איך בונים מדינה מתוקנת

לפני שנה וחצי כתבתי (כאן וכאן) על מה שבעיני הוא השלב הבא של הדמוקרטיה – הרחבת הדיון הציבורי סביב תקציב המדינה והמודעות לאיך המדינה באמת מתנהלת. באותו הזמן היו לי כמה בעיות טכניות ופרטיות שגרמו לעניין הזה קצת להתמוסס.

עכשיו הגיע הזמן לחזור. ובתור התחלה אני מספק תוספת חשובה בעיני – השוואה בינלאומית. בשבועות האחרונים אני עובד על פרויקט חדש, שמטרתו להבין טוב יותר איך עובדות מדינות על־ידי השוואה בין מדינות שונות, והמדינה שבחרתי להתחיל בה היא מדינה שנחשבת לדעתי בכל ישראל כמדינה מתוקנת, מתאפיינת בגודל די דומה לישראל (קצת יותר גדולה), תרבות די דומה, ופוליטיקה די דומה: הולנד. תרגמתי לעברית את סעיפי התקציב ההולנדי לשנת 2019, ופרסמתי אותם לצד אלה של ישראל כדי שנוכל להתחיל להבין קצת יותר מה הופך מדינה למדינת רווחה צפון־אירופאית לעומת מה שיש לנו, ולראות אם יש דברים ששווה ללמוד מהם או דברים ששווה להיזהר מהם. אני מקווה שזו רק ההתחלה, ועוד אעשה דברים דומים כדי להבין את כל המדינות המתוקנות (ואולי גם הלא־מתוקנות, ואולי לפעמים מה שנדמה לנו כמדינות מתוקנות זה לא בדיוק מה שחשבנו?) בעולם.

עברו על התקציבים כאן: ישראל 2019 – הוצאות, הכנסות; הולנד 2019 – הוצאות, הכנסות.

נקודה אחת שחשוב להבין זה עד כמה הולנד היא אכן מדינת רווחה צפון־אירופאית. נראה לי שיש להרבה אנשים איזושהי תדמית של הולנד בתור ערש הליברליות באירופה – לי בהחלט הייתה תדמית כזאת לפני שהתחלתי להכיר אותה יותר. התדמית הזאת אולי הייתה נכונה בעבר, אבל כפי שהתקציב יבהיר לכם (ותקופת מגורים בהולנד הבהירה לי), כיום לא ברור עד כמה נשאר משהו מהליברליות הזאת חוץ מהסמים והזנות. בכל מה שקשור לכלכלה, נראה שהממשלה מתערבת לא פחות מבכל מדינת רווחה אחרת.

הבהרה: הפרויקט עדיין בשלבי התחלה, וצפויות הרבה טעויות ותקלות באיכות המידע, נכונות המידע, והפרשנות שלו. אבל חייבים להתחיל איפשהו.

אז מה אנחנו לומדים מההשוואה? בתור התחלה, כמה תובנות התחלתיות:

– אנחנו בעיצומו של תהליך מדהים במערב ובצפון אירופה, שבו המלחמה בפליטות פחמן הופכת לחלק עצום מהמנגנון הממשלתי. להולנדים יש משרד ממשלתי בשם "המשרד לנושאים כלכליים ואקלים", וממה שאני שומע בתקשורת נשמע כאילו מיליארדי האירו שהולכים על זה כרגע הם רק ההתחלה. תהיו מוכנים, כי דברים כאלה נוטים להגיע די מהר מאירופה לישראל.

– ההוצאה העיקרית של ישראל היא תשלום חובות; אצל ההולנדים זה המקום השני. אני עדיין צריך מתישהו לחקור את הטענה שחוב לאומי זה דבר טוב, אם מישהו מתנדב להסביר אני אשמח לשמוע.

– משרד החוץ הישראלי הוא הוצאה די צנועה בת פחות ממיליארד וחצי ש"ח, בהולנד זה עולה כמעט 10 מיליארד אירו. למה זה? רוב מכריע מהכסף הולך על סעיף בשם "שיתוף פעולה אירופי יעיל". עוד לא חקרתי מה זה אומר בדיוק, אבל קשה להגיד שאני מופתע. האיחוד האירופי זה תחביב יקר.

– תקציב הביטחון ההולנדי, במספרים מוחלטים, נמוך מזה של ישראל אבל לא בהרבה כמו שהייתי אולי מנחש (10.5 מיליארד אירו, כלומר בערך 45 מיליארד ש"ח, לעומת 55 מיליארד ש"ח בישראל פלוס עוד 10 מיליארד על "הוצאות ביטחוניות שונות"). התקציב בישראל אומנם בפועל נוטה לתפוח הרבה מעבר למה שמופיע על הנייר, אבל עדיין – יכול להיות שאנחנו לא מבצר מבודד בג'ונגל כמו שלפעמים נוטים לחשוב. למי שתוהה מה ההולנדים עושים עם הכסף הזה, מסתבר שהצבא ההולנדי פעיל בכל מיני מקומות בעולם במסגרת משימות נאט"ו, או"ם ואיחוד אירופי כאלה ואחרות; כשמסתכלים על איך נראות המדינות שבהן הם פעילים (אפגניסתאן, סוריה וכו'), לא נראה שהם תורמים הרבה. לו הייתי הולנדי הייתי אומר שה 10.5 מיליארד האלה קצת מבוזבזים. מצד שני, אולי זה פחות עניין של המשימות הפעילות ויותר הכנה לעתיד, אולי הם פשוט למדו את הלקח מהפעם הקודמת שהם נזקקו לצבא.

– התחבורה הציבורית ההולנדית מעולה, ונראה שההשקעה הממשלתית לא בהכרח גבוהה יותר מזו בישראל (ובמדינה גדולה יותר עם אוכלוסייה גדולה יותר). זה נושא שמאוד מצדיק בדיקה מקיפה יותר בהמשך.

מספיק לבינתיים. השאיפה היא בעתיד להרחיב את הפרויקט לעוד מדינות, יותר מידע על כל מדינה (גם בתקציב ישראל בינתיים לא כללתי את המידע מהתקציבים הספציפיים של כל משרד), עוד השוואות (לא רק תקציב – איך נראית מדיניות המס הישראלית מול ההולנדית? איך נראים חוקי העבודה? וכן הלאה), ועוד תובנות.

מודעות פרסומת

תרבות בתשע־מאות מיליון – חלק א'

לא מזמן דיברתי פה על החשיבות של עיון משמעותי בתקציב המדינה במסגרת דיון ציבורי, בדרך לחיזוק הדמוקרטיה. בתור מישהו שכותב על פוליטיקה אני כמובן לא יכול להתעלם ממה שדרשתי מאנשים שכותבים על פוליטיקה, אז הגיע הזמן להתחיל.

החלטתי שמקום טוב להתחיל בו יהיה תקציב התרבות. משרד התרבות רחוק מלהיות בצמרת ההוצאה של ממשלת ישראל, אבל יש לו יתרון משמעותי: די קל לכל אחד מאיתנו להבין אותו. צריך לא מעט ידע מוקדם בשביל להבין מה קורה במשרד הבריאות או משרד הביטחון; לעומת זאת, כל אחד מאיתנו יודע מה זה תאטרון, מה זו אומנות פלסטית ומה זו האקדמיה ללשון עברית. אז המטרה שלי היום: לחקור את 900 מיליון השקלים שהוקצו בתקציב 2017 למינהל התרבות, לגבש דעה אם הסכום גבוה מדי או נמוך מדי, לעצב תקציב חלופי של "מה אני הייתי עושה", ולהתחיל דיון עם אנשים אחרים שיעשו את אותו הדבר – זה התפקיד שלכם, אם תסכימו לקבל אותו.

אני מפצל את הרשומה הזאת לשלושה חלקים: בראשון אתן קצת רקע, ואציג את ההוצאות של מינהל התרבות. בשני אגיד כמה דברים על דעתי בעניין תמיכה ממשלתית בתרבות, ובשלישי אדבר על איך יכול לדעתי להיראות, בעולם מושלם, הדיון על התקציב הזה, על תפקוד שר/ת התרבות, ושאר דברים בסגנון.

לפני שנתחיל, אני חייב להגיד משהו על השקיפות בתקציב המדינה בישראל. אחת הכוונות המרכזיות שלי עם התחלת החפירות שלי בתקציב הייתה להשוות כמה שיותר בין מה שקורה בישראל ומה שקורה במדינות אחרות בעולם – כמו שאתם בטח יודעים, אני אוהב להסתכל על מקומות שונים בעולם. אני עדיין מנסה לעשות את זה, אבל גיליתי שזה לא פשוט כי עוד לא מצאתי מדינה אחת שמאפשרת גישה שקופה, נוחה ומפורטת לתקציב הממשלתי שלה, כמו מדינת ישראל – אז מגיעה מילה טובה ענקית לאנשי אגף התקציבים באוצר, אנשי הסדנה לידע ציבורי, וכל אחד אחר שהיה מעורב בעניין הזה. מעכשיו אני יודע – זה תחום שישראל באמת יכולה להתגאות בו כמופת למדינות העולם. אני ממשיך לאט לאט לבדוק מדינות אחרות ולנסות להשיג מידע מתאים, ובעתיד אני מקווה להביא קצת השוואות למה שקורה אצלן.

ועכשיו, מינהל התרבות. כאמור, בתקציב 2017 הוקצו לו כתשע־מאות מיליון שקלים. המטרה, על־פי ההגדרה, היא "טיפוח היצירה האמנותית והתרבותית ושיפור איכותה, עידוד המצוינות והמקוריות, מתן ביטוי ליוצרים ולאמנים, טיפוח נכסי התרבות ותשתיות התרבות בישראל ו"הנגשת" היצירה האמנותית והתרבותית לכלל אוכלוסיית ישראל. המנהל מסייע למוסדות וליוצרים בתחומי התרבות השונים בקיום פעילות שוטפת, בקידום יוזמות, פעולות, אירועים, פסטיבלים לאמנות והכשרה אמנותית ברמה מקצועית, ומעמיד כלים לביטויי האמנות לסוגיה. לצורך כך קובע המשרד קריטריונים לתמיכות, מקיים פעילות ייחודית באמצעות התקשרויות.". בוא נראה איך הוא עושה את זה.

הבהרה: מדובר פה על מינהל התרבות, שמהווה חלק (אומנם העיקרי) ממשרד התרבות והספורט, אבל לא על המשרד עצמו. זה לא כולל את מטה המשרד, כלומר עוד לא הזמן לדבר על משכורות השרים והלשכות וכו'. את זה נעשה בפעם אחרת. גם את רשות העתיקות, שבתקציבים מופיעה כסוג של אחות חורגת למינהל התרבות, אני לא כולל בינתיים.

הבהרה 2: אני כולל בינתיים רק את הסכומים שנחשבים "הוצאה" בתקציב המקורי. יש עוד דרכים להעביר כספים דרך המשרד: יש סעיפי "הוצאה מותנית בהכנסה", "הרשאה להתחייב", "משרות עובדי־צה"ל" בתקציב, ויש כמובן העברות באמצע השנה מועדת הכספים. אבל רוב הכסף הוא ההוצאה הישירה מהתקציב, ואני מעדיף בינתיים להתרכז בה.

הנה חלוקת התקציב, על־פי המסמך הזה, ממויינת לפי גובה ההוצאה:

תאטראות תמיכה: 94,857,000 ש"ח
עתודה לקידום התרבות: 90,000,000 ש"ח
ספריות פעולות: 85,000,000 ש"ח
פעולות כלליות בתרבות: 80,112,000 ש"ח
חוק הקולנוע: 79,500,000 ש"ח
גופים כליים – מוסיקה: 50,181,000 ש"ח
מוזיאונים – תמיכה: 45,000,000 ש"ח
מחול תמיכה: 29,000,000 ש"ח
קבוצות תאטרון: 26,254,000 ש"ח
מענק ירושלים לתרבות: 23,000,000 ש"ח
פעולות תרבות ערבית: 23,000,000 ש"ח
בתי ספר לאומנות – תמיכה: 22,000,000 ש"ח
תאטרון אזרחים ותיקים: 21,000,000 ש"ח
שימור אתרי התיישבות: 20,425,000 ש"ח
אופרות תמיכה: 18,750,000 ש"ח
פסטיבלים לתרבות ואמנות – תמיכה: 16,815,000 ש"ח
תרבות בקהילה תמיכה: 15,500,000 ש"ח
מורשת עדות ישראל: 12,780,000 ש"ח
ספרות, כתבי עת ומפעלי תרבות: 11,210,000 ש"ח
האקדמיה ללשון העברית: 11,000,000 ש"ח
ארכיונים: 9,713,000 ש"ח
מוסדות תרבות תורנית: 9,600,000 ש"ח
תקנת מחול – יוצרים עצמאיים, הרכבים מרכזים ופרויקטים: 8,956,000 ש"ח
מוסיקה ותזמורות – תמיכה: 8,132,000 ש"ח
בית התפוצות: 8,000,000 ש"ח
תרבות בנגב: 8,000,000 ש"ח
אמנים עצמאיים: 7,240,000 ש"ח
מוסדות תרבות מדע ומחקר: 7,145,000 ש"ח
אמנות פלסטית: 7,000,000 ש"ח
יד בן־צבי: 6,900,000 ש"ח
תמיכה בשיפוצי מוסדות: 6,500,000 ש"ח
ספריות תמיכות: 5,500,000 ש"ח
פרסי תרבות: 5,000,000 ש"ח
פעולות תרבות לדרוזים: 4,000,000 ש"ח
מרכז למורשת יהדות אתיופיה: 3,500,000 ש"ח
רזרבת עמידה בהחלטת ממשלה מספר 1879: 2,700,000 ש"ח
מוזיאונים – אזרחים ותיקים: 2,533,000 ש"ח
מרכז זלמן שזר: 2,300,000 ש"ח
אירגוני גג בתרבות: 2,117,000 ש"ח
סל לתרבות עירונית: 1,700,000 ש"ח
זכויות יוצרים לקלטות – תמיכה: 1,500,000 ש"ח
זמר עברי: 1,500,000 ש"ח
אקדמיה ללשון ערבית: 1,450,000 ש"ח
המועצה הלאומית לתרבות: 1,100,000 ש"ח
המועצה לתרבות היידיש: 1,000,000 ש"ח
קרן לעזרת סופרים ואמנים: 1,000,000 ש"ח
תמיכה ברבנים רפורמים: 1,000,000 ש"ח
שירות הסרטים: 200,000 ש"ח

מוזמנים להתחיל כבר לחשוב ולספר על דעותיכם. בעוד שבוע־שבועיים אתחיל לכתוב את אלה שלי. כמו כן, מוזמנים ללכת לדף הזה של אתר תקציב פתוח, שממנו תוכלו להוריד גיליון נתונים עם פירוט עוד יותר עמוק של סעיפי התמיכות – לאילו תיאטראות הולכים כספי ה"תמיכה בתיאטרון", לאילו ארגונים הולכים כספי "מורשת עדות ישראל", וכן הלאה.

אגב, הערה כללית לגבי התקציבים במדינת ישראל: אני לא יודע מאיפה הגיעה ההחלטה לכלול בכל תקציב פרק של "ניתוח מגדרי של התקציב", אבל זה נראה לי קצת הזוי. אם מישהו מכיר את הסיפור מאחורי זה, אשמח לשמוע.

איפה הכסף – השלב הבא של הדמוקרטיה

אנחנו חיים כיום בתקופה מאוד לא אופטימית לרעיון הדמוקרטיה. אחרי שבמספר מדינות ערביות האוכלוסייה קיבלה סוף סוף הזדמנות לנסות אותה והצביע ברובה המכריע נגד, הרבה מהדמוקרטיות הצעירות במזרח אסיה ומזרח אירופה מתחילות לצעוד לאחור בתהליך הדמוקרטיזציה שלהן, וכמעט אף מדינה לא־דמוקרטית לא בחרה לאמץ או לחזק דמוקרטיה כבר הרבה שנים (אוקראינה נראית כמו מקור נדיר לאופטימיות, אולי גם מיאנמר) – בזמן האחרון המצב מחמיר עוד יותר וגם דמוקרטיות ותיקות ומפותחות מתחילות לפקפק ברעיון. מצד אחד תמיכה הולכת וגוברת בפופוליזם אנטי־דמוקרטי בשם ה"אנטי־ממסדיות", ומצד שני אליטה וממסד שעושים כמיטב יכולתם להצדיק את השנאה אליהם, ומביעים יותר ויותר ספקות בדמוקרטיה ובנכונות שלהם לתת ל"אספסוף" לקבוע את התנהלות השלטון.

מה עושים עם העמים שמאבדים אמון בדמוקרטיה, או שמעולם לא היה להם – זו שאלה חשובה שראוי לדון עליה, ואכן דנים עליה הרבה. אבל לדעתי, יש סכנה מסוימת בהתמקדות־יתר בכשלונות ובפסימיות – היא גורמת לנו לכוון נמוך מדי. זו תופעה שמדברים עליה לפעמים בהקשר של בתי־ספר, שעושים מאמצים עילאיים לשפר את הישגיהם והשתלבותם של התלמידים החלשים וטוב שכך, אבל לפעמים שוכחים שגם התלמידים המצטיינים צריכים קצת תשומת לב, כדי לוודא שהם לא מתייאשים מקצב הלימוד האיטי והמשעמם ושוקעים בעצמם בבינוניות. אותו ההיגיון, לדעתי, נכון גם לדמוקרטיות – אם כל מה שנדבר עליו זה איך לקיים את הבסיס הראשוני של הדמוקרטיה בקרב אוכלוסיות שלא מסתדרות איתה, מה יעשו הדמוקרטיות המוצלחות? הן בינתיים קופאות על השמרים, ומסתכנות באובדן הדרך; כשהשיחה היא כל הזמן על לוח הכפל אז לא רק שאין סיכוי שנלמד אי־פעם אינטגרלים, אלא גם יש סיכוי שנתחיל לפקפק בלוח הכפל.

הרעיון שיש "שלב הבא" של דמוקרטיה לא נשמע לעתים קרובות, למרות שבעיני הוא די מובן מאליו. נראה שמעט מאוד אנשים חושבים שצריך לפתח את הדמוקרטיה מעבר למצב הנוכחי, ומצד שני אם נשאל אנשים "האם בעוד 200 שנה אנשים יסתכלו על ספרי ההיסטוריה ויגידו שבשנות העשרה של המאה ה 21 חיינו עם צורת הממשל המושלמת?", אני די בטוח שלרובם יהיה ברור שהתשובה היא לא. כמעט כולנו מסתכלים אחורה אל אבותינו שחיו תחת צורות שונות של דיקטטורה מייאשת ושואלים את עצמנו איך הם הסכימו לקבל את זה; אבל בשביל להתקדם הם היו צריכים לחשוב על הכיוון שאליו מתקדמים, וזה לא כל־כך פשוט. וגם לנו, באופן טבעי, קשה לראות את צורת הממשל המוצלחת יותר שלצאצאינו יום אחד תיראה טבעית לחלוטין לעומת הפרימיטיביות הברברית שבה אנחנו חיים כיום. אבל אם לא ננסה לחפש אותה, נישאר פרימיטיביים לנצח.

לפני שעוברים לשלב הבא, כמה מילים על השלב הנוכחי – המילה "דמוקרטיה" בבירור איננה מוגדרת היטב, ולאנשים שונים היא אומרת דברים שונים. הררי פילוסופיה נכתבו על משמעויות הדמוקרטיה, ועל הסיבה שבגללה מדינות מסוימות מקיימות דמוקרטיה מוצלחת, ואחרות מוצפות שחיתות או מלחמות אזרחים. אבל נראה לי שההבנה האינטואיטיבית של רוב האנשים כיום לרעיון הדמוקרטיה הוא הבחירות החופשיות לשלטון. דמוקרטיה היא מדינה שבה הרשות המחוקקת והמבצעת נבחרות על־ידי האוכלוסייה בבחירות חופשיות. יש עוד הרבה אלמנטים שיכולים להפוך את המדינה לדמוקרטיה טובה יותר או פחות, אבל נראה לי שרוב האנשים יסכימו שמדינה כושלת וחסרת חוק, אבל עם בחירות חופשיות, היא דמוקרטיה גרועה, בעוד שמדינת חוק צודקת ומופתית בלי בחירות חופשיות היא דיקטטורה נאורה, לא דמוקרטיה.

אז אם השלב הנוכחי הוא בחירות חופשיות, מה השלב הבא? ההצעה היחידה שאני יכול לחשוב עליה שקיימת בשיח הציבורי היא הקריאה ל"דמוקרטיה ישירה" שנשמעת מדי פעם, אבל אני לפחות עוד לא שמעתי נסיון רציני להסביר איך בדיוק תעבוד דמוקרטיה ישירה, מעבר לסיסמאות כלליות. אם מישהו מהקוראים מכיר משהו, אתם מוזמנים לספר לי.

התחום שלדעתי הוא בעל הפוטנציאל הרב ביותר להעמקת ושיפור הדמוקרטיה, הוא העמקת המעורבות הציבורית ברשות המבצעת. כיום הדמוקרטיה מזוהה בעיקר עם הרשות המחוקקת: הדיון הציבורי מלא בדיבורים על המפלגות, חברי הכנסת, החוקים שהם מעבירים וההצבעות עליהם. אבל חוקי המדינה הם רק חלק אחד, אולי אפילו לא גדול, מניהול המדינה. הדיון הציבורי די מתעלם מחיטוט בפרטי פעילות הממשלה, מציג אותה כמסובכת מדי מכדי ש"האדם הפשוט" יוכל להבין, ומדבר עליה רק בסיסמאות מפי אותם המומחים המובחרים שהעזו לקרוא את החומר. האם באמת אין לנו אפשרות להבין איך פועלת הממשלה?

אני חושב שלא. המסמך המרכזי שמציג את פעילות הממשלה הוא התקציב; מעט מאוד דברים באים בחינם, כך שהשאלה "מה עושה הממשלה" כמעט שווה לשאלה "על מה מוציאה הממשלה כסף". השאלה "איפה הכסף" נשאלה פה ושם במסגרת פעולות הממשלה, אבל התשובה עליה תמיד הייתה אותן הסיסמאות שמציעים לנו אנשים כתחליף להבנה ממשית מצידנו. אז הנה, במיוחד בשבילכם, התשובה האמיתית (והמשעממת, יש שיאמרו. בעיני דווקא מרתקת) לשאלה "איפה הכסף", נכון לשנת 2016:

תשלום חובות: 88 מיליארד ש"ח
משרד הביטחון: 56 מיליארד ש"ח
משרד החינוך: 50 מיליארד ש"ח
תשלום ריבית ועמלות: 39 מיליארד ש"ח
המוסד לביטוח לאומי: 37 מיליארד ש"ח
משרד הבריאות: 29 מיליארד ש"ח
פיתוח: 24 מיליארד ש"ח
גמלאות ופיצויים: 15.5 מיליארד ש"ח
המשרד לבטחון פנים: 15 מיליארד ש"ח
ההשכלה הגבוהה: 10 מיליארד ש"ח
משרד הרווחה: 6.5 מיליארד ש"ח
הרשויות המקומיות: 4.5 מיליארד ש"ח
הרשות לזכויות ניצולי השואה: 4 מיליארד ש"ח
משרד הכלכלה: 3.5 מיליארד ש"ח
משרד המשפטים: 3 מיליארד ש"ח
משרד האוצר: 2.5 מיליארד ש"ח
חוק חיילים משוחררים: 2.5 מיליארד ש"ח
תמיכות בענפי המשק: 2.5 מיליארד ש"ח
מענקי בינוי ושיכון: 2.2 מיליארד ש"ח
משרד החקלאות ופיתוח הכפר: 1.8 מיליארד ש"ח
המשרד לקליטת העלייה: 1.7 מיליארד ש"ח
משרד ראש הממשלה: 1.6 מיליארד ש"ח
משרד החוץ: 1.5 מיליארד ש"ח
משרד המדע, הטכנולוגיה והחלל, משרד התרבות והספורט: 1.3 מיליארד ש"ח

כל המספרים לעיל מעוגלים באופן שרירותי, לא כוללים כל הוצאה מתחת למיליארד ש"ח, ובאופן כללי מובאים להמחשה בלבד. לנתונים המלאים לכו למסמך תקציב המדינה עצמו.

הנקודה היא שזה הרבה פחות מסובך ממה שמספרים לנו. נכון, מסמך התקציב הוא בן מאות עמודים, אבל אתם לא חייבים לשנן כל מילה ממנו בשביל להבין משהו על תקציב המדינה – מי שמכיר היטב את הטבלה הקטנה שכתבתי כאן כבר יבין הרבה יותר את הסוגיות העומדות בפני מדינת ישראל מאשר מי שלא. למעשה, בעיני זו אפילו כמעט חוצפה להגיד שמסמך התקציב "מסובך" כי הוא כולל הרבה עמודים – התקציב עצמו הוא, בהגדרה, הטבלה הזאת, פלוס כמה טבלאות דומות אחרות (כמובן – כל אחת מהשורות מהטבלה לעיל מתחלקת בתורה לטבלה אחרת של התקציבים של כל משרד וכו'). שאר המסמך מוקדש להסברים, פרשנויות ורקע – אותם הדברים שהתקשורת, לו הייתה עושה את תפקידה היטב, הייתה אמורה לספק לנו בעצמה.

בשורה התחתונה: אם אנחנו רוצים לקדם את הדמוקרטיה, כלומר לקחת יותר אחריות על ניהול חיינו במקום להפקיד אותו בידי כל מיני "אנשי מקצוע" שינהלו אותם בשבילנו – הצעד הראשון הוא להפוך את הטבלה הזאת, ואת המסמך הזה, לחלק בלתי נפרד מהדיון הציבורי שלנו. כשאנחנו שואלים שאלות את נבחרי הציבור שלנו אנחנו צריכים לא להסתפק בסיסמאות ואידיאולוגיות מעורפלות אלא לדרוש מספרים וטבלאות. בעולם מתוקן יותר, כל מפלגה בכנסת, אופוזיציה או קואליציה, הייתה מספקת מסמך מקביל משלה לציבור כדי לספר לנו איך הייתה מתנהלת המדינה אם הם היו השולטים הבלעדיים. במקום לדבר על "כספים לעניים במקום להתנחלויות", ספרו לנו כמה כסף תעבירו מאיזה סעיף לאיזה סעיף. במקום להגיד לנו "הממשלה מפקירה את פלוני", ספרו לנו כמה כסף אתם הייתם נותנים למטרה החשובה לכם ומאיפה הוא היה מגיע. במקום לדבר על עול המיסים, ספרו איפה הייתם חוסכים כדי שהמדינה תרשה לעצמה לגבות מאיתנו פחות. זה דיון ציבורי אחראי.

האם זה יוביל אותנו לדמוקרטיה ישירה? לא יודע, אבל ייתכן בהחלט שיש דרכים מתונות יותר (או הדרגתיות יותר – גם אם נסכים שסוג כזה או אחר של "דמוקרטיה ישירה" הוא המטרה הסופית, הייתי מציע לחפש דרכים להגיע לשם בהדרגה). בכל מקרה, שום התקדמות לא נוכל להשיג בכיוון אם לא נתחיל להבין טוב יותר איך עובדת הממשלה שלנו. אחרת, כל שינוי בשיטת הממשל שייתן לנו יותר כוח, לא יוכל אלא להביא לכישלון, באותו אופן שהענקת זכות הצבעה לאוכלוסיות שלא יודעות להתמודד איתה מביאה לאסון. אולי נשמע תמים לצפות שאנשים יתחילו להתעניין בתקציב המדינה, אבל האם זה מוזר יותר מאשר היה נשמע למישהו בירושלים הממלוכית שהאדם הממוצע יהיה יום אחד מעורב בבחירות לשלטון? לא נראה לי.

אני אומנם לא מנהל כלי תקשורת כללי, ומשתדל לא לכתוב על עניינים ישראליים פנימיים, אבל אני בהחלט מקווה לשלב יותר ויותר נתונים עניניים כאלה בכתיבה שלי בעתיד, לגבי ישראל ולגבי מדינות אחרות. בעיני, כמעט בלתי אפשרי למצוא נושא חשוב יותר לכתוב עליו.