כבוד השר זוכר שזה מה שהבטחנו לצ'כוסלובקיה?

ראיתי כמה כותרות ומאמרים על איך בריטניה הצביעה בעד הפסקת אש במועצת הביטחון של האו"ם, ואיך זה מראה "שחיקה בתמיכה הבריטית בישראל" ומה נעשה וכו'. זה הזכיר לי דבר מאוד מעניין שקראתי בעבר.

כידוע, יש לי תחביב מוזר לקרוא או להאזין לדיוני פרלמנט, גם מההווה וגם מהעבר. פעם, כשגיליתי את ארכיון דיוני הפרלמנט הבריטי באינטרנט, השתעשעתי קצת בדפדוף לכמה מועדים חשובים בתולדות ישראל, בפרט למלחמת יום הכיפורים. וזה מביא אותי לאמר – מי שציפה שבריטניה תתמוך בישראל, ובאופן כללי מי שחושב שישראל היא איזשהו "מוצב קדמי של המערב" או נתמכת על־ידי המערב באופן כללי, פשוט לא מכיר את ההיסטוריה. למעשה, כשאני קורא כמה מהציטוטים שאני עומד לתרגם כאן אני בכלל חושב שזה חוסר אחריות מצד ישראל אפילו לקנות נשק ממדינות המערב, בטח ברמה של תלות בהן. אני מביא כמה ציטוטים מהדיון המרכזי שהיה בנושא בפרלמנט הבריטי, היו הרבה מאוד דיונים, חלקם ארוכים מאוד, וכולם מרתקים, אני אביא כאן רק כמה מעניינים במיוחד על קצה המזלג.

קודם כל קצת רקע: הממשלה היא ממשלה שמרנית בראשות אדוארד הית'. הנושא העיקרי על סדר היום הוא החלטת הממשלה להטיל אמברגו נשק על שני הצדדים במלחמה. באותו הזמן, כך מסתבר מהדיון (אני לא מספיק בקיא עדיין בהיסטוריה הצבאית של ישראל), חצי מכוחות השריון הישראלים הם טנקי סנטוריון בריטיים וישראל קונה עבורם תחמושת וחלקי חילוף מבריטניה. ראש האופוזיציה הוא הרולד וילסון מהלייבור, שבמקרה היה גם ראש הממשלה בזמן מלחמת ששת הימים. עוד דובר בולט מהאופוזיציה הוא מנהיג המפלגה הליברלית הקטנה, ג'רמי ת'ורפ.

הדיון נקבע ל 18 באוקטובר, ומתנהל בעיקר בין שר החוץ אלק דגלאס־הום לבין חברי הפרלמנט שעולים אחד אחד לשאול שאלות או להביע דעה. שימו לב שהפוליטיקה הבריטית, המבוססת על בחירות רובניות ממחוזות בחירה, נראית שונה מאוד מהפוליטיקה הישראלית (או ההולנדית, שקוראי הבלוג הזה אולי כבר מכירים היטב) – המשמעת המפלגתית חלשה הרבה יותר, אז קשה להצביע על עמדה מוגדרת של כל מפלגה בנושא, יש דוברים לכאן או לכאן משתי המפלגות הגדולות (היום אולי המצב קצת שונה). כאמור אני מביא כמה ציטוטים נבחרים, הדיון השלם כאן (ויש עוד הרבה דיונים אחרים, גם בבית התחתון וגם בבית הלורדים).

שר החוץ אלק דגלאס־הום (השמרנים): למלחמה הנוכחית בין ערבים וישראלים שורשים שהולכים אחורה יותר מחמישים שנה. מאז 1917 מעולם לא היה שלום, לא בשנות המחלוקות אודות משמעותה של הצהרת בלפור, ולא מאז שהקהילה הבינלאומית קיבלה את ישראל לתוך האו"ם.

מאז מלחמת 1967 המצב החמיר משמעותית בעקבות חוסר היכולת של של הצדדים בסכסוך לבוא לשולחן המשא־ומתן. כל יוזמה אפשרית נוסתה כדי להביא לכך, אבל הן תמיד הובסו בעקבות שני תנאים, אחד מכל צד. הערבים דורשים שישראל קודם כל תתחייב לסגת מהשטחים שכבשה במלחמת 1967. ישראל מתעקשת שיהיו שינויים משמעותיים בגבולות שלפני 1967 כדי להבטיח את ביטחונה. זהו מצב הקיפאון שהיינו בו כל הזמן הזה.

אם המצב בלתי פתיר, אז מה יכולות לעשות בנושא מדינות אחרות? יש כאלה שיבחרו צד. זו ההחלטה שלהם. אני חושב שיהיה מדויק לאמר שמדיניות ממשלות בריטניה לאורך השנים הייתה לנסות להבין, אבל לא לבחור צד.

אפילו אם ישראל תזכה בניצחון מוחץ במלחמה הנוכחית, זה רק עניין של זמן עד להתנגשות הבאה. אחרי כל־כך הרבה שנים של אלימות אני לא חושב שיעזור לנו להפנות אצבעות מאשימות [קריאת ביניים – "למה אתה עושה זאת?"]. הממשלה הקודמת לא עשתה זאת ב 1967 ואנחנו לא עושים זאת עכשיו. האפשרות המועילה היחידה היא לנסות להעמיד את עצמנו במצב הטוב ביותר האפשרי להבטיח שלא יהיו יותר מלחמות בין מדינות ערב ומדינת ישראל. זה המניע העיקרי מאחורי האמברגו שהטלנו על שני הצדדים. זו אותה המדיניות שמבצעות כמעט כל מדינות אירופה […]

[…]

שר החוץ אלק דגלאס־הום (השמרנים): […] אני יודע שאנשים רבים במדינתנו דואגים שבכך שאיננו מספקים תחמושת וחלקי חילוף לישראל אנחנו מותירים את עצם קיומה בסכנה. אני יכול להבטיח לבית הזה שאם בכל שלב שהוא יהיה קיומה של ישראל מוטל בסכנה, נשקול מחדש את המדיניות, ואני אוודא שזה לא יהיה מאוחר מדי. אני חוזר שכוונתנו הבלתי־מתפשרת היא שישראל תוכל להמשיך להתקיים בגבולות בטוחים.

רג'ינלד פאג'ט (לייבור): האם האדון הנכבד זוכר שאותה ההבטחה שנשנה את מדיניותנו אם קיומה של ישראל יהיה בסכנה זו בדיוק אותה ההבטחה שהבטחנו לצ'כוסלובקיה?

שר החוץ אלק דגלאס־הום (השמרנים): הפעם זה באמת – [קריאות ביניים: "הו"]; הרשו לי לקחת את המשפט הזה בחזרה, כי אתם יודעים שלא זה מה שהתכוונתי להגיד. […] אני אומר בכנות, בשם ממשלת הוד מלכותה, ואני חוזר ואומר – אנחנו לא יכולים, בשום אופן, להרשות סכנה לקיום מדינת ישראל, המוכרת כמדינה ריבונית על־ידי ארגון האומות המאוחדות.

הרולד וילסון (לייבור): […] כשאנחנו מנתחים, בגישותינו השונות, את האירועים שהובילו להתפרצות הלחימה מחדש, אנו רואים טרגדיה נוספת – טרגדיית ההזדמנויות שהוחמצו, שש השנים של ניסיונות להביא את הצדדים להתכנס יחדיו תחת כנפי החלטה 242 ולגשר בין הדרישות שהתגלו כבלתי־ניתנות לגישור – מהצד הישראלי, דרישתה להכרה בזכותה להתקיים כמדינה וזכותה לגבולות בטוחים וברי הגנה; מהצד המצרי והסורי, הדרישה המבוססת על פסילת הזכות לקחת שטח בכוח הנשק; והבעיה הישנה הרבה יותר מאלה שנוצרו במלחמת ששת־הימים, בעיית הפלסטינים שאיבדו את בתיהם, מה שהם ראו כארץ אבותיהם, ב 1948.

זו בעיה שהעלתי שוב ושוב. העלתי אותה בישראל, בשיחות פומביות ופרטיות, וכפי שיודעים חבריי בפרלמנט, הסברתי אותה בכינוסים יהודיים כאן בארצנו. שלא יהיו ספקות בעניין. בבעיה הפלסטינית יש לטפל לא רק כתנאי לכל פתרון סופי וקבוע לסכסוך אלא גם כתנאי לפתרון זמני ומוגבל. […]

[…] הישראלים היו מוכנים, עד לרגע תחילת העימותים הנוכחיים, לשבת למשא ומתן עם שכניהם. יש לי את כל הסיבות לדעת – אני מדגיש, "לדעת" ולא "לחשוב" – שלו היו שכניהם יושבים איתם, היו הישראלים מוכנים לויתורים משמעותיים מאוד במסגרת החלטה 242. שכניהם, מצידם, סירבו לכל מפגש ישיר עם ישראל עד להסכמה ישראלית לפרשנות המצרית והסורית להחלטה 242 בכל מה שקשור לשטחים הכבושים.

[…]

הזכירו כאן, וגם אני הזכרתי בדיון ביום שלישי, את אמברגו הנשק שהטילה ממשלת הלייבור כשהתחילה הלחימה בחמישי ביוני 1967. זה לא היה אמברגו ללא תנאי. הוא הוטל קודם כל ל 24 שעות. הוא הוטל בתנאי שכל המדינות המספקות נשק תצטרפנה אליו. מרגע שנהיה ברור שברית המועצות לא תצטרף, אלא להיפך מספקת משלוחי נשק משמעותיים, האמברגו הוסר, יומיים אחרי שהוטל. […]

עכשיו המצב שונה […]. מדינות צפון־אפריקה לא רק שהכריזו על כוונתן לשלוח נשק ואף חיילים, אלא אף התחילו במשלוחים תוך שעות מתחילת הלחימה. ברור גם שלא אנחנו ולא אף אחד אחר יוכל לעצור את משלוחי הנשק מברית המועצות, ועכשיו גם מארצות־הברית. אז הממשלה, עם האמברגו הנוכחי, לא יכולה לטעון לתקווה דומה לזו שלפני שש שנים, שהאמברגו יהיה בינלאומי.

[…] משום מה, ב 1967, כשכבודו (שר החוץ) תמך בהסרת האמברגו הוא סבר, כמו רוב האנשים, שישראל היא זו שהתקיפה ראשונה. עכשיו ב 1973 הוא עצמו מטיל אמברגו כשהוא יודע היטב שהאמברגו עוזר לצד התוקפן. זהו הבדל משמעותי.

שר החוץ אלק דגלאס־הום (השמרנים): כמובן, המצב הנוכחי הוא שיש לנו חוזים גם עם מדינות ערב. נראה לי שזה הבדל משמעותי. האם כבודו מציע שנשנה את המדיניות שלנו ונמכור נשק רק לישראל, או שנשלח גם לירדן וגם לישראל?

הרולד וילסון (לייבור): […] המדיניות שאני רוצה היא זו שכבודו שר החוץ תמך בה ב 1967, כפי שציטטתי, שמכירת נשק צריכה להיבדק כל מקרה לגופו […]

פטריק קורמק (השמרנים): האם כבודו מציע כעת לספק נשק גם לתוקף וגם למותקף?

(וילסון נגרר כאן לדיון ארוך שבו הוא מתחמק מתשובה מפורשת, וסופג על כך ביקורת מחברי פרלמנט רבים)

ג'רמי ת'ורפ (הליברלים): אני מקבל את זה שהאמברגו הוא ניסיון של הממשלה להוות צד ניטרלי בסכסוך. כדי להיות צד ניטרלי לא צריך להיות בן־ברית של כל הצדדים, אבל צריך להיות מישהו שאפשר לסמוך עליו מקיים את הבטחותיו. אני לא מאמין שאמברגו על 4,000 הפגזים הממתינים בליברפול, שישראל כבר שילמה עליהם והייתה יכולה לקבל כבר עשרה ימים לפני המלחמה, ורק בחרה לחכות ולקחת במכה אחת שני משלוחים, ישפיע השפעה אסטרטגית ומכרעת על ישראל. אבל פסיכולוגית, זה הגרוע ביותר שיכול להיות.

שר החוץ גם לא עוזר לרעיון הניטרליות באומרו, כפי שאמר ביום שלישי, שזה בסדר לאמן טייסי מסוקים מצריים כי הם יחזרו למצרים בעוד שישה שבועות אבל אומנו רק על מסוקים שלמצרים אין עדיין ויימכרו להם רק בעתיד. בעיני העולם, שישה הטייסים האלה יחזרו אחרי שאומנו בבריטניה, צברו שעות טיסה נוספות בבריטניה, ויחזרו להטיס מסוקים אחרים בקו החזית.

אני גם לא מאמין שלאמר שנספק ברקים לסעודיה, שלפני יומיים הוציאה אחת מחטיבות השריון שלה מירדן והיא עכשיו בקו החזית בסוריה, זה הדגמה של ניטרליות.

ואני עובר לשאלת אספקת הטנקים לדובאי, מדינה מאני מכיר היטב ומחבב. […] אומרים לנו מצד אחד שהטנקים האלה הם למטרות טקסיות בלבד. אם כך, הרי שאין דחיפות מיוחדת לשלוח אותם. מצד שני, אומרים שהם הכרחיים לביטחון המפרץ הפרסי. קיבלנו את שני ההסברים, ללא מגבלות, ואני מאמין שהם סותרים זה את זה. נראה לי שאנחנו לא מפגינים ניטרליות באספקת הנשק למדינות ערב.

אפילו אם היו מגבלות, לא נראה לי שהן היו משמעותיות מדי בזמן מלחמה, אחרי המגבלות שלוב לקחה על עצמה מול צרפת. לוב הבטיחה שהמיראז'ים (שסיפקה צרפת) לא ישמשו (מול ישראל), אבל שניים כבר הופלו בחזית הסורית.
[…]
כבודו אולי עוזר להניא אנשים מקניית נשק בריטי בעתיד. אף אחד לא יקנה נשק בריטי להגנה עצמית אם הוא מאמין שברגע שיצטרך אותם להגנה עצמית לא תהיה לו התחמושת להפעיל אותם.

שר החוץ אלק דגלאס־הום (השמרנים): לפני שכבודו התחיל לנאום הסתכלתי על כמה מדינות הטלנו אמברגואים מאז 1960. התשובה היא שמונה או תשע. כולן עכשיו קונות מאיתנו נשק.

הייתי יכול להמשיך כל היום, היו שם כמה נאומים מרתקים. אבל הנקודה המרכזית – בריטניה היא לא תומכת של ישראל. בריטניה רואה בעצמה צד נייטרלי, ככה היה במלחמת יום הכיפורים וככה גם היום. כמוה כל מדינות המערב פרט לארצות־הברית, אבל גם ארצות־הברית בסופו של דבר לא יכולה אלא להתיישר לעמדת המערב הכללית. ישראלים חייבים לקחת בחשבון את המציאות הזאת, להבין שישראל בודדה יותר ממה שהם אוהבים לדמיין, להבין שתמיכה מהמערב זה ממש לא מובן מאליו אלא משהו שדורש הרבה מאוד עבודה קשה (ובעיקר עוצמה ישראלית שיכולה להציע למערב משהו בתמורה לתמיכה), ולהבין שהתדמית החיובית שיש בישראל למדינות דוברות האנגלית היא לעתים קרובות תוצאה של העובדה שישראלים ברובם מכירים את העולם דרך השפה האנגלית, ולא בהכרח מעידה על יתרון גדול של המדינות האלה.

עידן חדש בפורטוגל

התחלתי לכתוב איזושהי רשומה מפורטת על תוצאות הבחירות בפורטוגל, עם רקע והסברים על הפוליטיקה המקומית וכן הלאה, אבל אני לא בטוח עד כמה זה יעניין את הקהל קורא העברית. בשורה התחתונה – הימין הממסדי ניצח וכנראה יקים ממשלת מיעוט (בלי השמאל ובלי הימין הלאומני), אבל הכותרת שכנראה תשמעו (אם בכלל מישהו ידבר על הבחירות האלה) היא העלייה העצומה של מפלגת הימין הלאומנית שגה (Chega). ממושב אחד (מתוך 230) בפרלמנט ב 2019, ל 12 מושבים ב 2022, הם זכו עכשיו ל 48. כרגע נראה שהם יתמכו מבחוץ, או לפחות "לא יפריעו", להקמת ממשלת ימין ממסדי.

במקום לכתוב ניתוחים או דעות על המפלגה, חשבתי שיעניין יותר לתת למנהיגיה לדבר בשם עצמם. אני מתרגם פה שני נאומים מדיון בפרלמנט הפורטוגזי, מהתאריך 20 בדצמבר, שעסק בהצעות חוק של כמה מפלגות שמאל להתמודדות עם המצב במזרח התיכון – רובן עם הצעות להכיר מיד במדינה פלסטינית, ובחלק מהמקרים גם סנקציות נגד ישראל. שגה (וכך גם הימין הממסדי) לא הגישו הצעות לדיון הזה, אבל בהחלט הגיעו להביע את דעתם. קודם עלה מנהיג המפלגה אנדרה ונטורה; בהמשך הדיון עלה מספר 2 במפלגה ומי שנחשב האידיאולוג הבכיר שלה, דִיוֹגוֹ פָּאשֶׁקוֹ דוֹ־אָמוֹרִים. להלן תרגום של שני הנאומים, תחליטו אתם אם אתם מרוצים מעליית המפלגה הזאת או לא.

אנדרה ונטורה: אדוני יו"ר הפרלמנט, חברי הפרלמנט שנוכחים כאן היום, חברי הממשלה שנעדרים אבל אני בטוח שעוסקים כרגע במשהו חשוב יותר (קודם לכן הוא ביקר את הממשלה שלא שלחה אף נציג לדיון): המדינה כיום הייתה צריכה לדון במשברי הדיור והבריאות, לדון על התעסוקה הלא־קיימת, הייתה צריכה לדון בעתיד של אותם הצעירים שנמצאים כאן ביציע, ולא מוצאים לעצמם עתיד בארצם. היה צריך לדון במשבר העמוק שבו המדינה נמצאת. [מחיאות כפיים מחברי שגה]

כן, היום היינו צריכים לדון במדינה שאין לנו, המדינה שהבטיחו לנו ולא קיימו. היום היינו צריכים לדון בפנסיונרים שאין להם כסף לתרופות, אבל לא. אנחנו דנים בשאלה אם פורטוגל צריכה להכיר במדינה פלסטינית או לא.
נתחיל כמו שהתחיל חבר הפרלמנט רוי טבארש (מנהיג אחת ממפלגות השמאל הקטנות, התחיל את נאומו עם ציטוט משורר פלסטיני): המשורר ההרוג מפלסטין. היה אפשר גם להתחיל עם סיפור של אשה שנאנסה על־ידי חוטפיה בעזה, או אלה שנאנסו ונרצחו, או על תינוקות שנרצחו במתקפת חמאס על ישראל. [קריאות ביניים מחברי שגה: "יפה אמרת!"]

לא מפסיקה להדהים אותי התרבות החדשה בשמאל לדבר על נוצרים נרדפים (אחת מנואמות השמאל דיברה על כנסייה בעזה שהופצצה על־ידי ישראל), בעוד הם תומכים במשטרים כמו איראן ופלסטין שרודפים כל נוצרי שהם רואים [מחיאות כפיים מחברי שגה]

לא מפסיק להדהים אותי לראות אשה מדברת בזכות הממשל הפלסטיני, שם לנשים אין שום זכויות, לא בעזה ולא בפלסטין. [ריטה מתיאש (שגה): "יפה אמרת!"]

לא מפסיק להדהים אותי לראות את השמאל מגן על רצועת עזה ועל החמאס, שכבר ב 2007, 2008, 2009, 2010, 2011 דן למוות הומוסקסואלים, רק בעבור היותם הומוסקסואלים. אני חוזר: רק בעבור היותם הומוסקסואלים! [מחיאות כפיים מחברי שגה]

אולי קצת בושה הייתה ראויה לאלה שתמיד ממלאים פיהם דיבורים על הגנה על העניים, הגנה על נשים, הגנה על מיעוטים, והיום באים לכאן להגן על העמים שעושים במיעוטים האלה מה שהם רוצים, עושים בהם כל מה שאסור לעשות.
בושה השמאל הזה, שמביש אותנו כאן בפורטוגל ומחוצה לה. [מחיאות כפיים מחברי שגה]

אדוני היו"ר וחבריי חברי הפרלמנט, אולי המדינה צריכה לדעת משהו. במועצת הביטחון של האו"ם, יש שתי מדינות שמכירות במדינה פלסטינית עצמאית ובזכויותיה. אלה סין ורוסיה. אני חוזר, אלה הן סין ורוסיה. [פדרו פינטו (שגה): "תקשיבו! תקשיבו!"]

אני לא יודע אילו שותפים אתם רוצים שיהיו לנו, לא יודע באיזו סביבה אתם רוצים ללכת בזירה הבינלאומית, אבל זה בטח לא לצד נשיא רוסיה, לא לצד נשיא סין, לא לצד הדיקטטורות הגרועות ביותר שהעולם הוציא מתוכו. [קריאות ביניים מחברי שגה: "יפה אמרת!"]

גם לא מפסיק להדהים אותי לראות את המפלגה הקומוניסטית מכה בחזה ומדברת על פתרון שתי המדינות, מדברת על תוקפנות, בעודה תומכת ברוסיה בברבריות הגדולה ביותר של המאה ה 21 נגד אוקראינה באירופה. [מחיאות כפיים משגה, מחאות מברונו דיאש (המפלגה הקומוניסטית)]

בושה איך שהם מגיעים לכאן ומכים בחזם בגאווה, כשהם תומכים ומגינים על המשטרים הכי אלימים, הכי אוטוקרטיים, הכי דיקטטוריים, והכי פחות מקפידי זכויות אדם מכל העולם. הם רוצים סיוע הומניטרי לעזה, גם כשהם מכירים בכך שהחמאס משתמש ברובו להזנת רשת הטרור שלו. הם רוצים יותר תשתיות, כשהם יודעים שהחמאס פיתח את רשת המנהרות המורכבת ביותר כדי לממן את הטרור. הם רוצים להעניק כסף לטרור, שיום אחד יבוא לכאן לדפוק בדלת, כמו שכבר קרה בספרד, בצרפת, באיטליה ובגרמניה.

באותו היום, יהיו כאן אחרים, כמו תמיד, מוכנים להגן על אירופה ועל הציביליזציה שלה מפני אלה שהולכים לתמוך בדיקטטורים, אלה שהולכים לתמוך במי שרוצה להחריב אותנו. [מחיאות כפיים משגה]

אדוני היו"ר וחבריי חברי הפרלמנט, כשרוסיה פלשה לאוקראינה, לא היה לנו ספק באיזה צד אנחנו. אנחנו בצד של אלה שנלחמים למען הדמוקרטיה, זכויות האדם, בצד של אלה שהותקפו ללא סיבה. בשביעי [באוקטובר] ישראל הותקפה ללא סיבה. נשים נאנסו, תינוקות נשרפו, מאות גברים ונשים עודם חטופים.

רונלד רייגן אמר: "מעולם איננו מנהלים משא ומתן עם טרוריסטים, ואם יום אחד נתחיל, זוהי תחילת השקיעה שלנו" [פרנסיסקו סזאר (המפלגה הסוציאליסטית): "שבענו ממשא־ומתן עם טרוריסטים!"]

אני לא יודע איזה מין שמאל יש לנו, אני לא יודע איזה מקום הם רוצים שיהיה לנו באירופה, אבל דבר אחד אני יודע: אני יודע שכשנתחיל לוותר לטרוריסטים, בטח לאלה הגרועים ביותר, שלא מכבדים זכויות אדם של אף אחד, בטח לא של מיעוטים – אלה הם שמותקפים באלימות – אז תתחיל התבוסה שלנו. [קריאות ביניים משגה: "יפה אמרת!"]

אני אומר לשמאל: זיכרו היטב. זיכרו היטב, כי אנחנו יודעים מי, בשנים האחרונות, עורר את הטרור בכל העולם.
אין ספק, ישראל צריכה למלא את דרישות החוק הבינלאומי. אין ספק, לישראל יש זכות להגן על עצמה. אבל אל תבקשו מאיתנו, אף פעם אל תבקשו מאיתנו כי לעולם לא נסכים, לתמוך בטרוריסטים, שבמקום מילים יודעים להשתמש רק בבאזוקה ובאקדח. [מחיאות כפיים משגה]

[בהמשך הדיון:]

דיוגו פאשקו דו־אמורים: אדוני היו"ר, חבריי חברי הפרלמנט: נתחיל בבסיס. הבסיס הוא הבנת ההקשר הגיאופוליטי שבתוכו יושב הסכסוך המכונה "ישראלי־פלסטיני" אבל שבמציאות הינו ישראלי־איראני. סכסוך שבמסגרתו מוצעות ההצעות שעומדות בפנינו כיום. [פדרו פינטו (שגה): "יפה אמרת!"]

הדיון צריך לקחת בחשבון את ההקשר הגיאופוליטי הנוכחי, עם ברית המחברת ציר מדינות מסין וצפון־קוריאה עד לונצואלה, דרך רוסיה ואיראן, ובאופן חלקי גם תורכיה; ברובן אימפריות לשעבר שרוצות לשחזר את האימפריות שלהן בעולם שהופך רב־קוטבי. כך, למרות כל ההבדלים המפרידים בין האוטוקרטיות האלה, ויש הרבה כאלה, הן מתאחדות למלחמה מול הדומיננטיות בת מאות השנים של המערב וערכיו.

זו מלחמה שקטה ונסתרת, אבל היא הפכה ברורה וצלולה בשני שדות הקרב הנוכחיים, אוקראינה וישראל, ומאיימת להתלקח בשניים נוספים: פלישה סינית לטיואן ופלישה צפון־קוריאנית לדרום־קוריאה.

וכך, אם יתחילו שתי המערכות האלה במקביל לאחרות, הרי שעתיד המערב, ערכיו והדמוקרטיה הליברלית שלו, יהיה מוטל בספק משמעותי.

אבל שתי המערכות האלה יתלקחו רק אם המערב לא יפגין עמידה נחושה לצד ישראל, כפי שהוא עומד לצד אוקראינה, כי בשתי המערכות האלה נקבע עתידו של המערב.

אמרתי לפני חודש, חזרתי לפני שבוע, ואומר שוב עכשיו גם כאן: הדמוקרטיות המערביות מפגינות אחידות בתמיכה באוקראינה, אבל רחוקות מלעשות כך עם ישראל. [פדרו פינטו (שגה): "בדיוק!"]

ההיפך הגמור. ולהבדל הזה בין העמדות אין שום הצדקה, בטח כשישראל, בניגוד לאוקראינה, היא חברה בנאט"ו (הערת המתרגם: לא ברור לי אם יש כאן איזו אי־הבנה בתרגום, קשה לי להאמין שהוא לא יודע שישראל לא חברה בנאט"ו ועוד שאף אחד לא מתקן אותו). ומעבר לזה, מכיוון שהסכסוך הזה איננו רק ישראלי־פלסטיני אלא למעשה ישראלי־איראני, ולכן גדול הרבה יותר. [מחיאות כפיים משגה]

חמאס הוא רק עוד אחת מהמיליציות שבשליטת איראן, שמנהלת ברית ברורה עם רוסיה. זוהי חזית נוספת במאבק שלהם מול המערב, כדי לפזר את כוחו ולהפחית לחץ מהחזית האוקראינית.

כשלוקחים בחשבון את הסוגייה הבסיסית הזאת, בכל מה שקשור להצעות החוק שבדיון הזה, אנו רואים שהן מתמקדות רק בצורך בהכרה בעצמאות פלסטינית או הצורך בשתי מדינות. לשגה אין שום דבר נגד המטרה הזאת, אבל אנו מבינים שלא קיימים התנאים פשוט להתחיל משא ומתן כאשר הפלסטינים, בין השאר ברצועת עזה, הם בסך הכול בני ערובה של מיליציות שמשתמשות בהם כמגן, או למעשה כמו נשק, שמטרתו רק להשמיד את מדינת ישראל למען איראן, שכבר אמרה בבירור שישראל מבחינתה היא גידול ממאיר שיש להסיר. [מחיאות כפיים מחברי שגה]

כל עוד התנועות האלה קיימות ונתמכות עבור המטרה הזאת, תהיה זאת אשליה לפתוח במשא ומתן שלעולם לא יפיק שום תוצאה. משא ומתן מועיל דורש הוגנות משני הצדדים. אם זו איננה קיימת באחד הצדדים, המשא ומתן יכול רק להחריף את הבעיה, לא לפתור אותה.

וכל עוד איראן נשלטת כפי שהיא כעת, על ידי אלה ששולטים בה כעת, עם הכוונות לגבי ישראל שהיא מצהירה בפומבי, וכל עוד הפלסטינים נותרים בני ערובה בידי מיליציות הכפופות לאיראן, כל משא ומתן ישמש רק לפגיעה בישראל.

היה צריך להיות אחרת? היה. אבל הפוליטיקה, ובעיקר מדיניות החוץ, מצייתת לחוקי המציאות ולא לחוקי האידיאולוגיה. זוהי ממלכת האפשר, לא ממלכת ה"היה צריך".

לישראל יש אוכלוסייה בגודל אוכלוסיית פורטוגל, מרוכזת בשטח בגודל שני־שליש מהאלנטז'ו (מחוז בפורטוגל), מוקפת באויבים מונהגים בידי מיליציות חמושות מכל צדדיה. טעות אחת מצד מנהיגיה יכולה להמיט אסון על ישראל ותבוסה חמורה למערב, כלומר לכולנו.

אומנם תוך הבנה של הכוונות הטובות העומדות מאחורי ההצעות שהובאו כאן, אבל מתוך מבט על המציאות, עלינו לאמר שהן לא עוזרות בשום צורה לפתרון המצב השטח.

טיואן סומכת על אמריקה, אולי בפעם האחרונה

מחרתיים הבחירות בטיואן, והאפשרויות עדיין פתוחות. סקרים מראים יתרון מסוים למועמד הירוק, סגן הנשיאה הנוכחי לאי צ׳ינג-דה, אבל שני המתחרים האחרים עדיין בתמונה – מועמד הגומינדנג (הכחול) הו יו-יי והמצטרף ה(די) חדש, מועמד המרכז (הלבן) קה וון-ג׳ה. בטיואן אין סיבוב שני, מי מהשלושה שיזכה להכי הרבה קולות ינצח. בטיואן לא מדברים במונחים של ימין ושמאל – יש ירוקים (זהות טיואנית, זכויות הפרט, נטייה למערב), כחולים (זהות סינית, שמרנות חברתית, נטייה לסין), והחל מהבחירות הקודמות גם לבנים (מין ״מרכז״ מעורפל, אנטי שחיתות, בינתיים נראה שבעיקר מבוססים על הפופולריות האישית של קה וון-ג׳ה).

מה שהכי מעניין זה כמובן מה קורה עם סין. הקמפיין הכחול אומר די בבירור: הצבעה לירוקים תביא לנו מלחמה וחורבן. לאי הוא תומך עצמאות טיואן, הצבעה לו תהיה תקיעת אצבע בעין של בייג׳ינג והם יגיבו בפתיחת מלחמה וכיבוש טיואן. הלבנים בגדול די מצטרפים. לאי, לעומת זאת, אומר שהדרך למנוע מלחמה היא לחזק את יכולת ההגנה של טיואן – הגדלת תקציב הביטחון, הרחבת שירות החובה הצבאי וחיזוק הברית עם ארצות הברית. ובכל מקרה הוא (כבר) לא מדבר על עצמאות, הוא מבוגר אחראי ויכול להבהיר לבייג׳ינג שהוא לא מחפש לשבור את הסטטוס-קוו. אני כמובן מסכים בגדול עם הגישה הירוקה, אבל יש להם מבחינתי בעיה אחת גדולה – הביטחון שלהם נשען יותר מדי על ארצות הברית.

כמו בישראל ואולי אפילו יותר, נדמה שבשיח הציבורי הטיואני יש בעולם רק שני סוגי מדינות – מצד אחד האויב, מצד שני ארצות הברית. המועמדת הירוקה לתפקיד סגן הנשיא היא חצי אמריקאית, לשעבר שגרירת טיואן בארצות הברית. המועמדת הלבנה לתפקיד היא עצמה ילידת ארצות הברית. הדיבורים על הביטחון מעמידים תמיד את סין מצד אחד וארצות הברית מצד שני; לצערי אני לא שומע אף אחד מזכיר את יפן, שלדעתי יכולה להיות מועמדת חלופית מצוינת להגנת טיואן. לצערי כי אני דואג מאוד מההשלכות העתידיות של הגישה הזאת.

אני לא חושב שלטיואן יהיו בהכרח בעיות דומות עם האמריקאים כמו אלה של ישראל – בישראל מתחילים להתקבל יותר ויותר ידיעות על החבלות המכוונות של הממשל האמריקאי ביכולת של ישראל להגן על עצמה בשם איזושהי עדינות חולנית ששולטת כיום בדוקטרינות הביטחוניות במערב. בטיואן קשה לי להאמין שאלה יהיו רלוונטיים. מה שיותר מטריד אותי לגבי עתיד טיואן הוא פשוט החולשה האמריקאית. מיליציות פרו איראניות תקפו בסיסים אמריקאים כבר מאות פעמים בחודשים האחרונים וזכו לתגובה מזערית. החות׳ים עכשיו תוקפים ספינות אמריקאיות ללא הרף, ורק היום בבוקר אני קורא שאנתוני בלינקן ״מאיים״ בתגובה ש״אם הם ימשיכו, הם יסבלו תגובה חריפה״ או משהו בסגנון. ארצות הברית מאבדת את הרצון וכנראה גם את היכולת לנצח במלחמות, וכל בנות בריתה חייבות להסיק מסקנות. גם באירופה, גם בישראל, וגם בטיואן. הזמן הולך ואוזל. בבחירות האלה אפשר עדיין לרוץ על בסיס ״תפיסת הביטחון שלנו היא להיות חברים של אמריקה״ – לדעתי בעוד ארבע שנים כבר לא תהיה אפשרות כזאת. בהנחה שבעוד ארבע שנים תהיה עדיין טיואן.

חוץ מזה, למי שמתעניין בטיואן גם מעבר לסוגיית המלחמה הפונטציאלית, כמה הערות על הבחירות:

1. שיטת הבחירות לפרלמנט בטיואן היא משולבת – חלק מהמושבים נבחרים בשיטה רובנית (כמו ארה״ב ובריטניה, הארץ מחולקת למחוזות וכל מחוז בוחר איש אחד ברוב קולות), וחלק בשיטה יחסית (כמו ישראל, כל תושבי הארץ מצביעים למפלגה והמושבים מחולקים למפלגות בהתאם למספר הקולות היחסי שלהם). בחירות רובניות מטבען נותנות יתרון עצום לשתי המפלגות הגדולות ביותר. בבחירות הקודמות נכנסו הלבנים לפרלמנט בפעם הראשונה, רק במושבים של הבחירות היחסיות. נראה אם החשיפה שהם זכו לה בארבע השנים האלה יאפשרו להם לקצור הישגים גם במחוזות בחירה רובניים.

2. נושאים אחרים שמדברים עליהם בבחירות – יוקר המחיה ובעיקר הדיור, מדיניות אנרגיה, האשמות שחיתות שנשמעות די שוליות. טיואן היא מדינת שוק חופשי הרבה יותר ממדינות המערב, אבל לצערי כמו במערב נראה שאין לזה תמיכה עממית אידיאולוגית וכל הפתרונות של כל המפלגות ליוקר המחיה נשמעים כמו הגבלת החופש לטובת הטבות מפוקפקות מכיס המדינה. לגבי אנרגיה, הירוקים משום מה מתנגדים לאנרגיה גרעינית, בלי טיעונים שנשמעים לי מרשימים.

3. הקירבה של טיואן לאמריקה מתחילה לתת את אותותיה גם במחוזות בעייתיים יותר, אני מתחיל פה ושם לראות סימנים חלשים (עדיין) של נעורות. מקווה מאוד שזה לא יתפשט יותר מדי. בינתיים זה רק בשוליים.

4. יש מאפיינים דמוגרפיים די חזקים למצביעים – אצל הכחולים אפשר למצוא את המבוגרים, אנשי העסקים, ודוברי סינית (מנדרינית) ושאר שפות שאינן טיואנית. אצל הירוקים מוצאים יותר צעירים, דוברי טיואנית, משכילים. הלבנים עדיין לא לגמרי ברורים, הגוש עדיין מתגבש ובינתיים נראה שאלה יותר אנשים שפעם היו מתלבטים בין כחול וירוק שעכשיו מצביעים לבן. אבל מהתרשמות אישית נראה לי שזה במידה מסוימת נוגס באוכלוסיית הצעירים המשכילים. עם הזמן הכחולים הולכים ונעלמים, הירוקים הופכים להיות ״הממסד״ החדש, והאוכלוסיות ה״מורדות״ שפעם המרד שלהן היה להצביע ירוק עכשיו מורדות בממסד החדש על ידי הצבעה ללבן. נראה איך זה יתפתח.

5. ברמה האישית, מעניין לראות כמה שונה סוג המועמדים שקוסמים לטיואנים לעומת ישראל או המערב. כמעט כל הפוליטיקאים פה, כולל הפוליטיקאים שנחשבים ״כריזמטיים״ כמו קה וון-ג׳ה שכמעט כל המפלגה הלבנה בנויה על הכריזמה שלו, נראים לי במונחים מערביים כמו איזה דוד שפוגשים ומחבקים מדי פעם במפגשים משפחתיים ואין לו הרבה מה להגיד. טיפוסים חביבים אבל לא מאוד מרשימים לטעמי. יש לזה יתרונות, אולי יש כאן פחות סיכוי לפופוליזם טראמפיסטי ודומיו, אבל זה גם לא מספק הרבה אנרגיה לבניין המדינה.

המלחמה הבאה מתקרבת, והפעם בדרום־אמריקה

מאז טבח שמחת תורה אני הולך ותוהה אם אנחנו כבר חיים בעידן שהיסטוריונים בעתיד יגדירו כ"מלחמת העולם השלישית", פשוט לא הכרזנו על זה רשמית. מלחמות העולם הקודמות היו שילוב של הרבה מלחמות קטנות, שבעקבות מערכת בריתות ויחסים השתלבו ביחד לכדי מלחמה אחת. אצלנו יש כבר שתי מלחמות משמעותיות (רוסיה־אוקראינה וישראל־איראן) ועוד אחת פוטנציאלית (סין־טיואן) שכמעט כל מדינה, מפלגה, או ארגון בעולם נמצאת באותו הצד בשלושתן (כלומר, או אוקראינה+ישראל+טיואן או רוסיה+איראן+סין). עכשיו עומדת בסבירות גבוהה מאוד להתחיל עוד אחת, אומנם פחות דרמטית ובאזור שמעטים מתעניינים בו.

למי שלא שמע – ממשלת ונצואלה החליטה שהגיע הזמן לכבוש את רוב השטח של שכנתה גיאנה. אף אחד לא מכיר ב"זכותה" על השטח הזה, אבל ונצואלה החליטה שזה שלה וכיום זה כבר מספיק בשביל להצדיק מלחמה. עקרונית הטענה קיימת עוד מימי האימפריות, הספרדית הבריטית וההולנדית, שלא הקפידו מספיק לסמן היטב את הגבולות שם, אבל הסיבה שזה פתאום רלוונטי עכשיו היא כנראה שדות הגז הרבים שהתגלו לאורך השנים מול חופי גיאנה והרצון של מאדורו במקור הכנסה חדש. ממשל מאדורו מתכנן משאל עם ליום ראשון שם יישאלו אזרחי ונצואלה אם הם מעוניינים לספח את השטח, בערך 75% משטח גיאנה, ובדיקטטורה הסוציאליסטית שם די ברור שמשאל עם זה לא משהו שצריך לכסוס ציפורניים ולתהות מה תהיה התוצאה. הצבא הונצואלני כבר נערך על הגבול, התפרסמו תמונות של מטוסי קרב עם לוגו "ונצואלה השלמה", והמיליציות של מאדורו מוכנות כבר להישלח להילחם למען "המולדת" המתרחבת.

איך זה ייגמר? השוואה בין הצבאות מראה תמונה די ברורה. למי שרגיל להסתכל על רוסיה־אוקראינה, ישראל־איראן, או סין־טיואן, צבא ונצואלה ייראה כמו משחק ילדים. מדובר על צבא עם הרבה אנשים ומעט ציוד או סדר, חיל האוויר שלהם הוא בגודל של שתיים־שלוש טייסות במונחי חיל האוויר הישראלי, חיל הים שלהם בקושי קיים, יש להם כמה מאות טנקים ומשוריינים שאינם בדיוק ממיטב הטכנולוגיה החדישה, כמה כלי ארטילריה וקומץ מערכות נ"מ. מצד שני, צבא גיאנה נראה בערך כמו כיתת כוננות בקיבוץ גדול. כמה אלפי מתנדבים עם ציוד שנראה כאילו נלקח ממוזיאון. לכאורה – לא כוחות. די מרשים שגיאנה הרשתה לעצמה להזניח כל־כך את ההגנה שלה כשזאת השכנה שלה.

אז עם מלחמה ממש, הסיכוי העיקרי של גיאנה הוא התערבות בינלאומית. צבא ברזיל התפרס על הגבול הצפוני; לו היינו בעידן בולסונרו, אלה היו כנראה חדשות משמעותיות. סיכוי לא קטן שהוא היה מבהיר למאדורו שאם הוא מעז לפלוש, צבא ברזיל (שאומנם איננו איזו אימפריה שהולמת את גודל המדינה, אבל הוא גדול הרבה יותר מצבא ונצואלה) יחסל את כוח הפלישה ואולי גם ינסה להפיל את ממשל מאדורו באותה ההזדמנות. אבל בכס הנשיאות יושב כרגע איש שמאל שדי מיודד עם מאדורו, וכל מה שיש לו להגיד על כל מלחמה זה "בבקשה תנסו לפתור את זה בדרכי דיפלומטיה". אז סביר להניח שהוא ימשיך להגיד את זה, בקריצה או לא, אבל החיילים הברזילאים יושבים שם בעיקר כדי לוודא שהמלחמה לא גולשת לשטח ברזיל, בלחימה ממש או במשבר פליטים.

זה משאיר את ארצות־הברית. נושאת מטוסים אמריקאית אחת (עם הספינות, המטוסים והחיילים שבאים איתה) כנראה יכולה למחוץ את צבא ונצואלה בלי הרבה בעיות, ויש לאמריקאים מספיק כאלה אפילו כשהם מחזיקים שתיים במזרח התיכון ועוד שתיים ליד טיואן. הם יכולים להרשות לעצמם לשלוח אחת לונצואלה ולהבהיר למאדורו שלא כדאי לו לעשות שטויות. מצד שני, האם הם יעשו את זה? לאור התגובה הרופסת של האמריקאים להתקפות הבלתי־פוסקות עליהם מצד מיליציות איראניות בעיראק ובסוריה, נראה שקשה יותר ויותר לסמוך על ממשל ביידן שיפגין איזשהו כוח. מה גם שהוא בזמן האחרון עושה עסקאות עם מאדורו, וכנראה רואה גם בו איזה מין "פרטנר" שהוא לא רוצה חלילה להכעיס. מצד שלישי – שדות הגז של גיאנה מפרנסים כרגע הרבה חברות אנרגיה מערביות ענקיות, שכנראה לא יאהבו את הרעיון של ונצואלה שתיכנס ותלאים אותן לכבוד המהפכה הבוליבריאנית. הן כנראה יעשו את מיטב המאמצים לגרור את צבא ארה"ב (או אולי צרפת?) להפגין שם נוכחות.

אז אם אף אחד לא יבוא לעזרת גיאנה, האם העסק סגור, ונצואלה מתרחבת? לא בהכרח. אם זה צבא מול צבא, אז ברור שונצואלה תמחץ את כיתת הכוננות הגיאנית. אבל יותר משהמלחמה תהיה נגד צבא גיאנה, היא תהיה נגד היער. מדובר כאן על שטח עצום בגודלו (159,500 קמ"ר לפי ויקיפדיה), ומכוסה כמעט לחלוטין ביער צפוף וסבוך. כמעט אין יישובים, כמעט אין תשתיות. אז מה זה בעצם אומר "לכבוש" או "לספח" את השטח הזה?

ייתכן מאוד שצבא ונצואלה יצליח להיכנס פנימה ולהכריז על כיבוש וסיפוח. אבל אם העולם לא יכיר בסיפוח הזה, ייתכן מאוד שזו פשוט תחילתה של מלחמת גרילה אינסופית. לא נראה לי שונצואלה יכולה באמת "לשלוט" על מה שקורה ביערות האלה – היא תוכל לכל היותר לשלוט בכמה נקודות ההתיישבות הגדולות המעטות שיש שם, ואם גיאנה תרצה לשלוח לוחמי גרילה שיציקו להם, אין הרבה שונצואלה תוכל לעשות בנידון חוץ משמירה אינסופית על כל נקודה שהם יישבו בה. ואם גיאנה לא תרצה, ייתכן מאוד שמדינות אחרות יירצו לממן את זה במקומם. אם יימצא מישהו שירצה להתנגד, יכול להיות שהמלחמה הזאת עומדת ללוות אותנו על אש קטנה לעוד הרבה זמן. ואולי להיות חלק ממלחמת העולם השלישית שהולכת ומתגבשת.

הולנד: "החמאס הפסיד את הבחירות"

הכותרת לקוחה מציוץ של פורטל יהודי־הולנדי, הציוץ שותף די הרבה בטוויטרספרה הימנית ההולנדית. והוא מייצג דעה די נפוצה – הניצחון הגדול של מפלגת החירות של חירט וילדרס קשורה קשר הדוק למתקפה הרצחנית של חמאס בחודש שעבר וההפגנות האנטישמיות שנראו מאז בהולנד ובמערב. הנה התוצאות המלאות, ואז כמה דברים על איך זה קרה, מה קורה עכשיו, וקצת השקפה לעתיד.

התוצאות

מפלגת החירות (בראשות חירט וילדרס): 37 (בבחירות הקודמות 17)
השמאל הירוק + העבודה (מפלגת השמאל המאוחד): 25 (בבחירות הקודמות 17)
המפלגה הליברלית (רשמית: "מפלגת העם לחירות ודמוקרטיה): 24 (בבחירות הקודמות 34)
אמנה חברתית חדשה: 20 (מפלגה חדשה)
דמוקרטים 66: 9 (בבחירות הקודמות 24)
מפלגת החקלאים: 7 (בבחירות הקודמות 1)
המפלגה הנוצרית־דמוקרטית: 5 (בבחירות הקודמות 15)
המפלגה הסוציאליסטית: 5 (בבחירות הקודמות 9)
הפורום למען הדמוקרטיה: 3 (בבחירות הקודמות 8)
המפלגה למען בעלי החיים: 3 (בבחירות הקודמות 6)
המפלגה החברתית־רפורמית (מפלגה נוצרית שמרנית): 3 (בבחירות הקודמות 3)
האיחוד הנוצרי: 3 (בבחירות הקודמות 5)
דנק (מפלגה שמזוהה עם המיעוט התורכי): 3 (בבחירות הקודמות 3)
וולט (מפלגת שמאל כלל־אירופאית): 2 (בבחירות הקודמות 3)
יא21 (מפלגת ימין ליברלי): 1 (בבחירות הקודמות 3)

איך זה קרה

שאלת השאלות. אומרים שאף אחד לא צפה את זה; האמת היא שהסקרים, לפחות אלה של הסוקר הכי טוב בעולם, מוריס דה־הונד, ראו את זה קורה בזמן אמת. שבועיים לפני הבחירות, מפלגת החירות הייתה אחת מארבע מפלגות צמודות בצמרת. לפני שבוע פתאום התחילה עלייה של מפלגת החירות, בעיקר על חשבון האמנה החברתית החדשה. ברגע האחרון דה־הונד פרסם עלייה נוספת, פלוס סקר מעניין: הוא שאל אנשים שתכננו להצביע למפלגות ימין שאינן מפלגת החירות, אם הם ישקלו ברגע האחרון להצביע "אסטרטגית" למפלגת החירות כדי לוודא שהם יהיו חייבים להיות בממשלה; זאת מכיוון שבשלב הזה היה די ברור מהסקרים ששאר מפלגות הימין עומדות להיות בקואליציה (ליברלים, אמנה חברתית חדשה, חקלאים), והשאלה הגדולה היא קואליציה עם השמאל או עם וילדרס. אחוזים גדולים מאוד ענו שכן, ודה־הונד העריך שמפלגת החירות יכולה לעלות עד ל 35 מושבים בתסריט המוצלח ביותר עבורם. כמעט קלע. אז ברגע האחרון כן צפו. אז הצבעה אסטרטגית או חמאס?

נראה לי ששני ההסברים נכונים. למה הסקרים לא הראו עלייה של מפלגת החירות כבר באוקטובר אחרי תחילת האירועים? דה־הונד מצביע על אירוע אחד שהתחיל את העלייה ברגע האחרון – עימות בחירות ב 12 בנובמבר, שהיה ההזדמנות הראשונה של המצביעים לשמוע את וילדרס בעימות בחירות בנושא הגירה. בעימותים מוקדמים יותר הוא לא השתתף, פרט לעימות אחד שלא כלל את נושא ההגירה. אחרי שהתחילו עימותים על הגירה, והמצביעים שכנראה הרגישו תסכול על מה שהם רואים בחדשות שמעו את וילדרס אומר את מה שהם חושבים, התחיל לרדת האסימון לאנשים. אחרי העלייה הראשונה בסקרים, והדיבורים ההולכים וגוברים על קואליציות אפשריות, אז נכנס לתמונה השיקול האסטרטגי. ובאפקט כדור שלג זה הלך והתגלגל.

עוד ציוץ שמסתובב בחוגי הימין נותן הסבר יפה של הלך הרוח של המצביעים האלה. לצייצן קוראים דויד סורלאנד. קצת ארוך אבל שווה את זה:

"כל מנהיגי המפלגות התעסקו בהכול בחודשים האחרונים, חוץ מבמה שבאמת קורה ברחובות; זהות, תרבות, לכידות חברתית.

אני חושב שההפגנות הפרו־חמאסיות שהתחילו ב 8 באוקטובר פתחו עיניים להרבה מצביעים. הג'ורה האיסלאמיסטית והשמאלנית נפתחה ואנשים רבים, שבימים רגילים לא היו מעלים בדעתם להצביע למפלגת החירות, הבינו שמה שעל הפרק עכשיו זה העתיד המוסרי של הולנד. זה לא בהכרח הצבעה למפלגת החירות, כי היא לא הרבה יותר מסיסמאות, אלא הצבעה נגד הדמוגרפיה המשתנה בעקבות הגירה, האופי של המדינה המשתנה לרעה בגלל זה, והתרבות הניהולית הפחדנית של השמאל שמתייגת כל מי שמזהיר נגדה כגזען. אני לא חושב שמפלגת החירות באמת עומדת להביא רעיונות טובים ולכן אני מקווה שהמפלגה הליברלית סוף סוף תתעורר ושהם יראו שלא הכול סובב סביב פרנסה טובה ושתי חופשות בשנה אלא זהות, הנהגה מוסרית ולכידות חברתית. קלטו את זה ותתחילו בעוד ארבע שנים (או פחות) לעבוד על בניית מפלגה ימנית שמרנית שבאמת יכולה למשול".

מה קורה עכשיו

הרכבת ממשלות בהולנד זה תהליך ארוך – זה לא ישראל, שאחרי שבועיים שלא מצליחים מתחילים כבר לדבר על פיזור הפרלמנט. אז אל תצפו למשהו מהיר. כמו בישראל, ראש המפלגה הגדולה ביותר מקבל ראשון הזדמנות להקים קואליציה, וזה עומד להתחיל בזמן הקרוב.

השותפות הטבעיות לקואליציה (ליברלים, אמנה חברתית חדשה, חקלאים) כבר הביעו נכונות לשבת בקואליציה עם וילדרס, אבל תחת וילדרס זה סיפור אחר. לא ברור כמה קל זה יהיה. וילדרס עצמו משתדל למתג את עצמו כמתון יותר מבעבר ומוכן לשיתופי פעולה, ואמר שאת העמדות היותר שנויות במחלוקת שלו (איסור על מסגדים או על הקוראן לדוגמה) אין לו בעיה לשים בצד למען שיתוף הפעולה. כי המטרה המרכזית היא הפסקת זרם המהגרים, ובזה כל ארבע המפלגות די מסכימות.

האם יכולה להיות קואליציה בראשות מפלגת החירות בלי וילדרס בראשות הממשלה? זה לא מקובל, אבל אפשרי. שמעתי כבר את הרעיון הזה עולה מאז שהוכרזו תוצאות הבחירות, אולי יבחרו חבר מפלגה אחר או אפילו איזשהו טכנוקרט שמקובל עליהם, כדי להקל על הליברלים ועל אומטזיכט לשבת בממשלה כזאת. וילדרס עצמו הוא עדיין טיפוס שנוי במחלוקת, ואולי יהיה קל יותר לבלוע ממשלה בראשות המפלגה אם הוא אישית לא עומד בראשותה.

עוד משהו שצריך לקחת בחשבון הוא שממשלה שרוצה להיות מסוגלת לתפקד צריכה רוב לא רק בבית התחתון אלא גם בעליון. הרכב הבית העליון (עם 75 מושבים) כרגע הוא:

מפלגת החקלאים: 16
השמאל המאוחד: 14
המפלגה הליברלית: 10
המפלגה הנוצרית־דמוקרטית: 6
דמוקרטים66: 5
מפלגת החירות: 4
האיחוד הנוצרי: 3
המפלגה למען בעלי החיים: 3
יא21: 3
המפלגה הסוציאליסטית: 3
פורום למען הדמוקרטיה: 2
וולט: 2
המפלגה החברתית־רפורמית: 2
חמישים+ (מפלגת גימלאים): 1
מפלגת "פוליטיקה עצמאית להולנד": 1

זה אומר שלא יהיה קל להקים קואליציה. לארבע המפלגות המתבקשות עדיין אין רוב. קשה לי להאמין שהמפלגה הנוצרית־דמוקרטית תסכים להצטרף לממשלה כזאת אם כי זה לא בלתי אפשרי, ואם לא הם אז ייתכן שהם יצטרכו להתחיל לגרד כמה מפלגות ימניות קטנות כדי להשיג רוב בבית העליון.

גבירותיי ורבותיי, מהפך

לא נולדתי עדיין ב 1977, אבל כשאני מסתובב עכשיו בטוויטרספרה של הימין ההולנדי, אני חושד שזה די דומה למה שהיה אז בישראל. השמאל מתאבל וחרד שגנבו לו את המדינה, והימין (ה"קיצוני") מרגיש שאחרי לא יודע כמה שנים, הוא יכול סוף סוף לנשום. במשך שנים אמרו לכל האנשים האלה (כמעט רבע מהמצביעים הצביעו אתמול למפלגת החירות; וההרגשה משותפת כנראה גם להרבה ממצביעי החקלאים וכמה ממפלגות הימין האחרות) שהדעות הפוליטיות שלהם לא לגיטימיות, עכשיו ממשיכים להגיד את זה עוד יותר, אבל זה נשמע אחרת כשזה מגיע מהמפסידים למנצחים.

וגם כאן, בולטת ההשפעה של הטבח בעוטף עזה. התגובה הקבועה עכשיו של דוברי ימין למי שמאשים אותם בגזענות או מתאבל על גורלו המר, היא משהו כמו "אחרי ששרתם "מהנהר ועד הים" אתם מדברים איתנו על גזענות?", "בשבעה באוקטובר לא הנדתם עפעף, אבל עכשיו כואב לכם?" ודברים בסגנון. יש כאן קהל עצום שמזהה את עצמו עם ישראל ואת אויביו עם החמאס.

בחירות בהולנד – ימין, ימין, ועוד ימין

הערה מקדימה: התלבטתי הרבה אם להגיד משהו על אירועי החודש הקודם, ובסופו של דבר החלטתי שאין לי בינתיים משהו מועיל לתרום. יש מספיק אנשים שמדברים על מספיק דברים, אני פשוט אתמקד במה שאני מבין, וזה לחפור על פוליטיקה במדינות שאנשים אחרים לא כותבים עליהן. אז אמשיך לעשות את זה בתקווה שמישהו נהנה לקרוא, או שמישהו ישיג מזה תובנות שימושיות לזירה הפוליטית הבינלאומית.

לפני כמה חודשים נתתי כאן תחזית/ניתוח קטן של מה יקרה בהולנד אחרי התפטרות הממשלה. מחר הבחירות ואני מקווה שאכתוב משהו על התוצאות שלהן[1], אבל בינתיים סיכום של מה שקרה מאז:

1. פיטר אומטזיכט הקים מפלגה, כפי שכתבתי לא מזמן. עדיין נראה לי הגיוני שהסיבה להקדמת הבחירות הייתה ניסיון של הליברלים להקדים אותו, עם תקווה שאו שהוא לא יספיק להקים מפלגה לפני הבחירות או שהוא לא יספיק לעשות קמפיין טוב בזמן הקצר. בסופו של דבר הוא הקים מפלגה, ירד קצת בסקרים אבל כרגע עדיין מתמודד משמעותי על עמדת המפלגה הגדולה ביותר בסקרים.

2. את מארק רותה החליפה דילאן ישילגוז, בגדול גירסה של רותה שנמצאת כמה מילימטרים יותר מימין, אבל עם הבדל אחד משמעותי – היא הכריזה שהיא, בניגוד לרותה, לא פוסלת הקמת ממשלה עם חירט וילדרס. רותה החרים את וילדרס כבר שנים ארוכות גם בגלל המרחק הפוליטי ביניהם וגם כנראה בגלל איבה אישית, בכך שרותה האשים את וילדרס שפירק לו את הקואליציה בפעם הקודמת (והיחידה) שהוא היה בממשלה. העובדה שיש עכשיו סיכוי לקואליציה בין הליברלים ווילדרס היא משמעותית מאוד, בגלל הסעיף הבא:

3. הסקרים כרגע מראים פרלמנט ימני ברמה שכנראה לא הייתה כבר הרבה הרבה זמן. אם לפני שנתיים היה נדמה שבהולנד יש ערב רב של מפלגות שלא ברור אם יצליחו ליצור ביניהן איזושהי קואליציה, הסקרים הנוכחיים מציירים מצב שבו לא רק שאפשר להקים בקלות ממשלת ימין, אלא יש אפילו כמה אפשרויות שונות לממשלות ימין כי יש כל־כך הרבה מפלגות ימין בצמרת והשמאל מצטמק לרמה שכמעט לא סופרים אותו. במצב כזה אפשר כנראה להקים ממשלה יום אחרי הבחירות, השאלה העיקרית תהיה אם רוצים לכלול את וילדרס או לא. מצד שני, עם סקרים לא הולכים למכולת וצריך עדיין לקחת בחשבון אפשרות שהשמאל יצליח יותר ממה שהסוקרים ציפו. מפלגת השמאל המאוחדת (מפלגת העבודה הנעלמת התאחדה לתוך מפלגת השמאל הירוק) צפויה להיות אחת מהמפלגות הגדולות (יחד עם שלוש מפלגות ימין – הליברלים, מפלגת החירות של וילדרס, ומפלגת "אמנה חברתית חדשה" של אומטזיכט), ויש סיכוי שבסופו של דבר היא תיכנס לתוך איזושהי ממשלת אחדות עם כמה מפלגות ימין (אם כי סקרים מראים שמצביעי כל מפלגות הימין מעדיפים קואליציות ימין, כולל עם וילדרס, על פני קואליציה עם השמאל).

4. הזווית הישראלית – כבר חודש וחצי שהנושא העיקרי בכותרות הוא ישראל ועזה, וגם אם הישראלי הממוצע לא מתעניין בפרטי הפוליטיקה ההולנדית, כן כדאי שישראלים יתחילו להשקיע יותר מאמצים בקידום האינטרסים הישראלים בעולם. אז סיכום המצב בהולנד:

• מפלגת החירות של וילדרס נמצאת איפשהו מימין ל"עוצמה יהודית". שותפו של וילדרס לייסוד המפלגה, מרטין בוסמה, העביר את רוב החודש וחצי האחרונים כשתמונות הפרופיל והרקע שלו בטוויטר מוחלפות לתמונות של חטופות ישראליות וכמעט כל דבר שהוא דיבר עליו היה צדקת דרכה של ישראל והתנגדות לחמאס ותומכיהם. מצב דומה, גם אם פחות קיצוני, אצל וילדרס עצמו ושאר חברי המפלגה.
• מפלגות הימין ה"עמוק" – מפלגת החקלאים ומפלגת יא21, שתיהן עמדו בבירור לצד ישראל, וכך גם המפלגות הנוצריות ה"עמוקות" (המפלגה הרפורמית ומפלגת האיחוד הנוצרי).
• הליברלים ואומטזיכט דיברו בעד ישראל אבל באופן אירופי טיפוסי – תומכים בזכותה של ישראל להגן על עצמה, אבל זהירות על המשפט הבינלאומי ופתרון שתי המדינות וכו'.
• במרכז (מה שנשאר מהמפלגה הנוצרית דמוקרטית, ומפלגת ד66 הקורסת) נשמע ציוץ צרצרים. אפשר לחזור לדבר על האקלים בבקשה?
• מפלגות השמאל היו די זהירות. גינו את החמאס ובגדול דיברו על זכותה של ישראל להגן על עצמה, אבל מהר מאוד התחילו עם שאלות על ניתוק המים בעזה, ועל הפצצת בתי חולים, וכו'. מחוץ לדוברים הרשמיים יש גם זרמי עומק אנטי־ישראליים יותר – מקרה בולט אחד הוא במפלגת השמאל המאוחדת, שם מנהיגי המפלגה הוציאו הודעה רשמית על זכות ההגנה העצמית, ואז התחילו להגיע דיווחים על חברי מפלגה שכועסים עליהם ודורשים שיחזרו בהם.
• המפלגות האנטי־מערביות (ביי1 המתמחה בפוליטיקת זהויות ודנק המזוהה בעיקר עם המיעוט התורכי ואוהדת מאוד את ארדואן) נקטו עמדה אנטי־ישראלית ברורה, לא מפתיע.
• תיירי בודה ממפלגת הימין ההזויה הפורום למען הדמוקרטיה, שנראית בשנים האחרונות יותר ויותר כמו טרול בשירות הקרמלין, התמקם איפשהו בין מפלגות השמאל לבין המפלגות האנטי־מערביות. שוב, לא מפתיע במיוחד.

5. ייתכן שהתמונות של תומכי חמאס צועדים בערי הולנד וזועקים קריאות אנטישמיות יעזרו קצת לקמפיין של וילדרס. הוא עולה קצת בסקרים לעומת החודשים האחרונים, אבל ייתכן שזה גם בגלל הופעות טובות בעימותים הפוליטיים וההצהרות שלו על "התמתנות" ועל מוכנותו לשים בצד כמה מהנקודות היותר שנויות במחלוקת שלו (איסור על מסגדים וספרי קוראן לדוגמה) לטובת ניסיון להקים קואליציה עם ימין מתון יותר לבלימת הגירה.

6. אפרופו עימותים – כרגיל אנצל את ההזדמנות להגיד כמה חסרה בישראל תרבות עימותים פוליטיים איכותיים. בהולנד היו הרבה מאוד, אומנם פוליטיקאים מדברים הרבה בסיסמאות אבל עדיין זה עדיף בהרבה על שלא ידברו בכלל.

7. ראיתי בעיתון לפני כמה ימים סטטיסטיקה מעניינת על תרומות למפלגות. נראה שעל־פי החוק תרומות החל מ 10,000 אירו חייבות להתפרסם בשקיפות, והסטטיסטיקות מראות כצפוי שהמפלגות האליטיסטיות (ליברלים, מרכז, שמאל) מקבלות תרומות נדיבות, ומי בתחתית – המפלגות הפרו־ישראליות ביותר, מפלגת החירות ומפלגת החקלאים. סתם חומר למחשבה – מי שרוצה לנצח במלחמת הרעיונות צריך לא רק לשכנע, צריך גם לעשות קמפיין וזה עולה כסף.

[1] בעולם טוב יותר הייתי מעביר איזה אולפן בחירות בשידור ישיר עם ניתוחים ותוצאות בזמן אמת, אבל לחמישה וחצי האנשים בישראל שאכפת להם מה קורה בבחירות בהולנד זה כנראה לא שווה את זה.

דרום־אפריקה מתפוררת, ואולי גם מתפרקת?

כבר שנים רבות שחדשות מדרום־אפריקה לעולם אינן שמחות. הפסקות חשמל, אספקת מים שלא עובדת, רכבות שהולכות ומפסיקות לעבוד. כלכלה קורסת, סדר ציבורי קורס מול אלימות וגזענות, וכמובן פוליטיקה מלאת שחיתות ואלימות. נראה שהכול הולך ומתדרדר. ואולי זה עומד להוביל לנקודת שבירה: סקר שהתפרסם לפני שבוע הראה שהתמיכה בפרישת מחוז הכף המערבי והפיכתו למדינה עצמאית חצתה לראשונה (זו השנה השלישית שהסקר הזה נערך) את רף ה 50% ועומדת כרגע על 58%. התמיכה בקיום משאל עם עומדת על 68%. ראו בראיון כאן:

אולי לא תופתעו לשמוע שהכף המערבי זה המחוז "הכי פחות שחור" בדרום־אפריקה – רוב האוכלוסייה נמנית על הלבנים או ה"צבעוניים", השם המקובל בדרום־אפריקה לבני תערובת לבנים/שחורים. זה גם המחוז היחיד שלא שולטת בו מפלגת השלטון (הקונגרס הלאומי האפריקני), והמחוז היחיד, על פי כל מי ששמעתי, שלא מתנהל באופן שערורייתי ונראה שהתשתיות בו לא קורסות. רוב האוכלוסייה שם מדברת בשפת האפריקאנס (שזה בגדול הולנדית, אבל ניב מיוחד שהתפתח במאות שנים בהן המתיישבים ההולנדים באזור היו מנותקים מהולנד עצמה) ונראה שדי מרוצה מזה ולא רוצה להיטמא לתוך האנגלית של השלטון המרכזי.

האם יש לזה סיכוי? קשה להגיד. בשנה הבאה דרום אפריקה הולכת לבחירות, והבדלנים מקווים להוסיף את משאל העם כאחד מהדברים שהמצביעים יידרשו להצביע עליו.

בממשלת המחוז שולטת כרגע (ובעבר וכנראה בעתיד) מפלגת הברית הדמוקרטית – מפלגה שעל־פי כל המדדים, נראה שמייצגת את הצד השפוי, המוצלח, הלא־מושחת של דרום־אפריקה. אבל המפלגה איננה רק מפלגת הכף והיחס שלה לרעיון העצמאות נראה די מסויג – מן הסתם עצמאות הכף תוריד מאוכלוסיית דרום־אפריקה חלק נכבד מהמצביעים שלה, והסיכויים הממילא לא־מרשימים שלה להפוך למפלגת השלטון ב(מה שיישאר מ)דרום־אפריקה יירדו לאפס. מצד שני, לא ברור כמה זמן הם עוד יוכלו למרוח את זה. תומכי העצמאות, שברובם המכריע מצביעים לברית הדמוקרטית, מקווים לאיים על המפלגה שאם היא לא תתחיל לעבוד לקראת משאל העם המיוחל, הם ייקחו את הקולות שלהם למפלגה אחרת שכן תעשה את זה. בבחירות האחרונות מפלגת כף בדלנית זכתה במספר זעום של קולות, אבל נראה שהתמיכה ברעיון עולה משמעותית, ובינתיים לבדלנים יש עוד תקוות מהברית הדמוקרטית. אם המפלגה תאכזב אותם, יכול להיות שהפעם הם כן יילכו להמוניהם למפלגות בדלניות.

ומה יעשו בשלטון המרכזי? קשה להניח שממשלת דרום־אפריקה תהיה אדיבה יותר מממשלת ספרד, לדוגמה, ותיתן לבדלנים לעזוב בשקט. מצד שני, גם לא ברור כמה היא חזקה. דוברי הבדלנים כרגע נשמעים מנומסים ומעונבים, אבל בראיון אומר נציגם ש"יש להם תוכניות מגירה". הוא לא מפרט בנושא, אבל מי שמכיר את תולדות האזור יודע שהאפריקנרים הם טיפוסים קשוחים באופן בלתי רגיל; הם נלחמו באינספור מלחמות קרוב ורחוק מגבולותיהם, במסגרת ממשלת האפרטהייד או כשכירי חרב. יריביהם, לעומת זאת? אני אהיה מאוד מופתע אם הצבא הדרום־אפריקאי, שבמקרה הגרוע ביותר יישלח לדכא את בדלנות הכף, יתפקד הרבה יותר טוב מהרכבות המחלידות או הכבישים המתפוררים במדינה.

תרחיש כזה יהיה סוף עגום אבל הכרחי לסיפור הדרום־אפריקאי. חבל להודות שהמדינה נכשלה כל־כך אחרי סיום האפרטהייד, ויהיה חבל אם אנשים "ילמדו" מזה שבעצם ממשלת האפרטהייד לא הייתה גרועה כל־כך. אבל יש עדיין מקום לתקווה – הקולות המובילים בתנועה הבדלנית הם אומנם לבנים, אבל הסקר מראה במפורש שה"צבעוניים" גם הם תומכים ברובם המכריע בעצמאות, וגם אחוז ניכר מהשחורים. לא נראה לי שיש איזשהו תיאבון בקרב הבדלנים לעורר מחדש את האפרטהייד, והשאיפה שלהם היא מדינה דמוקרטית וחופשית לכל אזרחיה בלי הבדלי גזע. אם זה יצליח, זה יכול להיות חוויה מתקנת אחרי הכישלון של דרום־אפריקה.

דמוקרטיה עייפה מחפשת איש נחמד

כבר תקופה ארוכה שהפוליטיקה ההולנדית עומדת ומחכה. מאז שפיטר אומטזיכט, הפוליטיקאי האהוד ביותר במדינה, פרש מהמפלגה הנוצרית־דמוקרטית, לכולם היה ברור שזה רק עניין של זמן עד שהוא יקים מפלגה. בכל סקר מנדטים (בהולנד יש כאלה כל הזמן, עם או בלי בחירות באופק) כללו הסוקרים אפשרות של "המפלגה התיאורטית שיקים פיטר אומטזיכט" והתוצאות – מפץ גדול. 30 מנדטים, 40 מנדטים, השיא היה 46 מנדטים בסקר לאחרונה (בסך הכול יש 150 מושבים בפרלמנט ההולנדי, כרגע למפלגה הגדולה ביותר יש 34). ואומטזיכט יושב ומחכה.

ובכן, לפני שבועיים הוא הקים סוף סוף את המפלגה, שזכתה לשם "אמנה חברתית חדשה". הפוליטיקה ההולנדית כמרקחה, אבל השאלה העיקרית שעומדת כרגע בפני כולם היא – מה בעצם האידיאולוגיה של פיטר אומטזיכט?

וכאן הסיפור העגום. הדמוקרטיה ההולנדית אומנם לא חולה כמו זו בישראל או זו בארצות־הברית, אבל היא לא במצב טוב. היא בעיקר עייפה. דיונים אידיאולוגיים קשה למצוא (אולי קצת אצל הימין הקיצוני, אבל שם זה ברמה של חטיבת ביניים), ולעיתונים ולממסד אין הרבה מה להגיד חוץ מכמה נהדר להגן על האקלים ולהציל את כדור הארץ[1]. מי שמרוצה מהחיים ממשיך להצביע למפלגה שהוריו או ה"שבט" שלו מצביע לה, ומי שלא מרוצה (ויש יותר ויותר כאלה) מצביע למפלגה האנטי־ממסדית התורנית, שבסבירות גבוהה תתפרק לרסיסים אחרי ההצלחה הראשונה בבחירות ותיעלם לטובת הטרנד הבא.

וכך, אדם שלא לגמרי ברור איזו אידיאולוגיה עומדת מאחוריו, אבל נחשב ישר ואכפתי וחרוץ והגון, הופך לפחות בסקרים להיות שליט הולנד כשעדיין אין לו מצע, אין לו רשימה, אין לו עמדות רשמיות ברוב הנושאים המשמעותיים על סדר היום, ואפילו מועמד לראשות הממשלה אין לו – הוא הצהיר שלמרות שהוא מנהיג המפלגה, הוא לא רוצה להיות ראש הממשלה במקרה שהמפלגה תנצח בבחירות ויעדיף להישאר בפרלמנט. אדם כזה עולה לצמרת כי הדמוקרטיה העייפה לא באמת יודעת מה היא רוצה. תנו לה איש נחמד שידאג לדברים ותעזבו אותה בשקט.

זה מתחבר גם עם נושא אחר שעולה כאן בתקשורת בזמן האחרון – המספר הגבוה של חברי פרלמנט שהודיעו שיפרשו בתום הכהונה הנוכחית ולא יחזרו בבחירות הבאות, וחברי מפלגות מובילים שמודיעים שהם לא מעוניינים להתמודד על ראשות מפלגותיהם או ראשות הממשלה. גם המחוקקים עייפים. שהדמוקרטיה תתנהל איכשהו בעצמה ותעזבו אותנו בשקט.

מאז שעברתי להולנד אני מנסה לפענח מה סוד ההצלחה של המדינה הזאת. ההשערה שלי כרגע היא שמדובר בעיקר באינרציה. אנשים גדולים בעבר בנו כאן מוסדות מתפקדים למופת, ובנו כאן תרבות ניהולית מעולה. המצביעים ההולנדים לא נראים לי משכילים או מוצלחים יותר מהמצביעים הישראלים (יש תרבות דיון טובה יותר ועוד כמה יתרונות קטנים, אבל לא ברמה שתסביר את ההצלחה של הולנד). אבל הם נוטים להיות בשקט ולתת לאנשי המקצוע לנהל את העניינים, ובניגוד לרוב מדינות העולם, אנשי המקצוע פה באמת טובים. אבל זו לא שיטה שאפשר להעתיק. אצל הרבה אנשים במדינות אחרות (ישראל וארה"ב כדוגמאות בולטות) יש כיום ויכוחים בין העם הרוצה לממש את סמכותו, לבין אלה שמאמינים בשומרי הסף והפקידים. הבעיה היא שאלה רק שיטות, הן לא יביאו הצלחה בעצמם. המצביעים הישראלים כיום הם לא המצביעים במדינות המערב מלפני מאה ומאתיים שנה שהפכו אותן למוצלחות כל־כך; ואנשי המקצוע בישראל הם לא אנשי המקצוע בהולנד ודומותיה שהופכים אותה למוצלחת כל־כך עדיין. במקום להפוך את השיטה לטובה יותר, היה צריך לעבוד על הפיכת האנשים לטובים יותר. אבל זה דיון פחות כיפי.

לא נותר לי אלא לקוות שפיטר אומטזיכט ישמור על המסורת, ויעשה עבודה טובה (או לפחות סבירה) בניהול המדינה למרות שהמצביעים לא ידרשו זאת ממנו. זה לא נראה לי מצב בר־קיימא – אני לא חושב שדמוקרטיה יכולה להישאר מוצלחת להרבה זמן בלי שהמצביעים ידרשו את זה. אבל זה מה שיש. אקווה לפחות שייקח כמה שיותר זמן עד שזה יקרוס.

אגב, עוד היבט של תופעת אומטזיכט הוא המפלגה שממנה הוא פרש. עם עזיבתו את המפלגה הנוצרית דמוקרטית הוא לוקח איתו כנראה גם את רוב המצביעים, והפוליטיקה הנוצרית דמוקרטית, שהייתה הכוח הדומיננטי במשך רוב שנות קיום הדמוקרטיה המפלגתית בהולנד, תבוא אל סופה. לא נראה לי שמישהו יתגעגע. הנוצרים פה ברובם הם לא נוצרים במיוחד; אלה שכן, בעיקר במה שמכונה "חגורת התנ"ך ההולנדית", ימשיכו להצביע עם 3-4 המנדטים שלהם למפלגה ה"חרדית" הנוצרית SGP. המפלגה הנוצרית דמוקרטית עומדת כרגע בסקרים סביב החמישה מנדטים, מנהיגה החדש מקבל חיבוק חם מהתקשורת כי הוא חושב שחשוב מאוד להציל את כדור הארץ (כלומר, רק מעלה הילוך על מה שהעיף להם את המצביעים למפלגת החקלאים ואז לאומטזיכט), מה שיקטין עוד יותר את ההבדל ביניהם לבין המפלגה הנוצרית האחרת בהולנד, מפלגת השמאל־מרכז "האיחוד הנוצרי", ואני משער שבסופו של דבר הם ייעלמו או יתמזגו לתוכם. נשאר רק לחכות שלגרמנים יימאס מהנוצרים־דמוקרטים שלהם ואז המונח הזה ייעלם סופית מהפוליטיקה האירופית.

[1] אגב, לידיעת הישראלים הרבים שמניחים שמה שקורה בארצות־הברית בהכרח קורה בגרסה "שמאלנית" יותר במערב אירופה – התקשורת פה הזוייה לגמרי מבחינת אקלים, אבל שומעים פה הרבה פחות על ענייני טרנסג'נדריות ומיניות בהשוואה למה שאני שומע על ארה"ב ובריטניה. גם גזענות היא לדעתי נושא פחות "חם" פה. כמובן מה שנכון להולנד לא בהכרח נכון לכל מערב אירופה (בצרפת לדוגמה נראה לי שמדברים על גזענות בלי הפסקה).

כטב"מ זה עדיין לא אף־35

בפרק האחרון של הפודקאסט של גדי טאוב (פרק 187 עם עירית לינור), הוא העלה את התובנה הבאה: "כל העסק הזה, אם ייצא ממנו משהו, שאני ממש מקווה שייצא ממנו, זה שלא נקנה יותר פאקינג אף־35. אנחנו סתם קונים מטוסים יקרים, כל העולם הולך ל drones, לכטב"מים, לכלי טיס מונחים, שזה, חרדי עם משקפיים יעשה אותם עם ג'ויסטיק. זה חיל הפרשים הפולני, הם לא מוכנים לוותר על הסוסים שלהם […]"

אני מחבב את גדי טאוב ושותף מלא לקצפו על מקרי הסרבנות האחרונים בחיל האוויר. אבל חשוב להעמיד דברים על דיוקם. "העולם" לא "הולך" לכטב"מים. הם אומנם עולים בחשיבותם, אבל הרעיון שזה איכשהו מייתר את מטוסי הקרב המאויישים כמו האף־35 היא חוסר הבנה של איך עובד חיל אוויר. לא יודע עד כמה הפנטזיה של טאוב בעניין הזה נפוצה, אבל חשבתי ששווה להתעמק בזה קצת.

קודם כל, קצת נתונים על אותו עולם שעובר לכטב"מים: ישראל היא אומנם לקוחה משמעותית של האף־35, אבל ממש לא מדובר באיזו החלטה שרירותית של אצולת חיל האוויר הישראלי. כל מדינה שיש לה כסף וארה"ב מרשה לה לקנות (והיא לא בוחרת את החלופות המערביות האחרות, הראפאל הצרפתי, הגריפן השבדי או היורופייטר), קונה אף־35. יש רשימה בויקיפדיה למי שמתעניין:

https://en.wikipedia.org/wiki/Lockheed_Martin_F-35_Lightning_II_operators

אז למה קונים עדיין את המטוס היקר הזה ולא עוברים לכטב"מים? כי מדובר על שני כלים שונים לחלוטין שמשמשים לשתי מטרות שונות לחלוטין. מלחמה זה לא כמו משחק "ריסק" שבו כל חייל תורם כמה קוביות בהתאם לכוח שלו, וכמה שיותר קוביות יש יותר סיכוי לנצח. מלחמה היא עניין מורכב מאוד שכל כלי משפיע עליו באופן שונה. מטוסי קרב כמו האף־35 הם כלים שמטרתם להשיג עליונות אווירית, ואין לזה שום קשר למה שעושים כטב"מים.

למי שלא מכיר – עליונות אווירית היא מצב שבו, בשמיים מעל שדה קרב מסוים, צד אחד יכול לטוס בחופשיות ולדעת שאין סיכוי ממשי שיפגעו בו, והצד השני יודע שאם רק ינסה לעלות לשמיים מישהו יפיל אותו. לא מדובר פה על איזושהי תחרות כמותית, שלצד אחד יהיה קצת יותר מלשני – בעליונות אווירית יש (בגדול) שלוש אפשרויות – או שהיא אצל צד אחד, או שהיא אצל הצד השני, או שאין לאף אחד. זה נובע בגדול מהעובדה שהשמיים כל־כך פתוחים – אין איפה להסתתר. כל דבר שטס בגובה שמטוסים יכולים לטוס בו, ייקלט ברדאר ואם יש מישהו שיכול לירות בו, הוא יירה בו.

עליונות אווירית היא המצב שישראל כיום נהנית ממנו מול סוריה, לדוגמה. לסוריה או לבנון יש עקרונית חיל אוויר; אבל אין טעם מבחינתם להמריא כי הם יודעים שהם יופלו מיד. בגלל זה ישראל יכולה לעשות מה שבא לה בשמי סוריה. הם יודעים את זה כי במשך עשרות שנים, ישראל מפגינה יכולת מקצועית מעולה אצל הטייסים שלה, ומצטיידת במטוסי הקרב החדישים ביותר – כבר זמן ארוך שמדובר באף־16, אבל הטכנולוגיה מתקדמת כל הזמן, גם אצל ידידי ישראל וגם אצל אויביה, ומיטב הטכנולוגיה כיום הוא האף־35 (אני לא מומחה ליכולות שלו לעומת האף־16, אבל אני לא רואה סיבה לפקפק בכך שמדובר בשיפור משמעותי).

עליונות אווירית היא הסיבה שישראל התחילה את מלחמת ששת־הימים בהפצצת חילות האוויר היריבים, מה שנתן לה עליונות אווירית, מה שהפך את המלחמה לקלה יחסית (יסלחו לי החללים, כמובן שאף מלחמה לא באמת קלה, אבל מדובר באופן יחסי). היעדר עליונות אווירית במלחמת יום כיפור, לעומת זאת, הפך אותה לקשה כל־כך בהשוואה לקודמתה. עליונות אווירית היא אחת הסיבות שהופכות את מלחמותיה של ארה"ב לקלות כל־כך – בעיראק ואפגניסתאן הם אומנם נכשלו בהמשך, בניסיון לקיים שלטון כיבוש או לבנות מוסדות מדינה בצלמם, אבל במלחמה של ממש לא היה להם אתגר גדול. קשה להפריז ביתרון שמקבל הצד ששולט בשמיים מעל שדה הקרב.

כמובן, אפשר גם לנהל מלחמה בלי עליונות אווירית. במלחמה הנוכחית באוקראינה אין לאף צד עליונות אווירית, ולכן כמעט לא רואים מטוסים בשמיים. זה אגב היה הישג גדול מאוד של האוקראינים, כי הרבה פרשנים היו מנחשים שהרוסים יצליחו להשיג עליונות אווירית, ואם היו עושים את זה, הם היו כנראה כובשים את קייב בקלות. אחד מנושאי השיחה המשמעותיים ביותר כיום הוא סוגיית העברת מטוסי אף־16 לאוקראינה בניסיון להשיג להם עליונות אווירית לפחות מעל חלק משדה הקרב. אבל זה לא יהיה פשוט – רוסיה היא אימפריית נ"מ, רבים שמעו על ה S-400 המפורסם, שנחשב מערכת הנ"מ החזקה ביותר בעולם. הסיבה שהרוסים טובים כל־כך בנ"מ היא שבמהלך המלחמה הקרה הם ידעו שאין להם שום סיכוי לעליונות אווירית – עם כל הכבוד לתעשייה האווירית הסובייטית, ומגיע להם הרבה מאוד כבוד עם כמה מהמטוסים הטובים ביותר בעולם, עדיין היה ברור לכולם שחילות האוויר של נאט"ו חזקים הרבה יותר. אחרי כמה קרבות אוויר הם יכו את המטוסים הסובייטים וישלטו באוויר. אז מה שנשאר לסובייטים זה להשקיע בנ"מ כדי שגם אם הם לא ישלטו באוויר, הם יוודאו שגם נאט"ו לא תשלוט באוויר (לפחות מעל שטחם) והמלחמה (שבסופו של דבר לא קרתה כמובן) תוכרע על־ידי כוחות הקרקע. ונאט"ו מאותה הסיבה לא ראו צורך להשקיע הרבה בנ"מ – המטוסים שלהם חזקים כל־כך שהם יכולים להפיל כל התקפה אווירית סובייטית בעצמם, יש הרבה פחות צורך בנ"מ חזק.

ומה עושים הכטב"מים? הרבה, אבל דברים אחרים. ייתכן מאוד שיום אחד מטוסי הקרב המובילים יהיו בלתי־מאויישים; אבל אנחנו עדיין מאוד רחוקים מזה. עוד לא נולד הכטב"מ שיפיל מהשמיים אף־35 או אף־16. כטב"מים כיום, קצת כמו מסוקי קרב, משמשים למודיעין ולתקיפת מטרות בקרקע – במקרים רבים יש להם יתרון גדול על פני מטוסי קרב כי הם קטנים, זולים, ויכולים לטוס נמוך. לא שווה לשלוח מטוס קרב לכל מחסן שרוצים לפוצץ, כי המטוס עולה המון כסף כל פעם שהוא עולה לאוויר, ולפעמים גם קשה לו יותר עם משימות שדורשות טיסה בגובה נמוך. ועוד יותר מזה, למי שאין עליונות אווירית אין כמעט אפשרות לשלוח מטוס למשימה כזאת – יש סיכוי גדול שאיזו מערכת נ"מ או מטוס יריב ישגר עליו טיל וירדו לטמיון מאות מיליוני דולרים. זו הסיבה שהאזרים השתמשו הרבה בכטב"מים מול ארמניה; זו הסיבה שהאוקראינים משתמשים הרבה בכטב"מים מול רוסיה.

האם ישראל יכולה לוותר על העליונות האווירית ולסמוך על כטב"מים שיפציצו מטרות קרקע ועל נ"מ שיפיל מטוסי אויב? לא הייתי ממליץ על זה. מי שיכול להשיג עליונות אווירית משיג אותה, כי זה יתרון עצום. כך עושה כל מדינה, וכטב"מים לא עומדים לשנות את זה בזמן הקרוב. בטווח הארוך ייתכן מאוד שכן, אבל היום הזה עוד רחוק.

אז מה עושים עם טייסים סרבנים? מתמודדים עם זה נקודתית. מוצאים טייסים לא סרבנים. לוותר על מטוסי קרב לחלוטין זו פנטזיה שאין לה מקום בשיח רציני. יכול להיות שישראל משקיעה יותר מדי במטוסי קרב, כדברי האלוף בריק – זה חישוב מורכב שגדול עליי להיכנס אליו כרגע. בהחלט יש רושם שישראל מזניחה יותר מדי את צבא היבשה. הרעיון שחיל אוויר מנצח מלחמות, שהיה מזוהה בזמנו עם דן חלוץ במלחמת לבנון השנייה (לא יודע אם הוא באמת אמר את זה או לא, אבל זו הייתה התדמית שלו), הוא מנותק מהמציאות; אבל זה לא אומר שהיא לא צריכה להשקיע בהם בכלל.

באוקראינה מתבשלות הצרות הבאות של רוסיה

משהו ששאלתי את עצמי הרבה זמן, מרגע שהמלחמה באוקראינה התחילה להתארך והצבא הרוסי לקרטע, זה איך זה שהעמים הכבושים תחת המגף הרוסי לא מנצלים את ההזדמנות כדי להתחיל מרידות משלהם. הצ'צ'נים כמעט הצליחו להביס את הרוסים כשהצבא הרוסי הקדיש להם את מלוא תשומת הלב – עכשיו זה לבטח יהיה קל יותר. לא מזמן נתקלתי במאמר באתר של אחד הארגונים האלה שרוצים "להיפרד" מרוסיה, שאולי עונה על השאלה באופן מעניין.

מדובר על ארגון ששואף לעצמאות קלמיקיה – ארץ קטנה בצפון הקווקז, שכנה של צ'צ'ניה ודגסתאן המפורסמות יותר בדרישות העצמאות שלהן. קלמיקיה לא ממש נראית כמו מועמדת חזקה לעצמאות (בעיקר בגלל מספר האנשים המועט שעדיין יש להם), אבל יש שם כאלה שמעוניינים. והנה כמה ציטוטים מהמאמר:

"אנחנו צריכים להתכונן, וזה מה שאנחנו עושים. כמו עמים כבושים אחרים, לדוגמה הבוריאטים, יאקוטים, אינגושים, צ'צ'נים, עמי דגסתאן, צ'רקסים ואחרים, שמתכננים לגבש כוחות צבא משלהם ולאמן אותם באוקראינה ובמערב. וללא ספק, הם ישתתפו בשחרור אוקראינה, ואז בשחרור ארצותיהם. זה מה שאנחנו עושים כרגע."

"יש לבנות מרכז תיאום בין נציגי העמים הכבושים ואימון כוחות הצבא שלהם על אדמת אוקראינה וארצות המערב, שם, בעזרת מדריכים אוקראינים ומערביים, כוחות ההגנה של המדינות העצמאיות יאומנו, בשיטות לחימה בינלאומיות. אנחנו חייבים את זה כי בעתיד ניאלץ להתמודד עם כל מיני מנהיגים רוסיים […]"

"אגב, נציגים מעם האויראט־קלמיקיה נלחמים כבר במסגרת צבא אוקראינה למען עצמאות אוקראינה, אבל צריכים להיות הרבה יותר. אכן, בעתיד הם יצטרכו לבוא לשחרר את ארצם מהפולשים הרוסיים […]"

אז לכאורה הם לא מורדים עדיין כי הם עסוקים בלהתאמן באוקראינה. עד כמה זה רציני? כאמור, לא הייתי מהמר על מדינה קלמיקית עצמאית בזמן הקרוב (אם כי מי יודע). נראה שהם פועלים קצת לאט, אם כל־כך הרבה זמן בתוך המלחמה הוא עדיין מדבר על הדברים האלה כתוכניות לעתיד. מצד שני, יש אחרים שאצלם זה בהחלט כבר קורה. יש יחידות צ'צ'ניות ובלארוסיות בולטות שנלחמות לצד האוקראינים, ומצהירים במפורש שזה צעד ראשון לקראת שחרור לאומי משלהם. הלגיון הבלארוסי בדיוק הכריז לפני כמה ימים על כוונתו להמשיך מאוקראינה למרד חמוש בבלארוס להפלת שלטון לוקאשנקו, והצ'צ'נים באוקראינה מודיעים כל הזמן שכוונתם היא בסופו של דבר להפיל את קאדירוב ולהקים מחדש את הרפובליקה הצ'צ'נית שלהם. גם יחידות גיאורגיות בולטות יש שם, אבל גיאורגיה היא לא ממש ארץ כבושה על־ידי רוסיה, הם יכולים עדיין לצאת ממעגל ההשפעה הרוסי פשוט דרך הקלפי, ואני מניח שהם בסבירות גבוהה יעשו זאת בקרוב.

ואחרים? יש עוד כמה שמדברים הרבה, לדוגמה הצ'רקסים או הטטארים, אבל לוחמים לא שמעתי שהם סיפקו בינתיים. מצד שני, העמים האלה לא מתבלטים בנוכחות אינטרנטית גדולה בשפה האנגלית. אולי דברים קורים מאחורי הקלעים כמו שטוען המרואיין הקלמיקי. ככל שהמלחמה תימשך, סיכוי טוב שנראה עוד ועוד דברים כאלה. בין השאר כי הפחד מרוסיה במערב הולך ונעלם. יותר ויותר דיבורים במערב מתחילים להישמע על פירוק רוסיה, והם יכולים אולי להתחיל לשפוך על זה כסף ונשק ישירות.

ואם זה יקרה, זה יכול מצד אחד להוסיף למערב עוד בני ברית חדשים ומפתיעים, אבל מצד שני גם יכול ליצור בעיות. שווה להיזכר בתחזית מעניינת ששיתפתי כאן לפני חמש שנים:

https://stuffshaireads.wordpress.com/tag/%D7%9E%D7%9C%D7%97%D7%9E%D7%94-%D7%92%D7%A8%D7%A2%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%AA/

מרשים כמה שסטראטפור קלעו. נקווה שהתחזיות הפחות אפוקליפטיות שם הן אלה שיתגשמו.