מיאנמר והרלוונטיות הדועכת של המערב

תשעה חודשים עברו מאז שכתבתי פה על הפיכתה של מיאנמר לקורבן החדש של השמאל העולמי, ובשבועות האחרונים ראינו עליית מדרגה כבדה בעניין. עיתונים מערביים מלאים בכותרותעל "רצח עם" ועל פשעים מחרידים של הממשלה, ומספרים לנו על מאות אלפי פליטים שבורחים לבנגלדש. דבר אחד קשה למצוא באותה התקשורת – איזשהו פתחון פה לגורמים מיאנמריים ובודהיסטים. עד כמה שהתקשורת המערבית אוהבת לדבר על "שתיקתה של אונג סן סו־צ'י", לא קשה למצוא את הגירסה של המיאנמריים לאירועים, ולא נראה שהרבה עיתונאים טורחים לעשות את זה. התקשורת דוברת האנגלית במיאנמר ובהודו (לדוגמה כאן) בדרך כלל נוטה לאופוזיציה נגד הממשלות ולהזדהות עם הגישה המערבית, אז כשהם מביאים את הגירסה המיאנמרית, קשה לחשוד בהם שהם שופרי השלטון. אפשר גם להשיג רקע מדו"ח של קבוצת המשברים הבינלאומית בנושא מלפני שנה, ארגון שמאוד קשה לחשוד בו בחיבה ללאומנות בודהיסטית.

אז בואו נראה כמה עובדות: קודם כל, מה שעיתונים מערביים לא מכחישים אבל גם לא מקפידים לדווח עליו, הוא שהסכסוך בין ממשלת מיאנמר לבין האוכלוסייה המוסלמית שיושבת בדרום־מערבה לא התחיל כאיזושהי גחמה של הממשלה, אלא מדובר בסכסוך שהסלים לאחרונה עם ארגון חמוש ואלים שמונהג על־ידי איסלאמיסטיים שהתחנכו בסעודיה ופקיסתאן. התקפות של אותו הארגון על כוחות הביטחון המיאנמריים ועל אזרחים בודהיסטים הן חלק בלתי נפרד מהסכסוך. מקורות מיאנמריים מדברים גם על עשרות אלפי פליטים בודהיסטים והינדים; אומנם הרבה פחות ממספרי הפליטים המוסלמים, אבל עדיין לא ממש התמונה החד־צדדית של "טיהור אתני" שמספרים לנו עליה. מקורות מערביים גם מערבבים בין שני דברים, ומעבר לגינויי אלימות כלפי המוסלמים, הם גם מתערבים בפוליטיקה הפנימית של המדינה עם דרישות להכרה באותם המוסלמים כאזרחי מיאנמר; הממשלה, מצידה, רואה בה מהגרים בלתי־חוקיים מבנגלדש.

האם ממשלת מיאנמר צודקת? אני לא יודע. האם מתבצעים פשעי מלחמה והפרות זכויות אדם נגד המוסלמים? כמעט בטוח שכן. מיאנמר היא עדיין מדינת עולם שלישי ענייה ומלאה סכסוכים אלימים. אבל כמו שאמרתי במאמר הקודם, יש הרבה היתממות וצביעות בבחירה את מי להאשים בהפרות זכויות אדם ואת מי לא. ממשלות מלזיה ותורכיה מתייצבות בין ראשי המגנים את ממשלת מיאנמר, וזוכים לכותרות במערב; האם אותם כלי התקשורת המערביים משקיעים את אותה האנרגיה בדיווחים על ההפצצות התורכיות בערי הכורדים בתוך ומחוץ לתורכיה, או על דיכוי המיעוטים הלא־מוסלמים במלזיה? לא שאין ביניהם כאלה שמדברים על הנושאים האלה וכל הכבוד להם על זה, אבל ההיטפלות הנוכחית למיאנמר היא מעבר לכל פרופורציה. קשה שלא לתהות אם הפשע של מיאנמר, כמו זה של קורבנות אחרים של אותה התקשורת: פולין בהנהגת מפלגת החוק והצדק, הודו בהנהגת מפלגת העם ההודי, וכמובן ישראל, הוא שהמדינות האלה מתעקשות לשמור על המורשת והדת הלאומית שלהם, ולא להתיישר עם הקו הפוסט־לאומי שמוכתב מברלין. לא משנה אם מדובר במדינה יהודית, נוצרית, הינדית או בודהיסטית (נראה שמדינות מוסלמיות מקבלות פטור משום מה), כל מי שמאמין עדיין בלאומיות כלשהי זוכה אוטומטית לגינוי.

בכל מקרה, עד פה אני קצת ממחזר דברים שאמרתי בעבר. מה שהייתי רוצה להוסיף הפעם זו הערה על אחד המוטיבים החוזרים באותם הדיווחים, "מדוע שותקת אונג סן סו־צ'י". בתקשורת מציגים אותה שוב ושוב כמי שמעלה באמון הרב שנתנו לה במערב, מתחרטים על פרס הנובל ופרסים אחרים שניתנו לה, ותוהים האם היא מונעת משיקולים פוליטיים ציניים, או שהיא פשוט חסרת אונים מול כוחם של מנהיגי הצבא שעדיין מחזיקים ברוב הכוח במדינה. ואני תוהה אם אין אולי הסבר אחר לאותה השתיקה.

אולי האמת היא שפשוט לא מעניין אותה לדבר עם התקשורת המערבית – אולי האמת היא שהתקשורת המערבית פשוט לא רלוונטית. אונג סן סו־צ'י יודעת ממי היא צריכה תמיכה: היא צריכה אותה מסין ומהודו, שתי המעצמות שבאזור שלה. הדיפלומטים הצרפתים והגרמנים יכולים להתלונן עד מחר; במבט ממיאנמר, הם מייצגים שתי מדינות רחוקות וחלשות, וקומץ לווינים מסביבם. בינתיים, נרנדרה מודי בא לבקר במיאנמר ומביע סולידריות, ומשרד החוץ הסיני מביע תמיכה וקורא לעולם לעמוד לצד ממשלת מיאנמר במאמציה להשכין שלום. במצב כזה, מה הפלא שסו‏־צ'י שותקת? זו אותה הסיבה שבגללה החונטה השולטת בתאילנד מתעלמת מאינסוף הגינויים מהמערב, ונשיא הפיליפינים צוחק כל הדרך אל הקלפי. כשהארזים עומדים לצדך, לא תשקיע הרבה מאמצים בגיוס אזובי הקיר.

מודעות פרסומת

איך הפכה ברצלונה למוקד ג'יהאד אירופאי

מאמר שלי באתר "מידה". כרגיל, מוזמנים להגיב כאן או שם:

http://mida.org.il/2017/09/06/כך-הפכה-ברצלונה-לאחד-ממוקדי-הגיהאד-באי/

נקודה שנראית לי מעניינת אבל העורכים בחרו להסיר – יש דמיון מעניין בין המצב בקטלוניה לבין המצב במוקד ג'יהאד אירופאי אחר, אולי המרכזי – בלגיה. בשני המקרים סכסוך מקומי בין שני עמים שחיים ביחד, אחד שולט במדינה והאחר ממורמר ורוצה להתנתק (ספרדים וקטלונים במקרה אחד, ולונים ופלמים במקרה האחר) יוצר מצב של מדינה לא מתפקדת שמהווה סביבה נוחה למהגרים ג'יהאדיסטיים שמצליחים היטב לנצל את השברים בין שני העמים המקומיים.

אגב, לכל הדואגים: בזמן האחרון נסיבות אישיות מנעו ממני להקדיש זמן לבלוג. אני מקווה לחזור למוטב בעוד שבוע־שבועיים.

תרבות בתשע־מאות מיליון – חלק א'

לא מזמן דיברתי פה על החשיבות של עיון משמעותי בתקציב המדינה במסגרת דיון ציבורי, בדרך לחיזוק הדמוקרטיה. בתור מישהו שכותב על פוליטיקה אני כמובן לא יכול להתעלם ממה שדרשתי מאנשים שכותבים על פוליטיקה, אז הגיע הזמן להתחיל.

החלטתי שמקום טוב להתחיל בו יהיה תקציב התרבות. משרד התרבות רחוק מלהיות בצמרת ההוצאה של ממשלת ישראל, אבל יש לו יתרון משמעותי: די קל לכל אחד מאיתנו להבין אותו. צריך לא מעט ידע מוקדם בשביל להבין מה קורה במשרד הבריאות או משרד הביטחון; לעומת זאת, כל אחד מאיתנו יודע מה זה תאטרון, מה זו אומנות פלסטית ומה זו האקדמיה ללשון עברית. אז המטרה שלי היום: לחקור את 900 מיליון השקלים שהוקצו בתקציב 2017 למינהל התרבות, לגבש דעה אם הסכום גבוה מדי או נמוך מדי, לעצב תקציב חלופי של "מה אני הייתי עושה", ולהתחיל דיון עם אנשים אחרים שיעשו את אותו הדבר – זה התפקיד שלכם, אם תסכימו לקבל אותו.

אני מפצל את הרשומה הזאת לשלושה חלקים: בראשון אתן קצת רקע, ואציג את ההוצאות של מינהל התרבות. בשני אגיד כמה דברים על דעתי בעניין תמיכה ממשלתית בתרבות, ובשלישי אדבר על איך יכול לדעתי להיראות, בעולם מושלם, הדיון על התקציב הזה, על תפקוד שר/ת התרבות, ושאר דברים בסגנון.

לפני שנתחיל, אני חייב להגיד משהו על השקיפות בתקציב המדינה בישראל. אחת הכוונות המרכזיות שלי עם התחלת החפירות שלי בתקציב הייתה להשוות כמה שיותר בין מה שקורה בישראל ומה שקורה במדינות אחרות בעולם – כמו שאתם בטח יודעים, אני אוהב להסתכל על מקומות שונים בעולם. אני עדיין מנסה לעשות את זה, אבל גיליתי שזה לא פשוט כי עוד לא מצאתי מדינה אחת שמאפשרת גישה שקופה, נוחה ומפורטת לתקציב הממשלתי שלה, כמו מדינת ישראל – אז מגיעה מילה טובה ענקית לאנשי אגף התקציבים באוצר, אנשי הסדנה לידע ציבורי, וכל אחד אחר שהיה מעורב בעניין הזה. מעכשיו אני יודע – זה תחום שישראל באמת יכולה להתגאות בו כמופת למדינות העולם. אני ממשיך לאט לאט לבדוק מדינות אחרות ולנסות להשיג מידע מתאים, ובעתיד אני מקווה להביא קצת השוואות למה שקורה אצלן.

ועכשיו, מינהל התרבות. כאמור, בתקציב 2017 הוקצו לו כתשע־מאות מיליון שקלים. המטרה, על־פי ההגדרה, היא "טיפוח היצירה האמנותית והתרבותית ושיפור איכותה, עידוד המצוינות והמקוריות, מתן ביטוי ליוצרים ולאמנים, טיפוח נכסי התרבות ותשתיות התרבות בישראל ו"הנגשת" היצירה האמנותית והתרבותית לכלל אוכלוסיית ישראל. המנהל מסייע למוסדות וליוצרים בתחומי התרבות השונים בקיום פעילות שוטפת, בקידום יוזמות, פעולות, אירועים, פסטיבלים לאמנות והכשרה אמנותית ברמה מקצועית, ומעמיד כלים לביטויי האמנות לסוגיה. לצורך כך קובע המשרד קריטריונים לתמיכות, מקיים פעילות ייחודית באמצעות התקשרויות.". בוא נראה איך הוא עושה את זה.

הבהרה: מדובר פה על מינהל התרבות, שמהווה חלק (אומנם העיקרי) ממשרד התרבות והספורט, אבל לא על המשרד עצמו. זה לא כולל את מטה המשרד, כלומר עוד לא הזמן לדבר על משכורות השרים והלשכות וכו'. את זה נעשה בפעם אחרת. גם את רשות העתיקות, שבתקציבים מופיעה כסוג של אחות חורגת למינהל התרבות, אני לא כולל בינתיים.

הבהרה 2: אני כולל בינתיים רק את הסכומים שנחשבים "הוצאה" בתקציב המקורי. יש עוד דרכים להעביר כספים דרך המשרד: יש סעיפי "הוצאה מותנית בהכנסה", "הרשאה להתחייב", "משרות עובדי־צה"ל" בתקציב, ויש כמובן העברות באמצע השנה מועדת הכספים. אבל רוב הכסף הוא ההוצאה הישירה מהתקציב, ואני מעדיף בינתיים להתרכז בה.

הנה חלוקת התקציב, על־פי המסמך הזה, ממויינת לפי גובה ההוצאה:

תאטראות תמיכה: 94,857,000 ש"ח
עתודה לקידום התרבות: 90,000,000 ש"ח
ספריות פעולות: 85,000,000 ש"ח
פעולות כלליות בתרבות: 80,112,000 ש"ח
חוק הקולנוע: 79,500,000 ש"ח
גופים כליים – מוסיקה: 50,181,000 ש"ח
מוזיאונים – תמיכה: 45,000,000 ש"ח
מחול תמיכה: 29,000,000 ש"ח
קבוצות תאטרון: 26,254,000 ש"ח
מענק ירושלים לתרבות: 23,000,000 ש"ח
פעולות תרבות ערבית: 23,000,000 ש"ח
בתי ספר לאומנות – תמיכה: 22,000,000 ש"ח
תאטרון אזרחים ותיקים: 21,000,000 ש"ח
שימור אתרי התיישבות: 20,425,000 ש"ח
אופרות תמיכה: 18,750,000 ש"ח
פסטיבלים לתרבות ואמנות – תמיכה: 16,815,000 ש"ח
תרבות בקהילה תמיכה: 15,500,000 ש"ח
מורשת עדות ישראל: 12,780,000 ש"ח
ספרות, כתבי עת ומפעלי תרבות: 11,210,000 ש"ח
האקדמיה ללשון העברית: 11,000,000 ש"ח
ארכיונים: 9,713,000 ש"ח
מוסדות תרבות תורנית: 9,600,000 ש"ח
תקנת מחול – יוצרים עצמאיים, הרכבים מרכזים ופרויקטים: 8,956,000 ש"ח
מוסיקה ותזמורות – תמיכה: 8,132,000 ש"ח
בית התפוצות: 8,000,000 ש"ח
תרבות בנגב: 8,000,000 ש"ח
אמנים עצמאיים: 7,240,000 ש"ח
מוסדות תרבות מדע ומחקר: 7,145,000 ש"ח
אמנות פלסטית: 7,000,000 ש"ח
יד בן־צבי: 6,900,000 ש"ח
תמיכה בשיפוצי מוסדות: 6,500,000 ש"ח
ספריות תמיכות: 5,500,000 ש"ח
פרסי תרבות: 5,000,000 ש"ח
פעולות תרבות לדרוזים: 4,000,000 ש"ח
מרכז למורשת יהדות אתיופיה: 3,500,000 ש"ח
רזרבת עמידה בהחלטת ממשלה מספר 1879: 2,700,000 ש"ח
מוזיאונים – אזרחים ותיקים: 2,533,000 ש"ח
מרכז זלמן שזר: 2,300,000 ש"ח
אירגוני גג בתרבות: 2,117,000 ש"ח
סל לתרבות עירונית: 1,700,000 ש"ח
זכויות יוצרים לקלטות – תמיכה: 1,500,000 ש"ח
זמר עברי: 1,500,000 ש"ח
אקדמיה ללשון ערבית: 1,450,000 ש"ח
המועצה הלאומית לתרבות: 1,100,000 ש"ח
המועצה לתרבות היידיש: 1,000,000 ש"ח
קרן לעזרת סופרים ואמנים: 1,000,000 ש"ח
תמיכה ברבנים רפורמים: 1,000,000 ש"ח
שירות הסרטים: 200,000 ש"ח

מוזמנים להתחיל כבר לחשוב ולספר על דעותיכם. בעוד שבוע־שבועיים אתחיל לכתוב את אלה שלי. כמו כן, מוזמנים ללכת לדף הזה של אתר תקציב פתוח, שממנו תוכלו להוריד גיליון נתונים עם פירוט עוד יותר עמוק של סעיפי התמיכות – לאילו תיאטראות הולכים כספי ה"תמיכה בתיאטרון", לאילו ארגונים הולכים כספי "מורשת עדות ישראל", וכן הלאה.

אגב, הערה כללית לגבי התקציבים במדינת ישראל: אני לא יודע מאיפה הגיעה ההחלטה לכלול בכל תקציב פרק של "ניתוח מגדרי של התקציב", אבל זה נראה לי קצת הזוי. אם מישהו מכיר את הסיפור מאחורי זה, אשמח לשמוע.

קאבו ורדה – הצלחה דיפלומטית שלא סיפרו לנו עליה

מאמר שלי התפרסם באתר מידה, על האמת מאחורי פרשת קאבו ורדה – קראו כאן.

הבהרה: המונח "פייק ניוז" נכנס לשם בפעולת העורכים, אני אישית לא אוהב את המונח הזה ולא הייתי משתמש בו.

מאז כתיבת המאמר, אגב, הדיון הציבורי בקאבו ורדה ממשיך, ישראל נמצאת שם בראש הכותרות. ובישראל לא נראה שזה מעניין מישהו, למרבה הצער.

מוזמנים להגיב כאן או שם.

אדם סמית ושכר המורים

העלתי את התרגום לחלק הראשון (מתוך שניים) של הפרק העשירי של עושר האומות של אדם סמית – קראו כאן (ואם עוד לא התחלתם לקרוא מההתחלה, לכו לדף הראשי כאן).

הפרק עוסק בגורמים לכך שהמשכורות והרווחים שונים בכל ענף; למה עורך־דין או כורה פחם מרוויחים הרבה, אבל חייט מרוויח מעט. הדוגמאות הספציפיות בחלק מהמקרים כבר לא רלוונטיות (מעניין לדוגמה לראות אותו מגדיר מוכר במכולת כמקצוע שדורש השכלה נרחבת), אבל העקרונות בהחלט כן. וזה מתחבר לדיון שנשמע לא מעט בימינו – הטענה שהשכר במקצועות מסוימים, שנחשבים "חשובים" או "אציליים" יותר, כמו הוראה או עבודה סוציאלית, צריך להיות גבוה יותר ממה שהוא. כשקוראים את אדם סמית, בולטת מאוד הנאיביות והבעייתיות שבדיון כזה – לא שאי אפשר לנהל דיון רציני על העלאת שכר במקצועות מסוימים, אלא שהדיון הזה צריך להתבסס על המציאות, ולא על איזושהי תפיסה אידיאליסטית.

הבעיה העיקרית של המקצועות האלה, להערכתי, היא שהם לא קשים כמו שרוב האנשים היו רוצים שהם יהיו. ישאל אותנו איזשהו פעיל למען העלאת שכר המורים "האם נראה לכם הגיוני להפקיד את ילדכם בידי מישהו שמרוויח <סכום נמוך כלשהו> שקלים? הילד שלכם לא שווה יותר?", והוא צודק לגמרי – אני לא מרוצה מהמצב הזה. הבעיה היא שמשם ימשיך אותו הפעיל לדרישה להעלות באופן מלאכותי את שכר המורים, ואדם סמית יתהפך בקברו. לא בגלל שזה הוגן או לא הוגן להעלות באופן מלאכותי את שכר המורים, אלא כי זה טיפול בסימפטום במקום בבעיה.

מה בעצם מפריע לנו בכך שהמורה מקבל שכר נמוך, ולא מפריע לנו כשאיזשהו פועל אקראי מקבל שכר דומה? אפשר להגיד שעצם הבחירה במקצוע ההוראה היא איזושהי פעולה אלטרואיסטית ושמגיעה לו מתנה מאיתנו על זה. הבעיה היא שזו לא רק הנחה מפוקפקת, אלא סתירה עצמית. אם נניח שכרגע רוב המורים בחרו במקצוע מתוך איזושהי שליחות, ולא בשביל התנאים הטובים של המקצוע, אז ברגע שנשפר את התנאים במקצוע אנחנו בעצם הורסים את המצב הזה; נעלה את המשכורת, המקצוע יהפוך אטרקטיבי עוד יותר לאנשים שלא רואים בו שליחות, ורק נקלקל את איכות ההוראה שלנו. אם זו הגישה שלנו, אז אין לנו ברירה אלא למצוא איזושהי דרך לבחון כליות ולב ולדעת מי מגיע למקצוע מתוך שליחות ומי לא.

אפשרות חלופית, בלי סתירה פנימית, היא שהתנאים הגרועים של המקצוע מושכים אליו אנשים שאין להם הרבה ברירות אחרות, כלומר פחות מוכשרים; ולכן עלינו להעלות את השכר כדי למשוך מועמדים איכותיים יותר למקצוע. זו התפיסה שמנחה את אותה גישת "אתם רוצים להפקיד את ילדכם" וכו'. אבל גם פה, לא צריך להתעמק יותר מדי בשביל לראות את המלכוד. אם נעלה את המשכורת באופן מלאכותי זה אולי יהפוך את המקצוע לאטרקטיבי יותר לאנשים משכילים יותר, אבל לא יהפוך אותו לפחות אטרקטיבי לאנשים הלא־משכילים; אותם אנשים שעכשיו אנחנו לא בטוחים ברצון להשאיר אצלם את ילדינו[1] ימשיכו ללכת לעבוד כמורים, ולא ברור אם בכלל הרווחנו משהו.

אז למה בעצם שכר המורים נמוך כל־כך, כשאנחנו רגילים שאנשים שעוסקים במקצועות "מכובדים" בדרך־כלל מרוויחים הרבה? פה עוזר לנו אדם סמית, גם אם הוא יחשוף בפנינו קצת אמת לא נוחה. אם נסתכל על הגורמים שמשפיעים על המשכורות, נגלה שהוראה היא פשוט עבודה "טובה" מדי. שכר המורים היה ללא ספק עולה לו היו במקצוע תנאים גרועים יותר, כי העלאת השכר הייתה הדרך היחידה שבה היה אפשר לשכנע אנשים לעבוד במקצוע כזה. זה הופך להיות אירוני במיוחד כשמגיעים לקריטריון הכבוד שמציין סמית – שמזכיר לנו שבעצם, אותה תחושת השליחות ואותו הכבוד שלנו למקצוע ההוראה הם בעצמם מקטינים את השכר; אם אנשים לא היו הולכים לעבוד בהוראה מתוך שליחות, היצע המורים היה פוחת יחסית לביקוש, ולא הייתה ברירה אלא להעלות את המשכורת. אולי דרך טובה להעלות את שכר המורים תהיה להתחיל לזלזל בהם.

אבל כמובן, מטרת כל הדברים האלה היא להבהיר ששכר המורים הוא רק סימפטום. המטרה היא שיפור איכות ההוראה, ואת זה לא נוכל להשיג בלי שנדע להגיד מהי בכלל "איכות הוראה". אם נדע להגיד מהו בדיוק מורה טוב, ואיך אפשר לפסול מורים לא טובים מכניסה למקצוע – השכר יעלה באופן טבעי, כי עם פחות מועמדים שיכולים להתקבל, היצע העבודה יורד ומחיר העבודה עולה. וזו הבעיה האמיתית של מקצועות כמו הוראה, עבודה סוציאלית, ושאר דברים דומים – לא רק שקשה להגדיר קריטריונים קשיחים לאיכות העבודה, אלא במקרים רבים נחשב מגונה לדבר על זה; כאילו עצם הרעיון שאדם אצילי כל־כך שהסכים לעבוד במקצוע כזה יכול להיות גרוע. אני לא רוצה לשפוט מוסרית את הגישה הזאת ולהגיד אם היא טובה או לא, אבל מה שבטוח – כל עוד זו הגישה, שכר המורים לא יוכל לעלות.

[1] הבהרה חשובה: יש הרבה מורים נהדרים במדינת ישראל. הטענות על איכות הוראה ירודה, בין אם נכונות או לא, לא מכוונות נגד אף אחד באופן אישי.

איך הפכה ישראל לסוגיה פוליטית בהולנד

מאמר שלי באתר "מידה" – מוזמנים לקרוא, ולהגיב שם או כאן. מקווה שעוד יש לכם תיאבון לפוליטיקה הולנדית, ולשמוע איך נראים דיונים על ישראל במדינות שלא תמיד מדברים עליהן.

http://mida.org.il/2017/07/29/לא-נלחמים-בטחנות-רוח-מדוע-ההולנדים-אוה/

הדילמה הסורית, וידידים לטווח הקצר והארוך

נתקלתי לא מזמן בסרטון המעניין הזה, הישר מדמשק:

אין ספק שמדובר בתעמולה פרו־אסדית מטעם הימין הצרפתי (הידידותי לרוסיה, וידידותי לאסד), ויוצר הסרט לא מכחיש את זה. אבל גם כשמדובר בתעמולה, יש הרבה מה ללמוד, כי לא כל אחד ירצה להראות את אותה התעמולה. בפרט, סרטון כזה אי אפשר לדמיין שהיה מגיע מאף אחד מהצדדים האחרים (פרט אולי לכורדים, ולכמה קבוצות חילוניות קטנות בדרום) של מלחמת האזרחים בסוריה; גם בלי להתייחס לדאע"ש ואל־קאעדה, אני מניח שלאף אחד אין אשליות שמישהו מארגוני המורדים הסוניים היה מתגאה בנשים צעירות בגופיות ושיער חשוף שלומדות מוזיקה ואומנות ברחובות עיר הבירה שלו. הרבה צרות קיבלנו מהשדרוג במעמדו של האיסלאם השמרני בעשורים האחרונים, אבל על יתרון אחד אפשר להצביע: לפחות הם לא מרגישים צורך לשקר לנו. הם אומרים במפורש שהם רוצים שריעה, הם רוצים חברה שמרנית, הם רוצים להתרחק מערכי המערב המושחת. תעמולה מהסוג הזה סביר להניח שלא היינו מקבלים אפילו מבני בריתו של אסד באיראן ובלבנון.

מה אנחנו יכולים לעשות עם ההבנה הזאת? לא הרבה. למרבה הצער, אנחנו לא יכולים לבחור בריתות רק על סמך איזו אוכלוסייה נחמדה או נאורה יותר. המשטר בסוריה ובני בריתו החליטו באופן נחרץ שהם שואפים להשמדת ישראל, וזה אומר שלישראל אין ברירה אלא להתגונן. אותו משטר בסוריה גם בחר לדכא את האוכלוסייה שלו בדרכים שחברה תרבותית לא יכולה לעבור עליהן לסדר היום. כל הסימפתיה למרואיינות בסרטון לא יכולה לשנות את המצב הזה.

אז איפה זה כן רלוונטי? במחשבה לטווח הארוך. אני מבין את הצורך האסטרטגי בדיבור על "המדינות הסוניות המתונות", אבל אני מקווה שמרוב צרכים אסטרטגיים, אנשים לא יתחילו באמת להאמין לזה. אני לא הראשון שיגיד שאין שום דבר "מתון" במדינות ה"מתונות" האלה, ובמידה רבה העובדה שישראל מוצאת את עצמה ביחסים ידידותיים מאחורי הקלעים (על־פי מקורות זרים) עם כמה מה"מתונות" האלה וביחסי עוינות קשים עם כל המדינות החילוניות ביותר במזרח התיכון (פרט לישראל עצמה) הוא אירוניה היסטורית מוזרה, ולא כדאי להניח שהיא תימשך לנצח.

כשחושבים לטווח הארוך, מה שחשוב לזכור זה שמשטרים יכולים להשתנות מהר מאוד מקצה לקצה; עמים משתנים הרבה יותר לאט. קשה לי להאמין שיש מישהו עם עניין מינימלי בהיסטוריה שלא יסכים שבטווח הארוך, העם הפרסי הוא המועמד הסביר ביותר לידידות עם עם ישראל מתוך כל עמי המזרח התיכון (פרט אולי לכורדים); ארבעים שנות קיומה של הרפובליקה האיסלאמית הם טיפה בים לעומת אלפי שנים שבהם המדינה הפרסית על כל גלגוליה הייתה אולי החביבה ביותר על היהודים מבין כל אימפריות המזרח התיכון, כולל המדינה האיראנית המודרנית עד המהפיכה. למעשה, אפילו אחרי המהפיכה, לא תמיד היה ברור שאיראן היא אויבת גדולה יותר של ישראל ממדינות אחרות באזור.

לגבי סוריה – המדינה הסורית מאז הקמתה הייתה עוינת לישראל תחת שני דגלים: הלאומנות הערבית והאנטי־מערביות המרקסיסטית. שני הדגלים האלה כבר נקברו מזמן, והעוינות נשארה להתקדם מכוח האינרציה בלבד. לא ברור עדיין מה יקרה עם סוריה בעתיד הקרוב, וגם לא עם לבנון, מדינה שכבר מזמן איבדה את האשליה שיש לה אפשרות להתקיים כיחידה לאומית ממשית; אם הן עומדות להיקרע לגזרים, או להתאחד באופן כזה או אחר תחת איזשהו מוקד כוח חדש, הן יצטרכו לאתחל מחדש את יחסי החוץ שלהן; אם עד שזה יקרה, הנסיבות הבינלאומיות יהיו כאלה שיהיה להן (או לחלק מהשברים שיקומו תחתיהן) אינטרס לאהוב את ישראל, או לפחות לשנוא אותה פחות מאחרים, זה יכול להביא הזדמנויות חדשות לישראל ולמזרח התיכון. ובמצב כזה, החילוניות של האזרחים בדמשק ובלטקיה נותנות קצת תקווה.

אין לי איזושהי טענה כלפי מדיניות ישראל – אם מומחי הביטחון אומרים שאיראן היא כיום האיום הגדול ביותר על ביטחון ישראל, אני מאמין להם ושמח שהם פועלים בנדון. אבל התפקיד שלהם הוא לדאוג לטווח הקצר. בטווח הארוך, אני מקווה שיש מי שמשקיע קצת מחשבה בהתכוננות ליום שבו "הציר השיעי" או יקרוס, או יגלה שיש לו בעיות יותר חשובות מישראל. אל תשכחו – הרפובליקה האיסלאמית של איראן, עם כל הכבוד ל"בחירות" שיש בה כל כמה שנים, עברה חילופי שלטון ממשיים רק פעם אחת – עם מות ח'ומייני עלה ח'מנאי לתפקיד המנהיג העליון, ונשאר שם עד היום. מי יודע מה יקרה כשיגיע תורו של ח'מנאי לעלות השמימה? גם מהפיכה שתסיים את הרפובליקה האיסלאמית וגם אוסף שינויים הדרגתיים שישנו מדיניות בתוך הרפובליקה האיסלאמית יכולים בקלות להחזיר את האיראנים לימיהם הקודמים כידידים. ואם הם יהיו ידידים, אז הדרך קצרה להצטרפות של החילונים מדמשק ומביירות. ולידידות עם גורמים חילוניים יש הרבה יותר סיכוי להימשך מאשר עם גורמים איסלאמיסטיים. לא שאין תקווה לידידות עתידית עם כל עמי המזרח התיכון – אבל כשמסתכלים על הדיון הציבורי וסקרי דעת קהל ממצרים, ירדן או סעודיה, אין ספק – איתן זה ייקח הרבה מאוד זמן.