לפני שמונה חודשים כתבתי כאן רשומה[1] על הצורך באומנות שמחוברת למסורת וההיסטוריה הישראלית והיהודית. בדיונים שהתפתחו בהמשך ניסיתי להדגיש שאומנות כזאת לא חייבת להיות איזשהו פרויקט אדיר־מימדים שמשרד החינוך או התרבות צריך להנחית עלינו, אלא זה משהו שכל אדם שמוטרד מהנושא יכול לתרום לו. לא מזמן חזרתי קצת לחשוב על הנושא (בעקבות פרק של פודקאסט "על המשמעות" שדיבר על נושאים דומים), והבנתי שיש עוד היבט לסוגייה הזאת שמעולם לא שמעתי מישהו מתייחס אליו.
הכלכלה הישראלית כידוע, נשענת חזק על תעשיית ההי־טק. הרבה פרשנים או אוהדים אוהבים להסביר את זה בכך שלישראל אין משאבי טבע ואין שכנים עשירים (או שפויים) לסחור איתם, עוצמתנו נמצאת במוח היהודי ובחינוך וכו', ותוכנה זה תחום ללא גבולות טבעיים ובלי צורך במשאבים פיזיים, רק עם שכל ועבודה קשה אפשר ליצור מוצרים ולמכור אותם לכל העולם בלחיצת כפתור. מה שאף אחד לא מדבר עליו, זה שאותם הטיעונים בדיוק יהיו נכונים גם לתעשיית בידור. אין שום צורך במשאבי טבע או תשתית פיזית בשביל ליצור סרט, ספר, שיר, או משחק מחשב. כמו שישראלים כותבים תוכנות, מוכרים אותן לכל העולם ומתעשרים, הם היו יכולים באותה המידה ליצור תעשיית בידור.
אבל למעשה, בתחום הבידור יש לישראל אפילו יתרון מיוחד שלא קיים בהייטק, יתרון שנותן לה נקודת התחלה מתקדמת הרבה מעבר לכמעט כל מדינה אחרת – ישראל מעוררת, לטוב ולרע, סקרנות עצומה בעולם. הרבה מזה מיתרגם לשנאה, אבל הרבה גם לאהבה או לסתם סקרנות. סרט שייערך בירושלים של ימי בית שני או בארץ ישראל של תקופת השופטים יוכל לעורר עניין לא רק בקהל הקטן יחסית בישראל, אלא בכל העולם. נוצרים בכל רחבי העולם המערבי מתעניינים בתנ"ך ובסביבתו, וחלקם אפילו בעולם היהודי בפרט. בהודו ובמזרח הרחוק יש סקרנות גדולה לגבי ישראל, גם אם לא ברמה הנוצרית. והעולם המוסלמי אומנם היה עוין במשך שנים רבות, אבל הסכמי אברהם פתחו דלת חדשה, והיום בכלל לא קשה לדמיין שסרט היסטורי יהודי יהפוך להיות להיט במדינות המפרץ – מסורת ישראל כנראה קרובה הרבה יותר לתרבות המסורתית שלהם מאשר תרבות המערב.
ולמרות כל זה, לתעשיית הבידור הישראלית יש נוכחות אפסית בעולם. אפשר להתווכח האם התעשייה הזאת מייצגת כישלון ערכי או מוסרי (אני חושב שבגדול כן, אבל זה נושא לפעם אחרת); אבל מה שברור יותר אבל מדובר פחות זה הכישלון המקצועי והמסחרי. התעשייה שהייתה יכולה להתעשר ולגרור קדימה את כלכלת ישראל לא פחות מההייטק, ובאותה הזדמנות לקדם את ישראל בצעדי ענק בתחומי הדיפלומטיה והקשרים הבינלאומיים, לא עושה שום דבר מזה. ואני טוען ששני הכישלונות מחוברים זה לזה. הפוטנציאל העצום של תרבות ישראלית תקף רק כשהיא מחוברת למסורת. המוני הנוצרים, המוסלמים, ההודים ואחרים שמתעניינים בישראל מתעניינים בה בגלל ההיסטוריה והמסורת שלה; לא בשביל הלבטים הטרחניים של תל־אביבים בני זמננו. תרבות שמשקפת את ההיסטוריה והמסורת הזאת יכולה לגזור קופון. סרטים על חייהם הטריויאליים של אנשים בימינו יכולים להגיע מכל מדינה, ומדינות אחרות כנראה עושות את זה טוב יותר. יש כאלה שמתחבאים מאחורי סוגיית השפה, כאילו תרבות עברית לא יכולה להתרחב מעבר לקהל דובר העברית בישראל – אני חושב שתעשיית הבידור הקוריאנית ניפצה את הטיעון הזה. סרטים, תוכניות טלוויזיה ומוזיקה מקוריאה הפכו להצלחה עצומה ברחבי העולם למרות השפה. אין סיבה שבעברית זה לא יקרה.
התקופה הזאת הייתה יכולה להיות הזמן המושלם לזינוק קדימה – הקריסה המסחרית והמוסרית של הוליווד ומוסדות תרבות אמריקאים אחרים משאירה ואקום גדול שישראל הייתה יכולה למלא. ברמה הפוליטית, ההקצנה הגוברת של המוסדות האלה משאירים הרבה מאוד אנשים במערב עם תחושה שהתרבות הזאת לא מדברת אליהם, ואלה לעתים קרובות בדיוק האנשים שתרבות שמגיעה מישראל תהיה עבורם מושכת במיוחד. ברמה המקצועית, אותה ההקצנה הפוליטית כנראה מביאה גם התדרדרות באיכות המקצועית של התעשייה הזאת, עם עוד ועוד החלטות שנעשות בבירור למטרות פוליטיות על חשבון הערך האומנותי. ישראל הייתה יכולה להיות המרוויחה הגדולה מהואקום הזה – אם לא, הקוריאנים כנראה יעשו את זה במקומנו. זה לא נורא, דרום־קוריאה היא מדינה נחמדה ואשמח לראות אותה מצליחה, אבל זה חבל. גם כי אני רוצה בטובתה של ישראל, וגם כי האומנות הקוריאנית לדעתי לא מגיעה עם בסיס חזק של ערכים כמו שהייתה פעם הוליווד, וכמו שהייתה יכולה להיות תעשיית בידור ישראלית־יהודית.
אז מה עושים? כמו שאמרתי בעבר, יש מספיק אנשים שמדברים על הצורך בתרבות ישראלית שורשית יותר. דיבורים יש מספיק, מה שצריך זה מעשים. הבעיה לדעתי עם כל הדוברים שמבכים את המחסור בתרבות כזאת היא הציפייה שהיא תגיע מעצמה. תעשיית בידור היא תחום שדורש תשתית עצומה, לא מדובר על אוסף אומנים בודדים שיוצרים יצירות מוצלחות. האומנים הבודדים הם החלק הסופי והחשוב ביותר במשוואה הזאת, אבל הם לא יכולים להצליח בלי שהתשתית קודם קמה. אני חלילה לא מדבר על תשתית שתגיע מהמדינה – תרבות בחסות המדינה (כמעט) לא יכולה שלא להיות מושחתת וירודה. אני מדבר על החלטה אסטרטגית של כל אותם הגורמים שכיום מתלוננים על היעדר התרבות הזאת – אנשי ציבור ימניים או מסורתיים, כלי תקשורת, בעלי הון, אנשי חינוך ורבנים – כל אלה יכולים להתחיל להתארגן ולהתחיל בבניית התשתית הזאת. מה תכלול תשתית כזאת? על זה אפשר לכתוב ספר שלם, אבל על קצה המזלג:
- חיבור בין יוצרים לקהל. אני יכול להעיד מניסיון אישי שעלו בדעתי כל מיני פרויקטים תרבותיים פוטנציאליים שיכולתי (לנסות) ליצור, אבל אין לי שום אשלייה שאצליח להגיע לקהל כלשהו. אם כל אותם אנשי הציבור שמדברים על הצורך בתרבות כזאת היו מציעים ליוצרים פוטנציאליים במה לפרסם את יצירותיהם לקהל של אותם אנשי הציבור, זה היה משנה את התמונה לחלוטין. אלה מהם שמוכנים להשקיע גם כסף יכולים להציע שיווק מקצועי ליצירות מוצלחות מספיק. ומי שיש לו משאבים מתאימים, שיבצע סקרי שוק ויגיד בכלל לאילו יצירות יש פוטנציאל עוד לפני שיוצרים אותן. כל זה יכול להפוך את היצירה להשקעה שאולי שווה ליוצר לשקול.
- חיבור בין יוצרים שונים. רק יצירות פשוטות מאוד יכולות להתבצע בעבודה של אדם אחד. בתחומים כמו קולנוע וטלוויזיה, אבל גם בתחומים לכאורה פשוטים יותר, מעורבים המוני בעלי מלאכות שאינם "אומנים" במובן המקובל של המילה, אבל ההשתתפות שלהם הכרחית על מנת שהיצירה תושלם. כיום, לבעלי מלאכה כאלה אין דרך להיות מעורבים בתרבות ישראלית איכותית ולאומנים אין דרך למצוא בעלי מלאכה כאלה כי המקום היחיד למצוא עבודה או עובדים בתחומים האלה היא התעשייה הקיימת. יכול להיות שיש המוני ישראלים שהיו רוצים להיות חלק מתעשיית תרבות ישראלית שורשית והיו יכולים להיות מאיירים, אנימטורים, נגנים, אומני תלת־מימד, אנשי סאונד, עורכים, צלמים, תסריטאים, מתרגמים, תאורנים ושאר מלאכות אבל הם לא יעשו את זה אם לא תהיה תשתית שתחבר אותם לפרויקטים המתאימים.
- הכשרה מקצועית. בעלי המלאכה הפוטנציאליים מהסעיף הקודם כנראה בכלל לא יודעים שהם יכולים להיות טובים במלאכות האלה, כי אף אחד לא מדבר עליהן בתור מלאכות ששווה ללמוד. שיתוף פעולה שיצביע על נקודות חסרות בתעשייה החדשה, יחפש בעלי מלאכה פוטנציאליים ויעזור להכשיר אותם יכול לפתור את הבעיה הזאת. ברוב התחומים אפשר כיום לקבל הכשרה מלאה מסרטוני חינם באינטרנט, רק צריך לדעת מה לחפש.
- בקרת איכות. אף אחד לא יוצר יצירת מופת בניסיון הראשון, אבל צריך מקום לזרוק אליו את הניסיונות הכושלים ולקבל משוב. סדנאות כתיבה, פורומי יוצרים, גישה ליוצרים בעלי ניסיון או אפילו סתם לקהל פוטנציאלי שמוכן לנסות דברים גבוליים ולתת משוב טוב. זה צעד הכרחי בהתפתחות של כל יוצר, והוא לא יכול לקרות בלי עזרה.
- ייעוץ מסחרי. אומנים לא נוהגים להיות אנשי עסקים טובים, אבל קשה מאוד ליצור אומנות טובה בלי מודל כלכלי שיתמוך בה (ומודלים כמו תרומות או קרנות הם בדרך־כלל לא פתרון מוצלח). איזשהו מקור ידע שיעזור לאומנים ליצור יצירות עם פוטנציאל מסחרי ויעזור להם לממש את הפוטנציאל הזה יכול לקחת את התעשייה הזאת צעד קדימה מפרויקט אידיאולוגי מצומצם לתעשייה בינלאומית מצליחה.
את רוב הדברים האלה אפשר לעשות, לפחות במידה מועטה, בתקציב אפסי דרך האינטרנט. מה שצריך זה שיתוף פעולה, ובעיקר קהל. לי אין מספיק קהל בשביל להתחיל משהו משמעותי, אבל יש מספיק אנשים עם יותר קהל שרוצים את אותה המטרה. אם מספיק מהם יחליטו לעשות מעשה, זה לא בשמיים.
[1] כותרת הרשומה ההיא הייתה כמובן אמורה להיות "עם שלא מצייר את עברו" אבל איכשהו מיהרתי עם פרסום הרשומה ושכחתי את הנוסח המדויק של הקלישאה.
דברים מעניינים שקראתי 