבים לדבר עליהם. שר החוץ, למקרה שחיפשתם איזושהי השפעה על ישראל, הוא מהבודדים ברשימת השרים שנחשב עצמאי לגמרי, לא מזוהה עם אף אחת משתי השותפות. הוא נשמע כמו טיפוס די ממסדי ו"שגרתי", מה שמחזק את הרושם שלי שלא הליגה ולא חמשת הכוכבים מתעניינות יותר מדי בסוגיות חוץ, ולא היה אכפת להם לתת את התפקיד למישהו מהממסד הישן שלא יעשה מהפכות. המהפכות שהם רוצים הן בתוך איטליה.

מזל טוב לאיטליה בדרכה החדשה, והמלצה לחובבי הסברה ישראלית – הסברה באנגלית זה לא מספיק. תתחילו לדבר איטלקית, כי חמשת הכוכבים היא באמת מפלגה עממית והרבה אנשים בקהל המצביעים שלה כן מתעניינים בעובדות ובדיונים. מספיק דיבורים הגיוניים, כמו שתומכי ישראל רבים ברשתות החברתיות עושים באנגלית, וגם הם אולי עוד ישתכנעו.

מודעות פרסומת

איטליה מקימה ממשלה: לטוב או לרע, משעמם לא יהיה

זה הגיע – מה שכיניתי אחרי הבחירות "קואליציית הסיוט של האיחוד האירופי" מתגשם, ובאיטליה עומדת למשול קואליציה של שתי המפלגות הפופוליסטיות והאנטי‏־ממסדיות. מצפון ו(בערך) מימין, מפלגת הליגה תביא סלידה ממהגרים, סלידה מצפון אירופה וסלידה מהאירו; מדרום ו(בערך) משמאל, תנועת חמשת הכוכבים תוסיף סלידה מנאט"ו, סלידה מקפיטליזם, וסלידה מממנהיגי האיחוד האירופי. יותר גרוע מזה ז'אן־קלוד יונקר לא היה יכול לדמיין.

בינתיים יש הרמוניה גדולה בין שני ה"אחים" החדשים, והם חתמו על הסכם קואליציוני שרומז על כל מיני מהפכות, אבל כמובן לדבר קל יותר מלעשות. כמה דברים שעשויים לעניין אתכם: סעיף יחסי החוץ לא כולל התייחסות לישראל (וטוב שכך), והחלק המעניין ביותר בו הוא ההדגשה שלהם על חשיבות הידידות עם רוסיה. מבחינת האיחוד האירופי אין משהו מפוצץ, הם לא מתכוונים לפרוש ממנו מחר, אבל אין ספק שזקני האיחוד לא עומדים להיות מרוצים. פרק מיוחד מוקדש להכנסה בסיסית אוניברסלית, מפרויקטי הדגל של חמשת הכוכבים שבהחלט עדיין בתמונה. על הגירה וביטחון מדברים מילים קשוחות בסגנון הליגה, ומבטיחים מלחמה בשחיתות ודמוקרטיה ישירה בסגנון חמשת הכוכבים. בתור מי שנתקל בבירוקרטיה איטלקית אני יכול להגיד: הלוואי שיצליחו.

הממשלה החדשה כבר מספיקה להיכנס לעימותים עוד לפני שהוקמה: את השרים צריך לאשר נשיא המדינה, וברור כבר שיהיה לו הרבה כאב ראש מכל האפשרויות שיוצעו לו. בזמן כתיבת שורות אלה עדיין לא ברור מי עומד להיות שר האוצר, אבל המועמד הראשון שהוצע, פָּאוֹלוֹ סָבוֹנָה, כנראה עומד להיפסל כי הוא נחשב אנטי־אירו מדי, אחרי שדיבר בעבר על החשיבות של הכנת "תוכנית ב'" ליציאה מגוש האירו במקרה הצורך; ועדיין הוא רחוק מלהיות הסמן האנטי־אירו ביותר במפלגת הליגה (הכבוד הזה שמור כנראה לאַלְבֶּרְטוֹ בַּנְיָאי, שנכנס לפרלמנט בבחירות האחרונות וכנראה יעשה את מיטב המאמצים להוציא את איטליה מהאירו). הנשיא עצמו, שנבחר על־ידי השמאל־מרכז הממסדי, כנראה לא מבין מאיפה באה לו הצרה הזאת. אבל זה מה שעומד להיות בשנים הקרובות..

מי שלא מחפש להרגיע את מנהיגי אירופה הוא חתן השמחה מתיאו סלביני, שנהנה בימים האחרונים לנגח בטוויטר את כל הבירוקרטים ש"מביעים דאגה" מהממשלה החדשה. גם בחמשת הכוכבים לא מתאמצים יותר מדי עם פייסנות, ואלסנדרו די־בטיסטה (כנראה המנהיג הבולט ביותר של התנועה, גם אם את ההנהגה הפורמלית הוא השאיר ללואיג'י די־מאיו) מעלה רשומה לוחמנית בבלוג המפלגה על "אויבי העם" הצבועים שתוקפים את הממשלה החדשה.

מצד שני, אל תצפו ליותר מדי מהר מדי. לא נתעורר מחר ונגלה שהייתה איזושהי מהפכה באירופה. רפורמה במדינה דמוקרטית לוקחת הרבה זמן, והממשלה החדשה תצטרך להתעסק בהרבה חקיקות ודיונים ושאר דברים "משעממים" במשך השנים הקרובות. מבחינת האיחוד האירופי, מדובר על עוד תקיעת מקל בגלגליהם, הפעם מקל רציני במיוחד, אבל עדיין – אחד מרבים, שיאט אותם עוד יותר אבל עדיין לא מחסל את הפרויקט האירופי. אנחנו רואים תהליך היסטורי שאורך שנים רבות קורה לנגד עיננו – הוא קורה בצעדים הדרגתיים, וזה אחד מהם. אם יהיו עוד דברים מעניינים מכיוון איטליה אספר לכם, כאן (אם יהיה הרבה מה להגיד) או בטוויטר.

תוצאות הבחירות באיטליה: ניצחון לעצבניים

זה אומנם היה בהתאם לציפיות, אבל לקיצוניות ביותר מבין הציפיות: המנצחים הגדולים של הבחירות באיטליה הם תנועת חמשת הכוכבים והליגה (לשעבר הליגה הצפונית). חמשת הכוכבים עם כמעט 33 אחוזים מהקולות, הימין עם 37% ומתוכם הליגה הופכת להיות מפלגת הימין הגדולה ביותר עם יותר מ 17% לעומת 14% לפורצה איטליה של ברלוסקוני (שאר ה4.5% לשותפה הזוטרה בקואליציית הימין, "אחיי איטליה"). כישלון מוחלט לשמאל עם פחות מ 19% למפלגה הדמוקרטית (מפלגת השלטון היוצאת), ועם כל שותפותיה שלא עוברות את אחוז החסימה.

מה כל זה אומר? קודם כל, שיש סיכוי טוב שאיטליה עומדת להיכנס לתקופה של בלגאן פוליטי וחוסר יכולת להקים ממשלה, כמו שראינו לאחרונה בגרמניה וספרד. בכלל לא ברור מי ימצמץ ראשון ויסכים לשתף פעולה עם היריבים; אף אחד משלושת המחנות לא יכול להקים ממשלה בעצמו, ואף שניים מהם לא נראים מעוניינים להקים ממשלה ביחד. כרגע רוב ההימורים הם על ממשלת ימין עם תמיכה מהשמאל, אבל הכול עוד פתוח, והרעיון של ממשלה בשיתוף חמשת הכוכבים עדיין בתמונה.

דבר שני – זה אומר שחובבי האיחוד האירופי עומדים לישון רע מאוד בזמן הקרוב. חמשת הכוכבים והליגה הם שניהם זרמים פוליטיים מאוד עוינים לאידיאלים של האיחוד האירופי – הליגה, אחרי ששמה בצד (לפחות בינתיים) את הזהות המקורית שלה כמפלגה בדלנית של צפון איטליה, היא כיום מפלגת אנטי־הגירה שגרתית בסגנון שמוכר לנו ממפלגת החירות בהולנד או החזית הלאומית בצרפת. חמשת הכוכבים היא תנועה קצת יותר מקורית וייחודית לאיטליה, ומשלבת קצת פופוליזם כלכלי, מסר אנטי־הגירה מתון, והרבה אנטי־ממסדיות וקריאה מעורפלת ל"דמוקרטיה ישירה". למיטב ידיעתי אף אחד מהשניים לא תומך במפורש ביציאה מהאיחוד האירופי, אבל שניהם כנראה יתקעו הרבה מקלות בגלגלים של כל יוזמות האינטגרציה האירופאית החביבות כל־כך על הנהגת האיחוד, שהופך יותר ויותר להיות "איחוד גרמניה וצרפת, עם כמה תוספות".

דבר שלישי – הבחירות הראו עד כמה השבר בין צפון ודרום עדיין חי וקיים באיטליה. ברשומה הקודמת סיפרתי לכם שכל האיטלקים שאני מכיר מצביעים לחמשת הכוכבים; מסתבר שזה לא עניין מעמדי או תרבותי, זה פשוט נובע מכך שאני ממוקם בדרום איטליה. העיפו מבט על מפה שמציגה איפה הצביעו לכל מפלגה – כחול לימין, צהוב לחמשת הכוכבים, והכתמים האדומים המעטים לשמאל – הייתי אומר שאיחוד איטליה מעולם לא נראה רחוק יותר, ואני לא אופטימי לגבי עתיד המדינה (לא שלפני הבחירות הייתי אופטימי).

לעדכונים בזמן אמת על הימים האחרי ועל מאמצי הרכבת הממשלה, עקבו אחרי בטוויטר.