עוברים לעולם טוב יותר

זהו – אחרי כמה שנים נחמדות, הגיע הזמן להמשיך לשלב הבא. אני לא בטוח עדיין מה השלב הזה עומד להיות, אבל הבלוג בבירור מיצה את עצמו.

התחלתי את הבלוג הזה במטרה לחלוק עם אחרים כמה מהדברים המעניינים שאני קורא ושומע. אני אוהב ללמוד על העולם, לקרוא חדשות מכל מיני מקומות, ואני תמיד נתקל בדברים שנראים לי רלוונטיים ומעניינים לשיח הציבורי הישראלי. ככל שחלפו השנים, הדברים שאני נתקל בהם הולכים והופכים (לטעמי) מעניינים יותר, אבל הרעיון שהבלוג הזה יעזור לפתח עליהם שיחה בעברית הולך ומתבהר כלא מעשי. במקביל, יש לי יותר ויותר דברים מעניינים לעשות מחוץ לוורדפרס, ובהתאם פחות זמן להשקיע בכתיבה לאנשים המעטים שמתעניינים.

אז מה בכל זאת יכול להיות השלב הבא? אחד הדברים החשובים שלמדתי מהחוויה הזאת, היא המגבלות של פורום חד־צדדי כמו בלוג. אולי יום אחד אנסה להקים איזשהו פורום, או קבוצת דיונים, או משהו בסגנון, שבו לא רק אני מדבר ואחרים מגיבים, אלא דיונים מתקיימים בין אנשים שרוצים לנהל דיונים רציניים אחד עם השני. כתיבה פרטית שלי אני כנראה אעביר למאמצים לפרסם ספר יום אחד. אולי אכתוב עדיין מדי פעם איזה מאמר ל"מידה" או אתרים אחרים. האתר הזה בינתיים יישאר למקרה שיהיה לי משהו להכריז. אבל כתיבה כללית על העולם לא סביר שעוד תהיה פה.

אני רוצה להודות תודה ענקית לכל הקוראים והמגיבים שהשתתפו פה. כל אלה שכתבו תגובות רציניות ותורמות, וגם אלה השקטים שנהנו ופירגנו בלי הרבה מילים – את כולכם אני מזמין לכתוב לי אישית בדואר אלקטרוני, אם יש לכם עוד משהו להגיד, אם אתם רוצים עדכונים בפרויקטים עתידיים שלי, או אם סתם בא לכם להתדיין על פוליטיקה עולמית, תיאוריות כלכליות, עולם התוכנה או כל דבר אחר.

נתראה בעתיד!

הממשלה מאוכזבת מהממשלה, גרסת הולנד

עוד שנה יש בחירות, ומתחילים כבר להרגיש אותן באוויר. שתי מפלגות הימין-מרכז שכרגע בקואליציה, הליברלים והנוצרים-דמוקרטים, התחילו בזמן האחרון לדבר כל הזמן על כמה שההגירה למדינה מוגזמת, צריך להגביל ולהקשות, צריך שהמהגרים ישתלבו יותר בחברה וכו'. על הדרך גם תוקפים קצת את שותפתם לקואליציה, מפלגת דמוקרטים66, על חיבתם להגירה בלתי מוגבלת.

נשמע מוכר? ממש כמו בישראל, מפלגות הימין נהנות מאוד מההזדמנות לשאול את ראש הממשלה איפה הוא היה בעשר השנים האחרונות, אם מפלגות הימין-מרכז כל כך מוטרדות מהגירה הן יכלו לטפל בה כרצונן ואין ממש את מי להאשים. בניגוד למקרה הישראלי, פה גם מדובר על קואליציה מרכזית ומפלגות הימין (מפלגת החירות והפורום למען הדמוקרטיה) הן לא חלק מהקואליציה, מה שמאפשר להן להישמע אמינות יותר כשהן מבטיחות מדיניות הגירה קשוחה יותר. מהסקרים נשמע עדיין שזה עובד להם.

כמובן, מפלגות הימין בכל מקרה לא יוכלו למשול בעצמן בלי נס בחירות אמיתי, אז הן עדיין צריכות את המרכז. ונראה שהליברלים מבינים שגם הם לא יכולים לבד – לא מזמן הצהיר ראש הממשלה מארק רותה שהוא לא פוסל קואליציה עם הפורום, או במילותיו "לא פוסל אף אחד חוץ ממפלגת החירות". באחד ממחוזות המדינה שוקלים כבר הרבה זמן קואליציית ליברלים-נוצרים דמוקרטים-פורום בממשלה המחוזית. אם זה יקרה זה עשוי בהחלט להיות ניסוי לקראת קואליציה לאומית בשנה הבאה, ואז נראה אם הם באמת יכולים להסכים על מדיניות הגירה.

קץ ההיסטוריה הבלגית

מאמר של פרופסור בלגי (פלמי) למדעי המדינה התפרסם לא מזמן, עם הכותרת "קץ ההיסטוריה הבלגית נראה באופק". התפרקות ממלכת בלגיה, מדינה דו־לאומית שמורכבת מהולנדים (פלמים) וצרפתים (ולונים) שלא סובלים אלה את אלה, זה מהנושאים האלה שנמצאים ברקע כל־כך הרבה זמן שאפשר די בקלות לחשוב שאלה דיבורי סרק, שום דבר רציני לא יקרה. מצד שני, זה שתהליך מתרחש בקצב צב לא אומר בהכרח שהוא לא יתקדם. מה שלום המגעים להקמת קואליציה בבלגיה?

בינתיים עברו שמונה חודשים מאז הבחירות האחרונות ואין עדיין ממשלה, ולמעשה זה כבר יותר משנה תחת ממשלת מעבר כי הממשלה הקודמת התפרקה כבר בסוף 2018 אחרי שמפלגת הברית הפלמית החדשה, מפלגה לאומנית־פלמית עם נטייה לימין, פרשה מהממשלה במחאה על קבלת מתווה מרקש של האו"ם (מסמך שלא ברור מה משמעותו החוקית, אבל בגדול מעודד הגירה נרחבת לאירופה). נכון שזו לא הפעם הראשונה שזה קורה, בלגיה היא ממילא שיאנית מבין דמוקרטיות העולם בזמן שלוקח להקים ממשלה (541 ימים לקח אחרי בחירות 2010). אבל קשה להגיד שזה מצב בריא לדמוקרטיה (הערה גם לישראל), וקשה לדעת אם תמיד יצליחו לצאת מזה בסוף.

הבחירות האחרונות היו חיזוק משמעותי לשתי המפלגות הלאומניות הפלמיות – הברית הפלמית החדשה, המתונה יותר, אומנם איבדה כמה מושבים אבל נשארה המפלגה הגדולה ביותר במדינה. הכותרת הגדולה של הבחירות הייתה מפלגת פלאמס בלאנג (משהו כמו "האינטרס הפלמי"), שקפצה משלושה מושבים ל 18 והפכה להיות המפלגה השנייה בגודלה לא רק בפלנדריה אלא בבלגיה בכלל. מצב שבו שתי המפלגות הגדולות ביותר במדינה הן מפלגות שלא רוצות שהמדינה תהיה בכלל קיימת הוא מצב מעניין, בלשון המעטה.

מה שמקשה עוד יותר על המצב הוא העובדה שההבדלים בין שני הצדדים הם לא רק לאומיים, אלא גם פוליטיים. פלנדריה, אם נסתכל עליה כארץ בפני עצמה, היא אולי הארץ הימנית ביותר במערב אירופה. ולוניה לעומת זאת, במיטב המסורת הצרפתית, רק הולכת יותר ויותר לכיוון הסוציאליזם. השמרנים הפלמים והסוציאליסטים הוולונים יותר ויותר סולדים אלה מאלה; ובהתאם, הופך להיות יותר ויותר קשה להקים ממשלה.

כרגע, מכיוון שהסוציאליסטים נראים די נחושים לא לשבת בממשלה עם אף אחת משתי המפלגות הפלמיות המובילות, נראה שהאפשרות הסבירה ביותר היא ממשלת "כולם חוץ מהלאומנים הפלמים והקומוניסטים", אבל גם זה יהיה אתגר רציני. ממשלה בלגית בדרך כלל אמורה לכלול לא רק רוב בפרלמנט הכללי, אלא גם רוב וולוני ורוב פלמי. בלי שתי המפלגות הגדולות, זו תהיה ממשלה צרפתית באופן מובהק. ואם זה יעבוד בינתיים, איך זה ישפיע על ההצבעה הפלמית בבחירות הבאות? אם הלאומנים רק יתחזקו, איך תיראה הקמת הממשלה הבאה? מחבר המאמר מתאר את המלכוד – הקיטוב ההולך וגובר מאלץ לשקול שינויי חוקה, אבל אותו הקיטוב גם מונע כל אפשרות לשיתוף פעולה שיאפשר שינויים כאלה. להערכתו, גם אם תקום ממשלה, את בחירות 2024 המדינה כבר לא תשרוד.

ההולנדים המאופקים פועלים לאט ובשיטתיות, זו לא האווירה הים־תיכונית בקטלוניה (אם כי גם שם זזים די לאט). גם אם בכל שנה כותבים על כמה הממלכה הבלגית עומדת להתפרק וזה אף פעם לא קורה, ייתכן שזה פשוט מתקדם לאט ובזהירות, אבל עדיין מתקדם.

למה אנחנו חברים של ישראל

לפני כמה שבועות ביקרה בישראל חבורה מעניינת – חמשת חברי הפרלמנט ההולנדי מטעם מפלגת האיחוד הנוצרי. מפלגה קטנה (חמישה מתוך 150), חברה בקואליציה,
נוצרית יותר מרוב המפלגות אבל לא שמרנית במיוחד, עד כדי כך ששמעתי לא מזמן ביקורת כלפיה מפרשן ימני שטען שהיא הלכה שמאלה מדי, לרמה ש"חוץ מתמיכה בישראל הם לא תומכים באף עמדה ימנית".
הביקור בישראל עבר היטב, צייצו כמה תמונות ממקומות קדושים לנצרות וביקרו בעוטף עזה לדבר על החיים תחת רקטות. אבל גולת הכותרת, שהפכה את הסיפור לרועש יותר, הייתה התגובה הפלסטינית.
באמצע הביקור הודיעו להם אנשי המשלחת הפלסטינית שהם היו אמורים לפגוש, שהפגישה מבוטלת. אחרי יום קיבלו מחנאן עשראוי את הסיבה – אחד מחברי המפלגה, יוֹאֵל פוֹרְדֶּוִינְד, הוא מבחינתה "פעיל אנטי-פלסטיני" ש"פועל ללא הרף נגד זכויותינו" ו"מחובר עם קבוצות המתנחלים הקיצוניות ביותר". פורדוינד עצמו שיער שמה שהפריע להם זו ההתנגדות שלו לתשלום משכורות למחבלים ולסימון מוצרים ישראלים מהשטחים. הפלסטינים הודיעו ש"אין להם בעיה" להיפגש עם שאר חברי המפלגה אבל לא איתו, וראש הסיעה חֵירְט-יָאן סֶגֶרְס כמובן הודיע שאף אחד לא יכתיב להם מי חברי המפלגה ושלח אותם (בנימוס) לחפש את החברים.

תוצאה סופית: מאמר בעיתון מאת סגרס ופורדווינד בשם "למה אנחנו חברים של ישראל", ועוד תזכורת שאחד הנכסים הגדולים של יחסי החוץ של ישראל הוא הנטייה של שונאיה לירות לעצמם ברגל.

הבחירות בטאיואן – ממשיכים להיות טאיואנים

הכותרות (הדי מעטות ממילא) על הבחירות בטאיואן מדברות על ניצחון גדול למחנה האנטי-סיני, ועל המסר לממשלת סין לשכוח מאיחוד. זה במידה מסוימת נכון, אבל קצת פחות דרמטי ממה שזה נשמע. בסך הכול הממשלה והפרלמנט נשארים די דומים למה שהם היו לפני הבחירות, התוצאה הייתה די דומה למה שחזו הסקרים, וממילא היחסים עם סין הם לא השיקול היחיד בבחירות שם. ההישג העיקרי הוא שממשלת המִינְגִ'ינְדַּנְג הצליחה לשמור על כוחה למרות מה שנראה כמו קאמבק של הגּווֹמִינְדַּנְג בבחירות המקומיות לפני שנתיים. כמה מחשבות:

– קודם כל, אין ספק שלמהומות בהונג קונג היה חלק גדול בתוצאה הזאת. מאז שהן התחילו הגוומינדנג הייתה במגמת ירידה הדרגתית. אין הרבה ביקוש בטאיואן לאיחוד עם סין.
– משהו ששמעתי הרבה בבחירות האלה היה המהפך התרבותי בין שתי המפלגות. עלייתו של הָאן גווֹ-אוּ בפוליטיקה הטאיואנית עד לרמת מועמד הגוומינדנג לנשיאות נראית כמו ניסיון לרכוב על איזשהו גל בינלאומי של מנהיגים "עממיים", בוטים וקצת וולגריים כמו טראמפ, דוטרטה, בולסונרו ואחרים. נראה שההימור כשל במקרה הזה, והמתינות והממלכתיות של צָאי יִינְג-וּון ניצחה. יש פה מהפך כי היסטורית הגוומינדנג הייתה מפלגת האליטות המשכילות, והמינג'ינדנג הייתה מפלגת ה"צ'חצ'חים" הכפריים דוברי הטאיואנית (מול המנדרינית ה"מכובדת" של האליטות). כבר הרבה שנים שמתקדם תהליך של שדרוג השפה הטאיואנית לשפה שלא מתביישים לדבר בה גם בדיונים מכובדים ונאומים פוליטיים, והתדמית הלא-משהו של דובריה הולכת ומשתפרת.
– אמרתי בעבר ואני עדיין חושב ששיטת בחירות יחסית כמו בישראל היא הטובה ביותר, אבל אין ספק ששיטת בחירות אזורית עם מועמד אחד מנצח מכל אזור בחירה היא הכיפית ביותר לצפייה. בטאיואן, אגב, יש שילוב של השתיים, שממחיש את ההשפעות של כל שיטה – במחוזות הבחירה נבחרו כמעט רק מועמדים משתי המפלגות המובילות (רק אחד ממפלגה קטנה ועוד קומץ עצמאיים), והבחירות היחסיות לעומת זאת נראו כמו בחירות רב-מפלגתיות רגילות, ארבע מפלגות נכנסו לפרלמנט.
– די הרבה נשים נבחרו, ועד כמה שאני רואה אין בטאיואן לא שיריונים ולא הקלות. גם די נפוץ שם לשמוע התנסחויות שבמדינות מערביות היו כנראה נתפסות כמעליבות או "מחפיצות", כמעט כל מועמדת צעירה זוכה לכותרות בסגנון "הבחורה היפה שמתמודדת על מחוז פלוני", ולא נראה שכל זה מקשה עליהם לכבד את הפוליטיקאיות שלהם. טאיואן נשארת, למיטב ידיעתי, המדינה היחידה במזרח יבשת אסיה (אולי אפילו היחידה ממזרח לישראל) שהונהגה על-ידי מנהיגה נבחרת שאיננה קרובת משפחה של מנהיג גבר מהעבר.
– באופן כללי, מול מצב הרוח הדי עגום של הדמוקרטיה במערב, וכישלון הדמוקרטיה ברוב העולם שמחוץ למערב, הדמוקרטיה הטאיואנית נראית מוצלחת ואופטימית. לפעם הבאה שמישהו יטען שדמוקרטיה היא חלק מהתרבות המערבית, והתרבות הסינית היא קונפורמיסטית או לא-אינדיבידואליסטית מדי בשביל דמוקרטיה.

המפץ הפוליטי הגדול בהולנד מתבסס

אם הציוץ הזה שלהם מדויק, נראה שמפלגת הפורום למען הדמוקרטיה בהולנד הגיעו להישג מדהים – פחות מארבע שנים אחרי שהוקמה כמפלגה, הם עכשיו המפלגה הגדולה ביותר בהולנד מבחינת מספר החברים בה. לא המצביעים, החברים – הישג לא שגרתי למפלגות חדשות בימינו. ומדובר על מפלגה שקמה מאפס, לא פיצול של מפלגה קיימת ולא מפלגה ותיקה שפתאום התעוררה.

https://mobile.twitter.com/thierrybaudet/status/12128470240701071

כשהוקמה המפלגה, במבט מבחוץ היו כל הסיבות לחשוב שזו תהיה מפלגת-אופנה שסובבת סביב מנהיג כריזמטי כמו לא מעט מפלגות שאנחנו מכירים מההיסטוריה בישראל, וגם בהולנד. תיירי בודה הוא מנהיג עם כריזמה וביטחון עצמי בכמויות, אבל מתחיל להסתמן יותר ויותר שמדובר פה על מפלגה אמיתית, ולא רק על איש אחד. מפלגות איש אחד בדרך כלל מצליחות יותר בגיוס מצביעים, לא חברים.

לאן זה עומד להוביל? נכון לעכשיו המפלגה הולכת בכל הכוח על שלושה עקרונות. קודם כל התנגדות לכל מה שקשור לפוליטיקת האקלים – העלאות מיסים, רגולציות על עסקים, בנייה וחקלאות, בהולנד אקלים זה מרכז השיח הפוליטי, ובודה הולך בכל הכוח על זווית "האקלים די בסדר, וגם אם לא אז אין שום טעם להקריב את הכלכלה על ניסיונות חסרי סיכוי לתקן אותו". הנושא השני הוא ההגירה שאתם כנראה מכירים טוב משאר מדינות מערב אירופה, והשלישי – קריאה מובהקת לנקסיט, פרישת הולנד מהאיחוד האירופי.

כל העמדות האלה לא הופכות אותם לאהודים מדי בממסד הפוליטי והתקשורתי בהולנד, אבל עם קצב הגדילה הזה לא בטוח שיהיה אפשר להתעלם מהם עוד הרבה זמן. הסקרים הנוכחיים צופים להם כמעט עשרים מנדטים (מתוך 150), ועוד מספר דומה למפלגת החירות של חירט וילדרס, ששותפה להם בהרבה תחומים. כולל, אגב, באהדה מובהקת לישראל. אם המגמה הזאת תמשיך, יהיה מעניין לראות מה יקרה בבחירות 2021.

שנה חדשה, מיקוד חדש, קצב חדש?

עוד שנה עברה והגיע הזמן לעוד קצת תהיות על מהות הבלוג הזה. נראה שהשיטה הנוכחית לא עובדת, וכפי שראיתם אין לי זמן בחודשים האחרונים לכתוב כמעט בכלל. אז ננסה לעשות קצת שינויים.

בגדול, החלטתי לנסות לעשות סוף סוף את מה שכמה מכם כבר ביקשו בעבר, ולכתוב יותר רשומות עם פחות השקעה בכל רשומה. אני מתחיל תקופת ניסיון שבה אנסה לכתוב פעם-פעמיים בשבוע, ונראה איך זה ילך.

חוץ מזה, אפשר גם לדבר על שינוי נוסף. אחרי כמה שנים מלאות נדודים בין כל מיני מקומות בעולם, בשנה האחרונה התייצבתי והתבססתי סוף סוף במדינה אחת, וזו הולנד. בשנה הקרובה אני כנראה עומד להתמקד הרבה יותר בדיווחים על הולנד ועל מה שאפשר ללמוד ממנה על אירופה, על העולם, ועל ישראל. ויש הרבה – מדינה שכולם כנראה יזהו כ"מדינה מתוקנת", בעיניי המדינה הטובה ביותר לגור בה כיום מבין מדינות מערב אירופה, אבל גם מדינה עם מגמות פוליטיות וכלכליות בעייתיות והרבה סיכונים לעתיד. יהיה מעניין.