פרויקט חדש – עוברים למזרח

מה אני עושה בימים אלה, מאז שהפסקתי לעדכן את הבלוג? הרבה דברים שעדיין לא מוכנים לפרסום, אבל אחד אני משיק בימים אלה: ערוץ טלגרם חדש על סין, העולם דובר הסינית, וקצת מזרח אסיה באופן כללי.

כבר הבעתי בעבר את דעתי שהדבקות המוגזמת של ישראלים במערב היא חולשה שפוגעת באינטרסים של ישראל, ומאז השבעה באוקטובר זה רק הופך ברור יותר ויותר. המערב הופך עוין לישראל, ויש לזה שתי השלכות: קודם כל ישראל צריכה יותר ויותר קשרים אחרים כדי לפצות על אלה שבינתיים בקשיים. וחוץ מזה יש עוד בעיה שישראלים לא מספיק מודעים לה.

לישראלים כמעט שלא היו קשרים בלתי-אמצעיים עם מזרח אסיה – הכול תמיד עובר דרך המערב. מה שישראלים יודעים על סין או יפן הם כנראה קראו באנגלית, בישירות או בעקיפין דרך תרגומים של תקשורת באנגלית. ואותו הדבר בצד השני – האסיאתים מכירים את ישראל דרך התקשורת הבינלאומית בשפה האנגלית. במשך כמה עשורים עוד היה אפשר להסתדר עם זה – המערב היה די חיובי, או לפחות נייטרלי, לישראל, וביחד עם הנטייה הטבעית של מזרח אסיה לחבב יהודים, התוצאה הייתה טובה. אבל אנחנו חיים עכשיו בעולם אחר. התקשורת הסינית מלאה בארס אנטי ישראלי, וברובו זה לא מגיע מהממשלה הסינית, אנטי-ישראלית ככל שתהיה – זה מגיע מהמערב.

לכן אני חושב שקריטי לישראל שישראלים יתחילו ליצור קשר ישיר עם מזרח אסיה (וזה כנראה נכון גם לכל מקום אחר בעולם, אבל ההתמחות שלי היא מזרח אסיה). אבל חוץ מזה שזה קריטי, זה גם מעניין ובריא. תרבות סין היא אחד התרבויות העשירות והעתיקות בעולם. בהרבה היבטים היא גם דומה יותר לתרבות ישראל משרוב הישראלים היו מעלים בדעתם. מי שחושב שהוא אדם משכיל שמכיר את העולם כי הוא מבין אנגלית ומכיר קצת את המערב – שיחשוב שוב. מזרח אסיה היא עולם שלם ומעניין שכדאי להכיר. ואת זה הערוץ שלי יציע.

לערוץ קוראים גן האפרסק, הירשמו וספרו גם לחבריכם:

https://t.me/ganhaafarsek

כשחרדים רוצים, הם יכולים

בשנים האחרונות אני קצת מתנדנד בשאלה אם יש תקווה לישראל פוסט־חילונית, שמנוהלת כולה על־ידי יהודים דתיים בגווניהם השונים והחילונים הם מגזר קטן בה, אם בכלל. בנערותי הייתי חילוני מתנשא כנהוג בסביבה שגדלתי בה, ולא ציפיתי לכלום מהעולם הדתי. בהמשך שיניתי את דעתי עד כדי מחשבה שהדתיים הם העתיד הבלתי־נמנע של מדינת ישראל. לאחרונה התחלתי לפקפק גם בזה, והתחלתי לחשוב שגם אם החילונים דועכים, הדתיים לא מראים פוטנציאל להחליף אותם. אבל אז התחילה אצלי יותר תקווה, מכיוון בלתי צפוי – המוזיקה.

אני לא בטוח איך בדיוק זה התחיל, אבל גיליתי בשנה־שנתיים האחרונות את עולם המוזיקה החרדי, ומאוד התרשמתי. בחנוכה האחרון חיפשתי מקור טוב למוזיקת חנוכה לחלוק עם חברים גויים, והתשובה ברורה – מה שיש לישראל החילונית להציע, בעיקר ערוצי ילדים מעוטי־השקעה ותכנים בני עשרים שנה ומעלה, הוא כלום לעומת דברים כאלה:

זה רק דוגמה אחת מרבות. הכול כאן מקצועי באופן בלתי רגיל. לא רק המוזיקה עצמה, שלא הייתה מביישת כל הפקה חילונית. אבל איכות הצילום, התפאורה, ההלבשה, הכול פשוט ממדרגה ראשונה. אפילו מההיבט העסקי – העובדה שבחלק מההפקות האלה רואים באופן די בולט את שם הספונסר מבחינתי לא רק שאיננה חיסרון, אלא מרשימה עוד יותר – הם יודעים גם לפרנס את עצמם עם ההפקות האלה. אני מתאר לעצמי שגם בעולם החילוני יש הפקות מקצועיות, אני לא יודע כי מוזיקה מהעולם הישראלי החילוני התחילה לשעמם אותי מתישהו בשנות האלפיים המוקדמות ואין סימן שזה עומד להשתנות, אבל על חרדים אנשים לא רגילים לחשוב בתור גורמים מקצועיים שמתחרים ברמה עולמית[1].

וזה מעלה אצלי מחשבה על סוגיית הגיוס. שמעתי כל מיני טענות בחודשים האחרונים בעניין סוגיית גיוס החרדים. יש להם דרך מחשבה שונה לגמרי, מעניינת אותם רק התורה, עיסוק בכל דבר שאיננו לימוד זה בלתי מתקבל על הדעת. וממילא, מה אנחנו רוצים, אלפי מתגייסים בלי מוטיבציה ובלי יכולת? אפילו ליבה הם לא לומדים.

ועם זאת, מוזיקה. אני בטוח שהסרטון לעיל ודומיו לא מייצגים את כל החברה החרדית, גם בכותרת מדברים ספציפית על "הזמר החסידי והמזרחי", ואני מתאר לעצמי שגם בתוך העולם החסידי יש הבדלים בין חסידויות שונות. ועדיין, ההפקות שאני רואה, גם ברמה שלהן וגם במספר האנשים שמופיעים פיזית על המסך, הן בבירור לא איזה תחביב של קבוצת נישה קטנה. אז אני שואל את עצמי: אם הם הצליחו למצוא את הדרך למצוינות במוזיקה, למה לא בעוד תחומים?

למיטב ידיעתי אין שום מצווה להיות מוזיקאים מוצלחים. שמעתי על "והגית בו יומם וליל", לא שמעתי על "וניגנת בו יומם וליל". זה גם ממש לא קל להיות מוזיקאים מוצלחים – כל הדברים שציינתי קודם, הנגנים, הצלמים, התפאורנים וכו' אלה דברים שדורשים גם שכל, גם ידע, וגם ניסיון, ואני בטוח שהם לא כולם יוצאים בשאלה שלמדו ליבה בילדותם. אז חרדים בבירור יכולים להצטיין בדברים שאינם לימוד תורה. עכשיו השאלה היא איך ליישם את זה על תפעול טנקים ותותחים.

ולא רק הצבא רלוונטי פה. מי שיכול לבנות תעשיית מוזיקה כזאת יכול להערכתי לבנות גם מיני סוגי תעשייה אחרים. קודם כל, דיברתי כאן בעבר על הפוטנציאל של תעשיית בידור ישראלית איכותית, ואם החרדים יצליחו להרחיב את הדברים האלה לרמת מוצר ייצוא רציני (ויש לזה פוטנציאל), הם יכולים לבנות אימפריה כלכלית ישראלית של ממש. תעשיית קולנוע חרדית אני פחות מכיר (אם כי אני יודע שקיימת), אבל אני משתכנע יותר ויותר שזה יכול להיות. ואם זה אפשרי, למה לא מחוץ לעולם הבידור? נחמד שמעודדים את החרדים (ובעיקר החרדיות) להצטרף לדרג ב' של תעשיית ההייטק הישראלית, אבל למה שלא יהיו דרג א' של תעשיות שלא קיימות עדיין?

כחילוני, די טבעי עבורי לראות את היהודים הדתיים כסוג של רצף שבו אני נמצא בצד אחד, אחרי חילוניים מאמינים, מסורתיים, סרוגים, עוד כל מיני באמצע, ובסוף החרדים הרחוקים ממני ביותר. אבל במובנים מסוימים זה לא תמיד המצב. יש משהו בחרדים שדווקא נראה משותף ביניהם עם החילונים ה"כבדים" ביותר. לאומנים סרוגים וחילונים מבקרים לפעמים את החרדים על החיבור הפחות חזק שלהם עם ארץ ישראל ועם ישראל, לעומת החיבור החזק לקהילה הייחודית שלהם. באופן מוזר, נראה לי שזה לפעמים הופך אותם לקצת פחות קרתניים, ויותר "אנשי העולם הגדול" מהסרוגים והחילונים האלה – לא מעט פעמים, כשאני רואה הפקה חרדית, ברור לי שהשתתפו בה חרדים ישראלים וחרדים אמריקאים ביחד, ונראה שהם מכירים את מה שקורה באמריקה הרבה יותר מהחילוני הישראלי הממוצע שמכיר את אמריקה מפודקאסטים של ג'ורדן פיטרסון ובן שפירו. אולי הפוטנציאל להצלחה בינלאומית יכול להגיע דווקא מהם?

[1] ואגב, אין כמו דבר כזה בשביל לנפץ את כל המיתוסים והדעות הקדומות על חרדים. הסביבה החברתית שלי מורכבת כמעט כולה מגויים חילונים ויהודים חילונים, וגם לאלה וגם לאלה יש ברובם סלידה אוטומטית מחרדים, אבל אף אחד לא יכול לראות סרטון כזה ולא לחשוב שיהיה נחמד להעביר איזה ערב עם האנשים האלה. לא רק המקצועיות, גם הרוח הטובה – סוגי מוזיקה שונים משדרים רגשות שונים, ובהרבה סוגות מוזיקה בעולם החילוני הרגשות שהמוזיקאי מנסה להעביר כוללים הרבה התנשאות. אצל החרדים, השילוב בין החיוך הענק על הפנים ומילות השירים יוצרים רושם של אנשים טובים.

האינטרנט הוא לא מהפכה אנטי־ממסדית

(רשומה בהשראת דיון בבלוג של י.ד.)

מדי פעם עולים כל מיני דיבורים על האינטרנט כמקור למהפכה נגד הממסד. פעם דיברו על פייסבוק וטוויטר בתור המהפכה הפופוליסטית הגדולה שנותנת פתחון פה לאנשים הפשוטים, האביב הערבי וכל מיני מהפכות דומות סומנו בתור "מהפכות הרשתות החברתיות", הביטקוין נכנס לאחרונה לחיינו בתור המהפכה הגדולה שתפטור אותנו מהעול של מטבעות ממשלתיים ותיצור איזו מין אוטופיה אנרכיסטית, טכנולוגיית הבלוקצ'יין שעומדת מאחורי הביטקוין הייתה בתקופה מסוימת מילת קסם ב(סוגים מסוימים של)תקשורת בתור משהו שיעשה מהפכה בכל תחום שהוא ויפקיע אותו מידי הבירוקרטיה המרושעת (דמוקרטיה מבוססת בלוקצ'יין! בנקאות מבוססת בלוקצ'יין! מערכת משפט מבוססת בלוקצ'יין!), ואני עוד זקן מספיק כדי לזכור במעורפל, אי שם בשנים הראשונות להופעת האינטרנט בחיינו, איזה סרט דוקומנטרי מביך שפורסם בערוץ 8 ("ערוץ המדע", פעם היה דבר כזה בישראל) וראיין כל־מיני "האקרים" בהגדרתם העצמית שזעקו סיסמאות שמאלניות בדברם על איך יכולת ההאקינג שלהם מאפשרת להם להיות חזקים יותר מהאליטות (אחד מהם סיים את דבריו עם "ויוה זפאטה", איכשהו נראה לי שלמרות יכולת ההאקינג שלו המהפכה ההיא לא הגיעה רחוק).

אז בהקשר הביטקוין, כתבתי אצל י.ד. את הטקסט הבא:

"אנשים שמדברים על "לא לתת לממשלות למשטר את האזרחים באמצעות שליטה מוחלטת בחשבונות הבנק שלהם" ודברים בסגנון, ובינתיים יוצרים תלות מוחלטת של חייהם בתשתית האינטרנט, מפגינים מנטליות של ילדים קטנים שמדברים על "זכותם" לעשות דברים מול ההורים מיד לפני ששואלים אותם מה יש לאכול לארוחת הערב. לילדים קטנים, באופן כללי, נותנים בדרך־כלל לשחק כל עוד הם לא עושים יותר מדי צרות למבוגרים, אבל אם הם מתחילים להגזים אז להורים אין ברירה אלא להעמיד אותם במקומם. אותו דבר עם מהפכני הביטקוין."

למה הכוונה? ובכן, הרעיון של מהפכה אנטי־ממסדית מבוססת אינטרנט הוא מגוחך מהסיבה הפשוטה שהאינטרנט הוא לא איזשהו כוח טבע. האינטרנט נבנה על־ידי הממסד ומתוחזק על ידיו בעלות עצומה. איך בעצם יכול אדם בישראל לגלוש באתר אינטרנט שנמצא פיזית בזיכרון של מחשב כלשהו בחוות שרתים בטקסס? הרעיון הבסיסי הוא פשוט כל־כך שילד בן חמש כנראה היה יכול לחשוב עליו – מותחים כבל ענק שמחבר בין שני המחשבים. אבל הביצוע קצת פחות פשוט.

התשתית של כבלי תקשורת התחילה אי שם באמצע המאה ה 19, אחרי המצאת הטלגרף. מי שחושב שאנחנו חיים בתקופת פיתוח כלכלי וטכנולוגי חסרת תקדים כיום, שיחשוב קצת איך נראתה התקשורת הבינלאומית, נגיד, בשנות השלושים של המאה ה 19, לעומת איך היא נראתה בשנות השישים של אותה המאה. מהפכה ענקית, ולכאורה גם עליה היה אפשר לחשוב שהיא "מפקיעה את המונופול הממשלתי על מידע" או דברי רהב דומים שאומרים על האינטרנט. למעשה, ייתכן מאוד שהגיוני יותר להגיד את זה על הטלגרף מאשר על האינטרנט. הטלגרף איפשר תקשורת מיידית בין אנשים ביבשות שונות, כשלפני זה החלופה הייתה לשלוח דואר שיעבור כמה שבועות או חודשים על ספינה עד שיגיע ליעדו. זה שינוי הרבה יותר גדול מאשר האינטרנט שינה לעומת הטלפון, הפקס, או הרדיו שהיו קיימים לפניו.

בכל מקרה, עם המצאת הטלגרף התגלתה העובדה שלהעביר כבל מאירופה לאמריקה זה ממש, ממש קשה. כבלים לא ממש מסתדרים טוב עם מים, ונדרשו פיתוחים טכנולוגיים חדשים כדי ליצור כבלים שיכולים לעמוד בזה. חוץ מהאתגרים הכימיים של ההתמודדות עם מי האוקיאנוס והפיזיקליים של הלחץ שהכבל עומד בו, יש גם בעיות מעניינות שהילד בן החמש לעיל אולי דווקא יחשוב עליהן – מקרים של כבלים שמתנתקים בעקבות נשיכת כריש יצרו בעבר בעיה רצינית שדרשה פתרונות יצירתיים (וכנראה יקרים). העסק הזה ממש, ממש לא פשוט.

כמובן, מרגע שהציוץ שלכם עבר את הכבל הביניבשתי, הוא עדיין צריך לעבור מסע רציני עד שיגיע למחשב היעד הספציפי. הנחת תשתית כבלי אינטרנט היא פרויקט עצום שלא יכול להיעשות אלא בידי ממשלה או תאגיד ענק. למעשה, זה כל־כך קשה שבהתחלה, כשהאינטרנט היה יותר דומה לפרויקט האנרכיסטי שנהוג לדמיין, אף אחד לא ראה הגיון כלכלי בפרויקט כזה, והעדיפו במקום זה למצוא דרכים עקומות להעביר נתונים דיגיטליים על קווי טלפון – קווי טלפון היו תשתית קיימת שכבר היה לה היגיון כלכלי מספיק כדי שיהיה לה כבל בכל בית, וכך נולד הצליל הנוסטלגי של אנשים מהדור שלי, שנהגו להתחבר לאינטרנט בשנות התשעים המוקדמות עם מודם שמחובר לקו הטלפון ומשמיע רעש מוזר בכל פעם שרוצים להתחבר (אחרי שמוודאים שאף אחד מבני המשפחה לא צריך להשתמש בטלפון כמובן, כי הכבל הוא אותו הכבל). אחרי זה עברו לתשתיות קיימות אחרות – הטלוויזיה בכבלים ובלווין. רק כשהסתבר שהאינטרנט הוא שימושי מספיק עבור הממשלה ועבור חברות ענק ויכול ליצור עבורן הררי כסף, החליטו שהעניין מצדיק את ההשקעה ויצרו תשתית כבלי אינטרנט ייעודית.

למה אני מספר את כל זה? כדי להבהיר שאין דבר כזה אינטרנט מהפכני. האינטרנט יכול להיות קיים אך ורק ברשות ובעידוד הרשויות. על אילו רשויות מדובר? על כולן. האינטרנט הוא תוצר העולם הגלובלי – לכל כבל יש שני צדדים, אז אפילו אם צד אחד זורם עם המהפכה שלכם, זה לא יספיק. אינספור הסכמים בינלאומיים במסגרת הגלובליזציה של המאה ה 20 וה 21 איפשרו ומאפשרים את האינטרנט – הסכמים על שיתוף פעולה ימי שמוודאים שספינה של דויטשה טלקום או AT&T יכולה לצאת לאמצע האוקיאנוס האטלנטי לתקן כבל תת־ימי שהתקלקל. הסכמים על שרתי DNS שמאפשרים לכם לדעת שכשאתם הולכים לאתר כלשהו במדינה אחת, אתם מגיעים לאותו אתר שאליו תגיעו עם אותה הכתובת ממדינה אחרת. הסכמי זכויות יוצרים ומשלוח חבילות שמאפשרים לכם לצפות בתכנים ולעשות קניות ממדינות אחרות, שבלעדיהם האינטרנט לא היה נותן לכם "פתחון פה" כי בלי תכני וידאו וקניות אף אחד לא היה באינטרנט חוץ מכמה חנונים כמוני. וכמובן, עצם הנכונות של ממשלות לא למנוע מכם לגשת לנתונים שלא מוצאים חן בעיניהן.

אז כל המהפכנים שחושבים שהאינטרנט ייצור להם איזה מין עולם חדש ומופלא בלי דיכוי הממשלות? שיהנו לשחק בצעצועים שלהם. לאמא ואבא לא מפריע צעצוע הביטקוין שלכם, ואולי הם יבחנו אפשרויות לנצל אותו כדי להרוויח קצת כסף בעצמם. אבל אם מישהו חושב שזה יכול איכשהו לסכל ניסיון של ממשלות להכריח אתכם לעשות משהו – תזכרו מי שולט באינטרנט. יותר ויותר ממשלות כבר מגלות את חדוות חסימת אתרי אינטרנט כרצונן, ואין סיבה להניח שזה ידעך בקרוב. המהפכנים, עם כל הכבוד להם, לעולם לא יוכלו למתוח כבל מאירופה לאמריקה, וגם הלווינים של אילון מאסק ייתנו לכם אינטרנט כל עוד אתם עושים לו כסף, וכל עוד מספיק ממשלות בעולם מרשות לו לשים שם את הלווינים שלו.

מי שרוצה לעשות משהו אנטי־ממסדי, אין לו ברירה אלא ללכת בכיוון ההפוך. במקום ללכת מעל הממשלות גבוה יותר לאיזו אוטופיה גלובלית, לכו נמוך יותר. מקומי יותר. רשת קהילתית שמציעה פתרונות כלכליים בין אנשים באותו אזור גיאוגרפי יכולה אולי לעשות משהו שישרוד קריסה או עוינות של הממשלה. האינטרנט קיים כל עוד הממשלות קיימות, כל עוד תאגידי הענק קיימים, כל עוד הכלכלה הגלובלית קיימת עם כל צרותיה, עם מטבעות הפיאט שלה ועם הרגולציות שלה, וכל עוד כל אלה מרגישים שהאינטרנט תורם להם.

(הבהרה: בהקשר הביטקוין, הכתוב לעיל מתייחס לשאלה אם הביטקוין יכול אי פעם להחליף את המטבעות הממשלתיים בתור אמצעי מסחר. על השאלה "האם שווה לי להשקיע בביטקוין" אין לי תשובה והיא לא ממש מעניינת אותי, מי שרוצה להמר שיהמר, ערך הביטקוין אולי עוד יעלה ואולי ירד)

אוכלוסיית תורכמניסתאן כמשל – האם אפשר לסמוך על נתונים?

בבלוג של תמריץ הופיעה רשומה על ירידה בציוני התלמידים הישראלים באיזשהו מבחן בינלאומי. הדיון סביבו התרכז כמובן בהשלכות אידיאולוגיות וכלכליות של התוצאות האלה, ולי אין הרבה מה להגיד על זה. אבל זה מתחבר למשהו שרציתי לכתוב עליו כבר כמה זמן, וזה האמינות של נתונים סטטיסטיים בינלאומיים באופן כללי.

יש הרבה אנשים באינטרנט שאוהבים להסתכל על השוואות בינלאומיות ולהסיק מהן מסקנות. לפעמים אפילו אני. נראה לי שזה חזק במיוחד אצל ליברלים תומכי כלכלה חופשית למיניהם, כלומר האנשים הקרובים אליי ביותר מבחינה אידיאולוגית. אבל ככל שעוברות השנים אני הופך להיות יותר ויותר ספקן בעניינים האלה. כמה מפתה, בטח למהנדס תוכנה כמוני, לחשוב שאנחנו יכולים בהקלקת עכבר לראות כמה חכמים התלמידים בכל מדינות העולם, או כמה חזקה הכלכלה בכל מדינה, או מה המשקה החביב על האנשים שם, ולהסיק מסקנות ותוכניות פעולה בהתאם. אבל מה אם אנחנו בעצם לא יודעים את הדברים האלה טוב כמו שאנחנו מדמיינים?

הדוגמה שהובילה אותי לאחרונה לעניין הזה היא דמוגרפיה, נושא שחביב עליי במיוחד. לכאורה, שאלות דמוגרפיות הן הקלות ביותר למדידה. וניקח דוגמה – מהו גודל אוכלוסיית תורכמניסתאן? ובכן, אם נלך לאתר נתונים טיפוסי, אולי כאן או כאן, או אפילו ויקיפדיה, נקבל תשובה פשוטה – בסביבות שבעה וחצי מיליון אנשים. גמרנו? אפשר להתחיל עם השוואות בינלאומיות והסקת מסקנות?

אבל רגע. הנה אתר "רדיו אירופה החופשית" שאומר לנו משהו קצת שונה: "מקורות קרובים לממשלת תורכמניסתאן אמרו לנו שסקר אוכלוסין שנערך ב 2021 מצא שאוכלוסיית תורכמניסתאן האמיתית היא פחות מ 2.8 מיליון". האתר ממשיך עם הערכות נוספות של גורמי אופוזיציה שטוענים שהמספר הרשמי (שבעה או שבעה וחצי מיליון) הוא המצאה מוחלטת של הממשלה, והמספר האמיתי נמוך פי כמה. זה לא ממש מה שהייתם מדמיינים כשחושבים על "טעות מדידה". ההבדל בין שבעה מיליון ו 2.8 מיליון הוא כזה שהופך את הנתונים לחסרי משמעות לחלוטין.

עכשיו תגידו בסדר, זו תורכמניסתאן. מדינה קטנה, דיקטטורית, ולא חשובה. מי מתייחס אליה בכלל בהשוואות בינלאומיות. ואולי בכלל גורמי האופוזיציה האנונימיים האלה סתם מחרטטים. ובכן, הנה מדינה קצת יותר חשובה, סין: לפני כמה חודשים קיבלנו כותרות על כך שהודו סוף סוף עקפה את סין והפכה להיות המדינה בעלת האוכלוסייה הגדולה ביותר בעולם עם קצת יותר מ1.4 מיליארד אנשים בשתיהן. אבל רגע, יכול להיות שיש איזושהי טעות מדידה קטנה באוכלוסיית סין? כל מיני אנשים אומרים עכשיו שבאמת קלטנו שהייתה טעות, הודו כנראה עקפה את סין כבר לפני עשרים שנה. ניל פרגוסון, לדוגמה, חושב שהמספר האמיתי של אוכלוסיית סין נמוך ביותר ממאה מיליון מהמספר הרשמי. ויש כאלה שאומרים שאין אפילו מיליארד אנשים בסין, האוכלוסייה קטנה ביותר מחצי מיליארד מהמספר הרשמי. אני לא יודע כמה אמינות הטענות האלה, אבל האם קשה להאמין שהדיקטטורה הקומוניסטית השולטת בסין לא ממש מספרת לנו את כל האמת?

נעבור מאסיה לאפריקה. המדינה הגדולה ביותר באפריקה היא ניגריה, כך מספרים לנו. אבל אולי לא? אחת הסוגיות שעולות יותר ויותר לאחרונה כשמדברים על מדדים דמוגרפיים הוא העובדה שבניגריה יש מערכת העברת כספים מהממשל המרכזי למחוזות בהתאם לגודל אוכלוסייה, מה שנותן תמריץ חזק למחוזות לנפח את האוכלוסייה שלהם (לישראלים זה אולי מוכר ממקומות כלשהם קרובים לישראל). הנה לדוגמה מישהו שמסתכל על כמה נתונים מעניינים וטוען שהאוכלוסייה האמיתית קטנה כמעט בחצי מהמספר הרשמי.

ומה לגבי העולם המפותח? סמו בוריא, פרשן רציני שאני נוטה לחשוב שיודע על מה הוא מדבר, מעריך שהרבה מדינות מזרח־אירופאיות מנפחות משמעותית את גודל האוכלוסייה שלהן כדי להסתיר את העובדה שהמונים מאזרחיהם כבר היגרו למערב, ובמידה מסוימת זו אפילו לא בהכרח רמאות – בעולם עם הרבה הגירה, זה באמת לא תמיד ברור מי נחשב אזרח או תושב של איזו מדינה. אפילו אני, האם אני חלק מאוכלוסיית ישראל? או הולנד? זה גם מנפח להערכתו את שיעורי הפיריון המדווחים של מערב אירופה, כי הנשים המזרח־אירופאיות שיולדות בבתי חולים מערב־אירופאים משפיעות על הסטטיסטיקה (לטענתו שיעורי פריון נמדדים לפי מספר לידות במדינה, מודה שלא בדקתי עדיין אם זה נכון), כך שאולי בכלל כל המחשבה הנפוצה שהפריון במזרח אירופה נמוך יותר מבמערב היא בכלל טעות.

כל זה עוסק בנתונים דמוגרפיים שהם עוד יחסית אובייקטיביים וקלים למדידה, אז מה נמצא אם נחפור עמוק יותר לתוך נתוני כלכלה, או חינוך, או הגירה, או פשע? כשאנחנו רואים כותרות על התמ"ג הישראלי שעקף את אירופה, או לחילופין על איזה משבר בכלכלה הישראלית, אנחנו בטוחים שאנחנו לא משווים נתונים אמיתיים ממדינה אחת לנתונים מומצאים ממדינה אחרת, או שני נתונים שמודדים דברים שונים לגמרי, או כל מיני בעיות אחרות? ובטח בחינוך, שממילא מדידה אובייקטיבית שלו היא אתגר עצום ואולי בלתי אפשרי. הבעיה להערכתי מחריפה ככל שמדד מסוים ותיק יותר – לפקידים יש תמיד אינטרס "להצליח" במדדים שלהם, יותר משיש להם אינטרס לוודא שהמדדים ישקפו את המציאות; זה נכון בעיקר במדינות דיקטטוריות אבל לא רק בהן. ככל שעובר הזמן, הפקידים הפחות ישרים יהפכו להיות יותר ויותר טובים ב"עיסוי" הנתונים שלהם כדי שיתאימו לאינטרסים שלהם, והפרשנים בתקשורת או באינטרנט שמשתמשים בנתונים האלה בלי להתעמק, רק כדי לתמוך באיזו עמדה פוליטית שהם מקדמים, לא יתלוננו.

אז מה המסקנה מכל זה? להפסיק להשתמש בנתוני השוואות בינלאומיות? כמעט. נתונים כאלה יכולים לפעמים להיות שימושיים, אבל צריך תמיד לזכור שהם עלולים להיות לא רק "לא לגמרי מדויקים", אלא מנותקים לחלוטין מהמציאות. יש דברים שצריך פשוט להכיר בזה שאנחנו לא יודעים. יש דברים שצריך להכיר בזה שאנחנו יודעים חלקית, אבל להיזהר מלהסיק מסקנות נחרצות מדי מהם. ועד כמה שאפשר, כדאי להתרגל עד כמה שיותר לשפר כל הזמן את מקורות המידע שלנו, להתקדם בהדרגה במעלה שרשרת המידע ולקבל את המידע שלנו ממקורות כמה שיותר קרובים לשטח. טבלה מאיזה ארגון סטטיסטיקות בינלאומי או מויקיפדיה היא לא בהכרח מידע אמין.

נגמר השחמט, מתחילים כסאות מוזיקליים?

לפני שמונה שנים פרסמתי את המאמר הראשון שלי מחוץ לבלוג, מאמר לאייל הקורא שבו כתבתי על המגמות הדמוגרפיות בעולם. הצגתי שם כמה עובדות שנראו אקזוטיות וחדשניות – העובדה ששיעורי הפריון בעולם יורדים ולא רק במערב, אלא כמעט בכל העולם שמחוץ לאפריקה מדרום לסהרה. מאז השתנו כמה דברים – המודעות לעניין הזה הולכת וגוברת, התופעה עצמה הולכת ומחמירה, וההשלכות הולכות ומתבהרות בכך שלא מדובר באיזה קוריוז על כמה אנשים יהיו בעתיד בכל מדינה, אלא באפשרות ממשית של קריסה דמוגרפית שתביא איתה קריסה כלכלית ואולי הרבה יותר.

המספרים כרגע די מדהימים. דיברתי לא מזמן עם חבר הונגרי. הוא עזב את הונגריה ורואה בה מדינה מושחתת וקורסת. אני נזהר מלקבל את זה כפשוטו כי אני יודע שהרבה ישראלים בחו"ל יגידו את זה על ישראל. אבל מה שמעניין – אוכלוסיית הונגריה הייתה בשיאה כעשרה וחצי מיליון אנשים, ב 1980. כיום היא תשעה וחצי מיליון. זה דומה מאוד לאוכלוסיית ישראל, ומצד שני: בהונגריה נולדו ב 2023 כ85 אלף תינוקות; בישראל כ 178 אלף. החבר אישר שהמדינה מתרוקנת מחוץ לערים הגדולות, אנשים מוכרים בתים ענקיים בגרושים כי לא שווה אפילו לתחזק אותם. ואותו הסיפור קיים בכל מדינות מזרח ודרום אירופה. יש כבר סוגה שלמה של סרטונים ביוטיוב מסוג "תיירות בכפרים אירופאים נטושים", וסוגה נוספת של "קנינו וילה נטושה ב<מדינה אירופאית כלשהי> בגרושים, תראו איך שיפצנו אותה". יש גם מי שקונה כפרים שלמים.

במדינות העשירות יותר במערב, לעומת זאת, במקום להתרוקן המגמה היא להתחלף, ומה ששומעים מהם זה בעיקר סיפורים על קשיי קליטה, עליית הפשע, עימות קיומי עם האיסלאם, ובכל מקרה הדעיכה הכלכלית לא נמנעת אלא רק מואטת. המהגרים לא תורמים מספיק כלכלית, וגם את שיעורי הפריון המקומיים הם מאמצים במהרה. העתיד לא נראה מזהיר למערב.

מחוץ למערב המצב גרוע עוד יותר. פרט לישראל, ולכמה אחרים שעדיין מתנדנדים, הקריסה הדמוגרפית מגיעה לכל מקום שאין בו עוני מחפיר. אבל זו עלולה להיות רק ההתחלה.

הרבה אנשים שמדברים על עתידה הקודר של אירופה נוהגים לנבא איזשהו עתיד של קריסה אירופאית מול גלי הגירה/כיבוש מוסלמים, או של "ברברים" אחרים מהעולם השלישי. הנתונים הדמוגרפיים הרבה פעמים מתדלקים את המחשבה הזאת, כולל אצל כמה מהברברים הנ"ל בעצמם ("נכבוש את <מקום כלשהו> דרך הרחם"). אבל לדעתי התחזית הקודרת הזאת מתעלמת מנקודה אחת חשובה. ולכן התחזית שלי היא אומנם עדיין קודרת, אבל באופן שונה.

מה שנהוג להתעלם ממנו זה התפקיד העצום שממלא כיום העולם המערבי והמפותח בקיום כל אותם ה"ברברים". אם המערב יקרוס דמוגרפית וכלכלית אני לא רואה איך האיסלאם או העולם השלישי יחליף אותו, כי אלה צפויים לקרוס הרבה יותר. נחמד לדבר על הדמוגרפיה החזקה של אפריקה ולדבר על העתיד המזהיר שמצפה לאפריקאים בעתיד כשהם יהיו חלק גדול יותר מאוכלוסיית העולם, אבל כמה מהדמוגרפיה הזאת היא בת־קיימא אם באמת המערב יקרוס דמוגרפית וכלכלית? קודם כל קשה להגיד כמה מיליונים או עשרות מיליונים מתוך האנשים האלה חיים ישירות מסיוע מערבי, סיוע שלא יוכל להימשך לנצח אם המערב באמת קורס. הדוגמה הקרובה ביותר היא כמובן רצועת עזה, שקריסת המערב תהיה עבורה אסון הומניטרי עצום – אוכלוסייה ענקית שלא מתפרנסת משום דבר פרט לנדבות של המערב ומדינות המפרץ. אבל זה רק קצה הקרחון – כמה מהכלכלה בעולם השלישי בנויה, אם לא על נדבות מהעולם המפותח, אז על עסקים עם העולם המפותח? דמיינו מדינה כמו אנגולה או ניגריה, שכלכלותיהן מבוססות לחלוטין על ייצוא נפט ושאר משאבים טבעיים למערב ולסין. עכשיו נולדים שם הרבה ילדים, אבל מה יפרנס את הילדים האלה כשהמערב יקרוס, סין תקרוס עוד קודם, ולאף אחד מהם לא יהיה צורך בכל־כך הרבה נפט? בלי המערב, העולם השלישי יצטרך לחזור לחיים שהיו לו לפני שאירופה התפתחה, וזה אומר שבאופן כזה או אחר, יחיו שם מיליארדי אנשים פחות. אם זה לא יקרה בקריסה דמוגרפית, זה יקרה בדרכים פחות נעימות.

ורמזים לדרכים הפחות נעימות האלה כבר קיימים. המערב מחזיק את העולם השלישי בחיים לא רק מבחינה כלכלית, אלא גם ביטחונית. מי שרוצה טעימה מהעתיד שבו המערב קורס, שיסתכל על סוריה, לוב או הרפובליקה המרכז אפריקאית, מדינות שקיימות כרגע רק על הנייר. באפריקה יש עדיין לא מעט מלחמות שמתנהלות על אש קטנה (לקט מהחדשות כרגע – אתיופיה מול סומליה, רואנדה מול קונגו, מוסלמים מול נוצרים בניגריה, קואליציית ואגנר מול קואליציית הדור הישן מול איסלאמיסטים במערב אפריקה) והמערב כהרגלו מקפיד לשמור אותן על אש קטנה (המערב לא נוהג לפתור בעיות, אבל משתדל לא לתת להן להתלקח יותר מדי). בלי המערב, כמה מהמלחמות האלה יימשכו עד להשמדה מוחלטת של אחד הצדדים? זו, לצערי, הדרך הסבירה ביותר שבה הדמוגרפיה בעולם השלישי תחזור לרמה בת־קיימא בעולם שבו אין הזרקת משאבים מהמערב.

ובתוך כל זה, מה אפשר ללמוד לגבי ישראל? ישראל היא באמת ייחודית בעולם בעניין הזה. מדינה שמצליחה להיות גם עשירה וגם פורייה דמוגרפית. בזמן האחרון אני שומע חרדות קיומיות משני הצדדים במפה הפוליטית – אני מניח שאין לי הרבה קוראים שקונים את ההפחדות על דיקטטורה שעוד רגע מגיעה, אבל ייתכן בהחלט שיש כאן אנשים שמודאגים מענייני "אם לא נחריב עכשיו את חמאס, אפשר לסגור את הבאסטה" ודברים בסגנון. אני לא מקל ראש באיומים הקיומיים העומדים עכשיו בפני ישראל, חשוב מאוד להתמודד איתם. אבל אם תמיד אני קורא לחשיבה יותר ארוכת־טווח, המצב הדמוגרפי הנוכחי רק מחזק את זה. מאיך שנראים הדברים עכשיו, נראה שאנחנו עובדים מעולם של שחמט לעולם של כסאות מוזיקליים. בעולם של שחמט חשוב כל הזמן לעשות מהלכים טובים, לצפות את צעדי היריב, לתכנן מתקפות ומגננות. בעולם של כסאות מוזיקליים, מה שצריך זה פשוט לשרוד. לנשום עמוק, לוודא שיש לנו כסא לשבת עליו בסיבוב הבא, ולראות מי השחקן הבא שנושר. סוריה כבר קיימת רק על הנייר. לבנון בתהליכים מתקדמים. עזה כנראה לא תיעלם עכשיו, אבל אם מה שקורה עכשיו יקרה חס וחלילה שוב בעוד חמש שנים ובעוד עשר שנים, בסופו של דבר ייגמר הכסף המערבי לשקם אותה. שתי השכנות הנותרות של ישראל, ירדן ומצרים, הן מועמדות חזקות להיות הקורסות הבאות בעתיד הלא רחוק.

עכשיו צריך בעיקר לנשום עמוק ולהתכונן. כשקורסת מדינה ידידותית, צריך להתכונן לאובדן סחר והזדמנויות. כשקורסת מדינת אויב, צריך לוודא ניתוק מהאסון ההומניטרי שיקרה שם, ולחפש הזדמנויות שיכולות לצוץ שם. בין לבין, צריך להקטין כמה שיותר את התלות בסחר בינלאומי ולהמשיך להביא ילדים. ומי יודע – ישראל מדינה קטנה, ותוצאה אחת של המגמות הדמוגרפיות האלה יכולה להיות התפשטות הולכת וגוברת של עם ישראל מחוץ גם לגבולות ארץ ישראל. שמעתי כבר על מספרים של ישראלים בקפריסין שמגיעים יותר ויותר לרמה של מיעוט לאומי משמעותי. במדינות אירופה הקטנות וההולכות וקטנות עוד יותר, להגירה ישראלית יכולות להיות השלכות מוזרות מאוד למי שרגיל לעולם של היום. רק צריך לנשום עמוק, לא לקרוס לתוך מלחמת אזרחים, ולוודא שיש לנו עדיין כסא לשבת עליו.

האם השמאל הדרום־אמריקאי מאס בונצואלה של מדורו?

ידיעה מעניינת שנתקלתי בה בתקשורת הברזילאית: נשיא ברזיל לולה, ואיתו גם נשיא קולומביה, הודיעו רשמית שהם לא מכירים ב"ניצחון" של ניקולס מדורו בבחירות בונצואלה, וקוראים לבחירות חדשות או לכל מיני דברים בסגנון.

למה זה מעניין? כי אמריקה הלטינית נמצאת, פחות או יותר מאז עצמאותה, בעימות בלתי־פוסק בין ימין ושמאל, והעולם נמצא כבר שנתיים במלחמת עולם. מדורו הופך יותר ויותר לחלק אינטגרלי מ"ציר הרשע" של רוסיה, איראן, צפון־קוריאה ו(עם קצת הסתייגויות)סין. מה שלא היה ברור זה האם המהלך הזה מייצג את כל השמאל הלטיני או לא. האם חלקים נרחבים מאמריקה הלטינית יהפכו למעוזים של טרור איראני?

זו הייתה סכנה ממשית. לולה היה ידידותי למדורו מאז ומתמיד – הבחירה שלו לנשיאות ברזיל הייתה חבל הצלה לממשל מדורו שכבר היה בצרות. יחד עם נצחונות השמאל בקולומביה וצ'ילה (שני מעוזות ימין מסורתיים), נראה היה שמדורו מתחיל להרגיש טוב ביבשת שסביבו, והיה אפשר בהחלט לתהות עם הוא רק הסנונית הראשונה ובקרוב נראה נוכחות איראנית הולכת וגוברת בכל מדינה עם ממשלת שמאל באמריקה הלטינית.

אבל כרגע נראה שיש סיבות טובות לחשוב שבשמאל הלטיני מאסו במדורו. יש הרבה דברים מפוקפקים שהם מוכנים להם במסגרת המאבק למען הסוציאליזם הקדוש, אבל נראה שגם להם יש גבולות. לא יודע אם זה הקשרים עם מדינות טרור כמו איראן וצפון־קוריאה, או שהבחירות האחרונות זויפו באופן כל־כך בוטה שהם לא יכלו להעלים עין (בימין בהחלט רואים את זה כך, אני לא התעמקתי בפרטים), אבל משהו כנראה השתנה.

זה התחיל עם גבריאל בוריק, הנשיא השמאלני של צ'ילה, שמיד אחרי הבחירות הודיע שהוא לא מכיר בתוצאות. לולה ישב על הגדר הרבה זמן, ואני לא בטוח מה לגבי ממשלת השמאל בקולומביה, אבל עכשיו נראה ששניהם הצטרפו לבוריק ומתנערים ממדורו. אני לא יודע אם זה תחילת הסוף של ממשל מדורו, אבל לא אופתע אם ימיו ספורים. כשזה היה הוא מול הימין הלטיני זה היה בסדר, תמיד היו לו כמה בני ברית. אבל אם אפילו השמאל הדרום־אמריקאי המיינסטרימי פונה נגדו, זה כבר אתגר מסדר־גודל אחר.

נראה לי שאנחנו רואים פה חילופי דורות בשמאל הדרום־אמריקאי. נשיאי צ'ילה וקולומביה הם שמאלנים מובהקים, אבל מרגישים בסגנון שלהם משהו שונה מהשמאל הדרום‏־אמריקאי הקלאסי. קצת יותר "מערבי", יותר דיבורים על להט"בים והפלות ונושאים דומים שמאפיינים את השמאל העולמי, ופחות צ'ה גווארה והמהפכנים המזוקנים שאפיינו את השמאל הדרום־אמריקאי הקלאסי. הם לא יותר או פחות שמאלנים מהדור הישן, אבל יש להם דגשים שונים. לולה אישית הגיע עדיין מהדור הישן, אבל ברזיל היא מדינה מודרנית מדי, נראה לי שאין לו ברירה אלא להתעדכן. למדורו עדיין נשארו קומץ הסוציאליסטים הישנים בדמות קובה, ניקרגואה ובוליביה, אבל אני חושד שגם אלה לא יחזיקו מעמד עוד הרבה זמן. הגלובליזציה לא פוסחת על שום מקום, גם המאבקים הפוליטיים בדרום־אמריקה יתחילו ליישר קו עם אלה שבמערב, ומדורו פשוט לא מתאים.

עוד מוקדם לחגוג, אבל אין ספק שאם זו באמת תחילת הסוף של משטר מדורו אלה חדשות טובות לכל מי שלא מרוצה מההשפעה של איראן, רוסיה, או צפון־קוריאה על העולם.

הבחירות לפרלמנט האירופי – המלוניזציה של אירופה

הבחירות באירופה הביאו הרבה כותרות בעיתונים: חלק אומרים שהימין הקיצוני המפחיד מתחזק, חלק אומרים את אותו הדבר אבל במקום מפחיד הוא מבחינתם שפוי, אחרים אומרים שהימין בכלל נעצר והמרכז ניצח. אז מה באמת קרה?

לדעתי – לא משהו דרמטי. ה"ימין" בגדול התחזק קצת, עלה בכמה נקודות, אבל שום דרמה לא קרתה ברמה אירופאית. רוב התוצאות מראות בעיקר תזוזות בתוך הגושים, בעיקר מנדטים שעוברים מימין מתון לימין קיצוני יותר – לדוגמה, אם שמעתם כותרות על ההישג הגדול של חירט וילדרס, או של ג'ורג'יה מלוני – אל תצפו למהפכה גדולה, הם בעיקר שאבו קולות ממפלגות ימין אחרות. ואם שמעתם על הכישלון של מפלגת החוק והצדק בפולין – זה בעיקר בגלל עליית מפלגת הקונפדרציה הימנית הרבה יותר. במדינות מסוימות גם עברו מנדטים משמאל מתון לשמאל קיצוני יותר. התחזקות הימין על חשבון השמאל קרתה רק בקומץ מדינות.

במבט על הפוליטיקה האירופאית באופן כללי, אפשר להגיד שהתוצאות האלה הן המשך הגיוני לתהליך שעובר על הפוליטיקה האירופאית בשנים האחרונות. הימין הפופוליסטי שואב קולות מהימין הממלכתי, שבעצמו שואב קולות מהשמאל הממלכתי. מצד שני, הימין הפופוליסטי הזה לעתים קרובות גם הופך להיות ממלכתי יותר ויותר – אולי כאסטרטגיה לשאיבת הקולות האלה, או אולי כסוג של אפקט "דברים שרואים משם לא רואים מכאן". מכאן האזכור ל"מלוניזציה" בכותרת – אחרי תקופה לא זניחה עם ג'ורג'יה מלוני בראשות איטליה, קל לשכוח שהיא פעם נחשבה ימין קיצוני ומפחיד. כיום היא מסתדרת די טוב עם האליטה האירופאית, הגבולות האיטלקיים לא נראים הרבה יותר סגורים למהגרים משהם נראו בעבר, ונראה שהמצביעים ברובם מרוצים מעצם המחשבה שיש בהנהגה מישהו שמדבר אליהם יפה.

אם התהליך ימשיך ככה, אז סיכוי טוב שגם המדיניות תתקדם באותו האופן – צעדים קטנטנים לימין פה ושם, בלי מהפכות. מצד אחד, אנשי ימין רדיקליים כמו מלוני וכנראה גם וילדרס שמגיעים לצמרת ורוצים להתמתן ולהסתדר יפה עם השכנים. מצד שני, מפלגות ימין ממסדיות שבמקום לחץ מהאופוזיציה השמאלנית מרגישים יותר ויותר לחץ מהאופוזיציה הימנית, אז צריכים לזרוק להם קצת עצמות. לא מזמן נתקלתי במקרה בדיון בפרלמנט הגרמני שכותרתו הייתה משהו כמו "הסכנה שמהווה האיסלאם על שלטון החוק שלנו". יוזם הדיון לא הגיע מ"אלטרנטיבה לגרמניה" אלא דווקא ממפלגת הנוצרים הדמוקרטים הממלכתית. האליטות האירופאיות מבינות שהן צריכות להתחיל לדבר ככה אם הן רוצות לשרוד פוליטית. אבל כמה תוצאות נראה מזה? בינתיים לא הרבה.

מצד שני, גם שינויים קוסמטיים יכולים להיות משמעותיים בטווח הארוך. סם האריס דיבר פעם, בעניין סכנת ההגירה המוסלמית למערב, על הטיעון שהמהגרים ממילא אינם מוסלמים אדוקים או רציניים במיוחד. הוא הסביר (אם אני זוכר נכון) שגם אם מהגר כלשהו לא ממש מתעניין בדת אבל הוא מסביר לילדיו ש"איסלאם" זה חשוב, ייתכן שהילד יום אחד יחליט לבדוק בעצמו מה זה ה"איסלאם" הזה שחשוב כל־כך, וילמד את האיסלאם לא מההורים המתונים/חילונים שלו אלא דווקא מהטקסטים הבסיסיים, או ממטיפים אינטרנטיים. והנמשל – יכול להיות שגם אם ג'ורג'יה מלוני ודומיה סתם מדברים בדרמטיות על לאומיות ושמירה על הגבולות ושמרנות וכו', אבל בפועל לא עושים כלום, יכול להיות שממשיכיהם ילמדו ממילותיהם ולא ממעשיהם, ויחשבו שהם כן צריכים לממש מדיניות ימין. אבל גם אם זה יקרה יום אחד, זה ייקח עוד הרבה שנים.

בשורה התחתונה: לא קרה הרבה ברמה האירופאית. אבל פה ושם הבחירות האלה הציפו דברים מעניינים שקורים במדינות ספציפיות:

  • הדרמה הגדולה היא כמובן צרפת. הייתה התחזקות די משמעותית של הימין הפופוליסטי, עם 7 מנדטים נוספים לקואליציה של מרין לה־פן ו 5 מנדטים למפלגה של אריק זמור. כל אלה על חשבון המרכז והימין הממסדי – 10 ממפלגת המרכז של מקרון ועוד 2 ממפלגת הרפובליקנים. כנראה כבר שמעתם שמקרון הגיב לזה עם הכרזה על בחירות בזק – נשמע די מוזר, ההשערה הנפוצה היא שהוא רוצה להקדים את הקריסה של המפלגה שלו שתקרה כמה שיותר זמן לפני הבחירות הבאות לנשיאות; זאת מתוך תקווה שלה־פן ואנשיה יגיעו קצת לעמדות כוח, ייכשלו ויביכו את עצמם, ובבחירות הבאות לנשיאות המרכז יוכל לחזור אחרי שהמצביעים התאכזבו מהימין.
  • בגרמניה קשה להגיד שהייתה דרמה, גם אם כותרות העיתונים יאמרו אחרת. "אלטרנטיבה לגרמניה" עלתה בארבעה מנדטים בהשוואה לבחירות הקודמות, ונראה שהם באו על חשבון השמאל. זה אכן הישג, אבל לא ממש דרמה גדולה, והיה די צפוי לאור המצב הפוליטי הנוכחי בגרמניה. חוץ מזה העיתונים ידברו בדרמה על זה שאלטרנטיבה היא עכשיו המפלגה השנייה בגודלה בגרמניה, ועל קריסת מפלגה כזאת או אחרת, אבל זה בסך הכול חילופי מפלגות בתוך השמאל. שרה ואגנקנכט שאבה שישה מנדטים מהשמאל הממסדי לשמאל הפופוליסטי שלה, ועוד כמה תנודות קטנות.
  • גם בספרד הייתה הצלחה מסוימת לימין, אבל הכותרות שבטח תשמעו כנראה יגזימו עם זה. מפלגת "האזרחים" שתפסה פעם נישה בימין המתון נמחקה לחלוטין מאז הבחירות הקודמות, המנדטים שלה עברו למפלגת הימין הממסדי העיקרית, מפלגת העם, מה שאיפשר לה לעלות למקום הראשון. אבל זה כשלעצמו לא אומר הרבה. מה שכן חשוב זה שכן היו כמה מנדטים שעברו משמאל לימין: שניים למפלגת ווקס החביבה על גיא בכור ודומיו, ושלושה למפלגה חדשה ותמוהה בשם "החגיגה נגמרה", שהוקמה על־ידי מישהו עם ערוץ טלגרם מצליח שמדבר נגד שחיתות ונגד השמאל. לא יודע מה להסיק מזה.
  • עוד מדינות שהעבירו קצת מנדטים משמאל לימין: פורטוגל, אוסטריה. זהו בגדול, עד כמה שאני רואה.
  • בהולנד כאמור ידברו בתקשורת על הישג גדול של וילדרס שעלה ממנדט אחד לשבעה, אבל זה בגדול על חשבון מפלגות ימין אחרות. אין מעבר משמעותי משמאל לימין. אגב, תופעה שראיתי בהולנד ואני משער שקיימת גם בשאר אירופה – אחוזי ההצבעה של ימנים לפרלמנט האירופי נמוך בהרבה מזה של שמאלנים. לימנים לא כזה אכפת מהבחירות האלה. אם לא האפקט הזה, סביר להניח שהתוצאות היו יוצאות ימניות הרבה יותר.
  • באיטליה כאמור ידברו בתקשורת על הישג גדול של מלוני, אבל האמת היא שזה כישלון. איטליה היא המדינה המשמעותית היחידה שעברו בה מנדטים מימין לשמאל. ה"הישג" היחיד של מלוני זה שהמפלגה של מתיאו סלביני קרסה, איבדה 21 מנדטים ו 18 מתוכם הלכו למפלגה של מלוני. עוד אחד ל"פורצה איטליה" של ברלוסקוני, השניים האחרים הלכו שמאלה. גם תנועת חמשת הכוכבים קרסה לטובת מפלגת שמאל חדשה.
  • בסקנדינביה והמדינות הבלטיות, בגדול כלום לא קרה (אולי בלטביה היה משהו, אני לא מספיק מכיר). רק למדתי שאחרי הדעיכה ההדרגתית של מפלגת העם הדנית, יש עכשיו מתמודדת חדשה בנוף הימין הפופוליסטי בדנמרק, "הדנים הדמוקרטים" – נחשו מאיפה הם קיבלו את הרעיון לשם הזה. נראה אם הם יצליחו יותר ממפלגת העם, בבחירות האלה הם קיבלו בערך 7.5 ו 6.5 אחוזים בהתאמה.
  • שמעתי כמה מקומות שמדברים על ניצחון השמאל בפולין, זו כאמור שטות מוחלטת. מפלגת הפלטפורמה האזרחית (שמאל מתון, יש יאמרו שבסטנדרטים מערב־אירופאים זה בכלל ימין) שתתה את השמאל הקיצוני, הימין הקיצוני שתה את מפלגת החוק והצדק, וכך יצא שהפלטפורמה האזרחית במקום הראשון. זה כמו שבן־גביר ייקח מנדטים מהליכוד ובתקשורת הבינלאומית יחגגו שגנץ ניצח בבחירות כי יש לו מנדט אחד יותר מלליכוד.
  • בהונגריה קורה משהו מעניין. נראה שצץ שם בחודשים האחרונים סוג של גדעון סער: מישהו בשם פיטר מגיאר פרש ממפלגת פידס, הקים מפלגה חדשה בשם תיסה שכנראה מציעה משהו בסגנון "אנחנו כמו פידס, רק לא מושחתים". בבחירות האלה הם קיבלו 30 אחוזים (לעומת 44 של פידס). אם זה ימשיך ככה, אולי זה תחילת סופו של שלטון אורבן בהונגריה.

זה מה שיש לי להגיד בינתיים, בהתבסס על כל התוצאות שראיתי (ברומניה לא ראיתי עדיין תוצאות מוגדרות, אבל ממילא אני לא מכיר טוב את הפוליטיקה שם. במדינות הקטנות של מזרח אירופה אני לא מתמצא וממילא הן קטנות כל־כך שזה לא מאוד משנה). בבלגיה לא היה משהו מעניין בבחירות האירופאיות אבל הן הלכו יחד עם בחירות לאומיות ועל התוצאות שם אולי יהיה שווה לכתוב מתישהו. חוץ מזה, למקרה שמישהו לא שמע, גם בבריטניה הוקדמו הבחירות לתחילת יולי, אז אני אולי עוד אעקוב אחרי הבחירות שם ובצרפת.

דרום־אפריקה לא הולכת לשום מקום

לפני כמה חודשים הצבעתי כאן על התנועה לעצמאות מחוז הכף המערבי בדרום־אפריקה – ניסיון להציל את המחוז המתפקד היחיד מהספינה הטובעת. ובכן, לפני כמה ימים היו הבחירות ואני נאלץ לבשר – אין הפתעות. הניסיון החביב הזה התגלה כלא שווה כלום. מפלגת הברית הדמוקרטית שלחה אותם לחפש את החברים, והם המשיכו להצביע לה בהמוניהם.

חוץ מזה, ראיתי בישראל כל מיני כותרות על איך מפלגת הקונגרס הלאומי האפריקני חטפה מכה קשה, וקישרו את זה לאיך לדרום־אפריקאים נמאס מהשחיתות והפשע ומה שלא יהיה (כמובן גם קישרו את זה לתביעה נגד ישראל בהאג, כאילו שמישהו מהמצביעים שלהם יוטרד מזה). אין לי הסבר לזה פרט לזה שלכתבי החוץ בעיתונים האלה אין עניין להשקיע שתי דקות קטנות בחקר נושא הכתבה שלהם בגוגל. מפלגת הקונגרס לא חטפה שום מכה על שום שחיתות, היא פשוט התפצלה בגלל סכסוך אישי בין כמה מושחתים שונים. אם סוכמים את ההישגים שלהם יחד עם המפלגה החדשה של ג'ייקוב זומה, מקבלים תוצאה מעולה. ואף אחד לא הצביע לג'ייקוב זומה כי נמאס לו מהשחיתות והפשע.

אז מה יקרה עכשיו? לאפריקנרים כנראה אין תקווה אלא לנסות לשרוד בקהילות קטנות ומאובטחות היטב, כפי שנראה לי שרבים מהם עושים כבר עכשיו. בדמוקרטיה הדרום־אפריקנית זה לא יביא אותם רחוק, אבל בתרחיש הסביר שבו המדינה בסופו של דבר תתפרק למלחמת אזרחים עקובה מדם ותהפוך להיות שטח הפקר ללא שלטון, יכול להיות שהם יהיו בעמדה הטובה ביותר כי הם רגילים לכך שהם לא יכולים לסמוך על השלטון לשום דבר, בעיקר לביטחון.

ואגב, תוצאות הבחירות אולי מלמדות משהו על התקרבות ואופי ההתפרקות העתידה למדינה הזאת. המפלגה של ג'ייקוב זומה זכתה בפחות מ 15 אחוזים בבחירות הלאומיות, אבל זה לא מתפלג באופן אחיד – הם זכו ב 45 אחוזים במחוז קוואזולו־נטאל, מחוז הבית של עם הזולו, מספרים סבירים בעוד שני מחוזות עם אוכלוסיית זולו משמעותית, ומספרים זניחים לחלוטין בכל שאר המדינה. צופים מבחוץ שלא מתעניינים במיוחד בפרטים מתארים בדרך־כלל את דרום־אפריקה כעניין של "שחורים" ו"לבנים", אבל זו מדינה עם הרבה עמים שונים. נראה שהבחירות האלה מלמדות שהזולו מתחילים להיפרד פוליטית משאר השחורים – אולי בסוף הם יהיו אלה שיפרקו את המדינה ולא האפריקנרים.

כבוד השר זוכר שזה מה שהבטחנו לצ'כוסלובקיה?

ראיתי כמה כותרות ומאמרים על איך בריטניה הצביעה בעד הפסקת אש במועצת הביטחון של האו"ם, ואיך זה מראה "שחיקה בתמיכה הבריטית בישראל" ומה נעשה וכו'. זה הזכיר לי דבר מאוד מעניין שקראתי בעבר.

כידוע, יש לי תחביב מוזר לקרוא או להאזין לדיוני פרלמנט, גם מההווה וגם מהעבר. פעם, כשגיליתי את ארכיון דיוני הפרלמנט הבריטי באינטרנט, השתעשעתי קצת בדפדוף לכמה מועדים חשובים בתולדות ישראל, בפרט למלחמת יום הכיפורים. וזה מביא אותי לאמר – מי שציפה שבריטניה תתמוך בישראל, ובאופן כללי מי שחושב שישראל היא איזשהו "מוצב קדמי של המערב" או נתמכת על־ידי המערב באופן כללי, פשוט לא מכיר את ההיסטוריה. למעשה, כשאני קורא כמה מהציטוטים שאני עומד לתרגם כאן אני בכלל חושב שזה חוסר אחריות מצד ישראל אפילו לקנות נשק ממדינות המערב, בטח ברמה של תלות בהן. אני מביא כמה ציטוטים מהדיון המרכזי שהיה בנושא בפרלמנט הבריטי, היו הרבה מאוד דיונים, חלקם ארוכים מאוד, וכולם מרתקים, אני אביא כאן רק כמה מעניינים במיוחד על קצה המזלג.

קודם כל קצת רקע: הממשלה היא ממשלה שמרנית בראשות אדוארד הית'. הנושא העיקרי על סדר היום הוא החלטת הממשלה להטיל אמברגו נשק על שני הצדדים במלחמה. באותו הזמן, כך מסתבר מהדיון (אני לא מספיק בקיא עדיין בהיסטוריה הצבאית של ישראל), חצי מכוחות השריון הישראלים הם טנקי סנטוריון בריטיים וישראל קונה עבורם תחמושת וחלקי חילוף מבריטניה. ראש האופוזיציה הוא הרולד וילסון מהלייבור, שבמקרה היה גם ראש הממשלה בזמן מלחמת ששת הימים. עוד דובר בולט מהאופוזיציה הוא מנהיג המפלגה הליברלית הקטנה, ג'רמי ת'ורפ.

הדיון נקבע ל 18 באוקטובר, ומתנהל בעיקר בין שר החוץ אלק דגלאס־הום לבין חברי הפרלמנט שעולים אחד אחד לשאול שאלות או להביע דעה. שימו לב שהפוליטיקה הבריטית, המבוססת על בחירות רובניות ממחוזות בחירה, נראית שונה מאוד מהפוליטיקה הישראלית (או ההולנדית, שקוראי הבלוג הזה אולי כבר מכירים היטב) – המשמעת המפלגתית חלשה הרבה יותר, אז קשה להצביע על עמדה מוגדרת של כל מפלגה בנושא, יש דוברים לכאן או לכאן משתי המפלגות הגדולות (היום אולי המצב קצת שונה). כאמור אני מביא כמה ציטוטים נבחרים, הדיון השלם כאן (ויש עוד הרבה דיונים אחרים, גם בבית התחתון וגם בבית הלורדים).

שר החוץ אלק דגלאס־הום (השמרנים): למלחמה הנוכחית בין ערבים וישראלים שורשים שהולכים אחורה יותר מחמישים שנה. מאז 1917 מעולם לא היה שלום, לא בשנות המחלוקות אודות משמעותה של הצהרת בלפור, ולא מאז שהקהילה הבינלאומית קיבלה את ישראל לתוך האו"ם.

מאז מלחמת 1967 המצב החמיר משמעותית בעקבות חוסר היכולת של של הצדדים בסכסוך לבוא לשולחן המשא־ומתן. כל יוזמה אפשרית נוסתה כדי להביא לכך, אבל הן תמיד הובסו בעקבות שני תנאים, אחד מכל צד. הערבים דורשים שישראל קודם כל תתחייב לסגת מהשטחים שכבשה במלחמת 1967. ישראל מתעקשת שיהיו שינויים משמעותיים בגבולות שלפני 1967 כדי להבטיח את ביטחונה. זהו מצב הקיפאון שהיינו בו כל הזמן הזה.

אם המצב בלתי פתיר, אז מה יכולות לעשות בנושא מדינות אחרות? יש כאלה שיבחרו צד. זו ההחלטה שלהם. אני חושב שיהיה מדויק לאמר שמדיניות ממשלות בריטניה לאורך השנים הייתה לנסות להבין, אבל לא לבחור צד.

אפילו אם ישראל תזכה בניצחון מוחץ במלחמה הנוכחית, זה רק עניין של זמן עד להתנגשות הבאה. אחרי כל־כך הרבה שנים של אלימות אני לא חושב שיעזור לנו להפנות אצבעות מאשימות [קריאת ביניים – "למה אתה עושה זאת?"]. הממשלה הקודמת לא עשתה זאת ב 1967 ואנחנו לא עושים זאת עכשיו. האפשרות המועילה היחידה היא לנסות להעמיד את עצמנו במצב הטוב ביותר האפשרי להבטיח שלא יהיו יותר מלחמות בין מדינות ערב ומדינת ישראל. זה המניע העיקרי מאחורי האמברגו שהטלנו על שני הצדדים. זו אותה המדיניות שמבצעות כמעט כל מדינות אירופה […]

[…]

שר החוץ אלק דגלאס־הום (השמרנים): […] אני יודע שאנשים רבים במדינתנו דואגים שבכך שאיננו מספקים תחמושת וחלקי חילוף לישראל אנחנו מותירים את עצם קיומה בסכנה. אני יכול להבטיח לבית הזה שאם בכל שלב שהוא יהיה קיומה של ישראל מוטל בסכנה, נשקול מחדש את המדיניות, ואני אוודא שזה לא יהיה מאוחר מדי. אני חוזר שכוונתנו הבלתי־מתפשרת היא שישראל תוכל להמשיך להתקיים בגבולות בטוחים.

רג'ינלד פאג'ט (לייבור): האם האדון הנכבד זוכר שאותה ההבטחה שנשנה את מדיניותנו אם קיומה של ישראל יהיה בסכנה זו בדיוק אותה ההבטחה שהבטחנו לצ'כוסלובקיה?

שר החוץ אלק דגלאס־הום (השמרנים): הפעם זה באמת – [קריאות ביניים: "הו"]; הרשו לי לקחת את המשפט הזה בחזרה, כי אתם יודעים שלא זה מה שהתכוונתי להגיד. […] אני אומר בכנות, בשם ממשלת הוד מלכותה, ואני חוזר ואומר – אנחנו לא יכולים, בשום אופן, להרשות סכנה לקיום מדינת ישראל, המוכרת כמדינה ריבונית על־ידי ארגון האומות המאוחדות.

הרולד וילסון (לייבור): […] כשאנחנו מנתחים, בגישותינו השונות, את האירועים שהובילו להתפרצות הלחימה מחדש, אנו רואים טרגדיה נוספת – טרגדיית ההזדמנויות שהוחמצו, שש השנים של ניסיונות להביא את הצדדים להתכנס יחדיו תחת כנפי החלטה 242 ולגשר בין הדרישות שהתגלו כבלתי־ניתנות לגישור – מהצד הישראלי, דרישתה להכרה בזכותה להתקיים כמדינה וזכותה לגבולות בטוחים וברי הגנה; מהצד המצרי והסורי, הדרישה המבוססת על פסילת הזכות לקחת שטח בכוח הנשק; והבעיה הישנה הרבה יותר מאלה שנוצרו במלחמת ששת־הימים, בעיית הפלסטינים שאיבדו את בתיהם, מה שהם ראו כארץ אבותיהם, ב 1948.

זו בעיה שהעלתי שוב ושוב. העלתי אותה בישראל, בשיחות פומביות ופרטיות, וכפי שיודעים חבריי בפרלמנט, הסברתי אותה בכינוסים יהודיים כאן בארצנו. שלא יהיו ספקות בעניין. בבעיה הפלסטינית יש לטפל לא רק כתנאי לכל פתרון סופי וקבוע לסכסוך אלא גם כתנאי לפתרון זמני ומוגבל. […]

[…] הישראלים היו מוכנים, עד לרגע תחילת העימותים הנוכחיים, לשבת למשא ומתן עם שכניהם. יש לי את כל הסיבות לדעת – אני מדגיש, "לדעת" ולא "לחשוב" – שלו היו שכניהם יושבים איתם, היו הישראלים מוכנים לויתורים משמעותיים מאוד במסגרת החלטה 242. שכניהם, מצידם, סירבו לכל מפגש ישיר עם ישראל עד להסכמה ישראלית לפרשנות המצרית והסורית להחלטה 242 בכל מה שקשור לשטחים הכבושים.

[…]

הזכירו כאן, וגם אני הזכרתי בדיון ביום שלישי, את אמברגו הנשק שהטילה ממשלת הלייבור כשהתחילה הלחימה בחמישי ביוני 1967. זה לא היה אמברגו ללא תנאי. הוא הוטל קודם כל ל 24 שעות. הוא הוטל בתנאי שכל המדינות המספקות נשק תצטרפנה אליו. מרגע שנהיה ברור שברית המועצות לא תצטרף, אלא להיפך מספקת משלוחי נשק משמעותיים, האמברגו הוסר, יומיים אחרי שהוטל. […]

עכשיו המצב שונה […]. מדינות צפון־אפריקה לא רק שהכריזו על כוונתן לשלוח נשק ואף חיילים, אלא אף התחילו במשלוחים תוך שעות מתחילת הלחימה. ברור גם שלא אנחנו ולא אף אחד אחר יוכל לעצור את משלוחי הנשק מברית המועצות, ועכשיו גם מארצות־הברית. אז הממשלה, עם האמברגו הנוכחי, לא יכולה לטעון לתקווה דומה לזו שלפני שש שנים, שהאמברגו יהיה בינלאומי.

[…] משום מה, ב 1967, כשכבודו (שר החוץ) תמך בהסרת האמברגו הוא סבר, כמו רוב האנשים, שישראל היא זו שהתקיפה ראשונה. עכשיו ב 1973 הוא עצמו מטיל אמברגו כשהוא יודע היטב שהאמברגו עוזר לצד התוקפן. זהו הבדל משמעותי.

שר החוץ אלק דגלאס־הום (השמרנים): כמובן, המצב הנוכחי הוא שיש לנו חוזים גם עם מדינות ערב. נראה לי שזה הבדל משמעותי. האם כבודו מציע שנשנה את המדיניות שלנו ונמכור נשק רק לישראל, או שנשלח גם לירדן וגם לישראל?

הרולד וילסון (לייבור): […] המדיניות שאני רוצה היא זו שכבודו שר החוץ תמך בה ב 1967, כפי שציטטתי, שמכירת נשק צריכה להיבדק כל מקרה לגופו […]

פטריק קורמק (השמרנים): האם כבודו מציע כעת לספק נשק גם לתוקף וגם למותקף?

(וילסון נגרר כאן לדיון ארוך שבו הוא מתחמק מתשובה מפורשת, וסופג על כך ביקורת מחברי פרלמנט רבים)

ג'רמי ת'ורפ (הליברלים): אני מקבל את זה שהאמברגו הוא ניסיון של הממשלה להוות צד ניטרלי בסכסוך. כדי להיות צד ניטרלי לא צריך להיות בן־ברית של כל הצדדים, אבל צריך להיות מישהו שאפשר לסמוך עליו מקיים את הבטחותיו. אני לא מאמין שאמברגו על 4,000 הפגזים הממתינים בליברפול, שישראל כבר שילמה עליהם והייתה יכולה לקבל כבר עשרה ימים לפני המלחמה, ורק בחרה לחכות ולקחת במכה אחת שני משלוחים, ישפיע השפעה אסטרטגית ומכרעת על ישראל. אבל פסיכולוגית, זה הגרוע ביותר שיכול להיות.

שר החוץ גם לא עוזר לרעיון הניטרליות באומרו, כפי שאמר ביום שלישי, שזה בסדר לאמן טייסי מסוקים מצריים כי הם יחזרו למצרים בעוד שישה שבועות אבל אומנו רק על מסוקים שלמצרים אין עדיין ויימכרו להם רק בעתיד. בעיני העולם, שישה הטייסים האלה יחזרו אחרי שאומנו בבריטניה, צברו שעות טיסה נוספות בבריטניה, ויחזרו להטיס מסוקים אחרים בקו החזית.

אני גם לא מאמין שלאמר שנספק ברקים לסעודיה, שלפני יומיים הוציאה אחת מחטיבות השריון שלה מירדן והיא עכשיו בקו החזית בסוריה, זה הדגמה של ניטרליות.

ואני עובר לשאלת אספקת הטנקים לדובאי, מדינה מאני מכיר היטב ומחבב. […] אומרים לנו מצד אחד שהטנקים האלה הם למטרות טקסיות בלבד. אם כך, הרי שאין דחיפות מיוחדת לשלוח אותם. מצד שני, אומרים שהם הכרחיים לביטחון המפרץ הפרסי. קיבלנו את שני ההסברים, ללא מגבלות, ואני מאמין שהם סותרים זה את זה. נראה לי שאנחנו לא מפגינים ניטרליות באספקת הנשק למדינות ערב.

אפילו אם היו מגבלות, לא נראה לי שהן היו משמעותיות מדי בזמן מלחמה, אחרי המגבלות שלוב לקחה על עצמה מול צרפת. לוב הבטיחה שהמיראז'ים (שסיפקה צרפת) לא ישמשו (מול ישראל), אבל שניים כבר הופלו בחזית הסורית.
[…]
כבודו אולי עוזר להניא אנשים מקניית נשק בריטי בעתיד. אף אחד לא יקנה נשק בריטי להגנה עצמית אם הוא מאמין שברגע שיצטרך אותם להגנה עצמית לא תהיה לו התחמושת להפעיל אותם.

שר החוץ אלק דגלאס־הום (השמרנים): לפני שכבודו התחיל לנאום הסתכלתי על כמה מדינות הטלנו אמברגואים מאז 1960. התשובה היא שמונה או תשע. כולן עכשיו קונות מאיתנו נשק.

הייתי יכול להמשיך כל היום, היו שם כמה נאומים מרתקים. אבל הנקודה המרכזית – בריטניה היא לא תומכת של ישראל. בריטניה רואה בעצמה צד נייטרלי, ככה היה במלחמת יום הכיפורים וככה גם היום. כמוה כל מדינות המערב פרט לארצות־הברית, אבל גם ארצות־הברית בסופו של דבר לא יכולה אלא להתיישר לעמדת המערב הכללית. ישראלים חייבים לקחת בחשבון את המציאות הזאת, להבין שישראל בודדה יותר ממה שהם אוהבים לדמיין, להבין שתמיכה מהמערב זה ממש לא מובן מאליו אלא משהו שדורש הרבה מאוד עבודה קשה (ובעיקר עוצמה ישראלית שיכולה להציע למערב משהו בתמורה לתמיכה), ולהבין שהתדמית החיובית שיש בישראל למדינות דוברות האנגלית היא לעתים קרובות תוצאה של העובדה שישראלים ברובם מכירים את העולם דרך השפה האנגלית, ולא בהכרח מעידה על יתרון גדול של המדינות האלה.

עידן חדש בפורטוגל

התחלתי לכתוב איזושהי רשומה מפורטת על תוצאות הבחירות בפורטוגל, עם רקע והסברים על הפוליטיקה המקומית וכן הלאה, אבל אני לא בטוח עד כמה זה יעניין את הקהל קורא העברית. בשורה התחתונה – הימין הממסדי ניצח וכנראה יקים ממשלת מיעוט (בלי השמאל ובלי הימין הלאומני), אבל הכותרת שכנראה תשמעו (אם בכלל מישהו ידבר על הבחירות האלה) היא העלייה העצומה של מפלגת הימין הלאומנית שגה (Chega). ממושב אחד (מתוך 230) בפרלמנט ב 2019, ל 12 מושבים ב 2022, הם זכו עכשיו ל 48. כרגע נראה שהם יתמכו מבחוץ, או לפחות "לא יפריעו", להקמת ממשלת ימין ממסדי.

במקום לכתוב ניתוחים או דעות על המפלגה, חשבתי שיעניין יותר לתת למנהיגיה לדבר בשם עצמם. אני מתרגם פה שני נאומים מדיון בפרלמנט הפורטוגזי, מהתאריך 20 בדצמבר, שעסק בהצעות חוק של כמה מפלגות שמאל להתמודדות עם המצב במזרח התיכון – רובן עם הצעות להכיר מיד במדינה פלסטינית, ובחלק מהמקרים גם סנקציות נגד ישראל. שגה (וכך גם הימין הממסדי) לא הגישו הצעות לדיון הזה, אבל בהחלט הגיעו להביע את דעתם. קודם עלה מנהיג המפלגה אנדרה ונטורה; בהמשך הדיון עלה מספר 2 במפלגה ומי שנחשב האידיאולוג הבכיר שלה, דִיוֹגוֹ פָּאשֶׁקוֹ דוֹ־אָמוֹרִים. להלן תרגום של שני הנאומים, תחליטו אתם אם אתם מרוצים מעליית המפלגה הזאת או לא.

אנדרה ונטורה: אדוני יו"ר הפרלמנט, חברי הפרלמנט שנוכחים כאן היום, חברי הממשלה שנעדרים אבל אני בטוח שעוסקים כרגע במשהו חשוב יותר (קודם לכן הוא ביקר את הממשלה שלא שלחה אף נציג לדיון): המדינה כיום הייתה צריכה לדון במשברי הדיור והבריאות, לדון על התעסוקה הלא־קיימת, הייתה צריכה לדון בעתיד של אותם הצעירים שנמצאים כאן ביציע, ולא מוצאים לעצמם עתיד בארצם. היה צריך לדון במשבר העמוק שבו המדינה נמצאת. [מחיאות כפיים מחברי שגה]

כן, היום היינו צריכים לדון במדינה שאין לנו, המדינה שהבטיחו לנו ולא קיימו. היום היינו צריכים לדון בפנסיונרים שאין להם כסף לתרופות, אבל לא. אנחנו דנים בשאלה אם פורטוגל צריכה להכיר במדינה פלסטינית או לא.
נתחיל כמו שהתחיל חבר הפרלמנט רוי טבארש (מנהיג אחת ממפלגות השמאל הקטנות, התחיל את נאומו עם ציטוט משורר פלסטיני): המשורר ההרוג מפלסטין. היה אפשר גם להתחיל עם סיפור של אשה שנאנסה על־ידי חוטפיה בעזה, או אלה שנאנסו ונרצחו, או על תינוקות שנרצחו במתקפת חמאס על ישראל. [קריאות ביניים מחברי שגה: "יפה אמרת!"]

לא מפסיקה להדהים אותי התרבות החדשה בשמאל לדבר על נוצרים נרדפים (אחת מנואמות השמאל דיברה על כנסייה בעזה שהופצצה על־ידי ישראל), בעוד הם תומכים במשטרים כמו איראן ופלסטין שרודפים כל נוצרי שהם רואים [מחיאות כפיים מחברי שגה]

לא מפסיק להדהים אותי לראות אשה מדברת בזכות הממשל הפלסטיני, שם לנשים אין שום זכויות, לא בעזה ולא בפלסטין. [ריטה מתיאש (שגה): "יפה אמרת!"]

לא מפסיק להדהים אותי לראות את השמאל מגן על רצועת עזה ועל החמאס, שכבר ב 2007, 2008, 2009, 2010, 2011 דן למוות הומוסקסואלים, רק בעבור היותם הומוסקסואלים. אני חוזר: רק בעבור היותם הומוסקסואלים! [מחיאות כפיים מחברי שגה]

אולי קצת בושה הייתה ראויה לאלה שתמיד ממלאים פיהם דיבורים על הגנה על העניים, הגנה על נשים, הגנה על מיעוטים, והיום באים לכאן להגן על העמים שעושים במיעוטים האלה מה שהם רוצים, עושים בהם כל מה שאסור לעשות.
בושה השמאל הזה, שמביש אותנו כאן בפורטוגל ומחוצה לה. [מחיאות כפיים מחברי שגה]

אדוני היו"ר וחבריי חברי הפרלמנט, אולי המדינה צריכה לדעת משהו. במועצת הביטחון של האו"ם, יש שתי מדינות שמכירות במדינה פלסטינית עצמאית ובזכויותיה. אלה סין ורוסיה. אני חוזר, אלה הן סין ורוסיה. [פדרו פינטו (שגה): "תקשיבו! תקשיבו!"]

אני לא יודע אילו שותפים אתם רוצים שיהיו לנו, לא יודע באיזו סביבה אתם רוצים ללכת בזירה הבינלאומית, אבל זה בטח לא לצד נשיא רוסיה, לא לצד נשיא סין, לא לצד הדיקטטורות הגרועות ביותר שהעולם הוציא מתוכו. [קריאות ביניים מחברי שגה: "יפה אמרת!"]

גם לא מפסיק להדהים אותי לראות את המפלגה הקומוניסטית מכה בחזה ומדברת על פתרון שתי המדינות, מדברת על תוקפנות, בעודה תומכת ברוסיה בברבריות הגדולה ביותר של המאה ה 21 נגד אוקראינה באירופה. [מחיאות כפיים משגה, מחאות מברונו דיאש (המפלגה הקומוניסטית)]

בושה איך שהם מגיעים לכאן ומכים בחזם בגאווה, כשהם תומכים ומגינים על המשטרים הכי אלימים, הכי אוטוקרטיים, הכי דיקטטוריים, והכי פחות מקפידי זכויות אדם מכל העולם. הם רוצים סיוע הומניטרי לעזה, גם כשהם מכירים בכך שהחמאס משתמש ברובו להזנת רשת הטרור שלו. הם רוצים יותר תשתיות, כשהם יודעים שהחמאס פיתח את רשת המנהרות המורכבת ביותר כדי לממן את הטרור. הם רוצים להעניק כסף לטרור, שיום אחד יבוא לכאן לדפוק בדלת, כמו שכבר קרה בספרד, בצרפת, באיטליה ובגרמניה.

באותו היום, יהיו כאן אחרים, כמו תמיד, מוכנים להגן על אירופה ועל הציביליזציה שלה מפני אלה שהולכים לתמוך בדיקטטורים, אלה שהולכים לתמוך במי שרוצה להחריב אותנו. [מחיאות כפיים משגה]

אדוני היו"ר וחבריי חברי הפרלמנט, כשרוסיה פלשה לאוקראינה, לא היה לנו ספק באיזה צד אנחנו. אנחנו בצד של אלה שנלחמים למען הדמוקרטיה, זכויות האדם, בצד של אלה שהותקפו ללא סיבה. בשביעי [באוקטובר] ישראל הותקפה ללא סיבה. נשים נאנסו, תינוקות נשרפו, מאות גברים ונשים עודם חטופים.

רונלד רייגן אמר: "מעולם איננו מנהלים משא ומתן עם טרוריסטים, ואם יום אחד נתחיל, זוהי תחילת השקיעה שלנו" [פרנסיסקו סזאר (המפלגה הסוציאליסטית): "שבענו ממשא־ומתן עם טרוריסטים!"]

אני לא יודע איזה מין שמאל יש לנו, אני לא יודע איזה מקום הם רוצים שיהיה לנו באירופה, אבל דבר אחד אני יודע: אני יודע שכשנתחיל לוותר לטרוריסטים, בטח לאלה הגרועים ביותר, שלא מכבדים זכויות אדם של אף אחד, בטח לא של מיעוטים – אלה הם שמותקפים באלימות – אז תתחיל התבוסה שלנו. [קריאות ביניים משגה: "יפה אמרת!"]

אני אומר לשמאל: זיכרו היטב. זיכרו היטב, כי אנחנו יודעים מי, בשנים האחרונות, עורר את הטרור בכל העולם.
אין ספק, ישראל צריכה למלא את דרישות החוק הבינלאומי. אין ספק, לישראל יש זכות להגן על עצמה. אבל אל תבקשו מאיתנו, אף פעם אל תבקשו מאיתנו כי לעולם לא נסכים, לתמוך בטרוריסטים, שבמקום מילים יודעים להשתמש רק בבאזוקה ובאקדח. [מחיאות כפיים משגה]

[בהמשך הדיון:]

דיוגו פאשקו דו־אמורים: אדוני היו"ר, חבריי חברי הפרלמנט: נתחיל בבסיס. הבסיס הוא הבנת ההקשר הגיאופוליטי שבתוכו יושב הסכסוך המכונה "ישראלי־פלסטיני" אבל שבמציאות הינו ישראלי־איראני. סכסוך שבמסגרתו מוצעות ההצעות שעומדות בפנינו כיום. [פדרו פינטו (שגה): "יפה אמרת!"]

הדיון צריך לקחת בחשבון את ההקשר הגיאופוליטי הנוכחי, עם ברית המחברת ציר מדינות מסין וצפון־קוריאה עד לונצואלה, דרך רוסיה ואיראן, ובאופן חלקי גם תורכיה; ברובן אימפריות לשעבר שרוצות לשחזר את האימפריות שלהן בעולם שהופך רב־קוטבי. כך, למרות כל ההבדלים המפרידים בין האוטוקרטיות האלה, ויש הרבה כאלה, הן מתאחדות למלחמה מול הדומיננטיות בת מאות השנים של המערב וערכיו.

זו מלחמה שקטה ונסתרת, אבל היא הפכה ברורה וצלולה בשני שדות הקרב הנוכחיים, אוקראינה וישראל, ומאיימת להתלקח בשניים נוספים: פלישה סינית לטיואן ופלישה צפון־קוריאנית לדרום־קוריאה.

וכך, אם יתחילו שתי המערכות האלה במקביל לאחרות, הרי שעתיד המערב, ערכיו והדמוקרטיה הליברלית שלו, יהיה מוטל בספק משמעותי.

אבל שתי המערכות האלה יתלקחו רק אם המערב לא יפגין עמידה נחושה לצד ישראל, כפי שהוא עומד לצד אוקראינה, כי בשתי המערכות האלה נקבע עתידו של המערב.

אמרתי לפני חודש, חזרתי לפני שבוע, ואומר שוב עכשיו גם כאן: הדמוקרטיות המערביות מפגינות אחידות בתמיכה באוקראינה, אבל רחוקות מלעשות כך עם ישראל. [פדרו פינטו (שגה): "בדיוק!"]

ההיפך הגמור. ולהבדל הזה בין העמדות אין שום הצדקה, בטח כשישראל, בניגוד לאוקראינה, היא חברה בנאט"ו (הערת המתרגם: לא ברור לי אם יש כאן איזו אי־הבנה בתרגום, קשה לי להאמין שהוא לא יודע שישראל לא חברה בנאט"ו ועוד שאף אחד לא מתקן אותו). ומעבר לזה, מכיוון שהסכסוך הזה איננו רק ישראלי־פלסטיני אלא למעשה ישראלי־איראני, ולכן גדול הרבה יותר. [מחיאות כפיים משגה]

חמאס הוא רק עוד אחת מהמיליציות שבשליטת איראן, שמנהלת ברית ברורה עם רוסיה. זוהי חזית נוספת במאבק שלהם מול המערב, כדי לפזר את כוחו ולהפחית לחץ מהחזית האוקראינית.

כשלוקחים בחשבון את הסוגייה הבסיסית הזאת, בכל מה שקשור להצעות החוק שבדיון הזה, אנו רואים שהן מתמקדות רק בצורך בהכרה בעצמאות פלסטינית או הצורך בשתי מדינות. לשגה אין שום דבר נגד המטרה הזאת, אבל אנו מבינים שלא קיימים התנאים פשוט להתחיל משא ומתן כאשר הפלסטינים, בין השאר ברצועת עזה, הם בסך הכול בני ערובה של מיליציות שמשתמשות בהם כמגן, או למעשה כמו נשק, שמטרתו רק להשמיד את מדינת ישראל למען איראן, שכבר אמרה בבירור שישראל מבחינתה היא גידול ממאיר שיש להסיר. [מחיאות כפיים מחברי שגה]

כל עוד התנועות האלה קיימות ונתמכות עבור המטרה הזאת, תהיה זאת אשליה לפתוח במשא ומתן שלעולם לא יפיק שום תוצאה. משא ומתן מועיל דורש הוגנות משני הצדדים. אם זו איננה קיימת באחד הצדדים, המשא ומתן יכול רק להחריף את הבעיה, לא לפתור אותה.

וכל עוד איראן נשלטת כפי שהיא כעת, על ידי אלה ששולטים בה כעת, עם הכוונות לגבי ישראל שהיא מצהירה בפומבי, וכל עוד הפלסטינים נותרים בני ערובה בידי מיליציות הכפופות לאיראן, כל משא ומתן ישמש רק לפגיעה בישראל.

היה צריך להיות אחרת? היה. אבל הפוליטיקה, ובעיקר מדיניות החוץ, מצייתת לחוקי המציאות ולא לחוקי האידיאולוגיה. זוהי ממלכת האפשר, לא ממלכת ה"היה צריך".

לישראל יש אוכלוסייה בגודל אוכלוסיית פורטוגל, מרוכזת בשטח בגודל שני־שליש מהאלנטז'ו (מחוז בפורטוגל), מוקפת באויבים מונהגים בידי מיליציות חמושות מכל צדדיה. טעות אחת מצד מנהיגיה יכולה להמיט אסון על ישראל ותבוסה חמורה למערב, כלומר לכולנו.

אומנם תוך הבנה של הכוונות הטובות העומדות מאחורי ההצעות שהובאו כאן, אבל מתוך מבט על המציאות, עלינו לאמר שהן לא עוזרות בשום צורה לפתרון המצב השטח.