השבוע ראינו משהו שכבר הרבה זמן לא זכינו לראות בעולם – הכרזת מלחמה רשמית. הממשלה האזרחית בבורמה, שהודחה בהפיכה צבאית לפני כמה חודשים, הכריזה רשמית מלחמה על הצבא שהדיח אותה. לא קריאות ל"קהילה הבינלאומית" שתציל אותם, לא תחינות לתקשורת המערבית על כמה הם מסכנים וכמה מגיע להם, אלא פשוט מלחמה.
אחרי שאפגניסתאן נצנצה לרגע על גבי מהדורות החדשות העולמיות, סביר להניח שהיא עומדת לחזור לאלמוניות שאיפיינה אותה לפני פיגועי התאומים. סתם עוד מדינה עם מלחמות אזרחים בלתי פוסקות (אגב, מלחמת האזרחים שהייתה שם לפני התאומים, בין הטליבאן והברית הצפונית, עדיין קיימת – ממשיכי הברית הצפונית של אז עדיין נמצאים באותו הבסיס שהיה להם אז ושוב מבטיחים להילחם משם בטליבאן). וזו הזדמנות טובה לחזור להסתכל על מדינה אחרת שחזרה לא מזמן עשרים שנה אחורה, והדיון הציבורי נוטה לא לספור אותה. מה יהיה השלב הבא של מלחמת האזרחים הבורמזית? האם כאן, בניגוד לאפגניסתאן המייאשת, יש סיכוי שגם ישתנה משהו בסופו של דבר?
נתחיל בסיכום החודשים האחרונים – אחרי כמה שנים אופטימיות, בורמה חזרה אחורה עשרים שנה. הצבא חזר לשלוט, המנהיגה הדמוקרטית המהוללת אונג סן סו צ'י שוב במעצר, המפלגה שלה שוב נרדפת ומנהיגיה נעצרים, והמיעוטים הלאומיים במזרח, מערב וצפון המדינה שוב נלחמים במלוא כוחם בצבא הלאומי. האופוזיציה הדמוקרטית, אחרי שנים רבות של הפגנות ומחאות ושאר התנגדויות בלתי־אלימות, נראה שהבינה סוף סוף שזה לא עובד. הכרזת המלחמה השבוע היא רק עוד שלב בתהליך שבו האופוזיציה, שכרגע מרוכזת בממשלת צללים שהוקמה במחתרת ובגלות, מסירה את הכפפות ומתחילה לחפש פתרון צבאי.
זו התפתחות מעניינת, כי בדרך כלל לא רואים דברים כאלה. התרגלנו שהצדדים ה"צודקים" שנתמכים על־ידי המערב נגד דיקטטורים אלימים בדרך־כלל נוטים ליישר קו עם הגישה הרווחת במערב, ולקרוא ל"דיאלוג" ולעזרה מה"קהילה הבינלאומית". הכרזת מלחמה היא פעולה מאוד לא אלגנטית בחוגים האלה, ואכן היא לא זכתה להתלהבות גדולה מהמערב. אבל עוד מאפיין ידוע של ההסתמכות על הקהילה הבינלאומית, היא שהיא לא עוזרת לאף אחד. הבלארוסים עדיין מדוכאים על־ידי הדיקטטור שלהם. לכורדים ולקטלונים אין מדינה ולא עומדת להיות. היזידים ניצלו בקושי מרצח־עם מוחלט, ואוכלוסיית ונצואלה וקובה עדיין מדוכאות. המחנה הדמוקרטי בבורמה הוא אחת הדוגמאות המובהקות ביותר לדיכוי חסר הצדקה ואפילו לא יותר מדי קשה לפתרון – התמיכה העממית העצומה שזוכה לה אונג סן סו צ'י די ברורה (בניגוד לממשלת גאני באפגניסתאן, לדוגמה, שהייתה בבירור כפייה אמריקאית שלא הרשימה הרבה מקומיים). הצבא המיאנמארי אומנם נחשב אחד החזקים באזור, אבל מעצמה זו בטח לא ואין להם גיבוי חזק מאף מעצמה אחרת. הסינים והרוסים אומנם שמחים לתמוך בהם פה ושם עם איזו הצבעה באו"ם, אבל לא נראה שאכפת להם יותר מדי וגם עם השלטון הדמוקרטי הם יכולים לעבוד. למרות כל זאת, ה"קהילה הבינלאומית" לא הייתה מסוגלת לעשות כלום כדי לעזור לבורמזים. האם הגישה המלחמתית כן תצליח? נחכה ונראה.
התהליך כנראה התחיל כבר לפני כמה שנים עם משבר הרוהינגה. נראה שהסירוב של אונג סן סו צ'י להקריב את עצמה פוליטית לטובת הרוהינגה היה סוג של קו פרשת מים, שהפך אותה לאויבת בקרב אליטות זכויות האדם המערב, והפך אותה ואת תומכיה לעצמאיים יותר בזירה הבינלאומית. עד לאותו הרגע, שווה לזכור, היא הייתה במערב גיבורה ברמה של נלסון מנדלה. לוחמת הדמוקרטיה וזכויות האדם, זוכת פרס נובל, האישה החזקה והמרשימה שמדוכאת על־ידי כוחות הצבא הרשעים. הבעיה היא שהמערב אוהב את הגיבורים שלו מדוכאים והיא כנראה החליטה שהיא מעדיפה ניצחון (או לפחות סיכוי לניצחון) על פני אהדה.
מה יקרה עכשיו? קשה לדעת. הצבא, כאמור, נחשב חזק מאוד גם במונחים בינלאומיים. מצד שני, ההתנגדות לו היא לא סתם אוסף סטודנטים אידיאליסטיים. בורמה נמצאת מאז הקמתה במלחמה קבועה בין הממשלה המבוססת על הרוב הבורמזי במרכז המדינה, לבין שלל המיעוטים החיים מסביב. חבלי הארץ שבהם חיים המיעוטים האלה הם אזורים פרימיטיביים עם תשתיות אפסיות, פני שטח קשים מאוד לשליטה, והם עצמם עמים שרגילים ללחימה כבר דורות רבים ולא כל־כך קל לדכא אותם. חלק מהמיעוטים, בעיקר הקאצ'ינים והקארנים במזרח המדינה, כבר התנדבו לשתף פעולה עם האופוזיציה ודיווחים רבים מספרים בחודשים האלה על סטודנטים וכל מיני צעירים עירוניים שיוצאים לג'ונגלים לקבל נשק ואימונים קרביים מבני אותם המיעוטים לקראת הלחימה נגד הצבא. ודיווחים על אבידות לצבא מגיעים כל הזמן.
השלכה אחת שעשויה להיות לסיפור הזה היא חיזוק המעמד הבדלני של המיעוטים. אולי אפילו עד כדי פירוק המדינה בסופו של דבר? אחרי שהם כבר נטו לחתום על הסכמים כאלה ואחרים עם הממשלה מתוך הבנה שמלחמה אינסופית לא מביאה להם את העצמאות המיוחלת, נראה שעכשיו הסיכוי לפירוק המדינה מתחיל לגדול. ייתכן מאוד שגם האופוזיציה וגם הממשלה יעדיפו לשלוט בעצמם על חלק מהמדינה, ולא לתת ליריביהם את המדינה השלמה, ולכן אולי יסכימו לתת הרבה מאוד למיעוטים תמורת סיוע. הקאצ'ינים והקארנים כאמור התייצבו חזק בצד האופוזיציה; בינתיים יש דיווחים שהממשלה מחלקת כל מיני גזרים לצבא הראקין במערב המדינה, שחולם להקים מחדש את המדינה העצמאית שהייתה להם לפני מאות שנים – הם כנראה זוכרים יותר לטובה את הצבא הבורמזי אחרי שזה הוציא עבורם את הערמונים מהאש עם גירוש הרוהינגה, שנוכחותם הייתה מקשה עליהם לנהל מדינת לאום ראקינית הומוגנית (חוץ מזה שההבדלים בין הראקינים והבורמזים מזעריים, בניגוד לשאר המיעוטים שרבים מהם דוברים שפות שונות לחלוטין עם תרבויות שונות לחלוטין. הראקינית נחשבת בסך הכול ניב בורמזי לא מאוד שונה מהבורמזית התקנית). נותר עוד לראות איפה יתייצבו המיעוטים האחרים. בינתיים הם ברובם נלחמים כרגיל בממשלה, אבל בלי להביע איזושהי תמיכה באופוזיציה.
נותר גם לראות מה יהיה עם סין. כרגע נראה שסין די ידידותית לחונטה הצבאית, אבל כנראה לא ברמה שהיא תרצה להשקיע בה יותר מדי. הקושי בניהול מלחמת גרילה בשטחים שבטיים קשים, האופי הבעייתי שהחונטה תמיד התאפיינה בו בקשריה הבינלאומיים, המצב הלא־מזהיר של סין בהרבה היבטים בזמן האחרון, והעובדה שאונג סן סו צ'י ותומכיה, גם אם נוטים למערב, הבהירו שהם לא בכיס של אליטת זכויות האדם המערבית – כל אלה כנראה תורמים לגישה הסינית שכרגע לא מדברת יותר מדי נגד האופוזיציה. בניגוד למקומות רבים אחרים באזור, לפחות בינתיים לא נראה שמלחמת האזרחים הזאת עומדת להפוך למלחמת פרוקסי של מעצמות.
בעיקר מעניין לראות איך תסתדר החיה החדשה הזאת, אופוזיציה דמוקרטית פרו־מערבית שמעדיפה להילחם ולא לדבר. האם זו התחלה של מגמה חדשה בעולם? סביר להניח שלא. בורמה תמיד הייתה עוף מוזר, וזה בינתיים לא משתנה. בחדשות כנראה שלא נשמע עליה בקרוב, אבל אני בהחלט אמשיך לעקוב.
דברים מעניינים שקראתי 