נתקלתי לא מזמן בסרטון המעניין הזה, הישר מדמשק:
אין ספק שמדובר בתעמולה פרו־אסדית מטעם הימין הצרפתי (הידידותי לרוסיה, וידידותי לאסד), ויוצר הסרט לא מכחיש את זה. אבל גם כשמדובר בתעמולה, יש הרבה מה ללמוד, כי לא כל אחד ירצה להראות את אותה התעמולה. בפרט, סרטון כזה אי אפשר לדמיין שהיה מגיע מאף אחד מהצדדים האחרים (פרט אולי לכורדים, ולכמה קבוצות חילוניות קטנות בדרום) של מלחמת האזרחים בסוריה; גם בלי להתייחס לדאע"ש ואל־קאעדה, אני מניח שלאף אחד אין אשליות שמישהו מארגוני המורדים הסוניים היה מתגאה בנשים צעירות בגופיות ושיער חשוף שלומדות מוזיקה ואומנות ברחובות עיר הבירה שלו. הרבה צרות קיבלנו מהשדרוג במעמדו של האיסלאם השמרני בעשורים האחרונים, אבל על יתרון אחד אפשר להצביע: לפחות הם לא מרגישים צורך לשקר לנו. הם אומרים במפורש שהם רוצים שריעה, הם רוצים חברה שמרנית, הם רוצים להתרחק מערכי המערב המושחת. תעמולה מהסוג הזה סביר להניח שלא היינו מקבלים אפילו מבני בריתו של אסד באיראן ובלבנון.
מה אנחנו יכולים לעשות עם ההבנה הזאת? לא הרבה. למרבה הצער, אנחנו לא יכולים לבחור בריתות רק על סמך איזו אוכלוסייה נחמדה או נאורה יותר. המשטר בסוריה ובני בריתו החליטו באופן נחרץ שהם שואפים להשמדת ישראל, וזה אומר שלישראל אין ברירה אלא להתגונן. אותו משטר בסוריה גם בחר לדכא את האוכלוסייה שלו בדרכים שחברה תרבותית לא יכולה לעבור עליהן לסדר היום. כל הסימפתיה למרואיינות בסרטון לא יכולה לשנות את המצב הזה.
אז איפה זה כן רלוונטי? במחשבה לטווח הארוך. אני מבין את הצורך האסטרטגי בדיבור על "המדינות הסוניות המתונות", אבל אני מקווה שמרוב צרכים אסטרטגיים, אנשים לא יתחילו באמת להאמין לזה. אני לא הראשון שיגיד שאין שום דבר "מתון" במדינות ה"מתונות" האלה, ובמידה רבה העובדה שישראל מוצאת את עצמה ביחסים ידידותיים מאחורי הקלעים (על־פי מקורות זרים) עם כמה מה"מתונות" האלה וביחסי עוינות קשים עם כל המדינות החילוניות ביותר במזרח התיכון (פרט לישראל עצמה) הוא אירוניה היסטורית מוזרה, ולא כדאי להניח שהיא תימשך לנצח.
כשחושבים לטווח הארוך, מה שחשוב לזכור זה שמשטרים יכולים להשתנות מהר מאוד מקצה לקצה; עמים משתנים הרבה יותר לאט. קשה לי להאמין שיש מישהו עם עניין מינימלי בהיסטוריה שלא יסכים שבטווח הארוך, העם הפרסי הוא המועמד הסביר ביותר לידידות עם עם ישראל מתוך כל עמי המזרח התיכון (פרט אולי לכורדים); ארבעים שנות קיומה של הרפובליקה האיסלאמית הם טיפה בים לעומת אלפי שנים שבהם המדינה הפרסית על כל גלגוליה הייתה אולי החביבה ביותר על היהודים מבין כל אימפריות המזרח התיכון, כולל המדינה האיראנית המודרנית עד המהפיכה. למעשה, אפילו אחרי המהפיכה, לא תמיד היה ברור שאיראן היא אויבת גדולה יותר של ישראל ממדינות אחרות באזור.
לגבי סוריה – המדינה הסורית מאז הקמתה הייתה עוינת לישראל תחת שני דגלים: הלאומנות הערבית והאנטי־מערביות המרקסיסטית. שני הדגלים האלה כבר נקברו מזמן, והעוינות נשארה להתקדם מכוח האינרציה בלבד. לא ברור עדיין מה יקרה עם סוריה בעתיד הקרוב, וגם לא עם לבנון, מדינה שכבר מזמן איבדה את האשליה שיש לה אפשרות להתקיים כיחידה לאומית ממשית; אם הן עומדות להיקרע לגזרים, או להתאחד באופן כזה או אחר תחת איזשהו מוקד כוח חדש, הן יצטרכו לאתחל מחדש את יחסי החוץ שלהן; אם עד שזה יקרה, הנסיבות הבינלאומיות יהיו כאלה שיהיה להן (או לחלק מהשברים שיקומו תחתיהן) אינטרס לאהוב את ישראל, או לפחות לשנוא אותה פחות מאחרים, זה יכול להביא הזדמנויות חדשות לישראל ולמזרח התיכון. ובמצב כזה, החילוניות של האזרחים בדמשק ובלטקיה נותנות קצת תקווה.
אין לי איזושהי טענה כלפי מדיניות ישראל – אם מומחי הביטחון אומרים שאיראן היא כיום האיום הגדול ביותר על ביטחון ישראל, אני מאמין להם ושמח שהם פועלים בנדון. אבל התפקיד שלהם הוא לדאוג לטווח הקצר. בטווח הארוך, אני מקווה שיש מי שמשקיע קצת מחשבה בהתכוננות ליום שבו "הציר השיעי" או יקרוס, או יגלה שיש לו בעיות יותר חשובות מישראל. אל תשכחו – הרפובליקה האיסלאמית של איראן, עם כל הכבוד ל"בחירות" שיש בה כל כמה שנים, עברה חילופי שלטון ממשיים רק פעם אחת – עם מות ח'ומייני עלה ח'מנאי לתפקיד המנהיג העליון, ונשאר שם עד היום. מי יודע מה יקרה כשיגיע תורו של ח'מנאי לעלות השמימה? גם מהפיכה שתסיים את הרפובליקה האיסלאמית וגם אוסף שינויים הדרגתיים שישנו מדיניות בתוך הרפובליקה האיסלאמית יכולים בקלות להחזיר את האיראנים לימיהם הקודמים כידידים. ואם הם יהיו ידידים, אז הדרך קצרה להצטרפות של החילונים מדמשק ומביירות. ולידידות עם גורמים חילוניים יש הרבה יותר סיכוי להימשך מאשר עם גורמים איסלאמיסטיים. לא שאין תקווה לידידות עתידית עם כל עמי המזרח התיכון – אבל כשמסתכלים על הדיון הציבורי וסקרי דעת קהל ממצרים, ירדן או סעודיה, אין ספק – איתן זה ייקח הרבה מאוד זמן.
דברים מעניינים שקראתי 