מתווה הגז, הון שלטון ומאפיה – הגרסה האיטלקית

אני מודה שלא עקבתי יותר מדי אחרי הדיון במתווה הגז הישראלי, ואין לי דעה חזקה לכאן או לכאן (ממילא, אני כידוע לא ממש מתלהב מקבלת הכנסות למדינה ממשאבים טבעיים), אבל דבר אחד אני יכול להגיד: משהו שהתרשמתי שהיה חסר בדיון זה מבט על התמונה הרחבה יותר, על שוק הגז הבינלאומי ועל מקומה של ישראל בו. הדיון הציבורי שנערך בנושא דומה (תיכף נגיד איך דומה) באיטליה, אחת השותפות המשמעותיות בייצוא הגז הישראלי, נותן הזדמנות למבט כזה – ובפרט, עם סדרת תחקירים שפרסם לא מזמן המגזין ל'אספרסו בעניין.

נתחיל בתיאור של הפרויקט המדובר (לא הפרויקט היחיד של הגז הישראלי, אבל כנראה המדובר ביותר) – הרעיון הוא לבנות צינור גז ענק מהמאגרים הישראליים ושכניהם הקפריסאים, שיגיעו לקפריסין, משם ליוון, משם לאיטליה, ומאיטליה הגז יתחבר לרשת האירופאית. זה מתחבר לתמונה הכללית של שוק הגז באירופה, נושא שקצת התייחסתי אליו לא מזמן: כיום אחוז ניכר מהגז האירופאי מגיע מרוסיה, מה שנותן לממשלת פוטין לא רק תמיכה כלכלית, אלא מנוף לחץ משמעותי על האירופאים – פוטין יכול תמיד לאיים שאם הם לא יתנהגו יפה, הוא ינתק להם את הצינור וייתן להם לקפוא בחורף (ישראלים יכולים לפעמים לשכוח, אבל במדינות צפוניות יותר לעבור חורף בלי חימום יכול להיות אתגר משמעותי, עד כדי סכנת חיים). החלופות כוללות ייבוא גז נוזלי מאמריקה, וכמה צינורות מצפון אפריקה לספרד ואיטליה, אבל שניהם לא מתקרבים לסיפוק כמות הצריכה האירופאית. הפרויקט הישראלי הוא אחת מכמה דרכים שהאירופאים מתכננים לפתור את הבעיה.

חוץ מהצינור הישראלי, ומכמה צינורות חדשים מצפון אפריקה, התוכנית הגדולה היא "מסדרון הגז הדרומי" – ייבוא גז מאזרביג'אן, דרך גיאורגיה ותורכיה, משם ליוון ואלבניה, אז מתחת לים האדריאטי עד לחופי איטליה. וזו התוכנית שכרגע נמצאת בכותרות באיטליה, עם סדרת תחקירים שבהם ל'אספרסו מנסה להצביע על כל הטיפוסים המפוקפקים שצפויים להתעשר ממנה.

(הצינור הישראלי, אגב, בינתיים לא זוכה להרבה דיונים בתקשורת האיטלקית חוץ מ"ברצינות? עוד צינור מגיע אלינו מיוון? כמה גז אנחנו כבר צריכים?")

קודם כל, מדברים על שיתוף הפעולה הבינלאומי המפוקפק. אתם כנראה שומעים הרבה על דיבורים אנטי־ישראליים באירופה כי באופן טבעי זה מה שמעניין ישראלים, אבל יש אנשים שמרתיחים את אירופה הרבה יותר, ואולי המוביל ביניהם הוא רג'פ טאיפ ארדואן. תחקיר אחד של ל'אספרסו מדבר על השליטה המוחלטת של משפחותיהם של ארדואן ושל נשיא אזרביג'אן אילהאם אלייב בחברות שמנהלות את הפרויקט. רשימה ארוכה של חברות, מנהלים ובעלי עניין, כולם עם קשרים משפחתיים, עסקיים או פוליטיים עם ארדואן ואלייב, כולן עם משרדים בכל מיני מקלטי מס למיניהם, והמסקנה ברורה: הפרויקט הזה עומד להיות דרך להעברת כסף אירופאי לדיקטטורים מושחתים. גם פוטין לא נעדר מהתחקיר, עם טענות שלמרות שכל הרעיון הוא להיפטר מהתלות בגז הרוסי, לחברות רוסיות שמקורבות לממשלה יש קשרים גם בפרויקטים האלה.

ובינתיים גם באיטליה עצמה יש סימני שאלה מי מרוויח מהעניין. תחקיר אחר של ל'אספרסו מספר שאת ניהול הפרויקט הפקידה המועצה האירופית בידי חברה שוויצרית, והאחראי על הפרויקט מטעם אותה החברה הוא אזרח שוויצרי (מהחלק דובר האיטלקית של שוויץ) שעל פי ל'אספרסו יש לו היסטוריה של קשרים עם המאפיה. על פי הטענה, העסקים הקודמים שלו כללו הקמת חברה שנתפסה בסיוע להלבנת כספי סחר סמים של המאפיה הקַלַבְּרִית[1]. האיטלקים הכינו כתב אישום, אבל בית המשפט השוויצרי החליט שאין מספיק ראיות, והבחור המשיך בעסקיו עד שקיבל לידיו את פרויקט הגז. התחקיר ממשיך ונותן רשימה מכובדת של מקורבים לממשלות איטלקיות בעבר שכיום מנהלים את החברות שעומדות להרוויח בגדול מהפרויקט הזה, חלקם אוליגרכים רוסים או אזרים. גם ז'וזה מנואל ברוזו, שהפך להיות סמל לקשרי הון־שלטון באירופה כשעבר מראשות המועצה האירופית לתפקיד בכיר בבנק גולדמן־סאקס, נמצא בתמונה: בתפקידו הקודם הוא אישר את הפרויקט, ובתפקידו הנוכחי הוא מרוויח ממנו, כשגולדמן־סאקס שולטים בכמה אחוזים בחברות הרלוונטיות.

ובמקביל לכל זה, הארגונים הסביבתיים והמקומיים כמובן לא מאחרים למחות. מחוז פּוּלְיָה האיטלקי שאליו אמור להגיע הצינור מתגאה בחופים היפים שלו שמפרנסים אותו יפה מתיירות, והתושבים והפוליטיקאים המקומיים דואגים מנזק אפשרי לחופים וזועמים על עצי הזית שייעקרו במהלך העבודות; ההפגנות בעיצומן:

מה כל זה אומר מבחינת ישראל? לא יותר מדי. ייתכן שישראל מרוויחה מהיציבות המפוקפקת של המתחרים, אבל בסופו של דבר לא סביר שפרויקט בסדר גודל כזה ייעצר בגלל שחיתות במדינות אחרות: כמו שאמרתי בעבר, העולם שמח לתמוך בארגוני פשע ושחיתות כל עוד הוא מקבל מזה מחירים זולים. אבל עדיין, זה מזכיר לנו את העמדה הטובה שתופסת ישראל במצב הזה, כמקור יציב באופן חריג לגז טבעי. אם המצב בתורכיה יתדרדר, ובכלל לא בלתי אפשרי שזה יקרה, מי יודע מה יקרה לצינור שאמור לעבור לכל אורכה; ומי יודע אם האירופאים לנצח ירצו לעבוד עם הגורמים המפוקפקים שמעורבים שם. מבחינה כמותית ישראל פחות עשירה בגז, אבל עדיין המספרים לא רעים: מאגר שָהְדֶּנִיז 2 באזרבייג'אן שממנו אמור להגיע הגז לפרויקט הזה מוערך ב 1,200 ק"מ מעוקב (ובעתיד עשויים להתחבר לאותו הצינור מאגרים גדולים הרבה יותר מתורכמניסתאן); בישראל, מאגרי תמר ולוויתן מוערכים ב 280 קמ"ק ו 540 קמ"ק בהתאמה. אני מאוד מקווה שבעתיד הקרוב כמה שיותר העולם ייגמל מהשימוש בגז טבעי; אבל עד שזה יקרה, לישראל יש קלף לא רע לשחק איתו.

[1] ברוב העולם המושג "מאפיה" מזוהה עם סיציליה, אבל ברוב מחוזות דרום איטליה יש ארגוני מאפיה משלהם, ועושה רושם שכיום, אחרי מלחמה רצינית של הממשלה במאפיה הסיציליאנית (ה"קוֹזָה נוֹסְטְרָה"), היא נחלשה משמעותית וכיום המאפיה הקלברית (ממחוז קַלַבְּרִיה), ה"נְדְּרַנְגֶּתָּה", נחשבת כנראה בתור הצרה הגדולה ביותר.