לא מעט פעמים כבר יצא לי לשמוע דיונים (גם בקרב ישראלים וגם בקרב זרים) בשאלה אם ישראל, ובכלל העם היהודי, הם חלק מהעולם המערבי או לא. אולי לעתים קרובות יותר, יצא לי לשמוע אנשים שמניחים אוטומטית שכן; ומדי פעם אנחנו שומעים קולות אחרים שמדברים על "השתלבות במרחב" וקוראים לישראלים לקבל על עצמם את השייכות למזרח התיכון. מי צודק? האם ישראל היא במערב או לא?
אני לא רוצה להכתיב תשובה לאף אחד; פטריוטים ישראלים רבים בטח יראו בי איזה מין "אזרח העולם" קוסמופוליטי שמטייל בין ערי העולם ולא ממש ראוי להשתתפות בדיון על עתיד העולם היהודי. אבל הייתי רוצה להמליץ על תשובה אחת.
השתייכות לעולם המערבי היא כיום סוג של סמל סטטוס; המערב מסמל תרבות ושגשוג, חופש ודמוקרטיה. במצב הזה, לא מפתיע שהרבה אנשים רוצים להשתייך אליו. אבל אני מציע לנסות להסתכל על תמונה קצת יותר רחבה – העם היהודי הוא בן שלושת־אלפים שנה פחות או יותר, האם בזמן הזה אפשר וכדאי לשייך אותו לעולם המערבי?
הנקודה החשובה הראשונה, היא שמדובר לגמרי בבחירה. מי שלא משוכנע בזה, אני ממליץ שיקרא קצת ספרות עם התייחסויות ליהודים מלפני מאה שנים ויותר; מדהים כמה השתנו הדברים. לא מזמן קראתי את אייבנהו, קלאסיקה ספרותית אנגלית מהמאה ה־19. הסופר ידידותי באופן מדהים ליהודים וכמעט יוצא מגדרו כדי לתאר בסימפטיה את הסבל שעבר עליהם בתקופה שעליה מדבר הספר (אנגליה שאחרי הכיבוש הנורמני). אבל דבר אחד שאי אפשר להתעלם ממנו אצלו, הוא עד כמה היהודים הם זרים. זרים אקזוטיים וטובים, אבל זרים לגמרי. בארצות־הברית, היהודים רק לאחרונה נכנסו לקטגוריה של "לבנים". הציונים האנגליים שפעלו להקמת המדינה היהודית בארץ ישראל היו אוהבי־יהודים מושבעים; הם ראו בהם ידידים גדולים וחשובים של אנגליה. אבל הם עדיין היו "הם", לא "אנחנו". אין שום הכרח היסטורי בשיוך היהודים למערב. אז אם זה קרה במקרה, האם כדאי לזרום עם זה? אולי נצטרף למערב? לפני זה, כדאי להסתכל על קצת על מהו אותו המערב.
המערב התחיל לשגשג בקנה מידה עולמי לפני משהו כמו 400-500 שנים. עד אז, העושר והתרבות בעולם התרכזו בסין, בהודו, בפרס, במסופותמיה, או בתורכיה. הייתה למערב תקופה טובה גם אלף שנה לפני זה, אבל האימפריה הרומית קרסה מזמן, וגם בשיאה היא לא הייתה האימפריה המובילה בעולם ברוב המדדים (מול בת־זמנה, סין של שושלת האן). מה שאנחנו מכירים כיום כ"תרבות המערב", עם חופש הפרט והדמוקרטיה והשוק החופשי וכדומה, הם ממש לא איזשהו יעד בלתי נמנע שהובילו אליו תולדות המערב; כל אלה הם מצב היסטורי זמני, שהגיע בעיקר בעקבות תקופת דומיננטיות אנגלית על המערב, ויכול בקלות להשתנות – יש לא מעט סימנים שהוא משתנה לכיוונים לא טובים כבר בימים אלה. כיום אנחנו יכולים להסתכל אחורה ולטעון שהנאורות הזאת היא חלק בלתי נפרד מהמערב, כי המערב זה ג'ון לוק, אדם סמית, וולטייר או ג'ון סטיוארט מיל. אבל באותה המידה יכולנו להגיד שהמערב זה סוקרטס, קרל מרקס, פרידריך ניטשה וז'אן־פול סארטר: ה"מערב" הזה הוא לא פחות "מערבי", והרבה פחות נאור. מצד שני, יכולנו בקלות לדוג בפינצטה כמה פילוסופים סיניים, הודיים, מוסלמים או רוסים שהביעו דעות נאורות ולטעון שהם מייצגים את התרבות שלהם כמו שאלה שבחרנו בפינצטה מייצגים את תרבות המערב. למעשה, ייתכן מאוד שזה עוד יקרה יום אחד, ושנכדינו ילמדו שדמוקרטיה היא חלק בלתי נפרד מהתרבות הסינית, עוד מאז קונפוציוס; זה יהיה נכון פחות או יותר כמו טענה מקבילה על המערב.
קחו תרגיל מחשבתי קטן: נניח שמלחמת העולם הראשונה לא הייתה מסתיימת כפי שהסתיימה. נניח שהקיסרויות הגרמנית והאוסטרית היו מביסות את אנגליה וצרפת. איך היינו רואים אז את המערב? דמוקרטי במיוחד הוא לא היה. קשה מאוד להאמין שהייתה עדיין נשארת דמוקרטיה בצרפת, מדינה שהתנדנדה במשך שנים בין דמוקרטיות ודיקטטורות כאלה ואחרות. ברור עוד יותר שהעולם דובר הגרמנית לא היה הופך לדמוקרטי; אותו עולם שבמציאות שלנו הדמוקרטיה נכפתה עליו במיטב הנשק של דוברי האנגלית. סוג של שוק חופשי היו אולי מאמצים עם הסתייגויות, כמו סין של היום. מדינות דרום אירופה רוויות המהפיכות, האם היה איזשהו כוח שימשוך אותן לכיוון החופש והדמוקרטיה? קשה מאוד להאמין (זוכרים שספרד, יוון ופורטוגל היו דיקטטורות עדיין בשנות השבעים?). בריטניה הייתה כנראה חוזרת להתכנס בתוך עצמה, מקפידה רק לצבור מספיק בריתות כדי שאירופה לא תתאחד לחסל אותה. ארצות־הברית הייתה כנראה זונחת סופית את היבשת הישנה והמאכזבת, שכנראה גם כלכלית לא הייתה משגשגת יותר מדי. אם ישראל הייתה קמה, ומעניין לתהות אם זה היה קורה, זה לא היה מגיע בחסות בריטית.
ואולי במקום לדמיין את זה בעבר, נדמיין את זה בעתיד – האם מופרך לדמיין מצב שבו הדמוקרטיות המערביות מוכות בשדה הקרב ומוצאות את עצמן בעולם שבו הכוחות החזקים הם לא דמוקרטיים, לא נאורים, לא חופשיים? ארגוני הטרור הקיקיוניים ביותר כבר גורמים להרבה מהמדינות האלה לכרסם עוד ועוד בערכים הדמוקרטיים שלהם. מה יקרה כשיגיעו כוחות חזקים יותר להתמודד איתם? לא חסרים מועמדים.
מצד שני, מה מציעים לנו אחרים? לא נראה לי שבכלל צריך טיעונים כדי להסביר למה לא מומלץ ליהודים לשייך את עצמם למזרח התיכון. הערבים הם בני־דודינו וזה לא ישתנה, והייתי מאוד שמח אם יותר ישראלים היו לומדים ערבית ומכירים אותם טוב יותר, אבל כל זה לא משנה את העובדה שהמזרח התיכון הוא ספינה טובעת, שבזמן הטביעה גם התפוצצה, דלפה שמן, עלתה על שרטון, והותקפה על־ידי כרישים. מי שרוצה לנהוג על־פי "יהי ביתך בית ועד לחכמים; והוי מתאבק בעפר רגליהם, ושותה בצמא את דבריהם", כנראה שהמזרח התיכון לא יהיה הבחירה הראשונה שלו.
העם היהודי מאז ומתמיד היה מעשי. בין אם נאמין באלוהים ובין אם לא, אי אפשר להכחיש שחלק חשוב מאוד מהמהפיכה היהודית היה האוניברסליות שלה; לא משנה איפה אנחנו, אין צורך להתחנף לאלים המקומיים; העולם כולו עומד בפנינו, וכולו מתנהל על־פי אותם החוקים. אם כיום יש במערב ערכים ששווה ללמוד מהם ולהתקרב אליהם, טוב מאוד; אבל אתמול לא היו, ומחר אולי שוב לא יהיו. אם מחר תעלה סין או הודו או יפן בתור האור החדש לגויים, אין שום סיבה שהיהודים לא יהיו הראשונים שיבואו לחגוג איתם (ואגב, בכל המדינות האלה יקבלו את היהודים בברכה). אבותינו אכלו מרורים באירופה, ואם אחרי מאות שנים סוף סוף זכו שם לקצת עדנה, צריך להגיד תודה, אבל לא להגזים. מי שרוצה להיות חלק מהמערב, כנראה לא חקר לעומק מה זה בדיוק המערב; לא בקנה מידה של עשר שנים, אלא בקנה מידה של אלף שנים. העם היהודי מספיק ותיק כדי לחשוב לטווח ארוך.
דברים מעניינים שקראתי 