בתורכיה שוקלים את קץ קץ הדמוקרטיה

עונת הבחירות מתחילה בתורכיה עם הכרזה רשמית על מועד הבחירות באמצע מאי, ועל מפלגות האופוזיציה שסוף סוף הסכימו על מועמד משותף – בחירה לא מפתיעה בכמאל קיליצ'דרואלו, שכבר הפסיד לארדואן בעבר. אבל הפעם יש קצת טוויסט בעלילה – סקרי דעת הקהל מראים כולם יתרון משמעותי לקיליצ'דרואלו לנשיאות, ולמפלגות האופוזיציה על פני מפלגתו של ארדואן ושותפותיה.

עם סקרים לא הולכים למכולת כמובן והכול עוד פתוח, אבל אם זה באמת יקרה זה עשוי להיות מעניין מאוד. לא רק מבחינת תורכיה, הפוליטיקה הפנימית והחיצונית שלה, והשפעותיה על המזרח התיכון באופן כללי – אלא על סוגיית הדמוקרטיה המתגוננת כולה.

המוחים נגד ממשלת הליכוד כיום אוהבים מאוד להביא את תורכיה, קצת אחרי הונגריה ופולין, כדוגמה למה שעלול לקרות בעקבות הרפורמה המשפטית שמעבירה כרגע הממשלה. אני כידוע לא מסכים, אבל לא על זה באנו לדבר היום. מה שמעניין זה איך נלחמים בארדואניזם אם נתקלים בו.

אני משתדל לא להיכנס יותר מדי לדיונים על העימות הנוכחי בישראל, אבל אם כן יוצא לי לדבר על זה עם מחנה המוחים, אני ממליץ תמיד שבלי קשר לשאלה האידיאולוגית והפוליטית אם הרפורמה נכונה או לא, מבחינה אסטרטגית אני חושב שהדרך הנכונה להגיב לה היא באדיבות ושכנוע לקראת ניצחון אפשרי בבחירות עתידיות, ולא בבידיאס ושריפת המועדון שיבטיחו שזה לא יקרה לעולם. בני שיחי בדרך כלל לא מסכימים.

ועכשיו התורכים נותנים לנו ניסוי מושלם ללמוד ממנו. האופוזיציה התורכית, למיטב ידיעתי, לא ניסתה להבעיר את הרחובות (או אם ניסתה, ארדואן קצת פחות עדין מביבי ב"טיפול" בהפגנות כאלה) או להחריב את כלכלת המדינה (את זה עשתה ממשלת ארדואן מספיק טוב בעצמה). הם נשארו במשחק הפוליטי, התנחלו בלבבות, והצליחו לזכות בבריתות חשובות עם כמה גורמי ימין משמעותיים שפעם היו בצד של ארדואן.

ובעוד חודשיים, נראה איך זה עבד. כאמור הכול עדיין פתוח – יכול להיות שמערכת בחירות מוצלחת של ארדואן ומפלגתו תצליח להפוך את היוצרות ולהביא לו עוד ניצחון. יכול להיות שהסקרים פשוט טועים. יכול להיות שהוא יפסיד אבל יצליח לזייף את התוצאות או להיאחז בכסאו בצורה דיקטטורית מובהקת עוד יותר משהיה עד עכשיו. אבל אם לא – אם יקרה מה שהסקרים כרגע חוזים – זה יהיה מעניין מאוד. אולי עוד נגלה שקץ הדמוקרטיה היה זמני יותר משחשבנו.

מעשה בממשלה שהלכה שמאלה עד שהתנפצה לרסיסים

מעקב אחרי הפוליטיקה ההולנדית בימים אלה זה קצת כמו לראות תאונת רכבת בהילוך איטי. נראה שהכול הולך לקרוס בקרוב, אבל זה קורה לאט מדי מכדי שתשומת הלב תישאר שם, והאנשים המעורבים, כלומר ההולנדים עצמם, נראה שממילא לא יותר מדי מתעניינים. אבל עם הנתונים קשה להתווכח.

הסוקר מוריס דה הונד מפרסם כל שבוע סקר מנדטים, וחודשיים לפני הבחירות לבית העליון של הפרלמנט (למעשה הבחירות לפרלמנטים המחוזיים, אבל אלה אז בוחרים את הבית העליון של הפרלמנט הלאומי וזה החלק המעניין יותר), המצב נראה כמו התפרקות מוחלטת של הפוליטיקה ההולנדית.

הולנד, ברוב המובנים, היא מהמדינות הימניות ביותר במערב אירופה. ברוב שנותיה היא נשלטה על ידי מפלגות ימניות, וגם בשנות שלטון מפלגת העבודה או בקואליציה איתה, המדינה עדיין הייתה ימנית יותר מרוב אירופה. כמובן, ימין הולנדי זה לא בדיוק כמו ימין ישראלי או במדינות אחרות – הולנד ידועה במתירנות יחסית כלפי דברים שימין במדינות אחרות לא ממש אוהב (סמים וזנות אלה כמובן הדוגמאות הבולטות), אבל מדובר בגדול על ליברליזם קלאסי, תפיסה של ימין כלכלי וממשלה שמתערבת כמה שפחות בחיי הפרט.

כרגע אנחנו נמצאים באמצע הכהונה הרביעית של ראש הממשלה מרק רותה, מתחרה ממשי לביבי באורך שלטונו. רותה הפך את המפלגה הליברלית למפלגת שלטון ב 2010, ובגדול ייצג גרסה מתונה ופשרנית של הימין הליברלי, אבל לא פשרנית מדי. הוא שמר על ההישג של הפיכת המפלגה לגדולה ביותר בפרלמנט בעוד שלוש מערכות בחירות, ונראה היה שהוא פשוט קולע לרצון ההולנדי. פעם ממשלת ימין בתמיכת חירט וילדרס, פעם קואליציה עם מפלגת העבודה, פעם קואליציית ימין-מרכז, אבל תמיד הכול נראה יציב ורגוע. ממשלה שעושה פשרות עם השמאל כשצריך אבל בסופו של דבר הבייס שלה הוא אנשי עסקים שרוצים כלכלה חזקה וכמה שפחות זעזועים. רותה הכריזמטי והפרווה היה האיש המושלם לתחושת ״שום דבר לא עומד להשתנות״ שכנראה מצאה חן בעיני המצביעים.

אבל בכהונה הנוכחית נראה שמשהו השתבש. כבר קודם לכן הייתה תחושה שממשלת הימין-מרכז הזאת נסחפת לאט לאט שמאלה, אבל בכהונה הזאת נראה שכבר יורדים לגמרי מהפסים. משבר הפליטים הולך ומחריף, ובמפלגה הליברלית, כמו מפלגות ימין ממסדי רבות אחרות באירופה, נראה שיודעים היטב להגיד כמה זה נורא וכמה צריך לתקן, אבל בפועל לא עושים כלום. אז הגיע משבר החקלאות. מישהו גילה שהולנד לא עומדת באיזשהו תקן אירופאי להגבלת פליטות חנקן, ומאז הממשלה עסוקה ברדיפה אינסופית אחרי החקלאים, שהחנקן הנפלט מחוותיהם לכאורה מזיק למאזן האקולוגי בשטחים הפתוחים המעטים במדינה. חקלאים זעמו, חסמו כבישים עם שיירות טרקטורים ארוכות, והולנד אפילו הופיעה פה ושם בדיונים אצל גורמי ימין במדינות אחרות שהתחילו לדבר על איך קנונייה בינלאומית מדאבוס רוצה להחריב את החקלאות כדי לגרום משבר מזון עולמי. ולבסוף, גם הטרלול הפרוגרסיבי הגיע להולנד, ובפרט פרויקט מוזר של הממשלה להכריז על ״התנצלות״ רשמית על העבדות מהמאה ה 17 וה 18 שלא ממש מצא חן בעיני אף אחד.

כל זה מביא אותנו למצב הנוכחי. הקואליציה כרגע נהנית מ 76 מושבים בפרלמנט (הבית התחתון, זה שנבחר ישירות) בן 150 המושבים, כלומר בדיוק המינימום הדרוש לרוב. על פי הסקר האחרון, והמצב די יציב בחודשים האחרונים, הקואליציה יורדת ל 44 מושבים. מי עולה במקומה? פה זה מתחיל להיות מעניין.

העלייה הבולטת ביותר היא של תנועת החקלאים, מפלגה שהוקמה קצת לפני הבחירות האחרונות, הצליחה לקבל מנדט אחד ובסקרים האחרונים הופכת לאחת המפלגות הגדולות במדינה עם 15 מנדטים. הצלחה אדירה למקימת המפלגה קרוליין ון דר פלאס, שלמיטב ידיעתי איננה חקלאית אלא עיתונאית שמגיעה מהאזורים החקלאיים של צפון מזרח המדינה, ועם המנדט האחד הזה זכתה לאהדה עצומה בקרב החקלאים ותומכיהם במדינה, שהחקלאות בה היא עסק עצום (הולנד הקטנה היא אחת האימפריות החקלאיות הגדולות בעולם מבחינת כמה שהם מייצאים).

את העלייה הבולטת השנייה רושמת מפלגת יא21, מפלגת ימין ״מעונבת״ יותר שבגדול מנסה להיות מה שהמפלגה הליברלית הייתה אמורה להיות על הנייר. בסקרים האחרונים היא עולה מ 3 מנדטים ל13. מקור המפלגה במפלגת ימין רדיקלי אחרת בשם הפורום למען הדמוקרטיה שכבר כתבתי עליה בעבר. מפלגת הפורום הוקמה על ידי איש התקשורת הכריזמטי תיירי בודה, שדיבר גבוהות על ערכי המערב אבל לאט לאט התגלה קצת כשרלטן ובסופו של דבר די ירד מהפסים. כמעט כל האנשים שהצטרפו אליו בשאיפה למפלגת ימין טובה יותר פרשו בשלב מסוים והקימו את מפלגת יא21, והפורום נשארה בתור מפלגת ימין קיצוני לחובבי תיאוריות קונספירציה על קורונה ועל סדר עולמי חדש. ועדיין גם הפורום לא נמחק, וזוכה בסקר האחרון לחמישה מנדטים (לעומת שמונה שיש להם כרגע).

על חירט וילדרס בטח שמעתם – הוא כבר די מיצה את הפוטנציאל האלקטורלי שלו אז עלייה מטאורית אין, אבל עדיין צופים לו מנדט או שניים יותר מה 17 הנוכחיים שלו. ועם ההתרסקות של המפלגות שמעליו, זה מציב אותו בתור מתחרה ממשי להפוך למפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט.

כל העליות האלה, כאמור, באות על חשבון מפלגות הקואליציה הנוכחיות ובעיקר המפלגות שנחשבו עד לאחרונה ״ימין״. המפלגה הנוצרית דמוקרטית קורסת כמעט לחלוטין – מפלגת שלטון ברוב שנותיה מאז שהוקמה, הסקר האחרון צופה לה 6 מנדטים (לעומת 15 כרגע, גם לא להיט). המפלגה הנוצרית דמוקרטית הייתה פעם מפלגת ברירת המחדל של החקלאים במדינה – נראה שרדיפת החקלאים של הממשלה הנוכחית העבירה אותם בכמויות ענקיות לתנועת החקלאים. המפלגה הליברלית עצמה יורדת בסקר האחרון מ 34 ל 20 מנדטים – עדיין גדולה, אבל בקושי. מפלגת המרכז-שמאל ד66 יורדת מ 24 ל 12, מנדטים שמתחלקים בין מפלגות שונות בשמאל, מרכז, וקצת ימין.

כמובן, המנדטים האלה לא ממש משנים כרגע כי הבחירות הן לבית העליון. אבל בהנחה שתוצאות הבחירות יהיו דומות אפילו במעט למה שהסקרים מראים, הממשלה הזאת עומדת להפוך לברווז צולע אם לא להתפרק לגמרי ולהכריז על בחירות חדשות. ממשלה בלי שום סיכוי לתמיכה בבית העליון לא יכולה להעביר שום חוקים; בפעם הקודמת שזה קרה, והפורום למען הדמוקרטיה זכה להישג אדיר בבחירות לבית העליון, פתרה את זה הקואליציה על ידי שיתוף פעולה הולך וגובר עם השמאל. עכשיו נראה שגם זה לא יהיה אפשרי, אפילו יחד עם השמאל לא ברור אם תהיה להם אפשרות להעביר משהו.

אז האם הולנד עומדת להפוך למדינת ימין? לא ברור. אומנם צפויה התחזקות עצומה לימין, אבל עדיין לא ברמה של הקמת ״ממשלת ימין על מלא״ אלא אם המפלגה הליברלית תצטרף; וקשה מאוד לדמיין את מרק רותה עושה דבר כזה. מאז שהתפוצצה הממשלה שלו עם וילדרס, נראה שהוא פיתח איבה אישית חריפה כלפיו, והוא לא היחיד שרואה בוילדרס שותף בלתי אמין. חוץ מזה, לא לגמרי ברור איך הפופוליסטים של תנועת החקלאים והליברלים המעונבים של יא21 יסתדרו זה עם זה ועם מפלגת החירות של וילדרס שלא מצטיינת בשיתוף פעולה עם אף אחד.

מה שבעיקר נראה פה זו התפרקות מוחלטת של הפוליטיקה ההולנדית. הסקר האחרון צופה לא פחות מ 18 מפלגות שייכנסו לפרלמנט, כולל כמה סיעות יחיד ושאר רסיסים. מתימטית יהיה צורך בחמש מפלגות לפחות בקואליציה, ופוליטית יהיה צריך הרבה יותר. גם בשמאל הולכות ומתחזקות מפלגות קיצוניות יותר, או סתם מפלגות הזויות שלא ברור לאיזו ממשלה ייכנסו (המפלגה למען בעלי החיים עולה בסקר מ 6 ל 9 מנדטים). למפלגה הסוציאליסטית יש לעתים קרובות יותר במשותף עם הימין הפופוליסטי מאשר עם הגלובליסטים של ד66, שלושה מנדטים הולכים לאיסלאמיסטים, והבלגאן חוגג.

כל זה כמובן עדיין על הנייר בלבד; סקרי דעת קהל לקראת בחירות לחלק הפחות חשוב של הפרלמנט. אבל אם אפילו שבריר מזה יתגשם, זה יהיה משבר פוליטי עצום בהולנד ולקח חשוב לשאר העולם – יש גבול לכמה מפלגות ימין יכולות ללכת שמאלה ולצפות שהמצביעים ילכו איתן. המצביעים ההולנדים, כך נראה, מעדיפים לאבד את היציבות והשלווה היקרה שלהם ולנסות דברים חדשים. נקווה שזה ייגמר בפחות כאוס ממה שהסקרים צופים כרגע.

לולה הוא שירת הברבור של השמאל הברזילאי?

לא יודע כמה ישראלים בכלל עוקבים או מתעניינים בתוצאות הבחירות האחרונות בברזיל, אבל אני משער שמי ששמע, הניח שזהו, תם עידן בולסונרו, וברזיל מצטרפת לגל האדום ששוטף את אמריקה הלטינית בשנים האחרונות. ארגנטינה, צ'ילה וקולומביה בחרו ממשלות שמאל מפוקפקות (בנוסף לרוב מדינות האזור שכבר שנים רבות עמוק בשמאל, עם כלכלות קורסות ומשטרים לא מאוד דמוקרטיים), ועכשיו גם ברזיל. אלא שמבט מקיף יותר על התוצאות מראה תמונה קצת אחרת. נכון, סביר מאוד להניח שלולה דה־סילבה הסוציאליסט הקיצוני עומד להיות הנשיא הבא של ברזיל. אבל בכל היבט אחר, נראה שתוצאות הבחירות האלה מצביעות רק על המשך ההליכה ימינה של המצביעים הברזילאים.

ברזיל היא מדינה שונה מאוד עם פוליטיקה שונה מאוד מארצות־הברית, המדינה שרוב האנשים חושבים עליה כשמדברים על שיטה נשיאותית. הפוליטיקה הברזילאית רחוקה שנות אור ממודל שתי המפלגות ששולט בפוליטיקה האמריקאית. הפרלמנט הברזילאי מכיל ערב־רב של מפלגות מכל הסוגים והגוונים, במקרים רבים עם מעט מאוד אידיאולוגיה והרבה מאוד אישיות. המפלגות האלה גם משתנות, נעלמות, נוצרות, מתמזגות ומתפצלות כל הזמן. לא נדיר לראות פוליטיקאים עוברים ממפלגה שעל הנייר היא שמאלנית לחלוטין למפלגה על הנייר ימנית ולהיפך. מההתרשמות שלי, נראה שזה נפוץ בעיקר אצל פוליטיקאים זקנים יותר ומפלגות ותיקות יותר, והדור הצעיר הופך להיות יותר אידיאולוגי.

העניין הזה בא לידי ביטוי בענק בבחירות הקודמות. כל הסקרים הראו שלולה היה מנצח בלי שום בעיה לו היה יכול להתמודד. אבל מדובר על לולה אישית, לא על אידיאולוגיית שמאל כלשהי. כשלולה נכנס לכלא ושלח את איש אמונו פרננדו הדאד להתמודד במקומו, אפילו שהוא ניהל קמפיין שכולו לולה ופחות או יותר הבהיר שתפקידו הוא בסך הכול להיות מחמם הכסא של לולה עד שיצא מהכלא, הברזילאים לא השתכנעו. רבים מהם רצו להצביע ללולה כי הם רצו את לולה, לא כי הם רצו את מפלגת הפועלים. ההמשך ידוע – בולסונרו הלהיב את מחנה הימין וגם כנראה הרבה אנשים לא־אידאולוגיים אחרים שפשוט אהבו אותו אישית. הוא ניצח את הדאד והפך להיות נשיא.

מכאן שגם אם לולה מנצח את בולסונרו, זה לא מעיד בהכרח על איזושהי הליכה שמאלה. אני לא יודע מה סוד הקסם של לולה, אבל אנשים אוהבים אותו. אם הוא מנצח עכשיו (זה עוד לא סופי כמובן, אבל נראה די סביר שהוא ינצח) בפער נמוך יותר משצפו הסקרים (ואגב, הבחירות האלה מסמנות כישלון בלתי נתפס של הסקרים בברזיל, זה סיפור לפעם אחרת), זה אפילו מעיד לטובה על נשיאות בולסונרו.

אבל חשוב יותר, בשביל לראות אם הברזילאים הולכים ימינה או שמאלה צריך להסתכל על שאר הבחירות. מעבר לבחירת הנשיא היו שם גם בחירות לבית הנבחרים, לשליש מהסנאט, ולפרלמנטים והמושלים של כל המדינות בנפרד. ושם רואים נצחונות ימניים מובהקים.

בולט במיוחד בית הנבחרים, שהימין התחזק בו משמעותית. מפלגת הפועלים נשארה עם אותו מספר מנדטים בדיוק שהיה לה לפני, אבל המפלגות שמשמאלה חטפו מכה רצינית. בולסונרו, שהסתכסך עם המפלגה הסוציאל־ליברלית שבמסגרתה רץ בבחירות הקודמות עבר למפלגה הליברלית (שמות מפלגות בברזיל זה דבר כמעט אקראי לחלוטין; כאמור, הרבה מפלגות או פוליטיקאים מתחילים על הנייר כשמאל ועוברים לימין ולהיפך) ולקח איתו לא רק את רוב המנדטים של מפלגתו הקודמת, אלא עוד הרבה מ"הימין המיינסטרימי" המעורפל; המפלגה הליברלית היא כרגע בהפרש משמעותי המפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט. גם גורמי ימין שלא בהכרח מזוהים עם בולסונרו, בעיקר הימין הליברלי והימין הדתי (בולסונרו הוא בעיקר ימין פופוליסטי. יש הרבה חפיפה בין השלושה, אבל יש גם סכסוכים), התחזקו. ממבט על הבחירות למושלי המדינות ולסנאט אפשר לראות שמפלגת הפועלים וידידותיה לא זכו בשום הישג חדש – הם עדיין מצליחים להיבחר כמעט רק במעוז האחד שלהם, המדינות העניות יחסית של צפון־מזרח ברזיל, וקצת בסביבתן. המדינות המרכזיות של ברזיל, מרכזי האוכלוסייה והכלכלה, רק הולכות יותר ויותר ימינה. גם בסנאט נרשמה התחזקות לימין על חשבון השמאל, והתחזקות לימין האידיאולוגי על חשבון ה"ימין" המיינסטרימי לשעבר.

חשוב לא פחות ואולי יותר הוא המצב בשלטונות המקומיים במדינות. בסאו פאולו הבחירות למושל ילכו לסיבוב שני, אבל המועמד הבולסונריסטי מועמד מובהק לניצחון. ריו עמוק בכיס של הבולסונריסטים. מדינות חשובות אחרות נשארות בימין הישן, או בוחרות אנשי ימין ליברלי או דתי. דוגמה בולטת היא מדינת מינס ג'רייס, שם הצביעו הרוב ללולה בבחירות לנשיאות אבל לתפקיד המושל נבחר איש ימין ליברלי מובהק שכמו מושלי ימין אנטי־בולסונריסטים אחרים, הכריז על תמיכה בבולסונרו לסיבוב השני כי כל סכסוך ביניהם מתגמד לעומת האיבה שלהם למפלגת הפועלים וללולה. הכנתי מפה קטנה (סליחה על האיכות הירודה, ותודה לויקיפדיה על המפה שעליה התבססתי) של המצב הכללי במדינות, מי תומך במי:

סגול – מדינה שבחרה מושל תומך בולסונרו. אדום – מדינה שבחרה מושל תומך לולה. ורוד/כתום – מדינה שהולך לסיבוב שני בבחירות למושל, ואני מעריך שייבחר תומך בולסונרו/לולה (בהתאמה). צהוב – סיבוב שני שלא ברור איך ייגמר. אפור – סיבוב שני שצפוי להיבחר בו מועמד שהכריז על נייטרליות.

כל זה אומר שגם אם לולה עומד להיות הנשיא לכהונה נוספת, עומד להיות מאוד קשה עבורו לשלוט לגמרי במדינה. ואם המגמה הנוכחית תימשך עוד כמה שנים, סביר להניח ששום דבר לא יעצור את הימין בבחירות הבאות. מרגישים את זה גם בתרבות – הרשתות החברתיות מוצפות באינספור כלי תקשורת מכל גווני הימין (בולסונריסטים, ליברלים, דתיים), סלבריטאים מרגישים הרבה יותר בנוח להביע תמיכה בבולסונרו לעומת מקביליהם בארה"ב או בישראל. כולל כדורגלנים אגב, מעמד חשוב בברזיל. ניימאר, אחד הכדורגלנים המפורסמים ביותר בעולם כיום, העלה לפני הסיבוב הראשון סרטון שלו רוקד בחיוך רחב לצלילי זמריר בחירות של בולסונרו, ושלח את המבקרים לחפש את החברים שלהם (סי אן אן דיווחו אז על 47 מיליון צפיות, מאז בטח נוספו עוד הרבה).

שורה תחתונה – אני ממשיך לסמן את ברזיל בתור הפוטנציאל הגדול לעתיד אמריקה הלטינית. אני לא מת על בולסונרו ולא על הרבה מעמיתיו, אבל הבעיות שלי איתם מתגמדות לעומת הבעיות שיש לברזיל (ולשכנותיה) כיום מעשרות שנות שלטון סוציאליסטי. גם אם זה יתעכב קצת עם עוד ארבע שנות לולה, נראה שהמגמה היא יותר שוק חופשי, יותר קשיחות מול הפשע האינסופי במדינה, יותר חירות הפרט – דברים שלדעתי יכולים לאפשר לברזיל, בעוד 20-30 שנה, לתפוס מקום טוב בתור המעצמה השנייה של יבשת אמריקה; או לפחות בתור מדינה מוצלחת בהרבה מהכישלונות שמקיפים אותה.

אולי בכל זאת אירופה

בתחילת דרכי הפוליטית, כשהייתי צעיר וטיפש והאמנתי לתמונת העולם המוצגת בתקשורת המיינסטרימית ובסביבה הישראלית־חילונית שגדלתי בה, האיחוד האירופי והאידיאולוגיה סביבו נראו לי כמו דבר נהדר. בהמשך, כשהתחלתי להתעניין יותר בפוליטיקה, התחלתי להתעניין יותר בגורמים לאומיים ומסורתיים יותר, וכדובר אנגלית שוטף קיבלתי את רוב המידע שלי ממקורות דוברים אנגלית – הדעה שלי הפכה יותר ויותר שלילית על האיחוד. בשנים האחרונות, עם ההשתקעות שלי באירופה וההיכרות ההולכת וגוברת שלי איתה דרך שפות אירופאיות, המטוטלת מתחילה שוב לנוע בכיוון השני. לא בגלל שהאידיאולוגיה שלי השתנתה, אלא כי למדתי דברים שלא ידעתי בעבר על אירופה, ונראה לי שגם רוב הישראלים, שכמוני בעבר מקבלים את רוב ידיעות החוץ שלהם באנגלית, אולי לא יודעים.

יש שני חלקים חשובים למה שלמדתי בשנים האחרונות ושינה את דעתי על אירופה – קודם כל, הרבה אנשים בעולמות דוברי האנגלית והעברית רואים את אירופה (כשאני אומר פה "אירופה" אני מתכוון ל"אירופה היבשתית" – לא כולל בריטניה) כסוג של גירסה שמאלנית יותר של "המערב", כלומר המדינות דוברות האנגלית. כל דבר שהם לא אוהבים בשמאל האמריקאי והבריטי, הם מניחים אוטומטית שבאירופה גרוע יותר. האמת היא שהמציאות מורכבת הרבה יותר. המונחים "שמאל" ו"ימין" הם לא מונחים פוליטיים קוהרנטיים, הם יותר סמנים שבטיים, והאירופאים ברובם שמחים למלא את תפקיד "שבט שמאל" בדיוק כמו שדוברי האנגלית שמחים למלא את תפקיד "שבט ימין" – אבל במציאות, הקשר בין השבטים האלה לבין מדיניות פוליטית ממשית הוא הרבה יותר חלש ממה שנהוג לחשוב. בהרבה היבטים כלכליים ותרבותיים אירופה נמצאת הרבה מימין לבריטניה וקנדה ואפילו לארה"ב. ההבדל הוא בזהות וברטוריקה. באירופה יש תרבות פוליטית שונה מאוד, והם לא תמיד מבינים אלה את אלה. חוץ מזה, העולם דובר האנגלית עובר בתקופה הזאת מהפכת שמאל קיצוני, סוג של התעוררות דתית פרוגרסיבית שקיימת הרבה פחות באירופה. אם זה לא ייפסק בשנים הקרובות, ייתכן שהדורות הבאים עוד יכירו את אירופה כמעוז הימין השמרני יחסית לדוברי האנגלית השמאלנים.

החלק השני הוא עמוק ובסיסי יותר. רוב השיח הציבורי סביב האיחוד האירופי התחיל סביב סוגיית הברקסיט. שם לדעתי התחילו הרבה אנשים להתעניין יותר ברעיון האיחוד ובהתנגדות לו. וזה אומר שנקודת המבט של רוב האנשים היא בריטניה. הבריטים אומרים לנו שהאיחוד הוא טעות, הוא אנטי־לאומי, לא הגיוני שכמה בירוקרטים בבריסל יקבלו החלטות עבור העם האנגלי העתיק והמכובד, הרי עיקרון מדינות הלאום הוא מה שהביא את המערב לשגשוג, לכל מדינה יש מסורת משלה וחוקים משלה ותרבות משלה, ואי אפשר להחליף את זה באיזה גוף בירוקרטי חדש, נטול שורשים ומנותק מהמסורת.

התפיסה הזאת הגיונית מאוד – העניין הוא שהיא נכונה הרבה יותר לבריטניה מאשר למדינות אירופה היבשתית. בריטניה היא אי. הפעם האחרונה שהיה סכסוך גבול בין מדינה כלשהי באיים הבריטיים לבין מדינה באירופה היבשתית (לא כולל מושבות מעבר לים, אני מדבר על גבולות המדינות ממש) היה איפשהו באמצע ימי הביניים. במאות השנים מאז בריטניה גיבשה את הזהות שלה בנפרד; יש לה מסורת חוקית משלה, יש לה פילוסופים משלה, יש לה תפיסת ביטחון משלה. יש לה רשת בריתות ברחבי העולם עם שאר המדינות דוברות האנגלית. זו מדינת לאום אמיתית. חוץ מזה, היא גם די אחידה. הפעם האחרונה שהייתה מלחמת אזרחים באנגליה הייתה במאה ה 17, והיא לא השאירה שום פצע מדמם שידוע לי עליו. לא שמעתי על אף בריטי שאבל על הפסדו של אוליבר קרומוול או שזועם על אובדנו של בית טודור.

הדברים האלה נכונים בגדול גם לישראל (אולי אפילו יותר מלבריטניה), וזו כנראה עוד סיבה שלישראלים קל להתחבר לתפיסה הזאת. אבל זה לא נכון באותה המידה לכל מדינות אירופה. מדינת הלאום המובהקת ביותר באירופה היא צרפת, אבל חוץ ממנה (וגם קצת אצלה) העניינים מסובכים הרבה יותר. המדינות הגרמאניות, ברובן, היוו עד לעבר הקרוב מאוד רצף די אחיד של כפרים, עיירות וערים, נסיכויות דוכסויות ורוזנויות, מארג גדול ומורכב של אנשים בלי הנהגה לאומית של ממש. זה נכון גם לכמה איזורים שעברו מאז "צירפות" ושייכים כיום למדינות דוברות צרפתית, אבל בעבר הקרוב היו דוברי שפות גרמאניות. העובדה שמאסטריכט, קלן, אנטוורפן, לוקסמבורג ודנקירק שייכות היום לחמש מדינות שונות היא סוג של צירוף מקרים היסטורי. אין חמישה לאומים היסטוריים כאלה, עם תרבויות משלהם וחוקות משלהם והוגים משלהם, שאחד מהם כולל את מאסטריכט ואמסטרדם, אחד כולל את אנטוורפן ושרלרואה[1], אחד כולל את דנקירק ופריז, אחד כולל את קלן וברלין, ואחד לאום לוקסמבורגי. המדינות האלה נוצרו בהדרגה, בסדרה אינסופית של מלחמות והסכמים ובריתות ונישואין. עד לאמצע המאה העשרים, עם הופעת אמצעי תקשורת ההמונים, השפות שדוברו במקומות האלה היו הרבה יותר קרובות לשכניהם מעבר לגבול מאשר למה שדיברו במחוזות רחוקים של אותה המדינה. חלק מזה נשאר עד היום, בעיקר באזורים הכפריים – במחוז לימבורג בדרום הולנד הזקנים מדברים עדיין בניב המקומי שלהם שבקושי מובן להולנדים מאמסטרדם. מחוז פריסלנד בצפון המדינה עדיין מתנהל רשמית בשפה הפריסית, העיר גרונינגן וסביבתה זו בכלל תופעה אחרת, וכן הלאה. החלוקה בין גרמניה ואוסטריה היא כמובן חלוקה פוליטית ולא לאומית. הגבול בין גרמניה ודנמרק מובהק קצת יותר, אבל עדיין לא מדובר בשתי תרבויות שונות באמת. וההבדלים בין דנמרק, שבדיה ונורבגיה הם כמובן מזעריים.

כל זה נכון במידות שונות גם בכל שאר אירופה. איטליה אוחדה רק בשלהי המאה ה 19 ועד היום לא כולם מרוצים מזה. בצפון יש מגמות בדלניות משמעותיות, ויצא לי לפגוש אישית אנשים בסיציליה שכועסים עד היום על "הצפוניים שבאו מטורינו וסיפחו אותנו בכוח למדינה שלהם". מדינות הים האדריאטי קשורות קשר הדוק לאיטליה – רוב ההיסטוריה של קרואטיה, סלובניה או אלבניה התנהלה באיטלקית. מרכז אירופה, גם בחלקים הסלאביים או ההונגריים שבה, קשור קשר הדוק לתרבות גרמניה. רוב הערים הגדולות של מרכז אירופה והרבה ממזרח אירופה הוקמו במקור על־ידי גרמנים. הלאומיות הפינית "הומצאה" במאתיים השנים האחרונות כשדוברי הגרמנית שניהלו את האזור החליטו לאמץ את השפה המוזרה של הכפריים סביבם ולפתח סביבה תרבות. הגבולות הנוכחיים של הונגריה הם הפסד מצער שלהם בכיסאות מוזיקליים – במקרה הם הפסידו במלחמה בדיוק לפני שהגענו לאמצע המאה העשרים וגבולות הפכו להיות קשיחים יותר. אבל חלק נכבד מההיסטוריה של סלובקיה (לשעבר "הונגריה עילית"), טרנסילבניה (החלק המערבי של רומניה), ועוד כמה, התנהל בהונגרית. על אוקראינה ובלארוס אולי שמעתם יותר בחודשים האחרונים, כולל העובדה שהן התגלגלו מספר פעמים בין פולין וליטא לאורך השנים. צרפת, ספרד ופורטוגל הן מדינות לאום קצת יותר הגיוניות, אבל גם על זה אפשר לדבר. בטח על הבאסקים, הקטלונים, הקורסיקנים והברטונים. יש "ארון ספרים יהודי" ויש "ארון ספרים אנגלי", אבל אין באותו אופן "ארון ספרים שבדי" ובטח שלא בלגי או קרואטי.

זה לגבי הסבירות של החלוקה למדינות. אבל גם בתוך המדינות לא ברור עד כמה יש לאומים יחידים ואחידים. הרבה מדינות אירופאיות בנויות כיום על מבנים חוקתיים ובתי מלוכה שנקבעו במלחמות אזרחים שהמפסידים בהם עד היום לא מקבלים בקלות. לצרפתי בכלל לא ברור אם הוא מסתכל על ההיסטוריה של ארצו ומזדהה עם המשטר הישן, או עם המהפכה, או עם האימפריה הנפוליאונית, או עם הרפובליקה הנוכחית. קשה להזדהות עם כולם בו זמנית. הרבה ממדינות אירופה קיימו משטרים פאשיסטיים עד שלהי המאה העשרים ולא ברור עד כמה הפצעים האלה החלימו. בית המלוכה ההולנדי כפה את עצמו על המדינה בכידונים זרים והמתיחות והאלימות בין תומכיו ומתנגדיו ליוותה את רוב תולדות המדינה. היום הם לא שונאים אלה את אלה מספיק בשביל לפנות לאלימות, אבל אולי לא מפתיע שיש רבים באירופה שלא מרגישים מחויבים כל־כך למדינותיהם, ומוכנים להחליף אותן באימפריה רב־לאומית כמו אלה ששלטו באירופה במשך רוב תולדותיה.

הנקודה שבזמן האחרון שמתי לב אליה במיוחד היא ההיבט הצבאי. כישראלים אנחנו רגילים לכך שמדינה צריכה להגן על עצמה. אחת מההגדרות הבסיסיות של מדינת ישראל מיום הקמתה היא שזה המקום שבו יהודים לוקחים על עצמם את ביטחונם הפיזי מפני הרוצים להשמידם. בשנים האחרונות דיבורים על "הצבא האירופאי" היו בין האיומים הגדולים של תומכי הברקסיט בבריטניה ומחוצה לה – האם האיחוד האירופי יגזול ממדינות אירופה את הסממן הבסיסי הזה של ריבונותם? שוב, גם כאן מדובר בנקודה רלוונטית לבריטים ולישראלים, אבל לא ממש לאירופאים. פרט לכמה מהגדולות והותיקות מביניהן, למדינות אירופה אין שום יכולת או אפילו רצון להגן על עצמן. חלק מהן הפסידו במלחמות והחליטו מאז לסמוך על שכנותיהן שלא ירצו להשמיד אותן (גרמניה, הולנד, במידה מסוימת שבדיה). אחרות מעולם לא היו מדינות של ממש, והוקמו בהתמקחויות בין מעצמות או בגלל שוודרו וילסון החליט שכל שפה צריכה להפוך למדינה משלה. אין לאף אחד אשליה שסלובניה, מלטה או לטביה יכולות להגן על עצמן מהתקפה של שכנותיהן. לא בגלל שהן קטנות – ישראל, פינלנד, סינגפור או שוויץ הן דוגמאות לאיך מדינה קטנה (בשטח ו/או באוכלוסייה) יכולה להפוך לכוח צבאי מספיק בשביל להרתיע שכנים גדולים בהרבה. אבל בפועל, הן פשוט לא רוצות. הצבא ההולנדי מבוסס על שלוש חטיבות חי"ר, חלק מהן משולבות באופן הדוק בתוך צבאה של המדינה שבמלחמה האחרונה כבשה אותם. אין שום רצון בהולנד לבנות צבא שיכול להגן עליה מפני גרמניה. בפועל, הצבא האירופאי קיים כבר היום והיה קיים בערך מאז סוף מלחמת העולם השנייה. השאלה היא רק אם עושים את זה רשמי.

בשורה התחתונה – אני לא אומר שהפכתי להיות אוהד גדול של האיחוד האירופי. אבל הרעיון שהאיחוד הוא טעות ברמת העיקרון כי מדינות לאום הן תמיד עדיפות – את הרעיון הזה זנחתי. מבחינתי, אם רוצים האירופאים להתנהל כמדינה אחת או כמדינות רבות, זו החלטה שלהם. אפשר להתנהל טוב גם ככה וגם ככה, אפשר להתנהל גרוע גם ככה וגם ככה. לישראלים אני ממליץ לא לראות את הרב־לאומיות האירופאית כיריב או כבעיה, אלא כשכן – אפשר בהחלט לחשוב שישראל היא מדינת לאום חזקה ולשאוף לחזק אותה עוד יותר, ובמקביל לחשוב שאירופה היא גוף רב־לאומי וזה בסדר. רעיון מדינת הלאום הוא לא תורה מסיני, הוא עובד מצוין במקומות מסוימים ואולי לא מתאים למקומות אחרים. לנסיבות האירופאיות, אני משתכנע יותר ויותר שהוא הרבה פחות מתאים מלישראל או לבריטניה.

[1] חוסר ההיגיון שבלאומיות הבלגית הוא עניין מפורסם כמובן, ונושא לאינספור בדיחות. אולי תיהנו מהקטע הבא של הקומיקאי ההולנדי אריין לובאך בנושא, עם כתוביות באנגלית:
https://www.youtube.com/watch?v=4go1RXOBF0s

לימודי ליבה ומתמטיקה יהודית

יש שעשוע קצת מוזר שאני עוסק בו לפעמים – סקירת ארון הספרים היהודי בחיפוש אחרי פנינים שיכולות לעניין אדם חילוני כמוני. יש אתר מדהים בשם hebrewbooks.org עם עשרות אלפי ספרים סרוקים מכל תולדות העם היהודי, וכשאני מסתובב שם יש לי הרגשה של גילוי ארצות בתוליות לחלוטין – אני חושב שיש סיכוי טוב שהרבה מהדברים שאני קורא שם לא מוכרים כמעט לאף אחד בעולם. יש מין מעגל קסמים בארון הספרים היהודי – גם חילונים וגם דתיים נוטים לראות בו מקור לכתבי הלכה, מוסר ושאר דברים שמעניינים דתיים. זה אומר שחילונים לא טורחים ללכת לשם כי כתבי הלכה ומוסר לא מעניינים אותם, ודתיים הולכים לשם כדי למצוא מה שמעניין אותם. זה אומר שיכולים להיות כתבים יהודיים עתיקים שמעניינים חילוניים אבל אף אחד לא מודע אליהם. ואני אוהב לחפש כאלה.

בזמן האחרון הייתי סקרן לגבי מתמטיקה "יהודית". יש שני ספרים ששמעתי עליהם, "מעשה חושב" של הרלב"ג ו"ספר המספר" של אברהם אבן־עזרא. בשבועות האחרונים הצצתי בהם פה ושם, וזה יצר אצלי תהייה קטנה לגבי סוגיית לימודי הליבה לאוכלוסייה החרדית בישראל.

הדיון הנפוץ אומר שידיעת מתמטיקה היא הכרחית להשתלבות רצינית בשוק העבודה, אבל מצד שני, החברה החרדית לא רוצה לבזבז את זמנה על לימודים שלא מקדמים את מטרותיה, ובעיקר לא רוצה לספוג השפעות חילוניות שעלולות להסיט את אברכיה מדרך הישר. האם הטיעונים האלה יעבדו גם אם מדובר בספרים של הרלב"ג ואבן־עזרא? נראה לי שהדיון יהפוך להיות מוזר מאוד אם מדינת ישראל תדרוש ממוסדות חינוך חרדיים ללמוד ספרים כאלה בשביל לקבל מימון והחרדים יסרבו. זה ייראה הרבה פחות טבעי מסירוב לקבל תוכנית לימודים של משרד החינוך. וגם בלי קשר לשיקולים הפוליטיים – נניח שחרדים שבכל מקרה לומדים מתמטיקה ילמדו מאבן־עזרא במקום מבני גורן, אולי יכול להיות שהמוטיבציה והחיבור שלהם לחומר יגברו?

כאן אולי תשאלו, האם ספרי מתמטיקה בני יותר מחמש־מאות שנים באמת רלוונטיים לשוק העבודה של המאה העשרים ואחת? התשובה שלי – עוד לא קראתי את הספרים במלואם, אבל ההתרשמות שלי היא שכן, לפחות באותו האופן שהמתמטיקה שלמדתי בתיכון רלוונטית לאותו שוק עבודה. מתמטיקה היא תחום עתיק מאוד, בשונה מרוב מדעי הטבע. ספר ה"יסודות" של אוקלידס (הרלב"ג, אגב, ממליץ עליו בתור הקדמה לספר שלו עצמו. יש גם תרגום עברי מהמאה ה 18 מאת ברוך משקלוב שויקיפדיה טוענת שקיבל את ברכת הגר"א) עדיין מקביל די חזק למה שלומדים בשיעורי גיאומטריה בבתי הספר, וחלקים מלימודי האלגברה. אדם ממוצע בימינו יודע כנראה פיזיקה או כימיה הרבה יותר טוב ממשכיל בן המאה ה 12, אבל מתמטיקה לא. משכילי העולם העתיק, גם לפני שלושת אלפים שנה, ידעו יותר מתמטיקה מהישראלי הממוצע כיום. נכון שיש תחומים מסוימים שנוצרו מאוחר יותר, בפרט החשבון הדיפרנציאלי. אבל אם תשאלו את אותם האנשים שמדברים על חשיבות לימודי המתמטיקה לשוק העבודה, הם כנראה יודו שלא מדובר בתוכן ספציפי כזה או אחר מחומר הלימוד התיכוני. אני אישית עובד בהייטק כל חיי הבוגרים, ואני לא חושב שאי פעם נזקקתי לחשבון דיפרנציאלי. היתרון בלימודי מתמטיקה הוא יותר בסגנון החשיבה שהוא מקנה, פלוס אלגברה ברמה בינונית שתקבלו גם אצל הרלב"ג.

כמובן, יש מכשולים רציניים להבנת ספר מתמטיקה בן מאות שנים. "מעשה חושב" של הרלב"ג בנוי כמו ספר מתמטיקה טיפוסי (מבוסס בבירור על אוקלידס), עם סדרת משפטים וההוכחות שלהם, אבל השפה שונה מאוד ממה שנהוגה כיום. האלגברה הנהוגה כיום, עם מספרים מופשטים שמיוצגים על־ידי אותיות, הייתה נפוצה יותר במזרח מאשר במערב, כך למדתי לאחרונה. הרלב"ג מדבר על אלגברה בסגנון ה"מערבי" של אוקלידס, שה"אלגברה" שלו הייתה פשוט חלק מהגיאומטריה וכל "מספר" היה קודם כל אורך של קו ישר. זו צורת מחשבה שונה לחלוטין מהאלגברה המודרנית, אבל אפשר להגיע איתה לרוב התוצאות שאנחנו מגיעים אליהן כיום באלגברה תיכונית (חזקות גדולות משלוש ומספרים שליליים זו קצת בעיה, כי אין להם משמעות גיאומטרית ברורה). אבן־עזרא כותב באופן ברור יותר לקורא המודרני, גם מבחינת התוכן שעוסק יותר בכלים בסיסיים לחישוב וגם מבחינת סגנון הכתיבה הזורם יותר. בכל מקרה, אני מניח שחרדים רגילים לקרוא כתבים של חכמי ימי הביניים. אולי להם זה יהיה עוד יותר קל משהיה לי?

הרשומה הזאת היא כמובן יותר שעשוע מהצעה מעשית. האם יש סיכוי שגישה כזאת תחזק את לימודי המתמטיקה בחברה החרדית? אין לי מושג, אני לא יודע כמעט שום דבר על החברה החרדית. אני די בטוח שאין שום סיכוי שאי פעם נראה את הרלב"ג ואבן־עזרא פותרים את סוגיית המתימטיקה לחרדים. אבל אשמח לשמוע מקוראים שמכירים טוב יותר את החברה החרדית מה הם חושבים.

תנ"ך, תלמוד, ומשאבי טבע אחרים

לפני שמונה חודשים כתבתי כאן רשומה[1] על הצורך באומנות שמחוברת למסורת וההיסטוריה הישראלית והיהודית. בדיונים שהתפתחו בהמשך ניסיתי להדגיש שאומנות כזאת לא חייבת להיות איזשהו פרויקט אדיר־מימדים שמשרד החינוך או התרבות צריך להנחית עלינו, אלא זה משהו שכל אדם שמוטרד מהנושא יכול לתרום לו. לא מזמן חזרתי קצת לחשוב על הנושא (בעקבות פרק של פודקאסט "על המשמעות" שדיבר על נושאים דומים), והבנתי שיש עוד היבט לסוגייה הזאת שמעולם לא שמעתי מישהו מתייחס אליו.

הכלכלה הישראלית כידוע, נשענת חזק על תעשיית ההי־טק. הרבה פרשנים או אוהדים אוהבים להסביר את זה בכך שלישראל אין משאבי טבע ואין שכנים עשירים (או שפויים) לסחור איתם, עוצמתנו נמצאת במוח היהודי ובחינוך וכו', ותוכנה זה תחום ללא גבולות טבעיים ובלי צורך במשאבים פיזיים, רק עם שכל ועבודה קשה אפשר ליצור מוצרים ולמכור אותם לכל העולם בלחיצת כפתור. מה שאף אחד לא מדבר עליו, זה שאותם הטיעונים בדיוק יהיו נכונים גם לתעשיית בידור. אין שום צורך במשאבי טבע או תשתית פיזית בשביל ליצור סרט, ספר, שיר, או משחק מחשב. כמו שישראלים כותבים תוכנות, מוכרים אותן לכל העולם ומתעשרים, הם היו יכולים באותה המידה ליצור תעשיית בידור.

אבל למעשה, בתחום הבידור יש לישראל אפילו יתרון מיוחד שלא קיים בהייטק, יתרון שנותן לה נקודת התחלה מתקדמת הרבה מעבר לכמעט כל מדינה אחרת – ישראל מעוררת, לטוב ולרע, סקרנות עצומה בעולם. הרבה מזה מיתרגם לשנאה, אבל הרבה גם לאהבה או לסתם סקרנות. סרט שייערך בירושלים של ימי בית שני או בארץ ישראל של תקופת השופטים יוכל לעורר עניין לא רק בקהל הקטן יחסית בישראל, אלא בכל העולם. נוצרים בכל רחבי העולם המערבי מתעניינים בתנ"ך ובסביבתו, וחלקם אפילו בעולם היהודי בפרט. בהודו ובמזרח הרחוק יש סקרנות גדולה לגבי ישראל, גם אם לא ברמה הנוצרית. והעולם המוסלמי אומנם היה עוין במשך שנים רבות, אבל הסכמי אברהם פתחו דלת חדשה, והיום בכלל לא קשה לדמיין שסרט היסטורי יהודי יהפוך להיות להיט במדינות המפרץ – מסורת ישראל כנראה קרובה הרבה יותר לתרבות המסורתית שלהם מאשר תרבות המערב.

ולמרות כל זה, לתעשיית הבידור הישראלית יש נוכחות אפסית בעולם. אפשר להתווכח האם התעשייה הזאת מייצגת כישלון ערכי או מוסרי (אני חושב שבגדול כן, אבל זה נושא לפעם אחרת); אבל מה שברור יותר אבל מדובר פחות זה הכישלון המקצועי והמסחרי. התעשייה שהייתה יכולה להתעשר ולגרור קדימה את כלכלת ישראל לא פחות מההייטק, ובאותה הזדמנות לקדם את ישראל בצעדי ענק בתחומי הדיפלומטיה והקשרים הבינלאומיים, לא עושה שום דבר מזה. ואני טוען ששני הכישלונות מחוברים זה לזה. הפוטנציאל העצום של תרבות ישראלית תקף רק כשהיא מחוברת למסורת. המוני הנוצרים, המוסלמים, ההודים ואחרים שמתעניינים בישראל מתעניינים בה בגלל ההיסטוריה והמסורת שלה; לא בשביל הלבטים הטרחניים של תל־אביבים בני זמננו. תרבות שמשקפת את ההיסטוריה והמסורת הזאת יכולה לגזור קופון. סרטים על חייהם הטריויאליים של אנשים בימינו יכולים להגיע מכל מדינה, ומדינות אחרות כנראה עושות את זה טוב יותר. יש כאלה שמתחבאים מאחורי סוגיית השפה, כאילו תרבות עברית לא יכולה להתרחב מעבר לקהל דובר העברית בישראל – אני חושב שתעשיית הבידור הקוריאנית ניפצה את הטיעון הזה. סרטים, תוכניות טלוויזיה ומוזיקה מקוריאה הפכו להצלחה עצומה ברחבי העולם למרות השפה. אין סיבה שבעברית זה לא יקרה.

התקופה הזאת הייתה יכולה להיות הזמן המושלם לזינוק קדימה – הקריסה המסחרית והמוסרית של הוליווד ומוסדות תרבות אמריקאים אחרים משאירה ואקום גדול שישראל הייתה יכולה למלא. ברמה הפוליטית, ההקצנה הגוברת של המוסדות האלה משאירים הרבה מאוד אנשים במערב עם תחושה שהתרבות הזאת לא מדברת אליהם, ואלה לעתים קרובות בדיוק האנשים שתרבות שמגיעה מישראל תהיה עבורם מושכת במיוחד. ברמה המקצועית, אותה ההקצנה הפוליטית כנראה מביאה גם התדרדרות באיכות המקצועית של התעשייה הזאת, עם עוד ועוד החלטות שנעשות בבירור למטרות פוליטיות על חשבון הערך האומנותי. ישראל הייתה יכולה להיות המרוויחה הגדולה מהואקום הזה – אם לא, הקוריאנים כנראה יעשו את זה במקומנו. זה לא נורא, דרום־קוריאה היא מדינה נחמדה ואשמח לראות אותה מצליחה, אבל זה חבל. גם כי אני רוצה בטובתה של ישראל, וגם כי האומנות הקוריאנית לדעתי לא מגיעה עם בסיס חזק של ערכים כמו שהייתה פעם הוליווד, וכמו שהייתה יכולה להיות תעשיית בידור ישראלית־יהודית.

אז מה עושים? כמו שאמרתי בעבר, יש מספיק אנשים שמדברים על הצורך בתרבות ישראלית שורשית יותר. דיבורים יש מספיק, מה שצריך זה מעשים. הבעיה לדעתי עם כל הדוברים שמבכים את המחסור בתרבות כזאת היא הציפייה שהיא תגיע מעצמה. תעשיית בידור היא תחום שדורש תשתית עצומה, לא מדובר על אוסף אומנים בודדים שיוצרים יצירות מוצלחות. האומנים הבודדים הם החלק הסופי והחשוב ביותר במשוואה הזאת, אבל הם לא יכולים להצליח בלי שהתשתית קודם קמה. אני חלילה לא מדבר על תשתית שתגיע מהמדינה – תרבות בחסות המדינה (כמעט) לא יכולה שלא להיות מושחתת וירודה. אני מדבר על החלטה אסטרטגית של כל אותם הגורמים שכיום מתלוננים על היעדר התרבות הזאת – אנשי ציבור ימניים או מסורתיים, כלי תקשורת, בעלי הון, אנשי חינוך ורבנים – כל אלה יכולים להתחיל להתארגן ולהתחיל בבניית התשתית הזאת. מה תכלול תשתית כזאת? על זה אפשר לכתוב ספר שלם, אבל על קצה המזלג:

• חיבור בין יוצרים לקהל. אני יכול להעיד מניסיון אישי שעלו בדעתי כל מיני פרויקטים תרבותיים פוטנציאליים שיכולתי (לנסות) ליצור, אבל אין לי שום אשלייה שאצליח להגיע לקהל כלשהו. אם כל אותם אנשי הציבור שמדברים על הצורך בתרבות כזאת היו מציעים ליוצרים פוטנציאליים במה לפרסם את יצירותיהם לקהל של אותם אנשי הציבור, זה היה משנה את התמונה לחלוטין. אלה מהם שמוכנים להשקיע גם כסף יכולים להציע שיווק מקצועי ליצירות מוצלחות מספיק. ומי שיש לו משאבים מתאימים, שיבצע סקרי שוק ויגיד בכלל לאילו יצירות יש פוטנציאל עוד לפני שיוצרים אותן. כל זה יכול להפוך את היצירה להשקעה שאולי שווה ליוצר לשקול.
• חיבור בין יוצרים שונים. רק יצירות פשוטות מאוד יכולות להתבצע בעבודה של אדם אחד. בתחומים כמו קולנוע וטלוויזיה, אבל גם בתחומים לכאורה פשוטים יותר, מעורבים המוני בעלי מלאכות שאינם "אומנים" במובן המקובל של המילה, אבל ההשתתפות שלהם הכרחית על מנת שהיצירה תושלם. כיום, לבעלי מלאכה כאלה אין דרך להיות מעורבים בתרבות ישראלית איכותית ולאומנים אין דרך למצוא בעלי מלאכה כאלה כי המקום היחיד למצוא עבודה או עובדים בתחומים האלה היא התעשייה הקיימת. יכול להיות שיש המוני ישראלים שהיו רוצים להיות חלק מתעשיית תרבות ישראלית שורשית והיו יכולים להיות מאיירים, אנימטורים, נגנים, אומני תלת־מימד, אנשי סאונד, עורכים, צלמים, תסריטאים, מתרגמים, תאורנים ושאר מלאכות אבל הם לא יעשו את זה אם לא תהיה תשתית שתחבר אותם לפרויקטים המתאימים.
• הכשרה מקצועית. בעלי המלאכה הפוטנציאליים מהסעיף הקודם כנראה בכלל לא יודעים שהם יכולים להיות טובים במלאכות האלה, כי אף אחד לא מדבר עליהן בתור מלאכות ששווה ללמוד. שיתוף פעולה שיצביע על נקודות חסרות בתעשייה החדשה, יחפש בעלי מלאכה פוטנציאליים ויעזור להכשיר אותם יכול לפתור את הבעיה הזאת. ברוב התחומים אפשר כיום לקבל הכשרה מלאה מסרטוני חינם באינטרנט, רק צריך לדעת מה לחפש.
• בקרת איכות. אף אחד לא יוצר יצירת מופת בניסיון הראשון, אבל צריך מקום לזרוק אליו את הניסיונות הכושלים ולקבל משוב. סדנאות כתיבה, פורומי יוצרים, גישה ליוצרים בעלי ניסיון או אפילו סתם לקהל פוטנציאלי שמוכן לנסות דברים גבוליים ולתת משוב טוב. זה צעד הכרחי בהתפתחות של כל יוצר, והוא לא יכול לקרות בלי עזרה.
• ייעוץ מסחרי. אומנים לא נוהגים להיות אנשי עסקים טובים, אבל קשה מאוד ליצור אומנות טובה בלי מודל כלכלי שיתמוך בה (ומודלים כמו תרומות או קרנות הם בדרך־כלל לא פתרון מוצלח). איזשהו מקור ידע שיעזור לאומנים ליצור יצירות עם פוטנציאל מסחרי ויעזור להם לממש את הפוטנציאל הזה יכול לקחת את התעשייה הזאת צעד קדימה מפרויקט אידיאולוגי מצומצם לתעשייה בינלאומית מצליחה.

את רוב הדברים האלה אפשר לעשות, לפחות במידה מועטה, בתקציב אפסי דרך האינטרנט. מה שצריך זה שיתוף פעולה, ובעיקר קהל. לי אין מספיק קהל בשביל להתחיל משהו משמעותי, אבל יש מספיק אנשים עם יותר קהל שרוצים את אותה המטרה. אם מספיק מהם יחליטו לעשות מעשה, זה לא בשמיים.

[1] כותרת הרשומה ההיא הייתה כמובן אמורה להיות "עם שלא מצייר את עברו" אבל איכשהו מיהרתי עם פרסום הרשומה ושכחתי את הנוסח המדויק של הקלישאה.

פתקי הצבעה, דמוקרטיה מפלגתית וקולות העדפה

הבחירות המקדימות בליכוד העלו מחדש את הדיבורים על "דמוקרטיה פנימית" בתוך מפלגות בדמוקרטיה רב־מפלגתית. מצד אחד הביקורת על מפלגות "דיקטטוריות" שמייסדן מנהיג אותן ביד ברזל ובוחר אישית את חברי הרשימה, מצד שני דאגה מ"דילים" בין מתפקדי ועסקני מפלגות שיכולים להסיט מפלגה לכיוונים שמייסדיה מעולם לא רצו בו. רציתי להעשיר קצת את הדיון עם תיאור של המצב בהולנד, שם יש אפשרות נוספת שישראלים בדרך־כלל לא מדברים עליה.

איך בדיוק נבחרות רשימות המועמדים למפלגות בהולנד אני עדיין לא לגמרי יודע, בהחלט יש מפלגות "דיקטטוריות" (מפלגת החירות של חירט וילדרס מפורסמת בהיותה "מפלגה של איש אחד" במוצהר, וילדרס הוא חבר המפלגה היחיד והמפלגה מבהירה שמי שתומך בדרכו שיצביע, אבל שלא יצפה להשפעה על המפלגה), יש מפלגות שמדי פעם מספקות בחירות פנימיות מתוקשרות לראשות המפלגה, אבל את הרשימה עצמה נראה שיש כל מיני מנגנונים פנימיים שקובעים ולא מעניינים יותר מדי את הציבור הרחב. אבל מה שמעניין הוא שגם אחרי שבחרה המפלגה את הרשימה, למצביעים יש עדיין דרך להשפיע.

בבחירות בהולנד אין "פתק הצבעה" כמו בישראל שמופיע עליו שם של מפלגה ומכניסים אותו למעטפה. בהולנד ההצבעה נעשית על גיליון נייר ענק עם רשימת כל המפלגות וכל מועמדיהן[1]. עם האינפלציה במספר המפלגות הם התחילו לאחרונה לקיים דיונים על קצת שינויים במבנה הזה כי מתחיל להיות בלתי אפשרי להכניס את כל האפשרויות על גיליון נייר אחד. בכל מקרה, המצביע בקלפי מקבל גיליון נייר כזה ועיפרון אדום שאיתו הוא מסמן את אחד המועמדים. הבחירה במועמד נספרת אוטומטית כהצבעה למפלגה של אותו המועמד וחישובי המנדטים נערכים כמו בישראל, כל מפלגה מקבלת מנדטים בהתאם למספר הקולות שלה (ועם אחוז חסימה בגודל מנדט אחד בדיוק, אגב). עד כאן הכול רגיל.

מה שמיוחד זה השלב הבא. כל הצבעה כאמור היא למועמד מסוים מתוך המפלגה, ומספר הקולות שקיבל כל מועמד נספר בנפרד, ליצירת מה שנקרא "קולות העדפה" של אותו המועמד. מועמד שקיבל יותר ממספר קבוע מראש של קולות העדפה, סוג של "אחוז חסימה" לבחירה אישית, נחשב מועדף והוא ייכנס לפרלמנט בכל מקרה. אם הוא לא היה אמור להיכנס לפרלמנט מתוקף מיקומו ברשימה, אז הוא דוחק החוצה את המועמד האחרון שכן נכנס ונכנס במקומו. ככה יכולים מצביעי המפלגה, ואך ורק מצביעי המפלגה, להשפיע על זהות חברי הפרלמנט שלהם.

לא מדובר על הבדל גדול במיוחד לעומת שיטות אחרות כמו השיטה הישראלית. אחוז החסימה האישי הוא גבוה מאוד, ובכל מערכת בחירות יש רק קומץ קטן של מועמדים שעוברים אותו. רוב האנשים ממילא לא ממש מתעניינים בזהותם של חברי הרשימה במקומות הלא־ריאליים ומצביעים אוטומטית לראש הרשימה (או, מנהג די עלוב בעיני, מחפשים שם של אישה ומצביעים אוטומטית לה). אבל מדי פעם (אחד או שניים בכל מערכת בחירות) כן קורה שמישהו נכנס לפרלמנט רק בזכות קולות העדפה. וגם אם לא, זה יכול ליצור לחבר פרלמנט בסיס כוח עצמאי ואובייקטיבי שאחרת הוא לא היה מקבל. ודוגמה אחת מהתקופה האחרונה הופכת יותר ויותר רלוונטית.

המפלגה הנוצרית־דמוקרטית בהולנד היא לב־לבה של הפוליטיקה הממסדית. היא הייתה מפלגת השלטון בחלק נכבד מארבעים השנים מאז שהוקמה (לפני זה היו מפלגות נפרדות לקתולים ופרוטסטנטים), והיום היא מהווה סוג של תת־מפלגת שלטון עם בת בריתה הקבועה, המפלגה הליברלית. לפני עשרים שנה נבחר לפרלמנט, איפשהו מספסלי המפלגה האחוריים (הוא היה במקור במקום ה 51 ברשימה ונכנס אחרי שכמה אחרים יצאו מהפרלמנט כדי להיות שרים, בסגנון הנורבגי), בחור צעיר בשם פיטר אומטזיכט. לאט לאט הוא התגלה ככוכב לא קטן, והתחיל לצבור תומכים בציבור ובחלקים מסוימים מהמפלגה, ומצד שני אויבים בצמרת המפלגה. בבחירות 2012 הוא בקושי נכנס למקום נמוך ברשימה (39, הפעם זה היה נמוך כי בהולנד כמו בישראל המפלגות הגדולות הלכו וקרסו), אבל נכנס לפרלמנט בזכות קולות העדפה. הוא הלך והסתמן בתור הדובר של אגף פופוליסטי במפלגה, תומך במדיניות "חברתית" יותר ועוסק הרבה בענייני רווחה בשיתוף פעולה עם מפלגות שמאל, ומצד שני גם בסוג של "אנטי־ממסדיות" שקורצת לימין החדש, והציבה אותו יחד עם חירט וילדרס ותיירי בודה בעמודים הראשיים של אתרים ימניים אנטי־ממסדיים. הוא כמעט חתום על המלחמה בשערוריית קצבאות החינוך, שערורייה שעל הנייר הפילה את הממשלה הקודמת (רק על הנייר כי הממשלה "התפטרה" כשממילא נותרו לה רק כמה חודשים לפני הבחירות הבאות), מה שהוסיף למעמדו כלוחם למען המעמדות החלשים ומדיניות הרווחה.

העלייה המטאורית של אומטזיכט הביאה אותו עד לריצה לראשות המפלגה. ב 2020 היו בחירות מקדימות (כאמור, לראשות המפלגה זה קורה ומתוקשר לפעמים בהולנד) שהציבו אותו בסיבוב השני מול הוגו דה־יונגה, אחד האנשים הממסדיים ביותר שאפשר לדמיין. הבחירות הסתיימו בניצחון זעום של 50.7% לדה־יונגה מול 49.3% לאומטזיכט, ושמועות אינסופיות על אי‏־סדרים והתנהלות מפוקפקת שאולי גנבו לאומטזיכט את הניצחון. שמועות באתרי הימין האנטי־ממסדי לפחות, אפשר לתהות עד כמה הם אובייקטיביים.

אומטזיכט נשאר במפלגה גם אחרי ההפסד, ובבחירות 2021 קיבל כמעט 350,000 קולות העדפה – המספר הגבוה ביותר בתולדות הולנד, ושווה ערך ליותר מחמישה מנדטים. בסופו של דבר הסכסוך שלו עם ההנהגה הממסדית הלך והסלים. הוא המשיך לחקור את תוצאות הבחירות המפוקפקות, וטען שהופרה הבטחה שניתנה לו לקבל את ראשות המפלגה אחרי פרישת דה־יונגה. הדיבורים נגדו הלכו והחריפו, ובזמן המגעים לקואליציה אחרי הבחירות נחשפה איזושהי הוראה "סודית" של ראש הממשלה מארק רותה (ראש המפלגה הליברלית, בת־בריתה של המפלגה הנוצרית־דמוקרטית) שלא לתת לאומטזיכט ה"בעייתי" תפקיד בכיר בממשלה החדשה. בסופו של דבר אומטזיכט החליט רשמית לפרוש מהמפלגה, כרגע הוא מכהן כחבר פרלמנט עצמאי, ונראה די ברור שהוא מתכונן לקראת ריצה במפלגה משלו בבחירות הבאות.

האם כל זה הוא תוצאה של קולות ההעדפה? קשה לאמר, אבל נראה שזה בהחלט עוזר. אומנם לאומטזיכט היה גם בסיס כוח בתוך המפלגה, אבל לא ברור אם זה היה מספיק בשביל לקיים אותו בלי המדד האובייקטיבי הזה. קשה לדעת אם אותם חמישה המנדטים שהצביעו לו אישית ימשיכו איתו גם למפלגה חדשה, אבל זה בוודאי מדד אמין יותר מסקרי דעת קהל (שאלו את משה פייגלין כמה אלה אמינים). האם שיטה כזאת בישראל הייתה יכולה לחזק חברי כנסת עצמאיים במפלגות "דיקטטוריות" בישראל על חשבון המנהיגים? האם זה בכלל משהו רצוי? זה נושא לדיון. אני אישית חושב לא רק שזה היה יכול לעזור לישראל ולכל מדינה אחרת שלא מאפשרת למצביעים להשפיע על הרשימה, אלא שזה לא הולך רחוק מספיק. אני הייתי רוצה לראות מנגנונים שנותנים עוד יותר שליטה למצביעים על הרכבי הרשימות. אבל חייבים להתחיל איפשהו.

השמאל האירופי עולה על מדים?

משהו מעניין שנתקלתי בו בדיון שהיה לאחרונה בועדת הביטחון של הפרלמנט ההולנדי – הממשלה החליטה, בעקבות המצב החדש מול רוסיה, לעבות קצת את הצבא ההולנדי עם 6 מטוסי F35 חדשים וארבעה רחפני MQ9. לא דרמטי, אבל לא זניח מבחינת תקציב הביטחון ההולנדי (הולנד, אגב, היא בין המדינות הגרועות ביותר בנאט"ו מבחינת עמידה בהתחייבות לתקציב ביטחון בן 2% מהתמ"ג, הם לא קרובים אפילו). מה שמעניין זה שינוי מסוים בדינמיקה הפוליטית שם.

מפלגות הקואליציה, כמובן, הביעו תמיכה בהצעה של ממשלתם. מדובר בארבע מפלגות סופר־ממסדיות, מרכז־ימין ומרכז־שמאל, וכמובן הן הולכות בעקבות המגמה הנוכחית באירופה להיות מוטרדים מהפלישה הרוסית ולהתחיל לחשוב על התחמשות. האופוזיציה העיקרית הגיעה מנציג המפלגה הסוציאליסטית, שמאל מהסוג הישן שהתלונן על ההשקעה בנשק במקום בבריאות ורווחה וכו' וממילא הצבא שלנו פוגע באזרחים מסכנים באפגניסתאן. נציג הימין הפופוליסטי (המפלגה של חירט וילדרס) עשה ימין פופוליסטי והתלונן ש F35 זה לא טוב וממילא למה לא משקיעים יותר כסף באזרחי הולנד המסכנים. ואז הגיעה נציגת מפלגת השמאל הירוק – מפלגת שמאל קיצוני מודרני, מהסוג שמדבר באובססיביות על אקלים וגזענות וטרנסג'נדרים וכו'. סוג של מרצ ההולנדית.

ההודעה של השמאל הקיצוני – תומכים בגדול בהרחבת הצבא. הנציגה שאלה כמה שאלות הבהרה כמו שעשו גם נציגי הקואליציה, אבל הבהירה שבגדול הם בעד. הסוציאליסט המופתע שאל איך זה שמפלגת השמאל הירוק פתאום תומכת בהשקעת מיליארד אירו בצבא, ותשובתה: תמיכתנו תלויה בפרטים הקטנים ובמענה לשאלותינו וכו', אבל "המצב הוא שהנסיבות הגיאופוליטיות המשתנות, והמתקפה על אוקראינה, שינו את עמדת מפלגת השמאל הירוק. אנחנו מאמינים באמת, אומנם בכאב לב, שצבא גדול הוא הכרחי להגנה על הדמוקרטיה".

לא יודע אם זה מקרה בודד או שזה מעיד על מגמה חדשה באירופה, אבל מעניין לראות. השמאל האנטי־מערבי התמסר כל־כך לסיפור אוקראינה שהוא מתחיל לאהוב מטוסי קרב ולדבר על הגנה חמושה על ערכינו. משעשע במיוחד לאור העובדה שכמה גורמים בימין הפופוליסטי נזכרו שהם עצמם לא מתים על דמוקרטיה והפכו להיות מליצי יושר של רוסיה ומתנגדי התחמשות של עצמם. אולי עוד מצפה לנו עתיד מזהיר של היפסטרים כחולי־שיער שיגנו על ערכי המערב עם אספרסו ביד אחת וג'אבלין ביד השנייה? ההיסטוריה האנושית תמיד יכולה להפתיע.

חלופות אסטרטגיות לארצות־הברית

בבלוג השכן עלתה שוב סוגייה שחוזרת לעתים קרובות, על הסכנה לאיבוד הברית הישראלית עם ארצות הברית ומה אפשר לעשות בנידון. בתגובות עלו כרגיל כמה מהשמות הנפוצים בתור חלופות אפשריות (או לא־אפשריות). רציתי לתרום את חלקי עם כמה הערות על הכוחות הרציניים בעולם כיום שיכולים (או לא יכולים) לתמוך במדינה בינונית כמו ישראל. הקשר בין ישראל לארה"ב מספק לישראל כיום שלושה יתרונות – כלכלי, צבאי, ודיפלומטי. נראה איפה עוד אפשר להשיג כאלה, אם בכלל.

– סין: השם הנפוץ ביותר שעולה בשיחות כאלה. יש רושם נפוץ כיום שהעולם נמצא במלחמה קרה חדשה, יש "גוש מערבי" ו"גוש סיני" והחלופה לארצות־הברית היא סין. כבר אמרתי בעבר שסין היא להערכתי נמר של נייר ומאז היא רק מתדרדרת. הכלכלה הסינית כיום במצב קשה; מאז עליית שי ג'ינפינג הממשלה הסינית מבזבזת את ההצלחה הכלכלית של קודמיה על שאיפות אימפריאליסטיות מופרכות, והמשברים בעקבות הקורונה והפלישה הרוסית לאוקראינה מחמירים את המצב. האם סין יכולה לתמוך במדינות בינוניות? עקרונית כן, היא עושה את זה פה ושם, ובניגוד לברית־המועצות בימי המלחמה הקרה היא גם לא מנסה לייצא קומוניזם למדינות החסות שלה. היא כן מייצאת שחיתות, ומעבר לזה – היא פשוט לא חזקה מספיק. מבין בנות החסות המעטות שלה אפשר למנות את סרי־לנקה שבימים אלה מוצאת את עצמה בפשיטת רגל מוחלטת, את פקיסתאן שכנראה לא רחוקה מגורל דומה (ועל־פי כל ההערכות ששמעתי, הסינים הכתיבו להם חילופי שלטון בניסיון לסדר את העניינים), ועוד קומץ מדינות נחשלות. אין לסין ניסיון מוכח בסיוע למדינות להיות חזקות ויציבות.

– רוסיה: עוד שם שעולה לעתים קרובות, אבל אין לכך כל הצדקה. רוסיה היא כיום כלכלה בינונית, והאשליות על כוחה הצבאי נמוגו בחודשים האחרונים. לא ברור מה מישהו מצפה לקבל מהם. בנות החסות היחידות שלה הן ממשלות רודניות שרוסיה לא עוזרת להן בשום דבר פרט לשמירה על שלטונן הרודני נגד האוכלוסייה שלהן עצמן, וגם זה לא בהצלחה גדולה – משטר אסד עדיין לא ממש שולט בסוריה, ולוקשנקו בבלארוס עדיין לא ממש רגוע על כסאו. אפילו "החצר האחורית" של רוסיה, מדינות מרכז אסיה, כבר לא ממש מסתכלות לכיוון מוסקבה.

– מערב אירופה: שם שדווקא לא עולה לעתים קרובות, משתי סיבות – או שאנשים מניחים שארה"ב ואירופה זה אותו הדבר, ואם היחסים עם ארה"ב מתדרדרים אז היחסים עם אירופה עוד יותר; או שמניחים שמדינות מערב אירופה הן חלשות ותמימות מדי, מוכות הגירה ואידיאולוגיית שמאל קיצוני, ואין לה מה לתרום. שתי ההנחות האלה שגויות. הדת החדשה שסוחפת את שמאלני ארה"ב, עם הגירה אינסופית, חיסול מוסד המשפחה ושאר ירקות (כולל שנאת ישראל) נשארת בעיקר מוגבלת לעולם דובר האנגלית – כל הכותרות שאתם שומעים על ילדים שעוברים טיפולי הורמונים ורופאים שמדברים על "אנשים בהריון" מגיעים מארה"ב ובריטניה. אני לא מכיר דוגמאות כאלה מאירופה, בטח לא באותו ההיקף. למעשה, דחיפה של ארה"ב למחוזות אנטי‏־ישראליים יכולה דווקא לדחוף את מערב אירופה לכיוון ההפוך – אחד העקרונית המנחים של האליטות האירופאיות, עד כמה שזה נשמע ילדותי, זה "אנחנו רוצים להיות טובים יותר מאמריקה". בכל הזדמנות אפשרית, כשמדובר בנושאים שאינם מספיק חשובים כדי לעצבן את ארה"ב יותר מדי, הם שמחים ללכת בדיוק בכיוון ההפוך לזה של ארה"ב. ארה"ב אוהבת את ישראל? אירופה מגלה את הפלסטינים. ארה"ב שונאת את ישראל? לאירופה לא יהיה קשה במיוחד לגלות שוב את ארץ הקודש. השמאלנים שמקדמים שנאה אידיאולוגית לישראל נמצאים כיום בשפל באירופה, את הטון נותנים הבירוקרטים הליברלים שאין להם בעיה גדולה עם ישראל.
והאם יש לאירופה מה לתרום? בהחלט. למרות כל מגרעותיה, אירופה עדיין הרבה יותר חזקה מהתדמית שלה. בפרט, הכלכלה והתעשייה הצבאית שלה חזקות הרבה יותר מכל חלופה אחרת שאיננה ארה"ב. השבדים יכולים לדבר על פציפיזם אידיאליסטי כל היום, אבל את הנגמ"שים המשובחים שלהם הם שמחים למכור לבני בריתם וכנראה ישמחו גם למכור לישראל (לא שישראל צריכה דווקא נגמ"שים, אבל זו רק דוגמה). תעשייה היא הצד החזק של אירופה, והתעשייה הצבאית שלהם היא חלופה אפשרית מאוד לארה"ב. וכמובן, גם מעמד דיפלומטי חזק יש להם, כולל זכות הוטו המהוללת באו"ם.

– מזרח אירופה: רעיון שמתחיל לעלות בשנים האחרונות, עם העלייה בחשיבות מזרח אירופה, שיפור קשריהם עם ישראל, והחיכוך בינם לבין מערב אירופה. שווה השקעה לטווח הארוך, אבל בסופו של דבר הרבה לא־אירופאים לדעתי נוטים להגזים בהערכתם את הפער בין המזרח למערב. הם אוהבים פה ושם לצעוק אלה על אלה, אבל בסופו של דבר הם עדיין מסתדרים לא רע. מבחינה כלכלית וצבאית הם עדיין שזורים עמוק אלה באלה. אז יחסים טובים עם מזרח אירופה זה מומלץ מאוד, אבל זה עדיין במסגרת "יחסים טובים עם אירופה".

– יפן: לא נהוג לדבר על יפן בהקשרים האלה, וכנראה בצדק, אבל עדיין זה יותר הגיוני מסין (ובטח רוסיה). הכלכלה היפנית היא השלישית בעולם וישראל לא ממש מנצלת את זה. מבחינת תעשיות ביטחוניות, הנשק היפני לא מפורסם בעולם אבל זה אולי בגלל שעד לאחרונה הם סירבו אידיאולוגית לייצא נשק. היום זה לא המצב, אבל אני עדיין לא יודע כמה אפשר להסתמך עליהם. גם לא ברור כמה הם ירצו. אין ממש מדינות בעולם שאפשר להצביע עליהן כ"בנות חסות" של יפן, אבל יש כמה ידידות טובות כמו טאיואן, אוסטרליה, ולפעמים דרום־קוריאה. דיפלומטית אין להם יותר מדי נוכחות בעולם. כדאי מאוד לחזק את הקשרים איתם, אבל בנוסף לגורמים אחרים.

– הודו: נכון לשנת 2022, הודו ממשיכה להיות פוטנציאל מבוזבז. פוליטיקאים פופוליסטיים, גיס חמישי בשלל צורות שמנסה לפגוע בהם מבפנים, ועוינות מצקצקנים מוסריים מהמערב (במילים אחרות, אותם האתגרים שישראל מתמודדת איתם) ממשיכים למנוע מהודו להתחזק כלכלית ודיפלומטית. עדיין, לטווח ארוך זו כנראה השקעה מצוינת. אוכלוסייה ענקית שאם איננה כבר עכשיו הגדולה בעולם, כנראה עומדת בקרוב להיות, ותרבות ודת שהופכים אותם לידידים טבעיים מאוד של ישראל. כרגע יש לישראל המון להרוויח מקשרים עם הודו, בעיקר כלכליים עם השוק ההודי הענק, ונראה שישראל מנצלת את זה במידה מסוימת, אבל עדיין שווה להשקיע יותר. בכל מקרה, לא מדובר כמובן במעצמה שיכולה להחליף את ארה"ב.

– אחרים: שאר העולם עדיין מדשדש. אמריקה הלטינית מאבדת אפילו את מעט התקווה שהייתה לה – המדינות המעטות שנראו כאילו מנסות לצאת מהכלוב הסוציאליסטי חוזרות לשם אחת אחת. קודם נפלה ארגנטינה, לא מזמן נפלה קולומביה, ולפי כל הסקרים עומדת בקרוב גם ברזיל ליפול בחזרה לחיקה החם של מפלגת הפועלים האנטי־ישראלית, אנטי־מערבית, והייתי אומר אנטי־ברזילאית. אפריקה היא עדיין אפריקה, אין יותר מדי מה להגיד, וכנ"ל מרכז אסיה. מדינות דרום־מזרח אסיה נשארות בבינוניות, המדינות דוברות האנגלית שאינן ארה"ב ממשיכות להיות גירסאות חלשות יותר של ארה"ב.

לסיכום: אין תחליף אחד שלם לארה"ב פרט למערב אירופה. אבל כן יש אפשרויות אחרות שייתנו כל אחת פחות משארה"ב נותנת, אבל אולי מספיק בשביל הישרדותה של ישראל בעולם פוסט־אמריקאי. כרגיל, אני מאוד תומך ביצירת קשרים עם מדינות חזקות ודמוקרטיות שאינן ארה"ב (ובמידה מסוימת גם מדינות שאינן חזקות ודמוקרטיות), מה שישראלים לא עושים מספיק. חוץ מזה, ישראל הולכת וגדלה, כלכלית ודמוגרפית, ועדיין לא מנצלת את כל הפוטנציאל של עצמה. מצד שני, במצב הנוכחי של השיח הפוליטי והאסטרטגי הישראלי, אני לא בטוח שישראל יכולה לשרוד אפילו עם דונלד טראמפ בתפקיד קיסר העולם. אף ברית חזקה לא תחזיק לטווח הארוך מדינה כושלת, וכדאי מאוד שישראל לא תהיה אחת כזאת.

בנדיקטוס הליברלי

אני לא מומחה גדול לעולם הנוצרי, זה גם לא מהנושאים שיותר מעניינים אותי, אבל דיון פנים־נוצרי אחד מהשנים האחרונות הגיע גם לאוזניי, ונראה לי רלוונטי גם למקומות אחרים. לפני חמש שנים יצא לאור ספר בשם "האפשרות הבנדיקטית". הכותב, פרשן נוצרי בשם רוד דרהר, קורא בגדול לנוצרים בעולם המערבי, או לפחות בצפון אמריקה, להפסיק לראות במדינות שלהם מדינות נוצריות, או אפילו מדינות ידידותיות לנוצרים. הוא טוען שבעשורים האחרונים החילונות השתלטה על המדינות האלה באופן עמוק כל־כך, שהניסיון "להחזיר בתשובה" את המדינה, עם דברים כמו מאבקים פוליטיים נגד הפלות או בעד ערכי משפחה כאלה ואחרים, הוא בזבוז זמן. הוא מציע לנוצרים להתמקד בקהילות הקטנות שלהם, לדאוג לחינוך נוצרי ראוי של ילדיהם, לתחזק את הקשר האישי שלהם עם אלוהים ולצמצם למינימום את הקשר שלהם עם העולם החילוני (הוא נוטה למחות בכל פעם שטוענים שהוא קורא "להתנתק מהעולם החילוני", הוא אומר שזו לא התנתקות מוחלטת, אבל כן נראה שהוא רוצה לצמצם קשרים). כדוגמה הוא מביא את בנדיקטוס הקדוש, שאחרי קריסת האימפריה הרומית המערבית, בתקופה אלימה וקשה עבור מאמינים, המציא את הנזירות הבנדיקטינית; שיטה לחיי קהילה נוצריים עצמאיים כמעט לגמרי מהמדינה (הכופרת) שסביבם.

לי כמובן אין קשר לנצרות אז הדיון עצמו לא רלוונטי לי, אבל בשנים האחרונות אני הולך ומזדהה עם העמדה הזאת מכיוון אחר. חוץ מהנצרות, העולם המערבי (ולא רק הוא) הולך ומפנה עורף גם לתפיסת העולם שאני כן חלק ממנה – הנאורות הליברלית. מונחים כמו "נאורות" ו"ליברליות" עברו כל־כך הרבה עיוותים במאות השנים האחרונות שלא תמיד ברור למה מתכוונים כשאומרים אותם, אבל אני מניח שמי שקרא מספיק מהבלוג שלי כבר יודע פחות או יותר מה תפיסת העולם הפוליטית שלי.

השנתיים האחרונות במיוחד דחפו אותי יותר ויותר לכיוון ההתנתקות מהפוליטיקה המערבית. פעם הבלוג הזה היה המקום שבו תיארתי בפרטי פרטים אירועים ודיונים מהפוליטיקה המערבית; בדרך־כלל מתוך עמדתי האישית שאומנם לא תמיד תמכה באחד הצדדים, אבל לפחות הזדהתה קצת יותר עם גורם כזה או אחר. בשנתיים האחרונות אני מאבד כל תקווה מכל הצדדים במערכת הפוליטית הזאת. קודם היו האליטות הותיקות שאיבדו כל רסן בשינאתן לביבי/טראמפ/ברקסיט וכו'; אחרי זה הגורמים המקצועיים ודעת הקהל הלא־פוליטית שהתגלו כחסרי ערכים במהלך משבר הקורונה; והימין האנטי־ממסדי, שממילא היה די מפוקפק גם כשהוא הפך להיות הצד החביב עליי בהשוואה לפסטיבל "לא־ביבי", קיבל את ההזדמנות שלו עם הפלישה הרוסית לאוקראינה והתגלה ברובו כחסר ערכים לא פחות מיריביו. למען הסר ספק – לא כל מי שלא מסכים איתי הוא חסר ערכים. יש פה ושם אנשים שדעתם הפוכה מדעתי בכל אחד מהנושאים האלה, והם מנמקים אותה באופן שאני מכבד, גם אם לא מסכים. אבל הדיון הציבורי, גם בקרב אנשים שבשורה התחתונה כן תומכים בעמדתי, הוא מייאש לחלוטין. כמעט בלתי אפשרי למצוא כיום דיון תיאורטי, שבו אדם מצליח לראות אמת או היגיון גם בדברים שמנוגדים לאינטרס האישי שלו או של השבט שלו.

העקרונות הבסיסיים של הנאורות ושל הדמוקרטיה הליברלית כיום לא מנחים כמעט אף אחד. אם הם מוזכרים, זה בדרך־כלל במשפטים בסגנון "אני תומך בגדול ב<עיקרון נאור>, אבל במקרה הזה…". חירות הפרט מוזכרת בעיקר כשיש למישהו אינטרס בה – אחרת, לסוציאליסט אין שום עניין בחירות בעל־העסק לנהל את עסקו כרצונו, לחילוני אין עניין בחירות החרדי (או הנוצרי, או ההינדי) לנהל את חייו כרצונו, ולשמרן אין עניין בחירות חברות האינטרנט לנהל את עסקיהן כרצונן. ההומניזם וריבונות האדם הוחלפו בתפיסה תבוסתנית לפיה העולם מורכב מדי מכדי לאפשר לאנשים פרטיים לנהל אותו, וצריך להשאיר את זה ל"מומחים" או לבינה מלאכותית – המחנות השונים בעיקר חלוקים בינם לבין עצמם על זהות המומחים האלה. בזירה הבינלאומית, הרעיון שדמוקרטיה ליברלית היא טובה יותר, מוסרית ומעשית, מדיקטטורות, גם הוא דעך והוחלף בתחרות מי הדיקטטורה החביבה יותר, או בבדלנות מתנשאת בסגנון "דמוקרטיה ליברלית זה עיקרון מערבי, מי אנחנו שנגיד לברברים האלה לחיות חיים חופשיים".

גם בקרב אנשים שברמת העיקרון כן תומכים עדיין בעקרונות הדמוקרטיה הליברלית, הרבה מהם לא מעוניינים לצאת מעולם התיאוריה לעולם המעשה. רוב האנשים שאני מכיר שתומכים (כמוני) בכלכלת שוק חופשי הם אנשים שעובדים כשכירים באיזו עבודה נוחה או לכל היותר מקוששים נדבות בפטראון או משהו בסגנון; כלכלת שוק חופשי זה תמיד משהו שהממשלה צריכה לעשות, את העסקים ממש שמישהו אחר יעשה. גם אנשים שתומכים בדמוקרטיה ישירה יותר או בהקטנת ה"דיפ סטייט" בדרך־כלל לא ממשיכים משם לעיסוק בפרטי ניהול המדינה ובטח שלא הולכים לשירות הציבורי בעצמם להחליף את הפקידים ה"מושחתים" – שהמדינה תעשה את הדברים האלה. באופן כללי, הדיון הציבורי מורכב בעיקר מתלונות.

מילים כמו "דמוקרטיה", "נאורות", או "חירות הפרט" בדרך־כלל שומרות עדיין על איזושהי הילת קדושה, אבל גם זה הולך ודועך. ככל שהפוליטיקה הנוכחית שוקעת עמוק יותר בבוץ, ככה שומעים יותר אנשים מתחילים לפקפק גם במחויבות העקרונית לרעיונות האלה, שמעשית הם כבר מזמן לא מחויבים להם. ולאט לאט הסלידה מרעיונות דיקטטוריים שכשלו בעבר הולכת ומתפוגגת. הופך להיות פחות ופחות מוזר לשמוע אנשים מדברים על צנזורה, ענישה ללא משפט, הפיכות, שלטון דתי, טרנספרים, על ביטול כל מיני עקרונות דמוקרטיים וליברליים שפעם לקחתי כמובנים מאליהם.

אז האם הגיע הזמן לבנדיקטוס ליברלי? אני דואג ברצינות מהאפשרות שבעשורים הקרובים רוב מדינות העולם עומדות להדרדר משמעותית ברמת החיים שהן מציעות, אם לא לקרוס ממש. גם אם רמת החיים תצליח איכשהו להישמר, הדיון הציבורי כנראה ימשיך להיות פחות ופחות רלוונטי לאדם כמוני. אני מתחיל להתעניין פחות ופחות בחדשות לאומיות, יותר ויותר בגידול ירקות ושיפוץ הבית בעצמי. קהילה ליברלית קשה יותר למצוא מקהילה נוצרית, אבל באופן כללי אני מתחיל להעדיף יותר דיונים עם אנשים שאני מכיר אישית (גם אם זה באינטרנט) ופחות פורומים אקראיים באינטרנט. בינתיים אני גם הולך ומתעניין יותר ויותר במזרח (בפרט טייואן), אבל גם שם אני לא מצפה להבדל גדול, לכל היותר יתרון קטן. אם עוד אכתוב (כאן או במקומות אחרים) בעתיד זה כנראה לא יהיה על פוליטיקה, יותר על כלכלה (כלכלה ממשית, לא תיאוריה כלכלית), היסטוריה וטכנולוגיה. דברים שישרדו גם בעתיד, אחרי שהפוליטיקה המייגעת של הדור הזה תיעלם. בינתיים, כדאי להתחיל לחשוב על כניסה למקלטים.