הערה לאחרי בחירות 2021

שנת 2020 תיזכר בתור השנה שבה הפוליטיקה בישראל וברוב העולם המערבי נמאסה עלי לגמרי. זה אחד הגורמים שהקלו עלי להפסיק לכתוב את הבלוג הזה שהתחיל ברובו מתוך העניין שלי בפוליטיקה. לכולם ברור שאנחנו נמצאים במשבר, שהדמוקרטיה בסכנה, ושהמצב לא טוב; אבל כמעט כולם מאשימים במצב את האנשים במחנה הפוליטי הנגדי לשלהם – בימין (או מחנה ביבי, או כל מיני מקביליהם במדינות אחרות) מספרים לנו על הדיפ סטייט שמונעת מנבחרי העם למשול, ובשמאל (או מחנה רק־לא־ביבי, או כל מיני מקביליהם במדינות אחרות) יספרו על המושחתים והפשיסטים שמסכנים את הדמוקרטיה שלנו. בשוליים יתלוננו כמה אנשים על ההקצנה והקיטוב בשני הצדדים. ולדעתי? לדעתי כל הנ"ל טועים. לא שאין הקצנה וקיטוב, לא שאין הסלמה בפקידוקרטיה האנטי־דמוקרטית בישראל, לא שכהונה חמישית לראש ממשלה זה לא מוגזם (זה הפרגון המקסימלי שאני יכול לתת למחנה רק לא ביבי), אבל הבעיות האלה או חמורות מהן היו תמיד. הבעיה המרכזית כיום, ממה שאני רואה, היא שהפוליטיקה הפכה פשוט לטפשית יותר.

נניח שיש קיטוב חמור. נניח שהימנים שונאים את השמאלנים, השמאלנים שונאים את הימנים, הביביסטים שונאים את הרל"ביסטים ולהיפך. בשביל זה יש בחירות, וככה היה תמיד. אבל גם שנאה יכולה לחיות יחד עם קצת שכל ישר. איך ייתכן שכל־כך הרבה מחנות פוליטיים חושבים שקיפאון אינסופי הוא האפשרות שמשרתת הכי טוב את האינטרסים שלהם? ממבט על הטיעונים מפי הפוליטיקאים, הפרשנים, והצייצנים – אני נאלץ לאמר שלדעתי הסיבה היא שפשוט אין בשיח הפוליטי הישראלי שמץ של חשיבה לטווח ארוך, של בניין כח, או של פרופורציות. הכול עוסק בבחירות הקרובות וזהו.

נתעלם לרגע מהרעיון שאולי ניצחון בבחירות זו לא המטרה העליונה ואולי המחנה הפוליטי היריב הוא לא שורש הרוע בעולם – גם על זה הייתי רוצה להעיר קצת, אבל צעד צעד. גם אם נקבל שהמטרה העליונה היא ניצחון המחנה "שלנו" בבחירות (עבור כל "שלנו" שתרצו). האם באמת אין דרכים טובות יותר לעשות את זה ממה שאנחנו רואים עכשיו, מצד כל מחנה פוליטי אפשרי (פרט אולי לחרדים)? עושה רושם שפעם פוליטיקאים ידעו לחשוב לטווח ארוך. מאמר יפה ב"מידה" תיאר פעם את התרומה של יצחק שמיר למהפך של 1977, והוא כולל שתי פסקאות שבעיני מתאימות באופן מושלם למצבנו היום:

"בין בגין ושמיר התקיימו חילוקי דעות מהותיים על דרך התנהלותה של תנועת החירות. שמיר ראה את ההתנהלות של ותיקי המפלגה סביב הכריזמה של בגין כבסיס ארעי, חלקי ומעורער. זו, לדעתו, אינה הדרך של מי שמבקשים לנהל את המדינה. שמיר סלד מהטקסים ההמוניים. הוא לא ראה בהם פרוגראמה יציבה. לא להנהגת ארגון מחתרת ולא לניהול ארגון מפלגתי. יותר מכך, שמיר גרס כי החיפוש של בגין אחר אהדתם של “פרופסורים וגנרלים” הוא טעות ביסודו. לגישתו של שמיר, מפלגה היא בראש ובראשונה מערכת ארגונית חיה, שחייבת ליצור זיקות קבועות ונמשכות של אחריות ומעורבות בין המפלגה לבין “השטח” – הסניפים.

על פי גישה זו, מפלגה אינה נבנית על ריגושים בכיכרות העיר. מפלגה מתבססת על דיאלוג מתמיד ומתמשך עם ציבור בוחריה ועם המנגנון המקומי אותו היא מקימה. כך שמגיעה “שעת הפקודה” – בחירות מוניציפאליות, ארציות או גיוס כזה או אחר לקריאות הנהגת המפלגה – ההזדהות עם המפלגה היא מתוך מחויבות אידיאולוגית ואירגונית הנסמכת על קשר רציף. במקומה של הכאריזמה הממגנטת של המנהיג הציע שמיר חריש עמוק ומתמשך בשטח, שיהפוך את המנהיגות המקומית ואת עשייתה היומיומית לשליח נאמן העומד בפני עצמו."

איפה זה ואיפה הפוליטיקה היום. ההערה על "הכריזמה של בגין כבסיס ארעי, חלקי ומעורער" רלוונטית לא רק בהקבלה המתבקשת לביבי, אלא (ואולי עוד יותר) לשלל המפלגות המיידיות שקמות רגע לפני הבחירות[1], וברשותן מעט מאוד חוץ ממנהיג עם (או בלי) כריזמה, וכמה פרופסורים וגנרלים (בגרסת המאה ה 21 הפרופסורים בדרך כלל מוחלפים באנשי תקשורת, אני לא בטוח אם זה בהכרח גרוע יותר). אין שום ציפייה שמפלגה תהיה בעלת משמעות כלשהי מעבר למערכת הבחירות הקרובה. בנסיבות האלה, כל מה שנשאר לפוליטיקאים ותומכיהם זה לצייץ בזעם, לשתות קולות אחד מהשני (או לירות בתוך הנגמ"ש או כל מטאפורה אחרת שחביבה עליכם), ולדבר בטון ממלכתי בראיונות טלוויזיה.

תופעת ה"ביבי נגד רק־לא־ביבי" הביאה הרבה "קולות שפויים" בתקופה הזאת לדבר על איזה נורא זה שהפוליטיקה עוסקת רק באישיות ולא באידיאולוגיה. זה בגדול נכון, עדיף לדבר על אידיאולוגיה מאשר על אישיות, אבל גם אידיאולוגיה היא לא תמצית הפוליטיקה. היא רק הצעד הראשון. יפה שכל מיני אנשי ימין לאחרונה התחילו לגלות את השוק החופשי, או את עקרונות הדמוקרטיה ויחסי הכוחות בין הרשויות השונות, או כל מיני אידיאולוגיות אחרות. כמו שיפה שהסוציאליסטים תמיד יודעים יפה לדקלם ציטוטים של מרקס וכל מיני כלכלנים מפוקפקים מחסידיו, והפוסט מודרניסטים ציטוטים של מרקס (כן, שוב הוא) וכל מיני פילוסופים מפוקפקים מחסידיו. אבל אידיאולוגיות וציטוטים לא מקימים מדינה, לכל היותר מקימים חשבון טוויטר מוצלח (ויש כמה מוצלחים בנוף הפוליטי הישראלי, אני חייב להודות שהטוויטר הפוליטי הישראלי בהחלט מבדר יותר ממקבילו ההולנדי, לפחות ממה שראיתי עד כה).

מה שנראה שאף אחד לא מעלה בדעתו, זה לעבור מאידיאולוגיה למעשה. איפה היצחק שמיר של היום שיבנה "מערכת ארגונית חיה" עם סניפים בשטח. התלוננתי כבר כמה פעמים בעבר על הערכת היתר של אנשים את הרשתות החברתיות – בדרך כלל אני עושה את זה במסגרת דיונים על "כמה נורא" זה שאנשים מצונזרים בטוויטר או בפייסבוק כי אלה "כיכר העיר החדשה" ואם מישהו מושתק שם אז איך הוא יוכל להביע את דעתו. פה אני בדרך כלל אומר שטוויטר ופייסבוק הם אכן "כיכר העיר החדשה" באותו האופן שאם תלכו לכיכר העיר המקומית שלכם ותתחילו ללהג על פוליטיקה אז למעט מאוד אנשים יהיה אכפת וסביר להניח שתשיגו פחות תוצאות מאשר אם תלכו למצוא תחביב ולהכיר חברים חדשים – והתיאור של שמיר משתלב עם זה מצוין. "מפלגה אינה נבנית על ריגושים בכיכרות העיר". זה היה נכון בכיכר העיר המקורית, וזה נכון בכיכר העיר האינטרנטית. למי שלא מאמין, שישאל את עצמו איך הטוויטר הישראלי כולו נדהם כל פעם מחדש מקיומם של מצביעי ישראל ביתנו.

הסיפור של שמיר הוא רק דוגמה אחת. אני לא מתמצא מאוד בפוליטיקה חרדית, אבל אני די בטוח שליהדות התורה יש בסיס קהילתי איתן שבנוי על הממסד הרבני והחצרות החסידיות, ולש"ס יש רשת חינוך משלה. אני מתמצא עוד פחות בפוליטיקה מוסלמית ישראלית, אבל משער שבסבירות די גבוהה גם לרע"ם יש בסיס דומה. מפלגות שבנויות על קשרים קהילתיים ומקומיים ולא על ציוצים ודיבורים, אלה המפלגות ששומרות על בסיס כוח איתן ולא פורחות ונובלות ממערכת בחירות אחת לשנייה.

ומפלגות זה רק צד אחד מהפוליטיקה. עוד יותר מצער שאין כמעט דיבור על פעילות מעבר לכנסת. כמה חופרים לנו במחנה הימין על הדיפ סטייט וכו' – נכון, אולי יש דברים שצריך לתקן בחקיקה או בפעולת ממשלה במנגנון הפקידות הממשלתית, אבל מכיוון שאף אחד לא מציע להעלים אותה לגמרי, היה כנראה מועיל יותר אם כמה מהימנים המודאגים האלה היו מעודדים את מאזיניהם ללמוד איזה מקצוע רלוונטי ולהפוך לפקידים ממשלתיים בעצמם – או להצטרף לפרקליטות, או להפוך לשופט, או לאיש תקשורת או אקדמיה ולקדם שם מדיניות שיותר הולמת את דעותיהם. בעולם השוק החופשי, הקרוב ללבי, יש בשנים האחרונות כמה דוברים רהוטים במיוחד, אבל קשה להתעלם מהעובדה שהם נוהגים להיות בעצמם אנשי תקשורת או אקדמיה, שיודעים להגיד למדינה מה לעשות כדי לשגשג אבל מתעלמים ממה שאדם פרטי יכול לעשות לאותה המטרה – להקים עסק. אם כל אותם הליברלים היו מקימים עסקים, אולי הם היו יכולים להיות משכנעים קצת יותר (בטח עם כל הכסף שהיה להם להשקיע בשכנוע הזה). בשמאל, בינתיים, מרוכזים בזכות הקדושה והמטופשת ביותר הזמינה לאדם בדמוקרטיה, זכות ההפגנה, והולכים לכלות את זמנם באיזו כיכר. סביר להניח שהם היו משיגים יותר אם הם היו הולכים לקנות דירה איפשהו מחוץ לתל־אביב ואולי לומדים להכיר כמה מה"אוכלוסיות המוחלשות" האלה שמתעקשות לא להצביע להם. אבל כל הדברים האלה קשים. לצייץ זה הרבה יותר קל.

חשוב לציין – יש כאלה שכן עושים דברים ממשיים, וכל הכבוד להם על כך. נשמע כאילו גופים כמו השומר החדש מימין או דרור ישראל משמאל, הם כן דוגמאות לכאלה שמדברים פחות ועושים יותר. אבל למרבה הצער, אלה דוגמאות נדירות יחסית. המערכת הפוליטית שלנו ברובה תקועה בדפוס חשיבה שרואה לא יותר משבוע קדימה, וזו לא בעיה שאפשר לתקן ברגע אחד, אם רק ביבי ילך או אם רק אלקין או רע"ם יחליטו להציל את ממשלת הימין. וזו גם הסיבה שאם אחזור יום אחד לכתוב באופן קבוע, זה כנראה לא יהיה על פוליטיקה מפלגתית. היא הפכה להיות משעממת מדי ופגומה מדי. התיקון צריך לקרות ברמה בסיסית יותר.

[1] למקרה שמישהו רצה להעיר – כן, אני מודע לכך שזה מתאר גם את המפלגה שברשומה הקודמת אמרתי שהיא המועדפת עליי. תמכתי בה בתור הפחות גרועה מבין החלופות, לא כי היא מוצלחת במיוחד בעיניי.

לקראת בחירות 2021

אמי ביקשה ממני הסבר מפורט לכך שאמרתי שלו הייתי בישראל בזמן הבחירות הייתי מצביע למפלגת ימינה (ולכך שבבחירות האחרונות שהצבעתי בהן בפועל, 2019א, הצבעתי לימין החדש), זאת למרות שבצעירותי, כמו כל הסביבה שגדלתי בה, נהגתי באופן די אוטומטי להצביע למרצ או מפלגות אחרות של "האנשים הטובים". החלטתי לפרסם את התשובה פה כי אולי עוד אנשים יתעניינו.

אני לא אכנס יותר מדי לדיון על למה הצבעתי שמאל בעבר ואיך זה השתנה – אפשר לכתוב על זה ספר שלם, אבל בגדול נראה לי שברוב המגזרים בארץ (וכנראה בעולם), דעות פוליטיות לא מגיעות מדיונים ענייניים ורציניים על מדיניות, אלא מגורמים חברתיים ושבטיים. כשהייתי נער היה ברור שמרצ והעבודה הם הטובים, מפגלת שינוי זה קביל בקושי, וכל דבר ימינה מזה זה מוקצה. לא שמישהו בהכרח אמר את זה במפורש, אבל זה פשוט מובלע בכל דיון על פוליטיקה. אם כל מה שמדברים עליו זה הדברים הרעים שעושים באגף אחד (ותמיד יש כאלה כי כל אחד עושה דברים רעים), ומתעלמים לחלוטין או מתרצים כל דבר רע של הצד השני, אז יוצרים רושם ברור של מי הטובים ומי הרעים.

כשגדלתי התחלתי להתעניין יותר בפרטים, זכיתי גם בשירות הצבאי שלי להכיר אנשים ממגזרים שונים, ובסופו של דבר למדתי שפות והסתובבתי בעולם וקיבלתי כל מיני נקודות מבט חדשות על מה שקורה, זה איפשר לי לנהל עם עצמי דיון ענייני יותר ובסופו של דבר להחליט שלו הייתי עכשיו בישראל, הייתי מצביע למפלגת ימינה. הסיבות לזה גם הן יכולות למלא ספר שלם, אבל על קצה המזלג:

ביטחון ואסטרטגיה

רוב הדיון הציבורי סביב הנושא הביטחוני מתרכז בשאלה איך צריך להיראות (אם בכלל) פתרון הסכסוך. האם יו"ש צריך להפוך לחלק ממדינה פלסטינית, או חלק מישראל, או משהו באמצע. לדעתי זו שאלה חשובה, אבל פחות ממה שנהוג לייחס לה. לדעתי כל אחת מהאפשרויות האלה תהיה אתגר גדול, אף אחת מהן לא תביא אוטומטית לא אסון ולא הצלחה. אם מקימים מדינה פלסטינית, יהיה אתגר גדול בשמירה על ביטחון המדינה מול מה שבלי הרבה ספק יהיה, לפחות בטווח הקצר והבינוני, מדינת טרור במרחק קסאם מנתב"ג. אם מתכננים לספח את יו"ש יום אחד יהיה אתגר גדול בהתמודדות עם המיעוט הערבי שיהפוך להיות גדול הרבה יותר, ומדינות עם מיעוטים בגודל הזה נוטות להיות פחות יציבות, אפשר להסתכל במיוחד על הדוגמה הלבנונית. אם מתכננים לעשות משהו באמצע (סיפוח חלקי, תוכנית האמירויות, או פשוט גרירת רגליים והשארת המצב הקיים לנצח), יהיה קצת משני האתגרים הנ"ל, פלוס המשך האתגר לשמור על מעמדה הבינלאומי של ישראל. בכל אחת מהאפשרויות האלה האתגרים הם לא פשוטים, אבל גם לא בלתי אפשריים.

וזה מביא אותנו לשאלה כמה אנחנו מוכנים להתמודד עם אתגרים. לצערי, הפוליטיקאים שמקדמים את אסטרטגיית הקמת המדינה הפלסטינאית, נראים לי חסרי כל עניין בהתמודדות עם האתגרים האלה. הגישה של אנשים כמו ניצן הורוביץ או מירב מיכאלי היא סלידה אוטומטית מכל ניסיון של המדינה לשמור על ביטחונה. אנשים שמריעים לממשלות אירופאיות או לבית הדין בהאג שמגנה את ישראל על צוק איתן הם לא אנשים שאני סומך עליהם להתמודד עם אתגר גדול הרבה יותר של ה"צוק איתן" שנצטרך במדינה הפלסטינאית ביו"ש, ואין ספק שנצטרך כאלה אם תקום מדינה כזאת. עקרונית, אולי (לצורך הדיון) הייתי מעדיף נצים ביטחוניים שיקדמו אסטרטגיית התנתקות מיו"ש. אבל אין כאלה. אם אני צריך לבחור בין אנשים שיילחמו למען ביטחון המדינה ולא מוכנים לסגת מיו"ש, לבין אנשים שרוצים לסגת מיו"ש והפתרון שלהם לכל בעיה ביטחונית הוא לוותר על עוד משהו ולקוות ש"הקהילה הבינלאומית" תציל אותם – אני נאלץ לבחור בראשונים.

באופן כללי, זה תוצאה של תהליך מצער שעבר על ישראל בעשורים האחרונים, של מה שבעיני הוא פשיטת רגל מוחלטת של ישראל החילונית. בישראל החילונית כיום, פרט לקומץ קטנטן של יוצאי דופן, אין בן־גוריון, אין יגאל אלון, אין א.ד. גורדון ואין יצחק טבנקין. אין אפילו יצחק רבין. ישראל החילונית של היום, כפי שאני רואה מחבריי, מהתרבות הפופולרית ומנבחרי הציבור המובילים באוכלוסייה הזאת, היא חברה שחיה עם רגל אחת באירופה או אמריקה, לא מבינה ערבית (מטאפורית ומילולית), וחושבת שביטחון ומלחמה הם נושאים "מלוכלכים" שצריך להימנע מהם ולתת לאיזו קהילה בינלאומית מדומיינת לטפל בהם. אם אני צריך לבחור מגזר שישמור על ביטחון המדינה, לצערי אני מהמר על הציונות הדתית, אפילו שאני לא ממש מזדהה איתה באופן כללי. זו אחת הסיבות שאני לא חי בישראל ולא בטוח מה דעתי על לחזור לישראל בעתיד.

מההתרשמות שלי, הרבה מהאנשים שתומכים בהקמת מדינה פלסטינית כפתרון לסכסוך עושים את זה לא כי זו אפשרות עדיפה אסטרטגית, אלא כי מרוב הפחדות נגד כל אפשרות אחרת הם בכלל לא מוכנים לשקול אפשרויות אחרות. ככה אני הייתי לפני 10-15 שנים. אז התחלתי להסתובב בעולם, למדתי כל מיני שפות, והחכמתי קצת. ההפחדות על הקהילה הבינלאומית שתכעס עלינו לא רלוונטיות כי אין שום דבר כזה קהילה בינלאומית, והארגונים הבינלאומיים שלפעמים מצביעים עליהם הם קיני צביעות ופוליטיקה שיש להם מעט מאוד עניין במה שישראל עושה בפועל. רוב הגורמים שם אוהבים או שונאים את ישראל בהתאם לצורכיהם, וימשיכו לאהוב או לשנוא בלי קשר למה שישראל תעשה. דעת הקהל הבינלאומית, מצידה, מתעניינת בישראל בערך כמו שהישראלי הממוצע מתעניין בדקויות הסכסוכים הפוליטיים הפנימיים באיטליה או בתאילנד. מקריאת עיתון הארץ וכו' אפשר לדמיין שכל בניית שכונה במזרח ירושלים מעוררת איזה מין גל זעם ברחבי העולם. האמת היא שברוב מכריע ממדינות העולם אין לאף אחד שום מושג מה זה מזרח ירושלים, מה זה יו"ש, מה זה הקו הירוק, ובקושי יודעים מה זה ישראל. אם כותרות העיתונים יציגו את זה עם תמונה מפחידה וצקצוקים בלשון, הם יחשבו שישראל מבצעת פשע נורא. אם כותרות העיתונים יציגו את זה ככלום, הם יחשבו שלא קרה כלום.

עוד הפחדה היא מאיך שאנחנו מאבדים את הגורמים המתונים מקרב הפלסטינים או הערבים או משהו בסגנון. אני עדיין לא דובר ערבית מושלמת, אבל למדתי מספיק בשביל לקרוא עיתונים פלסטיניים ולהבין שאין שום גורמים מתונים בעלי רלוונטיות כלשהי בחברה הזאת. המטרה של כל גורם בעל רלוונטיות כלשהי שם היא מקסימום העלמה של ישראל, וכל שיקול אחר הוא שולי. בעולם הערבי הכללי, בינתיים, אני מתרשם שהאדם הממוצע מתעניין בישראל הרבה פחות ממה שנהוג לחשוב. אם זה היה הרושם שלי עוד קודם, אז הסכמי אברהם הבהירו את זה מעבר לכל ספק. מעבר לזה, ההפחדה הזאת גם כוללת את ההנחה המובלעת ש"הפלסטינים" רק רוצים מדינה פלסטינים ואחרת הם יכעסו. האמת היא שאין שום דרך לדעת מה רוצים אנשים שחיים תחת דיקטטורה, שבה אנשים עם הדעות הלא נכונות יכולים למצוא את עצמם עם כדור בראש. מבחינת זכויות הפרט, אין שום ספק שמדינה פלסטינית תהיה הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לפלסטינים כפרטים.

בקיצור, אני לא בהכרח חושב שימינה יפתרו את הסכסוך או יצילו את בטחון ישראל, אבל אני ממש לא מתרשם מההפחדות של מי שחושב שכל התנחלות היא סוף החלום הציוני. אני מוכן לשקול כל מפלגה שלא מתנגדת אוטומטית לכל פעולה למען ביטחון ישראל (קו הגבול בעיני עובר בין מפלגת העבודה ליש עתיד – עבודה ושמאלה ממנה מבחינתי הן התאבדות לאומית, יש עתיד וימינה ממנה מבחינתי באות בחשבון). עם עדיפות למי שנראה שייקח את הביטחון כמה שיותר ברצינות.

כלכלה

יש קלישאה שאומרת "מי שלא סוציאליסט עד גיל 20 אין לו לב, מי שלא שמרן (כלכלית) עד גיל 30 אין לו שכל". במקרה שלי זה בהחלט היה נכון. בתור נער נראו לי מאוד מעוררות השראה הסיסמאות על צדק חברתי וזכויות כאלה ואחרות. אז גדלתי קצת והבנתי שכסף לא צומח על העצים. העובדה החשובה ביותר לדעתי במדיניות כלכלית, ואיכשהו נראה שפוליטיקאים כמעט מכל המפלגות בוחרים להתעלם ממנה, היא שלממשלה (בגדול) אין כסף. הממשלה לא עובדת ולא מנהלת עסק. מה שהממשלה יכולה לעשות זה לקחת משאבים מחלק מהאזרחים ולתת לאזרחים אחרים (או יותר גרוע, לבזבז אותם באופן שפשוט משמיד את הערך שלהם). זה לא אומר שמדינת רווחה היא בהכרח דבר רע, אבל שכל החלטה כלכלית צריכה להתבסס על המציאות הכלכלית. הכי קל להיות פוליטיקאי "לוחם" שמבטיח לתת כסף לזקנים, ולניצולי השואה, ולמובטלים, ולעניים, ולמי לא. אבל לפוליטיקאים האלה אין באמת כסף לתת. כשהם "נותנים" כסף למישהו זה אומר שהם לוקחים אותו מאנשים שעובדים קשה ומייצרים דברים. וזה עוד סביר; לקחת הרבה כסף מאנשים שעובדים קשה ומייצרים דברים זה מודל שעובד טוב במדינות צפון אירופה, כמו מדינת מגוריי הולנד; הבעיה היא כשלא רק לוקחים מהם כסף, אלא מגבילים אותם, מטרידים אותם ומאיימים עליהם עם אינספור חוקים מטופשים שנשמעים טוב ל"הגנת הצרכן" או "הגנת העובד" או כל מיני מטרות נחמדות אחרות, ומשמעותן שהקמת עסק בישראל היא משימה מתסכלת ומסוכנת, בטח בהשוואה להולנד. ובלי אנשים שמקימים עסקים ומייצרים עושר, אין רווחה לאף אחד ובטח שאין מה לחלק לזקנים ולניצולי השואה וכו'. בשנים האחרונות אני מתחיל להתעניין בנושא הזה יותר ויותר, ואני שומע דברים מצמררים לגבי כמה קשה לנהל עסק בישראל וכמה בירוקרטיות ממשלתיות מעלות פה את יוקר המחיה. יכול לספק דוגמאות למי שלא מכיר.

ה"חברתיות" המדומיינת הזאת קיימת כמעט בכל המפלגות בישראל, שמאל ימין ומרכז, אבל בשנים האחרונות יש קצת התעוררות ליברלית ומפלגת ימינה היא כנראה המובילה בה. מפלגת "תקווה חדשה" עדיין לא ממש ברורה, בינתיים נראה שהם גייסו כמה שמות ליברליים רציניים אבל נראה שהם די נדחקים הצידה. גם לליכוד יש כמה גורמים ליברליים טובים בספסלים האחוריים אבל בראש עדיין שולט הפופוליזם ה"חברתי". מפלגות המרכז לא ממש מבטיחות – עברנו מכחלון שהגאווה הגדולה שלו הייתה כמה כספי ציבור הוא בזבז, המשכנו לכחול לבן שהתחילו עם יו"ר ההסתדרות וכיום מככב שם אלון שוסטר שמצהיר במפורש כמה הוא סולד משוק חופשי; יש עתיד יחסית יותר סבירה אבל לא מציגים איזשהו רצון לשינוי משמעותי. על השמאל אין צורך להכביר מילים. דווקא הרבה מהליברליזציה של שנות התשעים בישראל, למיטב ידיעתי, הגיעה מאנשי מפלגת העבודה כמו יצחק רבין וחיים רמון; אבל מפלגת העבודה כיום, שלא לדבר על מפלגת מרצ, הן מפלגות שרוצות תמיד יותר הוצאות ויותר רגולציה.

קשה לתאר כמה שהנושא הזה חשוב בעיניי. גם בהקשר הביטחוני, לדעתי ביטחון ישראל מגיע בראש ובראשונה מכלכלת ישראל. הכלכלה חשובה לא (רק) בשביל רמת החיים שלנו, אלא בשביל החיים עצמם. מי שיש לו כסף יכול להשקיע בביטחון ויכול להשקיע בחיזוק מעמדו הבינלאומי.

משפט וחוקה

זה נושא קצת מסוכן כי קל מאוד להישמע פה כאילו אני מקדם תאוריות קונספירציה ביביסטיות. אני לא תומך בחוק צרפתי ולא רוצה שביבי יהיה ראש ממשלה לנצח, אבל זה לא משנה את העובדה שיש דברים שהביביסטים צודקים בהם לגבי מערכת המשפט. משפטי נתניהו נראים לי מופרכים וכמוהם הרבה רדיפות משפטיות אחרות נגד פוליטיקאים שהסתיימו בכלום; אבל אלה נושאים שממילא לא מעניינים אותי מספיק בשביל להתעמק בהם. אני מוכן לשמוע טיעוני נגד אם מישהו רוצה להסביר לי איך שטות כמו "סיקור חיובי" לראש הממשלה המושמץ ללא הפסקה הזה זו עברה פלילית שלו. מה שיותר מעניין אותי זה נושאים תיאורטיים וארוכי טווח יותר.

בדמוקרטיה יש איזון עדין בין נבחרי ציבור לבין מערכת המשפט. יש כל מיני דעות האם צריך למשוך יותר לכאן או יותר לכאן, אבל העיקרון המנחה החשוב ביותר, לפחות מבחינתי, הוא שבאמצע צריך לעמוד החוק, הכתוב והיבש. אחרת בכלל לא משנה למי אנחנו מצביעים, אם ממילא קבוצת אנשים לא נבחרים הם אלה שמחליטים פה. בישראל התפתחה תופעה שבמסגרתה מערכת המשפט פועלת בלי לחכות לחוק – גם במה שמכונה "אקטיביזם שיפוטי", עם כל שיקולי ה"מידתיות" ו"האדם הסביר" שמאפשרים לשופטים לפסוק מה שבא להם בלי להתייחס למה שכתוב בחוק (פסילת חוקים על פי "חוקה" שלא קיימת בישראל, הטקס הקבוע של פסילת מועמדים לכנסת ואז פסילת הפסילה, סאגת יו"ר הכנסת אחרי בחירות 2019 וכו'), ואולי המובהק ביותר – סוגיית היועצים המשפטיים, שבמקום לייעץ הם מסוגלים פשוט לקבוע לבוסים שלהם מה לעשות. למי שרוצה עוד פרטים אני ממליץ בחום על השיחה בין יאיר לפיד ודניאל פרידמן כאן. מבחינתי, בלי שום קשר לביבי או לא ביבי, צריך לוודא שמערכת המשפט הישראלית נשארת כפופה לחוק. ימינה וסמוטריץ' נראים נחושים לעשות את זה, יאיר לפיד נראה שרוצה לעשות את זה אבל רק אחרי שיעיפו את ביבי, הליכוד נראה שרוצה לעשות את זה רק עד שזה לא יהיה יותר חשוב לביבי. כל שאר המפלגות נראה שמעדיפות לחזק את המצב הקיים.

פוליטיקה

עם מערכת בחירות רביעית בשנתיים, ישראל נמצאת במשבר פוליטי ולא נראה שיש רצון חזק איפשהו לפתור אותו. המשבר נובע מחוסר מוכנות של מפלגות שונות להתפשר ולשתף פעולה זו עם זו, ונראה שהמצביעים והפרשנים מכל הצדדים רק מעודדים ומתגמלים אותן על זה. אני לא רוצה לתגמל את ההתנהגות ההרסנית הזאת, וסולד מכל מפלגה שמתגאה ברשימת המפלגות או הפוליטיקאים שהיא מחרימה או "לא תשב" איתם כאילו אנחנו בגנון. הרשימה הארוכה של אנשים שלא יישבו עם ביבי, לא יישבו עם החרדים, לא יישבו עם הערבים, מה שלא יהיה. ישראל היא מדינה מורכבת, יש בה אנשים עם כל מיני דעות מאוד שונות זו מזו, ואם הם לא ימצאו דרך להתמודד עם זה, להתפשר ולשתף פעולה, זה ייגמר באסון. ימינה היא אחת המפלגות הכי פחות מחרימות ואני מכבד את זה. צל"ש גם לכחול לבן שאיפשרו את היציאה מהמשבר הקודם, לפחות לטווח קצר. רוב שאר המפלגות לא מעוררות אופטימיות.

נסתפק בזה לבינתיים, זה כאמור רק על קצה המזלג, אשמח לפרט על נושאים מסוימים בהתאם לבקשות הקהל.

עוברים לעולם טוב יותר

זהו – אחרי כמה שנים נחמדות, הגיע הזמן להמשיך לשלב הבא. אני לא בטוח עדיין מה השלב הזה עומד להיות, אבל הבלוג בבירור מיצה את עצמו.

התחלתי את הבלוג הזה במטרה לחלוק עם אחרים כמה מהדברים המעניינים שאני קורא ושומע. אני אוהב ללמוד על העולם, לקרוא חדשות מכל מיני מקומות, ואני תמיד נתקל בדברים שנראים לי רלוונטיים ומעניינים לשיח הציבורי הישראלי. ככל שחלפו השנים, הדברים שאני נתקל בהם הולכים והופכים (לטעמי) מעניינים יותר, אבל הרעיון שהבלוג הזה יעזור לפתח עליהם שיחה בעברית הולך ומתבהר כלא מעשי. במקביל, יש לי יותר ויותר דברים מעניינים לעשות מחוץ לוורדפרס, ובהתאם פחות זמן להשקיע בכתיבה לאנשים המעטים שמתעניינים.

אז מה בכל זאת יכול להיות השלב הבא? אחד הדברים החשובים שלמדתי מהחוויה הזאת, היא המגבלות של פורום חד־צדדי כמו בלוג. אולי יום אחד אנסה להקים איזשהו פורום, או קבוצת דיונים, או משהו בסגנון, שבו לא רק אני מדבר ואחרים מגיבים, אלא דיונים מתקיימים בין אנשים שרוצים לנהל דיונים רציניים אחד עם השני. כתיבה פרטית שלי אני כנראה אעביר למאמצים לפרסם ספר יום אחד. אולי אכתוב עדיין מדי פעם איזה מאמר ל"מידה" או אתרים אחרים. האתר הזה בינתיים יישאר למקרה שיהיה לי משהו להכריז. אבל כתיבה כללית על העולם לא סביר שעוד תהיה פה.

אני רוצה להודות תודה ענקית לכל הקוראים והמגיבים שהשתתפו פה. כל אלה שכתבו תגובות רציניות ותורמות, וגם אלה השקטים שנהנו ופירגנו בלי הרבה מילים – את כולכם אני מזמין לכתוב לי אישית בדואר אלקטרוני, אם יש לכם עוד משהו להגיד, אם אתם רוצים עדכונים בפרויקטים עתידיים שלי, או אם סתם בא לכם להתדיין על פוליטיקה עולמית, תיאוריות כלכליות, עולם התוכנה או כל דבר אחר.

נתראה בעתיד!

קץ ההיסטוריה הבלגית

מאמר של פרופסור בלגי (פלמי) למדעי המדינה התפרסם לא מזמן, עם הכותרת "קץ ההיסטוריה הבלגית נראה באופק". התפרקות ממלכת בלגיה, מדינה דו־לאומית שמורכבת מהולנדים (פלמים) וצרפתים (ולונים) שלא סובלים אלה את אלה, זה מהנושאים האלה שנמצאים ברקע כל־כך הרבה זמן שאפשר די בקלות לחשוב שאלה דיבורי סרק, שום דבר רציני לא יקרה. מצד שני, זה שתהליך מתרחש בקצב צב לא אומר בהכרח שהוא לא יתקדם. מה שלום המגעים להקמת קואליציה בבלגיה?

בינתיים עברו שמונה חודשים מאז הבחירות האחרונות ואין עדיין ממשלה, ולמעשה זה כבר יותר משנה תחת ממשלת מעבר כי הממשלה הקודמת התפרקה כבר בסוף 2018 אחרי שמפלגת הברית הפלמית החדשה, מפלגה לאומנית־פלמית עם נטייה לימין, פרשה מהממשלה במחאה על קבלת מתווה מרקש של האו"ם (מסמך שלא ברור מה משמעותו החוקית, אבל בגדול מעודד הגירה נרחבת לאירופה). נכון שזו לא הפעם הראשונה שזה קורה, בלגיה היא ממילא שיאנית מבין דמוקרטיות העולם בזמן שלוקח להקים ממשלה (541 ימים לקח אחרי בחירות 2010). אבל קשה להגיד שזה מצב בריא לדמוקרטיה (הערה גם לישראל), וקשה לדעת אם תמיד יצליחו לצאת מזה בסוף.

הבחירות האחרונות היו חיזוק משמעותי לשתי המפלגות הלאומניות הפלמיות – הברית הפלמית החדשה, המתונה יותר, אומנם איבדה כמה מושבים אבל נשארה המפלגה הגדולה ביותר במדינה. הכותרת הגדולה של הבחירות הייתה מפלגת פלאמס בלאנג (משהו כמו "האינטרס הפלמי"), שקפצה משלושה מושבים ל 18 והפכה להיות המפלגה השנייה בגודלה לא רק בפלנדריה אלא בבלגיה בכלל. מצב שבו שתי המפלגות הגדולות ביותר במדינה הן מפלגות שלא רוצות שהמדינה תהיה בכלל קיימת הוא מצב מעניין, בלשון המעטה.

מה שמקשה עוד יותר על המצב הוא העובדה שההבדלים בין שני הצדדים הם לא רק לאומיים, אלא גם פוליטיים. פלנדריה, אם נסתכל עליה כארץ בפני עצמה, היא אולי הארץ הימנית ביותר במערב אירופה. ולוניה לעומת זאת, במיטב המסורת הצרפתית, רק הולכת יותר ויותר לכיוון הסוציאליזם. השמרנים הפלמים והסוציאליסטים הוולונים יותר ויותר סולדים אלה מאלה; ובהתאם, הופך להיות יותר ויותר קשה להקים ממשלה.

כרגע, מכיוון שהסוציאליסטים נראים די נחושים לא לשבת בממשלה עם אף אחת משתי המפלגות הפלמיות המובילות, נראה שהאפשרות הסבירה ביותר היא ממשלת "כולם חוץ מהלאומנים הפלמים והקומוניסטים", אבל גם זה יהיה אתגר רציני. ממשלה בלגית בדרך כלל אמורה לכלול לא רק רוב בפרלמנט הכללי, אלא גם רוב וולוני ורוב פלמי. בלי שתי המפלגות הגדולות, זו תהיה ממשלה צרפתית באופן מובהק. ואם זה יעבוד בינתיים, איך זה ישפיע על ההצבעה הפלמית בבחירות הבאות? אם הלאומנים רק יתחזקו, איך תיראה הקמת הממשלה הבאה? מחבר המאמר מתאר את המלכוד – הקיטוב ההולך וגובר מאלץ לשקול שינויי חוקה, אבל אותו הקיטוב גם מונע כל אפשרות לשיתוף פעולה שיאפשר שינויים כאלה. להערכתו, גם אם תקום ממשלה, את בחירות 2024 המדינה כבר לא תשרוד.

ההולנדים המאופקים פועלים לאט ובשיטתיות, זו לא האווירה הים־תיכונית בקטלוניה (אם כי גם שם זזים די לאט). גם אם בכל שנה כותבים על כמה הממלכה הבלגית עומדת להתפרק וזה אף פעם לא קורה, ייתכן שזה פשוט מתקדם לאט ובזהירות, אבל עדיין מתקדם.

הבחירות בטאיואן – ממשיכים להיות טאיואנים

הכותרות (הדי מעטות ממילא) על הבחירות בטאיואן מדברות על ניצחון גדול למחנה האנטי-סיני, ועל המסר לממשלת סין לשכוח מאיחוד. זה במידה מסוימת נכון, אבל קצת פחות דרמטי ממה שזה נשמע. בסך הכול הממשלה והפרלמנט נשארים די דומים למה שהם היו לפני הבחירות, התוצאה הייתה די דומה למה שחזו הסקרים, וממילא היחסים עם סין הם לא השיקול היחיד בבחירות שם. ההישג העיקרי הוא שממשלת המִינְגִ'ינְדַּנְג הצליחה לשמור על כוחה למרות מה שנראה כמו קאמבק של הגּווֹמִינְדַּנְג בבחירות המקומיות לפני שנתיים. כמה מחשבות:

– קודם כל, אין ספק שלמהומות בהונג קונג היה חלק גדול בתוצאה הזאת. מאז שהן התחילו הגוומינדנג הייתה במגמת ירידה הדרגתית. אין הרבה ביקוש בטאיואן לאיחוד עם סין.
– משהו ששמעתי הרבה בבחירות האלה היה המהפך התרבותי בין שתי המפלגות. עלייתו של הָאן גווֹ-אוּ בפוליטיקה הטאיואנית עד לרמת מועמד הגוומינדנג לנשיאות נראית כמו ניסיון לרכוב על איזשהו גל בינלאומי של מנהיגים "עממיים", בוטים וקצת וולגריים כמו טראמפ, דוטרטה, בולסונרו ואחרים. נראה שההימור כשל במקרה הזה, והמתינות והממלכתיות של צָאי יִינְג-וּון ניצחה. יש פה מהפך כי היסטורית הגוומינדנג הייתה מפלגת האליטות המשכילות, והמינג'ינדנג הייתה מפלגת ה"צ'חצ'חים" הכפריים דוברי הטאיואנית (מול המנדרינית ה"מכובדת" של האליטות). כבר הרבה שנים שמתקדם תהליך של שדרוג השפה הטאיואנית לשפה שלא מתביישים לדבר בה גם בדיונים מכובדים ונאומים פוליטיים, והתדמית הלא-משהו של דובריה הולכת ומשתפרת.
– אמרתי בעבר ואני עדיין חושב ששיטת בחירות יחסית כמו בישראל היא הטובה ביותר, אבל אין ספק ששיטת בחירות אזורית עם מועמד אחד מנצח מכל אזור בחירה היא הכיפית ביותר לצפייה. בטאיואן, אגב, יש שילוב של השתיים, שממחיש את ההשפעות של כל שיטה – במחוזות הבחירה נבחרו כמעט רק מועמדים משתי המפלגות המובילות (רק אחד ממפלגה קטנה ועוד קומץ עצמאיים), והבחירות היחסיות לעומת זאת נראו כמו בחירות רב-מפלגתיות רגילות, ארבע מפלגות נכנסו לפרלמנט.
– די הרבה נשים נבחרו, ועד כמה שאני רואה אין בטאיואן לא שיריונים ולא הקלות. גם די נפוץ שם לשמוע התנסחויות שבמדינות מערביות היו כנראה נתפסות כמעליבות או "מחפיצות", כמעט כל מועמדת צעירה זוכה לכותרות בסגנון "הבחורה היפה שמתמודדת על מחוז פלוני", ולא נראה שכל זה מקשה עליהם לכבד את הפוליטיקאיות שלהם. טאיואן נשארת, למיטב ידיעתי, המדינה היחידה במזרח יבשת אסיה (אולי אפילו היחידה ממזרח לישראל) שהונהגה על-ידי מנהיגה נבחרת שאיננה קרובת משפחה של מנהיג גבר מהעבר.
– באופן כללי, מול מצב הרוח הדי עגום של הדמוקרטיה במערב, וכישלון הדמוקרטיה ברוב העולם שמחוץ למערב, הדמוקרטיה הטאיואנית נראית מוצלחת ואופטימית. לפעם הבאה שמישהו יטען שדמוקרטיה היא חלק מהתרבות המערבית, והתרבות הסינית היא קונפורמיסטית או לא-אינדיבידואליסטית מדי בשביל דמוקרטיה.

המפץ הפוליטי הגדול בהולנד מתבסס

אם הציוץ הזה שלהם מדויק, נראה שמפלגת הפורום למען הדמוקרטיה בהולנד הגיעו להישג מדהים – פחות מארבע שנים אחרי שהוקמה כמפלגה, הם עכשיו המפלגה הגדולה ביותר בהולנד מבחינת מספר החברים בה. לא המצביעים, החברים – הישג לא שגרתי למפלגות חדשות בימינו. ומדובר על מפלגה שקמה מאפס, לא פיצול של מפלגה קיימת ולא מפלגה ותיקה שפתאום התעוררה.

https://mobile.twitter.com/thierrybaudet/status/12128470240701071

כשהוקמה המפלגה, במבט מבחוץ היו כל הסיבות לחשוב שזו תהיה מפלגת-אופנה שסובבת סביב מנהיג כריזמטי כמו לא מעט מפלגות שאנחנו מכירים מההיסטוריה בישראל, וגם בהולנד. תיירי בודה הוא מנהיג עם כריזמה וביטחון עצמי בכמויות, אבל מתחיל להסתמן יותר ויותר שמדובר פה על מפלגה אמיתית, ולא רק על איש אחד. מפלגות איש אחד בדרך כלל מצליחות יותר בגיוס מצביעים, לא חברים.

לאן זה עומד להוביל? נכון לעכשיו המפלגה הולכת בכל הכוח על שלושה עקרונות. קודם כל התנגדות לכל מה שקשור לפוליטיקת האקלים – העלאות מיסים, רגולציות על עסקים, בנייה וחקלאות, בהולנד אקלים זה מרכז השיח הפוליטי, ובודה הולך בכל הכוח על זווית "האקלים די בסדר, וגם אם לא אז אין שום טעם להקריב את הכלכלה על ניסיונות חסרי סיכוי לתקן אותו". הנושא השני הוא ההגירה שאתם כנראה מכירים טוב משאר מדינות מערב אירופה, והשלישי – קריאה מובהקת לנקסיט, פרישת הולנד מהאיחוד האירופי.

כל העמדות האלה לא הופכות אותם לאהודים מדי בממסד הפוליטי והתקשורתי בהולנד, אבל עם קצב הגדילה הזה לא בטוח שיהיה אפשר להתעלם מהם עוד הרבה זמן. הסקרים הנוכחיים צופים להם כמעט עשרים מנדטים (מתוך 150), ועוד מספר דומה למפלגת החירות של חירט וילדרס, ששותפה להם בהרבה תחומים. כולל, אגב, באהדה מובהקת לישראל. אם המגמה הזאת תמשיך, יהיה מעניין לראות מה יקרה בבחירות 2021.

ברזיל היא המערב, ובולסונרו מנהיג העולם החופשי?

(הכותרת פרובוקטיבית בכוונה, אל תסיקו ממנה מסקנות)

ראיתי לא מזמן סרט תיעודי ברזילאי בשם "1964: ברזיל בין רובים וספרים", סרט שנוי־במחלוקת שמתואר בדרך־כלל כ"תומך הדיקטטורה הצבאית". אל הסרט הגעתי דרך ציוץ של אדוארדו בולסונרו (הבן של) שתיאר אותו בתור "הסרט שהשמאל הכי היה רוצה לאסור בברזיל". נשמע מבטיח.

הסרט במידה מסוימת (או במידה רבה) אכן תומך בדיקטטורה הצבאית, אבל התיאור הזה לא ממש נותן את התמונה המלאה. לא תמצאו שם שבחים למיליטריזם, לערכים מסורתיים, לדת הקתולית, למנהיגים כאלה ואחרים, או לכל אידיאולוגיה ימנית שמרנית אחרת, שלא לדבר על פשיסטית. לסרט יש מטרה אחת מובהקת – להציב את הדיקטטורה הצבאית בהקשר היסטורי כחלק מהמלחמה הקרה. הדיקטטורה, לפי יוצרי הסרט, לא באה בפני עצמה כדי לקדם איזושהי אידיאולוגיה ימנית במיוחד; הדיקטטורה הייתה מכה מקדימה שבאה למנוע מהפיכה קומוניסטית. הנשיא דאז ז'וּאָאוּ גּוּלָאר, לפי הטענה, זמם ביחד עם גיסו הפוליטיקאי לֵאוֹנֵל בְּרִיזוֹלָה לקדם מהפיכה בסגנון קובני, בשיתוף המפלגה הקומוניסטית הברזילאית והשירותים החשאיים של שלל מדינות קומוניסטיות (בסרט יש נוכחות בולטת למרואיינים פולנים וצ'כים שמדברים על ארכיונים שנפתחו לציבור בצ'כיה אחרי נפילת הקומוניזם). הגנרלים בסך הכול עשו מה שצריך כדי למנוע את זה, והדיכוי שהם הפעילו היה כלי מצער ולפעמים פסול, אבל מטרתו הייתה להציל את המדינה מאפשרות גרועה הרבה יותר. אני לא מכיר מספיק את ההיסטוריה כדי לשפוט עד כמה זה נכון; מה שמעניין פה מבחינתי זה מה אפשר ללמוד מזה על הימין הברזילאי כיום.

אחרי בחירת טראמפ לנשיאות ארצות־הברית, מאמר מערכת בדר שפיגל תהה אם הגיע הזמן להתחיל לראות באנגלה מרקל את "מנהיגת העולם החופשי", כי נשיא ארצות־הברית כבר לא ממלא את התפקיד הזה. מעבר לחוסר הענווה בפרשן גרמני שחושב שהמדינה שלו, מדינה שלכל הדעות לא הייתה מסוגלת להגן על עצמה מאיום מינימלי בלי מטריית ההגנה האמריקאית, היא חשובה כל־כך שמגיעה לה "הנהגת העולם החופשי", נראה לי שזה מבטא גישה מוזרה לרעיון העולם החופשי.

הביטוי "העולם החופשי", למיטב ידיעתי, היה רלוונטי ונפוץ בעיקר בתקופת המלחמה הקרה. חלקים משמעותיים מהעולם חיו תחת דיקטטורה טוטליטריסטית, וחלקים אחרים התנגדו לזה וראו בעצמם את "העולם החופשי" בניגוד לזה. העולם החופשי הוא לא האידיליה הרב־תרבותית ושוחרת־השלום שרואים פרשני דר שפיגל במדינה שלהם. העולם החופשי הוא מקום קשה ואגרסיבי, שנלחם למען החירות שלו ומשלם בדמם של בניו. המלחמה הקרה אומנם נקראת "קרה", אבל בשוליה היא הייתה חמה ואלימה. כשמדברים על "מנהיג העולם החופשי" מדברים על רונלד רייגן – לא על קלינטון, לא על אובמה, לא על בוש, ובטח לא על מרקל.

נחזור לברזיל. כשנבחר ז'איר מסיאס בולסונרו לנשיאות, הגיעו אינסוף השוואות לטראמפ, ולא קשה להבין למה. שניהם טיפוסים די וולגריים, עשירים אבל מתחברים היטב למעמדות הנמוכים, ובעיקר ללבנים מביניהם. שניהם הגיעו כאאוטסיידרים במידה כזו או אחרת (בולסונרו בניגוד לטראמפ היה פוליטיקאי ותיק, אבל לא ממש במרכז הבמה), רכבו על גל אנטי־ממסדי, ומתאפיינים בשנאה הדדית אינסופית מול התקשורת ושאר מנגנוני "דיפ סטייט" להגדרתם. שניהם נתפסים בצדק או שלא (כנראה בצדק) כבעלי ערכי מוסר לא מרשימים, ושניהם משתפים קצת יותר מדי את המשפחה בענייני הנשיאות שלהם. הרבה דמיון יש, אבל כשמסתכלים יותר בפרטים, יש גם הרבה הבדל.

אפשר לאהוב או לשנוא את טראמפ; אפשר לאהוב או לשנוא את רייגן; מה שבטוח, שניהם מייצגים "ימין" שונה לחלוטין. בדבר אחד צדקו הצקצקנים מדר שפיגל – קשה לראות בטראמפ "מנהיג העולם החופשי". טראמפ מייצג פופוליזם בלתי־אידיאולוגי; הוא מדבר על איך עושים טוב לאמריקה ולאמריקאים, ולא מתעניין בעולם יותר מדי. ובולסונרו? זה סיפור שונה לגמרי. בולסונרו עצמו, והאנשים שמקיפים אותו, מייצגים אידיאולוגיה קשיחה ומובהקת, ונתמכים על־ידי שלל ארגוני תקשורת וחברה אזרחית, הרבה מהם חדשים מהשנים האחרונות; והאידיאולוגיה הזאת היא הדבר הקרוב ביותר שיש בעולם כיום לרונלד רייגן ומלחמתו בקומוניזם. אפשר לטעון שהם מושחתים, משקרים או טועים; אבל מבחינת הרטוריקה שלהם, אני לא מכיר עוד מדינה בעולם שמנהיגיה מתבטאים בכזאת חריפות בעד חופש הפרט והשוק החופשי, ונגד הסוציאליזם.

עוד לפני הניצחון בבחירות, הרבה גבות הורמו כשבולסונרו הציג את שר האוצר המיועד שלו, הכלכלן פאולו גדס שנחשב שוק־חופשיסט קיצוני (גבות הורמו בין השאר כי בולסונרו נודע לאורך רוב הקריירה שלו כ"חברתי" בהעדפותיו הכלכליות). עם הקמת הממשלה, למדנו להכיר עוד כמה דמויות צבעוניות. שר החוץ אֶרְנֶסְטוֹ אָרַאוּז'וֹ התחיל את כהונתו עם מאמר די מדהים באנגלית שמפרט את תפקידה החדש של ברזיל בעולם ב"קידום חופש המחשבה וחופש הביטוי ברחבי העולם", בעמידה איתנה מול איומים ובעיקר האיום הנשקף מ"משטרים לא דמוקרטיים שמייצאים פשע, חוסר־יציבות ודיכוי" כמו ונצואלה וקובה, וכל זה עטוף בביקורת פילוסופית על פוסט־מודרניזם ועל לודוויג ויטגנשטיין. או שר החינוך אברהם ויינטראוב (יהודי, למי שסופר) שמקדיש חלקים נכבדים מזמנו לנזוף בקומוניסטים בטוויטר. וכמובן חבר הפרלמנט אדוארדו בולסונרו, אחת הדמויות הבולטות ביותר בממשל של אביו, שעומד בחוד החנית של המאבקים נגד ממשלים סוציאליסטיים באמריקה הלטינית, או של הידידות עם מדינות אנטי־קומוניסטיות אחרות מרחבי העולם, ובעיקר עם ממשל טראמפ, פולין והונגריה, וכמובן ישראל.

וכאמור, הממשל הזה יושב על קרקע מוצקה. בשנים האחרונות רואים פריחה מדהימה של תנועות ימין ליברליות באינטרנט הברזילאי, ונוצרת ברית ליברלית־שמרנית שדומה למה שקורה בהרבה מדינות בעולם (גם בישראל יש כמה שמנסים), אבל עם הרבה יותר הצלחה. כבר סיפרתי על שני כוכבי היוטיוב הליברלים שהפכו לחברי פרלמנט, והם רק קצה הקרחון. בכל מקום שמסתכלים רואים עוד עיתונים, עוד ערוצי יוטיוב, עוד ארגונים שמוקדשים לכלכלה חופשית, חירות הפרט ולפעמים קצת לשמרנות, ונראה שיש לזה קהל. הסרט שהצגתי בתחילת הרשומה הזאת זכה נכון לכתיבת שורות אלה ליותר משש וחצי מיליון צפיות; זה לסרט תיעודי באורך יותר משעתיים. הפילוסוף הזקן אוֹלָבוֹ דֶּה קַרְבָאלְיוֹ, סוג של גיבור של הליברלים החדשים האלה, נע סביב המאה אלף צפיות לכל סרטון שלו; סרטונים שבהם הוא יושב ומדבר על פוליטיקה ופילוסופיה מול מצלמה באיכות ירודה. אלה מספרים די דומים לכוכבים מפורסמים כמו בן שפירו לדוגמה, ומדובר על אדם שמוגבל לקהל דובר פורטוגזית. אני לא יכול עדיין להגיד שאני מבין בדיוק מה קורה כרגע בברזיל, אבל אפשר בהחלט להגיד שקורה שם משהו חדש. אם המלחמה הקרה עומדת לחזור אלינו עם חזרת הסוציאליזם לאופנה בכל מיני מדינות מערביות, נראה שיש גם מי שמתכוננים לאייש את הצד השני של המלחמה הזאת.

בציוצים נבנה את מדינת כורדיסתאן

נחמד לראות אירוע בינלאומי שמעורר הרבה עניין בקרב ישראלים, והפלישה התורכית לסוריה בהחלט הייתה אירוע כזה. קשה שלא לחבב את הכורדים, גם בגלל העוול ההיסטורי שבבירור נעשה להם, וגם בגלל הנטייה שלהם לחילונות ולידידות עם המערב ועם ישראל, לפחות ביחס לשכניהם. יגידו כל מיני ציניקנים שזה לא חוכמה, זה בסך הכול "אויב אויבי הוא ידידי", אבל עובדה שלא חסרים מיעוטים במדינות מוסלמיות שנדרסים ומדוכאים על־ידי הרוב ועדיין בוחרים לשנוא גם את ישראל והמערב. אבל עדיין, כדאי להישאר על קרקע המציאות.

קודם כל, השנאה המחודשת לתורכיה לא תעזור לאף אחד. נכון שארדואן הוא רשע שונא־ישראל שמדרדר את הדמוקרטיה בארצו. אבל כל מיני טענות על "רצח עם" שהתורכים עומדים לבצע בכורדים נשמעות פחות עובדתיות ויותר צווחניות. אם צבא תורכיה מתכנן לבצע רצח־עם בכורדים, נראה שהוא גרוע ברצח־עם כמעט כמו צה"ל; גם צה"ל מואשם לעתים קרובות בהאשמה דומה מצד אנשים עם מעט מאוד עניין בעובדות, והפלסטינים כמו הכורדים עדיין קיימים ולא נראה שזה עומד להשתנות. מסטטיסטיקות ששמעתי עד עכשיו על הרוגים, המספרים נשמעים די אופייניים למבצע צבאי ורוב מכריע מההרוגים מסומנים (לפחות על־ידי המשקיפים שפירסמו את המספרים) כאנשי פק"ק. אפשר כמובן לטעון שמגיעה לכורדים מדינה עצמאית ולכן לא לגיטימי שהתורכים יתקפו אנשי פק"ק, אבל במונחים בינלאומיים קשה לטעון שיש משהו מיוחד בתורכיה שמעדיפה להילחם באנשים שרוצים לפרוש ממנה. הייתי מעדיף שהעולם לא היה ככה, אבל זה המצב.

השנאה לתורכיה החדשה גם מאפשרת לאנשים לשכוח כמה פרופורציות. למרות המגמה השלילית, תורכיה היא עדיין מדינה מתקדמת, דמוקרטית ותרבותית בהרבה בהשוואה לשכנותיה הערביות (לא שזה הישג גדול, אבל עדיין שווה לזכור). אני לא יודע כמה יסבלו הכורדים תחת השלטון התורכי בעקבות הסכסוך הספציפי ביניהם; אבל אם הם יצליחו למצוא דרך להסתדר, על פי כל קריטריון הגיוני עדיף כיום לחיות תחת שלטון תורכי מאשר ערבי. אולי זה עוד עומד להשתנות, אבל נצטרך עוד הרבה מאוד שנים עד שזה ישתנה. בינתיים הדמוקרטיה המוגבלת בתורכיה היא עדיין גורם משמעותי, הכלכלה התורכית מקרטעת אבל קיימת, ולאדם חילוני בעל מחשבה עצמאית כנראה עדיף בהרבה לחיות בתורכיה של ארדואן מאשר בסוריה או בעיראק, גם אם שתי האפשרויות לא מדהימות.

בעיקר, השיעור שלדעתי שווה ללמוד מזה הוא מה התנאים להקמת מדינה. לא מעט צייצנים שמעתי בימים האחרונים מדברים בעברית ובאנגלית על כמה מגיעה לכורדים מדינה. לצערנו או שלא, אין בעולם דבר כזה "מגיע". וכל הדיבורים על גינויים וחרמות על תורכיה, לדעתי, לא יעזרו בשום צורה לא לשאיפות העצמאות של הכורדים ולא לסיכוייהם לחיים טובים. כל אותם הפרשנים שמרוב רצון טוב מתכוננים לצייץ עד הלוחם הכורדי האחרון, מסתכנים בהטלת הקללה הגדולה ביותר על הכורדים – הפיכתם לפלסטינים.

לא משנה מה דעתכם על האם "מגיעה" לפלסטינים מדינה או לא, קשה לדעתי להתווכח עם הטענה שהשאיפה למדינה היא הדבר הגרוע ביותר שקרה להם. גם להם, כמו לכורדים, יש שלל צייצנים מרחבי העולם שמספרים להם כמה מגיעה להם מדינה וכמה אסור להם לוותר. כמה חייבים להחרים ולהתנגד לישראל וכמה ההתנגדות עוד תנצח. כמובן, ההשוואה הזאת לא אומרת שישראל ותורכיה הן אותו הדבר – אפשר בהחלט להאמין שישראל צודקת במאבק שלה ותורכיה לא; אבל מעשית, התוצאה עלולה בהחלט להיות אותה התוצאה. אם הכורדים, כמו הפלסטינים, ישקיעו את מאמציהם ב"התנגדות" במקום בפיתוח כלכלי ודמוקרטי של החברה שלהם, לא מצפה להם עתיד מזהיר. ויש להם עוד הרבה מה לפתח.

את מצבם הנוכחי ראינו עם ניסיונות העצמאות של אחיהם בעיראק. עם כל הסימפתיה, עדיין מדובר בחברה שבטית, עם שלטונות מושחתים, ובלי כלכלה משמעותית. אין ספק שהכורדים בסוריה פיתחו שלטונות שונים מאוד מאלה שבעיראק, אבל כנראה לא מסדר גודל שונה. את חשיבות הפיתוח הכלכלי אפשר לראות לאחרונה בהונג־קונג – למה בעצם ההונג־קונגים מעוררים כל־כך הרבה תשומת לב בהשוואה לאינספור קבוצות מדוכאות אחרות ברחבי העולם? קשה לטעון שהם "ראויים" לעצמאות באופן שבו הכורדים ראויים; אין שום הבדל אתני, דתי או לשוני בינם לבין שכניהם. ההבדל הוא שהם מייצרים דברים. ההון העצום ששווה השכונה הקטנה הזאת יוצר מצב שבו הסינים, גם אם הם יכולים למחוץ אותם ובסופו של דבר ייתכן מאוד שיעשו את זה, יודעים שזו תהיה מכה כלכלית קשה עבורם. זה יוצר מצב שבו לאינספור מדינות אחרות יש אינטרס להתעניין במה שקורה שם, כי יש להם סחר משמעותי עם ההונג־קונגים.

אז לכל הצייצנים שדואגים לשלומם של הכורדים – אני ממליץ בחום להתחיל לחשוב על איך לפתח את כלכלת כורדיסתאן ואת המוסדות הדמוקרטיים שם, ופחות על איך להתלונן ולהילחם. פיתוח כזה אפשר, גם אם לא בקלות, לעשות גם לפני העצמאות. יש עוד דוגמה טובה למיעוט שדאג להתפתח לפני שהקים לעצמו מדינה – היהודים. התמיכה שקיבלו היהודים מהממשל הבריטי (לפחות בתקופות מסוימות ותחת זרמים פוליטיים מסוימים בבריטניה) נבעה לא רק מרגשות ציוניים אצל כמה נוצרים בריטיים, אלא מההכרה בכך שהיהודים מפתחים את הארץ ויוצרים שם דמוקרטיה מתקדמת, והערבים צפויים "להקים" שם המשך של הכלום שהתקיים של בימי השלטון העותמני. אם הכורדים יהפכו את עצמם לקבוצה העשירה והמשגשגת ביותר במזרח התיכון מחוץ לישראל – אולי יהיה להם יותר סיכוי להתמודד מול היריבים שלהם.

האנטי־מדענים של העתיד יקראו לעצמם מדענים

די חביב עלי המשפט "הפשיסטים של העתיד יקראו לעצמם אנטי־פשיסטים", גם אם המקור שלו אולי פחות מפואר משנהוג לחשוב. מעבר להתאמה שלו למציאות שלנו כיום, המשפט הזה מבטא איזושהי אמת כללית ולא טריוויאלית – השמות שאנחנו מצמידים לרעיונות כאלה ואחרים הם לא הגדרות קשיחות, ומשמעותם עלולה להשתנות עם הזמן. אם הפשיזם הוא בעינינו דבר רע, אי אפשר להסתפק באיזו הכרה כללית ש"פשיזם זה רע" – צריך להבין מהו בדיוק פשיזם ומה הופך אותו לרע; אילו מאפיינים של משטרים פשיסטיים הובילו לדיכוי ורצח, ואילו מאפיינים הצטרפו אליהם במקרה. אלימות פוליטית ודיכוי התקשורת החופשית כנראה שייכת לקבוצה הראשונה, חולצות חומות וחיבה לתעשייה כנראה לקבוצה השנייה. אין ברירה אלא להסתכל על הפרטים, לא רק כשמדובר על פשיזם אלא על כל דבר.

בשבוע שעבר הופיע (שוב) ניל דגראס־טייסון בפודקאסט של ג'ו רוגן[1]. אני מחבב ומעריך את ניל דגראס־טייסון, אדם שמפגין גם ידע רחב וגם ענווה מספיקה כדי לא להתבטא בפסקנות מוגזמת על דברים שהוא לא מבין בהם מספיק. אבל דבר אחד היה בשיחה הזאת שקורה לעתים קרובות עם אנשים שאני מעריך, ותמיד מפריע לי – בשלב מסוים שני הדוברים התחילו להדגיש את חשיבות ה"מדע". לא השיטה המדעית עצמה, אלא הממסד שאנשים רבים נוטים בטעות לראות בו איזשהו גוף אחיד בשם "מדע". תורת היחסות הכללית ניתנה לנו על־ידי "המדע", כך מספרים, והמכוניות שלנו משתמשות במערכות ניווט מוכוונות־לווינים שהאלגוריתמים שלהם עובדים בזכות ידיעתנו את תורת היחסות הכללית. גם תורת שינוי האקלים ותורת החיסונים ניתנו לנו על־ידי "המדע", לכן אם אתם מפקפקים ב"קונצנזוס המדעי" לגבי שינוי אקלים או חיסונים, הרי שעליכם להפסיק לנסוע במכוניות.

למה זה מפריע לי כל־כך? הרי אין לי דעה מוצקה לגבי שינוי אקלים (לפחות החלק המדעי שלו. יש לי הרבה דעות על המסקנות הפוליטיות שאנשים מסוימים מנסים לגזור ממנו), ולגבי חיסונים אני עוד יותר עמוק בתוך הקונצנזוס המדעי. אבל אלה דיונים קטנים וזמניים. דיון הרבה יותר חשוב הוא על השיטה המדעית עצמה. והרעיון של "אמונה במה שאומרים לנו המדענים" הוא ההיפך הגמור מהשיטה המדעית. הגישה הזאת יכולה להוביל, ולדעתי כבר מתחילה להוביל, להשחתתו המוחלטת של הממסד המדעי שלנו.

הבעיה הבסיסית בעיניי היא אולי הבעיה הבסיסית של הדור הנוכחי – הזלזול באדם. אותו הזלזול שמוביל לאובדן האמון בדמוקרטיה (ניהול מדינה זה מסובך, צריך להקשיב למקצוענים!) ובשוק החופשי (אי אפשר לתת לכל בעל עסק לעשות מה שבא לו, הם יתעללו בעובדים ויפגעו בצרכנים ויזהמו את הסביבה!), אותו הזלזול שמוביל לפולחן הבינה המלאכותית שאנחנו רואים בשנים האחרונות (עוד רגע כבר לא נצטרך שאנשים יעבדו, או יכתבו, או יחשבו – אנחנו ממילא לא רלוונטיים!), מוביל את האנשים האלה גם לחשוב שהשיטה המדעית היא מעבר להשגתו של אדם בן־תמותה. מדע זה מסובך, וצריך להשאיר אותו לאנשים שיוחדו לכך, ולומדים את זה כל חייהם. או עוד יותר טוב – אפילו מדענים לא יכולים לפקפק במדע. מדענים הם פשוט ברגים קטנים במכונה המכונה "הממסד המדעי", ורק המכונה הזאת חכמה מספיק בשביל להבין. שאר האנשים צריכים פשוט "להאמין במדע".

האמת היא שאין שום משמעות הגיונית למושג "הממסד המדעי". אין כמעט שום קשר בין תורת היחסות הכללית, שפיתוחה התחיל על־ידי פקיד במשרד פטנטים שוויצרי, לבין מודלים אקלימיים שפותחו לאחרונה באוניברסיטאות כאלה ואחרות, וחיסונים שחלקם בני מאות שנים, וקשורים קשר הדוק למדע המיקרוביולוגיה שהומצא על־ידי סוחר בדים שבנה מיקרוסקופים בזמנו הפנוי כדי לבחון מקרוב את הבדים שלו. אין שום חובה לקבל אותם כחבילה אחת, כאילו נכונותה של תורת היחסות הכללית אומרת שכל דבר שיוצא מהמחלקה ללימודי שירה אוסטרלית חייב להיות נכון באותה המידה. אנחנו חיים בעולם מורכב, ואין ברירה אלא להכיר בזה.

וזה נכון לא רק במדע. מי שקורא את הבלוג הזה מספיק כנראה לא יחשוד בי באהדה לקומוניזם; אבל עוד טענה נפוצה שאני לא אוהב היא "רוסיה הסובייטית הייתה דיקטטורה איומה, לכן הקומוניזם הוא דיקטטורה איומה וצריך להתרחק ממנו". אני חושב שקומוניזם הוא רעיון גרוע ומסוכן, אבל קומץ דוגמאות היסטוריות הן לא טיעון מספיק. לרעיונות קומוניסטיים צריך להתייחס ברצינות; לא כדי להיות נחמד לקומוניסטים (אם כי גם זה לא יזיק, אדיבות אנושית היא תמיד דבר טוב), אלא כדי לשמור על הקפיטליזם. אם לא נפקפק ונבחן כל הזמן את מה שאנחנו מאמינים בו, אם לא נגדיר במדויק את המושגים שאנחנו משתמשים בהם, סופנו שהעקרונות שלנו יהפכו למילים חסרות משמעות. למילה "דמוקרטיה" זה כנראה כבר קרה – ברגע שהתחלנו "להאמין" בדמוקרטיה, כשהדמוקרטיה הפכה לקונצנזוס מוחלט שלאף אחד אסור להתנגד לו, כך סיפקנו תמריץ לכל אחד לקרוא לשיטה שלו "דמוקרטיה" והמילה איבדה כל משמעות.

אז מה עושים? האם נגזר עלינו ללמוד כל מדע לפרטי פרטיו, כל שיטה פוליטית וכלכלית? קודם כל, זה לא כזה מופרך. בניגוד למה שתוכלו אולי להסיק מהרוח האנטי־הומניסטית ששולטת כיום בתרבות הפופולרית, אוריינות מדעית או פוליטית היא לא דבר בלתי אפשרי, אפילו לאדם עסוק. אכן, זה לא קל, זה דורש מאמץ, ולאף חברה מסחרית עם תקציבי שיווק ענקיים אין אינטרס לעודד אתכם לעשות את זה. אבל מעבר לזה, אנחנו לא חייבים לבחור בין היכרות עמוקה עם כל תחום, לבין אמונה עיוורת בקונצנזוס המדעי או בכל מי שמתנגד לו (אני מקווה שלא חשדתם שהרשומה הזאת היא מזימה לגייס אתכם לתמוך בתורת העולם השטוח). אפשר בהחלט להיות אדם שנוטה לקבל את מה שאומרים מדענים מקצועיים כי סביר להניח שהם צודקים, אבל מכיר בכך שבלי להכיר טוב את התחום הוא לא יכול להיות בטוח.

אחד הדברים שמרתקים אותי הוא תרבויות עתיקות וחכמות. יש כמה כאלה שאנחנו יודעים עליהן די הרבה, כמו ישראל, יוון או רומא; יש כאלה שהרבה מהחוכמה שלהן כנראה אבדה לנצח, כמו מצרים או שומר (והלוואי שמתישהו עוד נגלה איזו ספרייה עתיקה שהשתמרה בדרך נס איפשהו); ויש תרבויות שאנחנו עדיין צריכים ללמוד ולהבין מה בדיוק היה בהן. שתי הבולטות בקטגוריה הזאת הן סין והודו. כשרוב האנשים במערב מדברים על "חוכמה סינית עתיקה" או "חוכמה הודית עתיקה", הם כנראה ידברו על איזו שטות ניו־אייג'ית שנולדה עמוק במערב. האמת היא שיש הרבה מאוד חוכמה בסין ובהודו שעדיין מחכה לאיזה רנסנס שיגלה אותה מחדש. איך יכול להיות שתרבויות שפעם היו המתקדמות ביותר בעולם, שסיפקו את המהנדסים, הרופאים והפילוסופים הטובים בעולם, הפכו להיות תרבויות נחשלות שלומדות הנדסה, רפואה ופילוסופיה מהמערב? אני לא מספיק מתמצא עדיין (אני עובד על זה), אבל אני בכלל לא אופתע אם מדובר בתהליך דומה. דמיינו לכם עוד כמה מאות שנים של "אמונה במדע", בהתחשב בתהליך הפוליטיזציה שנראה שעובר על הממסד האקדמי בימינו; מאות שנים שבהן מעודדים מדענים "לחקור" את מה שנותני התקציבים שלהם רוצים לשמוע, וכולם מאושרים מהתוצאות כי הם "מאמינים במדע". האם בלתי אפשרי שיום אחד אנשים עוד ידברו על "מדע" כמו שאצלנו מדברים על רפואה סינית? שיום אחד אנשים יקנו "מיקרוסקופים" מעץ כדי לראות את "האנרגיה הפנימית" שלהם או משהו, כי הם יודעים שמדע כולל מיקרוסקופים ומבחנות אבל לא יודעים מה המשמעות שלהם? לי די קל לדמיין את זה.

שורה תחתונה – אל תאמינו לא במדע, לא בדמוקרטיה, ולא בקפיטליזם. כל מילה שהופכת לנפוצה מספיק בשביל לאבד את משמעותה, הגיע הזמן לחפור עמוק יותר ולדבר על המורכבויות שלה באופן ישיר. תאמינו בתורת היחסות הכללית כי היא גורמת למכשירי הניווט לעבוד, תאמינו בתורת החיסונים כי היא גרמה להרבה מחלות להיעלם מהעולם, ותאמינו בכל מדע (בלי ה' הידיעה) אחר בהתאם לצורך.

[1] אם אתם לא עוקבים בקביעות אחרי ג'ו רוגן, אני ממליץ בחום להתחיל. מוזמנים לדלג על הקומיקאים והשחקנים, ולהתרכז במדענים, הפוליטיקאים, המהנדסים והספורטאים.