התגובות בתקשורת והרשתות החברתיות בהודו אחרי הפיגוע הקטלני הקטלני בקשמיר (אגב, אני מקווה שזה היה תזכורת טובה לכולם עד כמה אנחנו עדיין קרובים למלחמת עולם שלישית) הן תזכורת נוספת לדמיון העצום בין הודו וישראל בכל מה שקשור למצב הפוליטי והבטחוני. הנה כמה דיונים שבהם יש להודו וישראל מה ללמוד אלה מאלה:
– האם זריקת אבנים היא שובבות נעורים או תקיפה עם פוטנציאל קטלני? "מסתבר שהמחבל המתאבד, שקרא לקשמירים מקומיים "להצטרף לג'יהאד קדוש למען האיסלאם", היה [בעבר] מיידה־אבנים. האם הוא היה בין 9,730 מיידי־האבנים הקשמירים שחננה הממשלה בשנה שעברה? הדם רותח" (מקור). יכול היה בקלות להיות ציטוט מישראל.
– מה מעמדה של משפחתו של מחבל מתאבד? "התיאוריה עד שנת 2000 גרסה שמחבלים הסתירו את כוונותיהם מהמשפחה. אבל פשיטות ישראליות על בתי מחבלים הראו שסימני הקצנה רבים כבר היו שם והתקבלו על־ידי המשפחה כנורמליים. האב [של המחבל המתאבד מקשמיר] משקר" (מקור). וכמובן: "בתור התחלה, הייתי רוצה לראות את בית משפחת הפסיכופת הזה נהרס, והרכוש מוצא החוצה לרחוב. תבינו, הניסיון הישראלי מאוד ברור, אמפירית האמצעים האלה עובדים, ועובדים טוב מאוד" (מקור).
– מעגל האלימות / הכיבוש משחית? כמה תגובות מהתקשורת סיפרו שהמחבל הושפל בהיותו ילד על־ידי חיילים הודיים. בימין ההודי כצפוי לא התרשמו מהרמיזה. האם הטרור הוא תוצאה של עוני ותנאים קשים, או של אידיאולוגיה רצחנית? הדיון רלוונטי שם וכאן באותה המידה.
– שחרור אסירים? מנהיג ארגון הטרור שאחראי לפיגוע שוחרר לפני עשרים שנה בעסקת שחרור אסירים בתמורה לשחרור מטוס הודי שנחטף על־ידי אנשיו. יש מי שמפקפק בשחרור הזה כיום. מעניין לראות, אגב, את ההבדל המספרי בין המקרה ההודי/פקיסתאני לבין המקרה הישראלי/ערבי: בישראל משוחררים מאות מחבלים עבור ישראלי אחד, ובהודו חטפו מטוס עם כמעט מאתיים אנשים ודרשו לשחרר ארבעה מחבלים.
– תנו לבס"ס לנצח: הרבה דיונים היו בשנים האחרונות בסוגייה הקשמירית כשמצד אחד טענות על אלימות כוחות הביטחון נגד אזרחים, ומצד שני טענות על מגבלות קשות על כוחות הביטחון בשם זכויות אדם או לחץ בינלאומי שמונע מהם לנצח את הטרור. אחרי הפיגוע מבטיח מודי יותר חופש פעולה לכוחות הביטחון, לא כל הנצים ההודיים משוכנעים: "האם הצבא ההודי נלחם עם יד אחת קשורה מאחורי הגב?" וכמה מהם מזכירים אירוע מלפני כמה שנים שבו מכונית דהרה דרך שלושה מחסומים צבאיים, ובמחסום השלישי החיילים ירו לתוך המכונית והרגו כמה מיושביה, ובתגובה הוכנסו לכלא. סוברמניאן סוואמי מגדיל ואומר "מי אישר את התביעה [על אותו האירוע]? אותו אדם הוא האחראי למכונית התופת הזו שחיסלה 37 מחיילינו".
– למה אתה מצביע ימין ומקבל שמאל: בינתיים התלונות נגד מודי וממשלתו נשארות די צנועות, אבל הדיון מרחף באוויר – מצד אחד תלונות שמפלגת העם ההודי בגדה בערכיה ובמצביעיה, מצד שני קריאות לא להתפצל ולזכור כמה גרועה החלופה של ממשלת הקונגרס. השנה צפויות בחירות, והסקרים האחרונים לא נראים מבטיחים למפלגת העם כמו תוצאות הבחירות הקודמות.
למה כל זה מעניין? הרבה ישראלים נוטים להתריס בפני מטיפי מוסר אירופאים: "מה אתם הייתם עושים לו היו תוקפים אתכם בבתיכם ארגוני טרור רצחניים?". מצד אחד ההתרסה הזאת נכונה, אבל מצד שני היא יכולה להצדיק כל דבר. לכן טוב להרים את הכפפה ולהכיר מדינה אחת שכן מתמודדת עם אתגרים דומים, ושווה ללמוד אלה מניסיונם של אלה. ההודים בהחלט מתעניינים במה שקורה אצלנו. הנצים ההודים, אגב, מתים על ישראל – הודעת התנחומים של ביבי שותפה היטב ברשתות החברתיות (לא ראיתי אף מנהיג אחר ששיתפו ככה), סוואמי קרא לחסל את מנהיג הארגון שאחראי לפיגוע עם "רחפנים מתוצרת ישראל", ובכל פעם שישראל מוזכרת, מתחילים דיונים על איך הודו חייבת לתמוך יותר בישראל בהצבעות באו"ם ושאר זירות בינלאומיות.
למעשה, הייתי מציע לכמה מצייצני המחנה הלאומי בישראל – נראה לי שאם תרצו מתישהו להתרחב מהשוק דובר העברית לשווקים רחבים יותר, תתחילו לצייץ לקהל ההודי. אני רואה המוני משתמשים בהודו שכנראה היו מתלהבים מאוד מדברים כאלה. לתשומת לבכם.
דברים מעניינים שקראתי 