איטליה, הממשלה נגד הממסד: הממשלה מובילה

בשעה טובה, ממשלת ג'וּסֶפֶּה כּוֹנְתֶּה יוצאת לדרך. ממשלת איטליה החדשה מורכבת משתי המפלגות שכמעט כל מהותן היא ההתנגדות לממסד הישן, האיטלקי והאירופאי, ושומריהם של אותו הממסד (בעיקר בבריסל, ברלין ופריז) לא יודעים מה לעשות עם עצמם. בדרך עברנו עם מה שנראה מנקודת מבט אירוסקפטית כמו ניסיון הפיכה אירופאי באיטליה, שלמרבה המזל נכשל. הנה סיכום קצר של מה שהיה, ומה שאולי יהיה.

קודם כל תזכורת מהפרק הקודם: השערורייה התחילה סביב כלכלן בשם פָּאוּלוֹ סָבוֹנָה. סבונה הוא כלכלן מכובד ושר לשעבר, טיפוס רציני לכל הדעות, שכיום מזוהה עם מפלגת הליגה ונבחר בתור המועמד שלהם לתפקיד שר האוצר. על־פי החוקה האיטלקית, הממשלה שמורכבת על־ידי המנצחים בבחירות מוצגת לאישור נשיא המדינה. במצב נורמלי מדובר בסוג של טקס, לא אמור לקרות שם שום דבר חוץ מחתימה ויציאה לדרך. אבל הנשיא הנ"ל, סֶרְגְ'יוֹ מַתַּרֵלָּה, שמזוהה עם מפלגות השמאל הממסדי, החליט שהוא במו ידיו יציל את איטליה. הוא סירב לאשר ממשלה שמפקידה את תיק האוצר אצל סבונה, איש שידוע כספקן במקרה הטוב לגבי גוש האירו (לא שהוא קיצוני במיוחד – הציטוט המזוהה איתו בדרך־כלל הוא שצריך לפתח "תוכנית ב'" של יציאה מגוש האירו, אם רפורמה לא תצליח).

מנהיגי המפלגות המנצחות, סוג של גרסה איטלקית ל"ברית האחים", כמובן רתחו מזעם. ראש הליגה מתאו סלביני הצהיר במפורש שהוא מתכונן לבחירות חדשות, וראש חמשת הכוכבים לואיג'י די־מאיו התחיל לדבר על תהליך הדחת הנשיא. הרטוריקה הייתה ברורה: קנונייה של האיחוד האירופי ובמיוחד גרמניה, בשיתוף האליטות הבנקאיות והעסקיות של אירופה, התאגדה כדי להפיל את הבחירה הדמוקרטית של אזרחי איטליה. לא עזרו אינספור התגובות מהפקידים בבריסל ומהתקשורת האיטלקית שהזהירו את האיטלקים מהבחירה ה"לא נכונה" – יותר מכל נחרט בזיכרון הלאומי איזשהו פקידון מהבירוקרטיה האירופאית שהצהיר ש"השווקים עוד ילמדו את האיטלקים איך לבחור נכון". האחים שילהבו את הקהל שלהם עם דיבורים על השווקים וסוכנויות דירוג האשראי שמנסים לשלוט באיטליה במקום אזרחי איטליה.

וממשבר זה הפך לכמעט הפיכה. סלביני הבהיר שהוא לא נסוג, כונתה התפטר אם רשימת השרים שלא לא מאושרת, ומתרלה הגיב באופן הגרוע ביותר האפשרי – זימן ללשכתו כלכלן "ממושמע" בשם קַרְלוֹ כּוֹתּוֹרֶלִּי כדי שיקים "ממשלת טכנוקרטים" – מונח מכובס לממשלה לא־נבחרת, שנכפית על מדינה מבחוץ. נשמע שערורייתי? זה כבר קרה בעבר. ככה רואים רוב הפרשנים את ממשלת מריו מוֹנְתִּי ששלטה באיטליה בשנים 2011 – 2013. כותורלי התחיל כבר לאסוף מועמדים לתפקידי שרים.

למרות הפיתוי שעמד בפני סלביני עם כותרות על כך שבחירות עכשיו, כשהאיטלקים עצבניים עוד יותר על הממסד, יביאו לו כוח רב עוד יותר, בכל זאת הצליחו להתפשר. בפשרה משעשעת במיוחד – פאולו סבונה ויתר על תפקיד שר האוצר, אבל קיבל במקום זה תפקיד שר בלי תיק "ממונה על ענייני אירופה". אם הוא ירצה להטריל את האיחוד או את גרמניה, זו הבמה המושלמת בשבילו. שר האוצר החדש ג'וֹבָאנִי תְּרִיוֹ בינתיים הצהיר "אף זרם פוליטי באיטליה לא מתכוון לעזוב את האירו", אבל גם הוא מאנשי הליגה ונחשב לא ידידותי במיוחד לאיחוד האירופי.

בסופו של דבר, להערכתי ברית האחים ניצחה בגדול בכל הפרשה הזאת. הם משכו את המשבר מספיק זמן כדי שמתרלה יחשוף את הקלפים שלו, יראה עד כמה נמוך הוא (והממסד שהוא מייצג) מוכן לרדת בזלזול בדמוקרטיה האיטלקית; ואחרי שעשו את זה, עדיין חזרו והקימו ממשלה. הסקרים כרגע מדברים על התחזקות משמעותית של הליגה על הימין ה"ישן" של ברלוסקוני.

ומה יהיה הלאה? המינוי המעניין ביותר בממשלה החדשה הוא לדעתי סלביני עצמו, שהפך לשר הפנים. האיש שכל ציוץ שני שלו מדבר על איזשהו פשע שערורייתי של מהגרים ועל איך הרשויות צריכות לבלום אותם ולאכוף את החוק בכוח, עכשיו יהיה אחראי על מדיניות ההגירה והאכיפה של איטליה. באופן כללי, הרושם שלי ממבנה הממשלה הוא שלמרות שחמשת הכוכבים הם לכאורה השותף הבכיר בקואליציה הזאת, נראה שהליגה קיבלה את רוב התפקידים ה"נחשבים" יותר. די־מאיו יהיה שר העבודה, הרווחה והפיתוח, אולי בשביל לקדם את ההכנסה הבסיסית האוניברסלית שמפלגתו חולמת עליה, ועמיתיו קיבלו תיקים כמו הבריאות ואיכות הסביבה, דברים שהם אוהבים לדבר עליהם. שר החוץ, למקרה שחיפשתם איזושהי השפעה על ישראל, הוא מהבודדים ברשימת השרים שנחשב עצמאי לגמרי, לא מזוהה עם אף אחת משתי השותפות. הוא נשמע כמו טיפוס די ממסדי ו"שגרתי", מה שמחזק את הרושם שלי שלא הליגה ולא חמשת הכוכבים מתעניינות יותר מדי בסוגיות חוץ, ולא היה אכפת להם לתת את התפקיד למישהו מהממסד הישן שלא יעשה מהפכות. המהפכות שהם רוצים הן בתוך איטליה.

מזל טוב לאיטליה בדרכה החדשה, והמלצה לחובבי הסברה ישראלית – הסברה באנגלית זה לא מספיק. תתחילו לדבר איטלקית, כי חמשת הכוכבים היא באמת מפלגה עממית והרבה אנשים בקהל המצביעים שלה כן מתעניינים בעובדות ובדיונים. מספיק דיבורים הגיוניים, כמו שתומכי ישראל רבים ברשתות החברתיות עושים באנגלית, וגם הם אולי עוד ישתכנעו.

איטליה מקימה ממשלה: לטוב או לרע, משעמם לא יהיה

זה הגיע – מה שכיניתי אחרי הבחירות "קואליציית הסיוט של האיחוד האירופי" מתגשם, ובאיטליה עומדת למשול קואליציה של שתי המפלגות הפופוליסטיות והאנטי‏־ממסדיות. מצפון ו(בערך) מימין, מפלגת הליגה תביא סלידה ממהגרים, סלידה מצפון אירופה וסלידה מהאירו; מדרום ו(בערך) משמאל, תנועת חמשת הכוכבים תוסיף סלידה מנאט"ו, סלידה מקפיטליזם, וסלידה מממנהיגי האיחוד האירופי. יותר גרוע מזה ז'אן־קלוד יונקר לא היה יכול לדמיין.

בינתיים יש הרמוניה גדולה בין שני ה"אחים" החדשים, והם חתמו על הסכם קואליציוני שרומז על כל מיני מהפכות, אבל כמובן לדבר קל יותר מלעשות. כמה דברים שעשויים לעניין אתכם: סעיף יחסי החוץ לא כולל התייחסות לישראל (וטוב שכך), והחלק המעניין ביותר בו הוא ההדגשה שלהם על חשיבות הידידות עם רוסיה. מבחינת האיחוד האירופי אין משהו מפוצץ, הם לא מתכוונים לפרוש ממנו מחר, אבל אין ספק שזקני האיחוד לא עומדים להיות מרוצים. פרק מיוחד מוקדש להכנסה בסיסית אוניברסלית, מפרויקטי הדגל של חמשת הכוכבים שבהחלט עדיין בתמונה. על הגירה וביטחון מדברים מילים קשוחות בסגנון הליגה, ומבטיחים מלחמה בשחיתות ודמוקרטיה ישירה בסגנון חמשת הכוכבים. בתור מי שנתקל בבירוקרטיה איטלקית אני יכול להגיד: הלוואי שיצליחו.

הממשלה החדשה כבר מספיקה להיכנס לעימותים עוד לפני שהוקמה: את השרים צריך לאשר נשיא המדינה, וברור כבר שיהיה לו הרבה כאב ראש מכל האפשרויות שיוצעו לו. בזמן כתיבת שורות אלה עדיין לא ברור מי עומד להיות שר האוצר, אבל המועמד הראשון שהוצע, פָּאוֹלוֹ סָבוֹנָה, כנראה עומד להיפסל כי הוא נחשב אנטי־אירו מדי, אחרי שדיבר בעבר על החשיבות של הכנת "תוכנית ב'" ליציאה מגוש האירו במקרה הצורך; ועדיין הוא רחוק מלהיות הסמן האנטי־אירו ביותר במפלגת הליגה (הכבוד הזה שמור כנראה לאַלְבֶּרְטוֹ בַּנְיָאי, שנכנס לפרלמנט בבחירות האחרונות וכנראה יעשה את מיטב המאמצים להוציא את איטליה מהאירו). הנשיא עצמו, שנבחר על־ידי השמאל־מרכז הממסדי, כנראה לא מבין מאיפה באה לו הצרה הזאת. אבל זה מה שעומד להיות בשנים הקרובות..

מי שלא מחפש להרגיע את מנהיגי אירופה הוא חתן השמחה מתיאו סלביני, שנהנה בימים האחרונים לנגח בטוויטר את כל הבירוקרטים ש"מביעים דאגה" מהממשלה החדשה. גם בחמשת הכוכבים לא מתאמצים יותר מדי עם פייסנות, ואלסנדרו די־בטיסטה (כנראה המנהיג הבולט ביותר של התנועה, גם אם את ההנהגה הפורמלית הוא השאיר ללואיג'י די־מאיו) מעלה רשומה לוחמנית בבלוג המפלגה על "אויבי העם" הצבועים שתוקפים את הממשלה החדשה.

מצד שני, אל תצפו ליותר מדי מהר מדי. לא נתעורר מחר ונגלה שהייתה איזושהי מהפכה באירופה. רפורמה במדינה דמוקרטית לוקחת הרבה זמן, והממשלה החדשה תצטרך להתעסק בהרבה חקיקות ודיונים ושאר דברים "משעממים" במשך השנים הקרובות. מבחינת האיחוד האירופי, מדובר על עוד תקיעת מקל בגלגליהם, הפעם מקל רציני במיוחד, אבל עדיין – אחד מרבים, שיאט אותם עוד יותר אבל עדיין לא מחסל את הפרויקט האירופי. אנחנו רואים תהליך היסטורי שאורך שנים רבות קורה לנגד עיננו – הוא קורה בצעדים הדרגתיים, וזה אחד מהם. אם יהיו עוד דברים מעניינים מכיוון איטליה אספר לכם, כאן (אם יהיה הרבה מה להגיד) או בטוויטר.

תוצאות הבחירות באיטליה: ניצחון לעצבניים

זה אומנם היה בהתאם לציפיות, אבל לקיצוניות ביותר מבין הציפיות: המנצחים הגדולים של הבחירות באיטליה הם תנועת חמשת הכוכבים והליגה (לשעבר הליגה הצפונית). חמשת הכוכבים עם כמעט 33 אחוזים מהקולות, הימין עם 37% ומתוכם הליגה הופכת להיות מפלגת הימין הגדולה ביותר עם יותר מ 17% לעומת 14% לפורצה איטליה של ברלוסקוני (שאר ה4.5% לשותפה הזוטרה בקואליציית הימין, "אחיי איטליה"). כישלון מוחלט לשמאל עם פחות מ 19% למפלגה הדמוקרטית (מפלגת השלטון היוצאת), ועם כל שותפותיה שלא עוברות את אחוז החסימה.

מה כל זה אומר? קודם כל, שיש סיכוי טוב שאיטליה עומדת להיכנס לתקופה של בלגאן פוליטי וחוסר יכולת להקים ממשלה, כמו שראינו לאחרונה בגרמניה וספרד. בכלל לא ברור מי ימצמץ ראשון ויסכים לשתף פעולה עם היריבים; אף אחד משלושת המחנות לא יכול להקים ממשלה בעצמו, ואף שניים מהם לא נראים מעוניינים להקים ממשלה ביחד. כרגע רוב ההימורים הם על ממשלת ימין עם תמיכה מהשמאל, אבל הכול עוד פתוח, והרעיון של ממשלה בשיתוף חמשת הכוכבים עדיין בתמונה.

דבר שני – זה אומר שחובבי האיחוד האירופי עומדים לישון רע מאוד בזמן הקרוב. חמשת הכוכבים והליגה הם שניהם זרמים פוליטיים מאוד עוינים לאידיאלים של האיחוד האירופי – הליגה, אחרי ששמה בצד (לפחות בינתיים) את הזהות המקורית שלה כמפלגה בדלנית של צפון איטליה, היא כיום מפלגת אנטי־הגירה שגרתית בסגנון שמוכר לנו ממפלגת החירות בהולנד או החזית הלאומית בצרפת. חמשת הכוכבים היא תנועה קצת יותר מקורית וייחודית לאיטליה, ומשלבת קצת פופוליזם כלכלי, מסר אנטי־הגירה מתון, והרבה אנטי־ממסדיות וקריאה מעורפלת ל"דמוקרטיה ישירה". למיטב ידיעתי אף אחד מהשניים לא תומך במפורש ביציאה מהאיחוד האירופי, אבל שניהם כנראה יתקעו הרבה מקלות בגלגלים של כל יוזמות האינטגרציה האירופאית החביבות כל־כך על הנהגת האיחוד, שהופך יותר ויותר להיות "איחוד גרמניה וצרפת, עם כמה תוספות".

דבר שלישי – הבחירות הראו עד כמה השבר בין צפון ודרום עדיין חי וקיים באיטליה. ברשומה הקודמת סיפרתי לכם שכל האיטלקים שאני מכיר מצביעים לחמשת הכוכבים; מסתבר שזה לא עניין מעמדי או תרבותי, זה פשוט נובע מכך שאני ממוקם בדרום איטליה. העיפו מבט על מפה שמציגה איפה הצביעו לכל מפלגה – כחול לימין, צהוב לחמשת הכוכבים, והכתמים האדומים המעטים לשמאל – הייתי אומר שאיחוד איטליה מעולם לא נראה רחוק יותר, ואני לא אופטימי לגבי עתיד המדינה (לא שלפני הבחירות הייתי אופטימי).

לעדכונים בזמן אמת על הימים האחרי ועל מאמצי הרכבת הממשלה, עקבו אחרי בטוויטר.

המדריך המעורפל לבחירות באיטליה

האיטלקים הולכים לקלפיות בשבוע הבא, והגיוני שאגיד על זה כמה מילים – נכון שלא לכל בחירות אירופאיות הקדשתי תשומת לב כמו לבחירות בהולנד, אבל איטליה היא בכל זאת המדינה האירופאיות שבה שהיתי יותר זמן מכל אחת אחרת (לפחות בינתיים), אני דובר את שפתה יותר מכל שפה אירופאית אחרת חוץ מאנגלית, ואני מכיר בה יותר אנשים מבכל מדינה אחרת. מצד שני, לא יכולתי לקרוא לזה "המדריך השלם לבחירות באיטליה" כי למרות כל הנ"ל, עדיין אני מבין מעט מאוד מהפוליטיקה האיטלקית. בניגוד לפוליטיקה ההולנדית הברורה והאידיאולוגית, עם שורת מפלגות שמייצגות כל אחת אידיאולוגיה שונה ודיונים עניניים על סוגיות היום, הפוליטיקה האיטלקית היא תוהו־ובוהו חסר פשר, הפוליטיקאים האיטלקים מדברים יותר על אישיות ואינטרסים מאשר על סוגיות ממשיות, וגם את זה הם עושים בסגנון המנופח והמגושם שמאפיין כותבים איטלקיים. אז אשתדל לחלץ את המקסימום האפשרי.

בגדול, הפוליטיקה האיטלקית מחולקת לשלושה מחנות – מרכז־שמאל, מרכז־ימין, ותנועת חמשת הכוכבים. שני הראשונים מורכבים מאוספי מפלגות שונות עם דמיון מסוים בסגנון ובאידיאולוגיה, וחמשת הכוכבים היא מפלגה של צעירים ממורמרים שמאסו בכישלון המוחלט של שני המחנות האחרים לנהל את המדינה. כרגע השלטון נמצא בידי המרכז־שמאל, והיסטורית הוא מתנדנד בינו לבין המרכז־ימין. חמשת הכוכבים היא מפלגה חדשה יחסית, ומעולם לא הייתה בשלטון.

עד עכשיו, כל איטלקי שאני מכיר ושאלתי מה עמדתו הפוליטית הוא תומך מובהק של חמשת הכוכבים. זה לא אומר שהם עומדים לנצח ברוב מוחלט, אלא שסוג האוכלוסייה שעשויה למצוא את עצמה פוגשת אזרח זר באיטליה ולפתח איתו שיחה היא כנראה קהל היעד של המפלגה. לא נתקלתי אצלם בשום אידיאולוגיה או דעה לגבי איך מנהלים מדינה שגורמת להם להעדיף את חמשת הכוכבים; הבחירה בחמשת הכוכבים נובעת מאמונה עמוקה שכל האחרים מושחתים עד עפר, מימין ומשמאל. מה גורם לאנשים להצביע לשמאל או לימין אני כאמור לא יכול להגיד מעדויות אישיות, אבל בגדול נראה שהנוף הפוליטי האיטלקי די דומה למערב אירופה, עם ימין שמדבר על הפחתת מיסים וחסימת הגירה, ושמאל שמדבר על רווחה חברתית והידוק האיחוד האירופי.

קצת יותר בפירוט:

– מחנה המרכז־שמאל: בגדול, המרכז־שמאל האיטלקי נוטה לסיסמאות אופטימיות ומשעממות כמו מקביליו בשאר אירופה וכמו הנהגת האיחוד האירופי, אז זה המחנה שיש לי הכי פחות מה להגיד עליו. המרכיבים המרכזיים הם המפלגה הדמוקרטית בהנהגת מַּתֵּאוֹ רֶנְצִי, ועוד כמה מפלגות שמעולם לא שמעתי מישהו כאן מדבר עליהן, אבל בגדול מכסות כל אחת היבט אחר של הפוליטיקה השמאלית (רווחה, אירופאיות, פרוגרסיביות). בתור מחנה השלטון, נראה שהוא מבטיח בעיקר עוד כמה שנות דשדוש בסגנון השנים האחרונות, והמסר החשוב ביותר: אנחנו לא הימין המושחת, לא הניאו־פשיסטים, ולא חמשת הכוכבים הטיפשים והילדותיים.

– מחנה המרכז־ימין: באופן מדהים, ממשיך להיות מונהג על־ידי סִילְבִיוֹ בֶּרְלוּסְקוֹנִי, האיש שעושה מעט מאוד מאמצים להכחיש את השחיתות האדירה שמקיפה אותו. השם החם שלצידו הוא הליגה הצפונית, מפלגה שהתפרסמה בתור קואליציית מפלגות בדלניות מצפון איטליה שרוצות לפרוש עם מחוזותיהם השונים מאיטליה ולהקים מדינות עצמאיות. מאז הם עברו מתיחת פנים תחת מַּתֵּאוֹ סַלְבִינִי, מיתנו קצת את הבדלנות (לטובת דרישה לאוטונומיה מוגברת למחוזות בתוך איטליה) ואפילו התחילו לנסות למשוך קולות מהדרום, כולל הסרת המילה "הצפונית" מהשם, וכיום הם לפעמים משתדלים להיות פשוט "הליגה". כרגע הם בעיקר הסמן הימני של המרכז־ימין מבחינה חברתית ותרבותית, עם מסר אנטי־הגירה, אנטי־איסלאם, ואנטי־צועני. ברלוסקוני עצמו, עם מפלגתו הנוכחית "פוֹרְצָה איטליה" (קצת קשה לתרגם את זה. "פורצה" זה כוח, אבל זה לא נשמע הגיוני בעברית), משתדל לדבר על כלכלה ליברלית, ולמי שברלוסקוני הוא יותר מדי שנות התשעים מבחינתו, נמצאת גם בת־טיפוחיו לשעבר ג'וֹרְגִ'יָה מלוני עם מפלגת "אחי איטליה" שבגדול אומרת את אותו הדבר רק בהרגשה קצת יותר "חברתית".

– חמשת הכוכבים: הג'וקר הגדול של הפוליטיקה האיטלקית. בגדול, הם רוצים לעשות סוג של מהפיכה, להפיל את הסדר הנוכחי והמושחת וליצור "דמוקרטיה ישירה" באיטליה. מה בדיוק זה אומר, לא ברור לאף אחד ולא נראה שיותר מדי מעניין אף אחד; האיטלקים מהתרשמותי די סולדים מפוליטיקה. המסר העיקרי של חמשת הכוכבים הוא "כולם מושחתים חוץ מאיתנו"; פשטני אומנם, אבל זה שאתה פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחריך, וזה ש"כולם מושחתים" זה מסר פשטני וילדותי לא פוסל את האפשרות שבמקרים מסוימים, כולם באמת מושחתים. המצע שלהם הורכב איכשהו בהצבעות באינטרנט בין חברי המפלגה, שעד כמה שהבנתי גם בוחרים באופן דומה את המועמדים. קשה להגיד שאני מתרשם מהפוטנציאל שלהם לנהל מדינה, נראה שהדבר העיקרי שהם מדברים עליו פרט לשחיתות זה עוד סיוע לעניים, כולל הכנסה בסיסית אוניברסלית; לי אישית קשה לראות איך הם יעזרו למדינה שהבעיה העיקרית בה היא אחוזי אבטלה ענקיים, אבל מצד שני, גם האחרים לא ממש. לפעמים הם מדברים גם נגד הגירה ובעבר דיברו אפילו על פרישה מגוש האירו, אבל נראה שככל שהם גדלים ככה קשה להם יותר, עם הדמוקרטיה הישירה שלהם, להתחייב לרעיונות שנויים במחלוקת.

התחזיות הנוכחיות: הסקרים כרגע מצביעים על המרכז־ימין בתור המחנה הגדול ביותר, אבל לא במידה שתספיק בשביל למשול לבד. בהתחשב במיעוט האידיאולוגיה הנפוץ בפוליטיקה האיטקית, אני מניח שלא יהיה להם קשה לשכנע מישהו לערוק ממחנה אחר כדי להשלים להם מניין. אבל נראה לי שלא קל לחזות תוצאות במדינה גדולה ומורכבת כל־כך, השיטה הפוליטית פה היא שילוב של בחירות רובניות ויחסיות, אז נחכה ונראה. בכל מקרה, מכריי תומכי חמשת הכוכבים משוכנעים שכולם יעשו את מיטב המאמצים, כולל ברית בין ימין ושמאל, כדי למנוע מהם לעלות לשלטון.

הזווית הישראלית:

נהוג לדבר על חמשת הכוכבים בתור מפלגה אנטי־ישראלית, ויש לזה על מה להתבסס. אבי המפלגה בֶּפֶּה גְּרִילּוֹ הוא שונא ותיק של ישראל, ויצא לי לשמוע כמה מחבריה עומדים בראש הגינויים לישראל. גם הפרצופים הבולטים של המפלגה כיום כמו לוּאִיגִ'י דִּי־מָאיוֹ ואַלֵסַנְדְּרוֹ דִּי־בַּטִיסְטָה כבר נשמעו מביעים דעות לא מאוד ידידותיות לישראל. אני לא יודע עד כמה זה משמעותי בפועל, מצע החוץ של המפלגה הוא בגדול "מלחמות וצבא זה רע, אבל לא כזה אכפת לנו, עזבו אותנו בשקט. יחסי חוץ זה למבוגרים, אנחנו מדינה שבקושי מצליחה לנהל את עצמה". בכל מקרה, המפלגה כאמור היא תוהו־ובוהו אחד גדול: גם אם המפלגה עצמה כוללת כמה גורמים אנטי־ישראליים בהנהגה, אני מתרשם שזה מגיע מלמעלה ולא מלמטה. בניגוד להרבה מפלגות שמאל במערב אירופה כיום, לא נראה לי שאנטי־ישראליות היא נכס אלקטורלי בקהל היעד של חמשת הכוכבים, ולדעתי שווה מאוד לישראל להשקיע ולהתחבר לאנשים האלה, כי ייתכן מאוד שהמפלגה הזאת מייצגת את העתיד של הפוליטיקה האיטלקית.

אבל זו השקעה לטווח ארוך – בבחירות האלה כנראה נקבל עוד ממשלה קלאסית שלא תשנה הרבה במדינה, וגם היחסים עם ישראל יכולים כנראה רק להשתפר – התחזקות הימין על חשבון השמאל כנראה תהיה טובה לישראל, יש פוטנציאל לעסקאות גז חיוביות, והמאמצים האינסופיים של ממשלת תורכיה הנוכחית להשניא את עצמה על כל מדינות אירופה גם היא ברכה ליחסי החוץ של ישראל שנראית טוב בהשוואה אליהם.

הבחירות ב 4 במרץ, תוצאות ופרשנות תקבלו פה בבלוג.

מתווה הגז, הון שלטון ומאפיה – הגרסה האיטלקית

אני מודה שלא עקבתי יותר מדי אחרי הדיון במתווה הגז הישראלי, ואין לי דעה חזקה לכאן או לכאן (ממילא, אני כידוע לא ממש מתלהב מקבלת הכנסות למדינה ממשאבים טבעיים), אבל דבר אחד אני יכול להגיד: משהו שהתרשמתי שהיה חסר בדיון זה מבט על התמונה הרחבה יותר, על שוק הגז הבינלאומי ועל מקומה של ישראל בו. הדיון הציבורי שנערך בנושא דומה (תיכף נגיד איך דומה) באיטליה, אחת השותפות המשמעותיות בייצוא הגז הישראלי, נותן הזדמנות למבט כזה – ובפרט, עם סדרת תחקירים שפרסם לא מזמן המגזין ל'אספרסו בעניין.

נתחיל בתיאור של הפרויקט המדובר (לא הפרויקט היחיד של הגז הישראלי, אבל כנראה המדובר ביותר) – הרעיון הוא לבנות צינור גז ענק מהמאגרים הישראליים ושכניהם הקפריסאים, שיגיעו לקפריסין, משם ליוון, משם לאיטליה, ומאיטליה הגז יתחבר לרשת האירופאית. זה מתחבר לתמונה הכללית של שוק הגז באירופה, נושא שקצת התייחסתי אליו לא מזמן: כיום אחוז ניכר מהגז האירופאי מגיע מרוסיה, מה שנותן לממשלת פוטין לא רק תמיכה כלכלית, אלא מנוף לחץ משמעותי על האירופאים – פוטין יכול תמיד לאיים שאם הם לא יתנהגו יפה, הוא ינתק להם את הצינור וייתן להם לקפוא בחורף (ישראלים יכולים לפעמים לשכוח, אבל במדינות צפוניות יותר לעבור חורף בלי חימום יכול להיות אתגר משמעותי, עד כדי סכנת חיים). החלופות כוללות ייבוא גז נוזלי מאמריקה, וכמה צינורות מצפון אפריקה לספרד ואיטליה, אבל שניהם לא מתקרבים לסיפוק כמות הצריכה האירופאית. הפרויקט הישראלי הוא אחת מכמה דרכים שהאירופאים מתכננים לפתור את הבעיה.

חוץ מהצינור הישראלי, ומכמה צינורות חדשים מצפון אפריקה, התוכנית הגדולה היא "מסדרון הגז הדרומי" – ייבוא גז מאזרביג'אן, דרך גיאורגיה ותורכיה, משם ליוון ואלבניה, אז מתחת לים האדריאטי עד לחופי איטליה. וזו התוכנית שכרגע נמצאת בכותרות באיטליה, עם סדרת תחקירים שבהם ל'אספרסו מנסה להצביע על כל הטיפוסים המפוקפקים שצפויים להתעשר ממנה.

(הצינור הישראלי, אגב, בינתיים לא זוכה להרבה דיונים בתקשורת האיטלקית חוץ מ"ברצינות? עוד צינור מגיע אלינו מיוון? כמה גז אנחנו כבר צריכים?")

קודם כל, מדברים על שיתוף הפעולה הבינלאומי המפוקפק. אתם כנראה שומעים הרבה על דיבורים אנטי־ישראליים באירופה כי באופן טבעי זה מה שמעניין ישראלים, אבל יש אנשים שמרתיחים את אירופה הרבה יותר, ואולי המוביל ביניהם הוא רג'פ טאיפ ארדואן. תחקיר אחד של ל'אספרסו מדבר על השליטה המוחלטת של משפחותיהם של ארדואן ושל נשיא אזרביג'אן אילהאם אלייב בחברות שמנהלות את הפרויקט. רשימה ארוכה של חברות, מנהלים ובעלי עניין, כולם עם קשרים משפחתיים, עסקיים או פוליטיים עם ארדואן ואלייב, כולן עם משרדים בכל מיני מקלטי מס למיניהם, והמסקנה ברורה: הפרויקט הזה עומד להיות דרך להעברת כסף אירופאי לדיקטטורים מושחתים. גם פוטין לא נעדר מהתחקיר, עם טענות שלמרות שכל הרעיון הוא להיפטר מהתלות בגז הרוסי, לחברות רוסיות שמקורבות לממשלה יש קשרים גם בפרויקטים האלה.

ובינתיים גם באיטליה עצמה יש סימני שאלה מי מרוויח מהעניין. תחקיר אחר של ל'אספרסו מספר שאת ניהול הפרויקט הפקידה המועצה האירופית בידי חברה שוויצרית, והאחראי על הפרויקט מטעם אותה החברה הוא אזרח שוויצרי (מהחלק דובר האיטלקית של שוויץ) שעל פי ל'אספרסו יש לו היסטוריה של קשרים עם המאפיה. על פי הטענה, העסקים הקודמים שלו כללו הקמת חברה שנתפסה בסיוע להלבנת כספי סחר סמים של המאפיה הקַלַבְּרִית[1]. האיטלקים הכינו כתב אישום, אבל בית המשפט השוויצרי החליט שאין מספיק ראיות, והבחור המשיך בעסקיו עד שקיבל לידיו את פרויקט הגז. התחקיר ממשיך ונותן רשימה מכובדת של מקורבים לממשלות איטלקיות בעבר שכיום מנהלים את החברות שעומדות להרוויח בגדול מהפרויקט הזה, חלקם אוליגרכים רוסים או אזרים. גם ז'וזה מנואל ברוזו, שהפך להיות סמל לקשרי הון־שלטון באירופה כשעבר מראשות המועצה האירופית לתפקיד בכיר בבנק גולדמן־סאקס, נמצא בתמונה: בתפקידו הקודם הוא אישר את הפרויקט, ובתפקידו הנוכחי הוא מרוויח ממנו, כשגולדמן־סאקס שולטים בכמה אחוזים בחברות הרלוונטיות.

ובמקביל לכל זה, הארגונים הסביבתיים והמקומיים כמובן לא מאחרים למחות. מחוז פּוּלְיָה האיטלקי שאליו אמור להגיע הצינור מתגאה בחופים היפים שלו שמפרנסים אותו יפה מתיירות, והתושבים והפוליטיקאים המקומיים דואגים מנזק אפשרי לחופים וזועמים על עצי הזית שייעקרו במהלך העבודות; ההפגנות בעיצומן:

מה כל זה אומר מבחינת ישראל? לא יותר מדי. ייתכן שישראל מרוויחה מהיציבות המפוקפקת של המתחרים, אבל בסופו של דבר לא סביר שפרויקט בסדר גודל כזה ייעצר בגלל שחיתות במדינות אחרות: כמו שאמרתי בעבר, העולם שמח לתמוך בארגוני פשע ושחיתות כל עוד הוא מקבל מזה מחירים זולים. אבל עדיין, זה מזכיר לנו את העמדה הטובה שתופסת ישראל במצב הזה, כמקור יציב באופן חריג לגז טבעי. אם המצב בתורכיה יתדרדר, ובכלל לא בלתי אפשרי שזה יקרה, מי יודע מה יקרה לצינור שאמור לעבור לכל אורכה; ומי יודע אם האירופאים לנצח ירצו לעבוד עם הגורמים המפוקפקים שמעורבים שם. מבחינה כמותית ישראל פחות עשירה בגז, אבל עדיין המספרים לא רעים: מאגר שָהְדֶּנִיז 2 באזרבייג'אן שממנו אמור להגיע הגז לפרויקט הזה מוערך ב 1,200 ק"מ מעוקב (ובעתיד עשויים להתחבר לאותו הצינור מאגרים גדולים הרבה יותר מתורכמניסתאן); בישראל, מאגרי תמר ולוויתן מוערכים ב 280 קמ"ק ו 540 קמ"ק בהתאמה. אני מאוד מקווה שבעתיד הקרוב כמה שיותר העולם ייגמל מהשימוש בגז טבעי; אבל עד שזה יקרה, לישראל יש קלף לא רע לשחק איתו.

[1] ברוב העולם המושג "מאפיה" מזוהה עם סיציליה, אבל ברוב מחוזות דרום איטליה יש ארגוני מאפיה משלהם, ועושה רושם שכיום, אחרי מלחמה רצינית של הממשלה במאפיה הסיציליאנית (ה"קוֹזָה נוֹסְטְרָה"), היא נחלשה משמעותית וכיום המאפיה הקלברית (ממחוז קַלַבְּרִיה), ה"נְדְּרַנְגֶּתָּה", נחשבת כנראה בתור הצרה הגדולה ביותר.

סיפור על אירופה

אוטובוס נוסע מז'נבה לצפון איטליה. נסיעה בקו ישר אומרת שעוברים דרך צרפת. אוטובוס זול בין מדינות באירופה, מטבעו יהיה מלא בטיפוסים שונים ומשונים משלל מדינות מרחבי העולם. הסכם שנגן הוא כבר לא מה שהיה פעם, מעברי הגבול חיים וקיימים, ובכל מקום רוצים לבדוק דרכונים לכל הנוסעים. זה אומר: בדיקת דרכונים בכניסה לצרפת. בדיקת דרכונים ביציאה מצרפת. בדיקת דרכונים בכניסה לאיטליה.

בדיקת דרכונים של משמר הגבול הצרפתי, איך היא עובדת?

במחסום במעבר הגבול האוטובוס עוצר, עולים שני שוטרים. קשוחים אך אדיבים. אחד מתחיל לאסוף דרכונים מהחזית, אחד הולך לסוף האוטובוס ואוסף דרכונים החל משם. באמצע הדרך נפגשים, יורדים מהאוטובוס, והולכים למשרד. אחרי 20-30 דקות של בדיקות, הם עולים בחזרה. כל אחד עם אותם הדרכונים באותו הסדר, אחד מתחיל לחלק אותם בחזרה מחזית האוטובוס, אחד מחלק מהסוף, יורדים מהאוטובוס ואפשר להמשיך לנסוע.

כך שתי בדיקות צרפתיות, בכניסה וביציאה. ובדיקת דרכונים איטלקית, איך היא עובדת?

האוטובוס נכנס לאיטליה, ועוצר במקום אקראי אחרי הודעה כלשהי מהשוטרים. מכונית משמר הגבול מגיעה מהגבול אל המקום האקראי, שני שוטרים עולים לאוטובוס. הבכיר מבינהם הולך לסוף האוטובוס ומתחיל לאסוף דרכונים. הצעיר יותר עומד באמצע האוטובוס ומשגר חיוכים שרמנטיים לסביבה. כשנגמר המקום בידיים, הבכיר מעביר את הדרכונים לצעיר ושואל "תסתדר עם זה?". בסוף יורדים מהאוטובוס, חוזרים למכונית, ונוסעים לגבול. אחרי קצת יותר משעה חוזרת המכונית. עולים שלושה שוטרים, כל אחד עם ערימת דרכונים ביד. די מהר ברור לכולם שאין להם מושג באיזה סדר הם אמורים להיות, וגם ברור למה – בדקה הראשונה שלהם באוטובוס הם מספיקים פעמיים להפיל ערימת דרכונים על הרצפה. הפתרון: קוראים שמות כמו בבית־ספר. מר גונזלס מספרד? כאן. מר יוסופזאי מפקיסתאן? כאן. האוטובוס ארוך מדי ושלושה שוטרים קוראים שמות בבת־אחת, אז מדי פעם לא מוצאים את האדם הנכון. פה ושם אנשים מסתובבים להם באוטובוס כדי לקבל את הדרכון האבוד מהשוטר שבמקרה עומד בצד השני. אחרי שעה וחצי בסך־הכול מאז שעצר האוטובוס, אפשר להמשיך בנסיעה.

מסקנה? עקרונית זה לא רעיון טוב להסיק מסקנות מסיפור אחד נקודתי. אבל אחרי חודשים לא מעטים של מגורים באיטליה, ואחרי שיחות עם לא מעט איטלקים מלידה ואיטלקים מהגירה, אני יכול להגיד – זה ביטוי די מייצג של החיים בארץ הפיצות והבלגאן. ארץ נהדרת לטייל בה ולפגוש בה אנשים, ארץ איומה להתמודד בה עם בירוקרטיה או לחפש בה כל סוג של מקצועיות. צרפת לא ממש מפורסמת בתור מוקד המקצועיות והרצינות באירופה, אבל בהשוואה לאיטליה גם היא חוזרת להיראות כמו מדינה מתוקנת.

חשוב להבהיר שרוב החוויות שלי באיטליה מגיעות מהדרום הרחוק, שגם רוב האיטלקים רואים בו את החלק המבולגן והלא־מקצועי ביותר במדינה. זה כנראה נכון, אבל התירוצים יכולים להגיע עד גבול מסוים. מוקדי הכוח באיטליה ברובם המכריע מגיעים מהצפון והמרכז, ועדיין המדינה לא מצליחה להתרומם. אותה הארץ שלפני פחות מ 500 שנה הייתה הפנינה של אירופה, שכולם רצו ללמוד ממנה ולהיות כמוה. נקווה שיום אחד היא עוד תחזור. בינתיים – בואו לטייל. למבקרים זה עדיין מקום כיפי ויפה.