קורבנות האקלים, גירסת קנדה

מאמר חדש שלי באתר מידה – על הבדלנות המתגברת במערב קנדה בעקבות הבחירות האחרונות ומלחמות האקלים המסלימות שם:

קר שם בחוץ: מלחמות האקלים מאיימות לפלג את קנדה

ברזיל היא המערב, ובולסונרו מנהיג העולם החופשי?

(הכותרת פרובוקטיבית בכוונה, אל תסיקו ממנה מסקנות)

ראיתי לא מזמן סרט תיעודי ברזילאי בשם "1964: ברזיל בין רובים וספרים", סרט שנוי־במחלוקת שמתואר בדרך־כלל כ"תומך הדיקטטורה הצבאית". אל הסרט הגעתי דרך ציוץ של אדוארדו בולסונרו (הבן של) שתיאר אותו בתור "הסרט שהשמאל הכי היה רוצה לאסור בברזיל". נשמע מבטיח.

הסרט במידה מסוימת (או במידה רבה) אכן תומך בדיקטטורה הצבאית, אבל התיאור הזה לא ממש נותן את התמונה המלאה. לא תמצאו שם שבחים למיליטריזם, לערכים מסורתיים, לדת הקתולית, למנהיגים כאלה ואחרים, או לכל אידיאולוגיה ימנית שמרנית אחרת, שלא לדבר על פשיסטית. לסרט יש מטרה אחת מובהקת – להציב את הדיקטטורה הצבאית בהקשר היסטורי כחלק מהמלחמה הקרה. הדיקטטורה, לפי יוצרי הסרט, לא באה בפני עצמה כדי לקדם איזושהי אידיאולוגיה ימנית במיוחד; הדיקטטורה הייתה מכה מקדימה שבאה למנוע מהפיכה קומוניסטית. הנשיא דאז ז'וּאָאוּ גּוּלָאר, לפי הטענה, זמם ביחד עם גיסו הפוליטיקאי לֵאוֹנֵל בְּרִיזוֹלָה לקדם מהפיכה בסגנון קובני, בשיתוף המפלגה הקומוניסטית הברזילאית והשירותים החשאיים של שלל מדינות קומוניסטיות (בסרט יש נוכחות בולטת למרואיינים פולנים וצ'כים שמדברים על ארכיונים שנפתחו לציבור בצ'כיה אחרי נפילת הקומוניזם). הגנרלים בסך הכול עשו מה שצריך כדי למנוע את זה, והדיכוי שהם הפעילו היה כלי מצער ולפעמים פסול, אבל מטרתו הייתה להציל את המדינה מאפשרות גרועה הרבה יותר. אני לא מכיר מספיק את ההיסטוריה כדי לשפוט עד כמה זה נכון; מה שמעניין פה מבחינתי זה מה אפשר ללמוד מזה על הימין הברזילאי כיום.

אחרי בחירת טראמפ לנשיאות ארצות־הברית, מאמר מערכת בדר שפיגל תהה אם הגיע הזמן להתחיל לראות באנגלה מרקל את "מנהיגת העולם החופשי", כי נשיא ארצות־הברית כבר לא ממלא את התפקיד הזה. מעבר לחוסר הענווה בפרשן גרמני שחושב שהמדינה שלו, מדינה שלכל הדעות לא הייתה מסוגלת להגן על עצמה מאיום מינימלי בלי מטריית ההגנה האמריקאית, היא חשובה כל־כך שמגיעה לה "הנהגת העולם החופשי", נראה לי שזה מבטא גישה מוזרה לרעיון העולם החופשי.

הביטוי "העולם החופשי", למיטב ידיעתי, היה רלוונטי ונפוץ בעיקר בתקופת המלחמה הקרה. חלקים משמעותיים מהעולם חיו תחת דיקטטורה טוטליטריסטית, וחלקים אחרים התנגדו לזה וראו בעצמם את "העולם החופשי" בניגוד לזה. העולם החופשי הוא לא האידיליה הרב־תרבותית ושוחרת־השלום שרואים פרשני דר שפיגל במדינה שלהם. העולם החופשי הוא מקום קשה ואגרסיבי, שנלחם למען החירות שלו ומשלם בדמם של בניו. המלחמה הקרה אומנם נקראת "קרה", אבל בשוליה היא הייתה חמה ואלימה. כשמדברים על "מנהיג העולם החופשי" מדברים על רונלד רייגן – לא על קלינטון, לא על אובמה, לא על בוש, ובטח לא על מרקל.

נחזור לברזיל. כשנבחר ז'איר מסיאס בולסונרו לנשיאות, הגיעו אינסוף השוואות לטראמפ, ולא קשה להבין למה. שניהם טיפוסים די וולגריים, עשירים אבל מתחברים היטב למעמדות הנמוכים, ובעיקר ללבנים מביניהם. שניהם הגיעו כאאוטסיידרים במידה כזו או אחרת (בולסונרו בניגוד לטראמפ היה פוליטיקאי ותיק, אבל לא ממש במרכז הבמה), רכבו על גל אנטי־ממסדי, ומתאפיינים בשנאה הדדית אינסופית מול התקשורת ושאר מנגנוני "דיפ סטייט" להגדרתם. שניהם נתפסים בצדק או שלא (כנראה בצדק) כבעלי ערכי מוסר לא מרשימים, ושניהם משתפים קצת יותר מדי את המשפחה בענייני הנשיאות שלהם. הרבה דמיון יש, אבל כשמסתכלים יותר בפרטים, יש גם הרבה הבדל.

אפשר לאהוב או לשנוא את טראמפ; אפשר לאהוב או לשנוא את רייגן; מה שבטוח, שניהם מייצגים "ימין" שונה לחלוטין. בדבר אחד צדקו הצקצקנים מדר שפיגל – קשה לראות בטראמפ "מנהיג העולם החופשי". טראמפ מייצג פופוליזם בלתי־אידיאולוגי; הוא מדבר על איך עושים טוב לאמריקה ולאמריקאים, ולא מתעניין בעולם יותר מדי. ובולסונרו? זה סיפור שונה לגמרי. בולסונרו עצמו, והאנשים שמקיפים אותו, מייצגים אידיאולוגיה קשיחה ומובהקת, ונתמכים על־ידי שלל ארגוני תקשורת וחברה אזרחית, הרבה מהם חדשים מהשנים האחרונות; והאידיאולוגיה הזאת היא הדבר הקרוב ביותר שיש בעולם כיום לרונלד רייגן ומלחמתו בקומוניזם. אפשר לטעון שהם מושחתים, משקרים או טועים; אבל מבחינת הרטוריקה שלהם, אני לא מכיר עוד מדינה בעולם שמנהיגיה מתבטאים בכזאת חריפות בעד חופש הפרט והשוק החופשי, ונגד הסוציאליזם.

עוד לפני הניצחון בבחירות, הרבה גבות הורמו כשבולסונרו הציג את שר האוצר המיועד שלו, הכלכלן פאולו גדס שנחשב שוק־חופשיסט קיצוני (גבות הורמו בין השאר כי בולסונרו נודע לאורך רוב הקריירה שלו כ"חברתי" בהעדפותיו הכלכליות). עם הקמת הממשלה, למדנו להכיר עוד כמה דמויות צבעוניות. שר החוץ אֶרְנֶסְטוֹ אָרַאוּז'וֹ התחיל את כהונתו עם מאמר די מדהים באנגלית שמפרט את תפקידה החדש של ברזיל בעולם ב"קידום חופש המחשבה וחופש הביטוי ברחבי העולם", בעמידה איתנה מול איומים ובעיקר האיום הנשקף מ"משטרים לא דמוקרטיים שמייצאים פשע, חוסר־יציבות ודיכוי" כמו ונצואלה וקובה, וכל זה עטוף בביקורת פילוסופית על פוסט־מודרניזם ועל לודוויג ויטגנשטיין. או שר החינוך אברהם ויינטראוב (יהודי, למי שסופר) שמקדיש חלקים נכבדים מזמנו לנזוף בקומוניסטים בטוויטר. וכמובן חבר הפרלמנט אדוארדו בולסונרו, אחת הדמויות הבולטות ביותר בממשל של אביו, שעומד בחוד החנית של המאבקים נגד ממשלים סוציאליסטיים באמריקה הלטינית, או של הידידות עם מדינות אנטי־קומוניסטיות אחרות מרחבי העולם, ובעיקר עם ממשל טראמפ, פולין והונגריה, וכמובן ישראל.

וכאמור, הממשל הזה יושב על קרקע מוצקה. בשנים האחרונות רואים פריחה מדהימה של תנועות ימין ליברליות באינטרנט הברזילאי, ונוצרת ברית ליברלית־שמרנית שדומה למה שקורה בהרבה מדינות בעולם (גם בישראל יש כמה שמנסים), אבל עם הרבה יותר הצלחה. כבר סיפרתי על שני כוכבי היוטיוב הליברלים שהפכו לחברי פרלמנט, והם רק קצה הקרחון. בכל מקום שמסתכלים רואים עוד עיתונים, עוד ערוצי יוטיוב, עוד ארגונים שמוקדשים לכלכלה חופשית, חירות הפרט ולפעמים קצת לשמרנות, ונראה שיש לזה קהל. הסרט שהצגתי בתחילת הרשומה הזאת זכה נכון לכתיבת שורות אלה ליותר משש וחצי מיליון צפיות; זה לסרט תיעודי באורך יותר משעתיים. הפילוסוף הזקן אוֹלָבוֹ דֶּה קַרְבָאלְיוֹ, סוג של גיבור של הליברלים החדשים האלה, נע סביב המאה אלף צפיות לכל סרטון שלו; סרטונים שבהם הוא יושב ומדבר על פוליטיקה ופילוסופיה מול מצלמה באיכות ירודה. אלה מספרים די דומים לכוכבים מפורסמים כמו בן שפירו לדוגמה, ומדובר על אדם שמוגבל לקהל דובר פורטוגזית. אני לא יכול עדיין להגיד שאני מבין בדיוק מה קורה כרגע בברזיל, אבל אפשר בהחלט להגיד שקורה שם משהו חדש. אם המלחמה הקרה עומדת לחזור אלינו עם חזרת הסוציאליזם לאופנה בכל מיני מדינות מערביות, נראה שיש גם מי שמתכוננים לאייש את הצד השני של המלחמה הזאת.

בציוצים נבנה את מדינת כורדיסתאן

נחמד לראות אירוע בינלאומי שמעורר הרבה עניין בקרב ישראלים, והפלישה התורכית לסוריה בהחלט הייתה אירוע כזה. קשה שלא לחבב את הכורדים, גם בגלל העוול ההיסטורי שבבירור נעשה להם, וגם בגלל הנטייה שלהם לחילונות ולידידות עם המערב ועם ישראל, לפחות ביחס לשכניהם. יגידו כל מיני ציניקנים שזה לא חוכמה, זה בסך הכול "אויב אויבי הוא ידידי", אבל עובדה שלא חסרים מיעוטים במדינות מוסלמיות שנדרסים ומדוכאים על־ידי הרוב ועדיין בוחרים לשנוא גם את ישראל והמערב. אבל עדיין, כדאי להישאר על קרקע המציאות.

קודם כל, השנאה המחודשת לתורכיה לא תעזור לאף אחד. נכון שארדואן הוא רשע שונא־ישראל שמדרדר את הדמוקרטיה בארצו. אבל כל מיני טענות על "רצח עם" שהתורכים עומדים לבצע בכורדים נשמעות פחות עובדתיות ויותר צווחניות. אם צבא תורכיה מתכנן לבצע רצח־עם בכורדים, נראה שהוא גרוע ברצח־עם כמעט כמו צה"ל; גם צה"ל מואשם לעתים קרובות בהאשמה דומה מצד אנשים עם מעט מאוד עניין בעובדות, והפלסטינים כמו הכורדים עדיין קיימים ולא נראה שזה עומד להשתנות. מסטטיסטיקות ששמעתי עד עכשיו על הרוגים, המספרים נשמעים די אופייניים למבצע צבאי ורוב מכריע מההרוגים מסומנים (לפחות על־ידי המשקיפים שפירסמו את המספרים) כאנשי פק"ק. אפשר כמובן לטעון שמגיעה לכורדים מדינה עצמאית ולכן לא לגיטימי שהתורכים יתקפו אנשי פק"ק, אבל במונחים בינלאומיים קשה לטעון שיש משהו מיוחד בתורכיה שמעדיפה להילחם באנשים שרוצים לפרוש ממנה. הייתי מעדיף שהעולם לא היה ככה, אבל זה המצב.

השנאה לתורכיה החדשה גם מאפשרת לאנשים לשכוח כמה פרופורציות. למרות המגמה השלילית, תורכיה היא עדיין מדינה מתקדמת, דמוקרטית ותרבותית בהרבה בהשוואה לשכנותיה הערביות (לא שזה הישג גדול, אבל עדיין שווה לזכור). אני לא יודע כמה יסבלו הכורדים תחת השלטון התורכי בעקבות הסכסוך הספציפי ביניהם; אבל אם הם יצליחו למצוא דרך להסתדר, על פי כל קריטריון הגיוני עדיף כיום לחיות תחת שלטון תורכי מאשר ערבי. אולי זה עוד עומד להשתנות, אבל נצטרך עוד הרבה מאוד שנים עד שזה ישתנה. בינתיים הדמוקרטיה המוגבלת בתורכיה היא עדיין גורם משמעותי, הכלכלה התורכית מקרטעת אבל קיימת, ולאדם חילוני בעל מחשבה עצמאית כנראה עדיף בהרבה לחיות בתורכיה של ארדואן מאשר בסוריה או בעיראק, גם אם שתי האפשרויות לא מדהימות.

בעיקר, השיעור שלדעתי שווה ללמוד מזה הוא מה התנאים להקמת מדינה. לא מעט צייצנים שמעתי בימים האחרונים מדברים בעברית ובאנגלית על כמה מגיעה לכורדים מדינה. לצערנו או שלא, אין בעולם דבר כזה "מגיע". וכל הדיבורים על גינויים וחרמות על תורכיה, לדעתי, לא יעזרו בשום צורה לא לשאיפות העצמאות של הכורדים ולא לסיכוייהם לחיים טובים. כל אותם הפרשנים שמרוב רצון טוב מתכוננים לצייץ עד הלוחם הכורדי האחרון, מסתכנים בהטלת הקללה הגדולה ביותר על הכורדים – הפיכתם לפלסטינים.

לא משנה מה דעתכם על האם "מגיעה" לפלסטינים מדינה או לא, קשה לדעתי להתווכח עם הטענה שהשאיפה למדינה היא הדבר הגרוע ביותר שקרה להם. גם להם, כמו לכורדים, יש שלל צייצנים מרחבי העולם שמספרים להם כמה מגיעה להם מדינה וכמה אסור להם לוותר. כמה חייבים להחרים ולהתנגד לישראל וכמה ההתנגדות עוד תנצח. כמובן, ההשוואה הזאת לא אומרת שישראל ותורכיה הן אותו הדבר – אפשר בהחלט להאמין שישראל צודקת במאבק שלה ותורכיה לא; אבל מעשית, התוצאה עלולה בהחלט להיות אותה התוצאה. אם הכורדים, כמו הפלסטינים, ישקיעו את מאמציהם ב"התנגדות" במקום בפיתוח כלכלי ודמוקרטי של החברה שלהם, לא מצפה להם עתיד מזהיר. ויש להם עוד הרבה מה לפתח.

את מצבם הנוכחי ראינו עם ניסיונות העצמאות של אחיהם בעיראק. עם כל הסימפתיה, עדיין מדובר בחברה שבטית, עם שלטונות מושחתים, ובלי כלכלה משמעותית. אין ספק שהכורדים בסוריה פיתחו שלטונות שונים מאוד מאלה שבעיראק, אבל כנראה לא מסדר גודל שונה. את חשיבות הפיתוח הכלכלי אפשר לראות לאחרונה בהונג־קונג – למה בעצם ההונג־קונגים מעוררים כל־כך הרבה תשומת לב בהשוואה לאינספור קבוצות מדוכאות אחרות ברחבי העולם? קשה לטעון שהם "ראויים" לעצמאות באופן שבו הכורדים ראויים; אין שום הבדל אתני, דתי או לשוני בינם לבין שכניהם. ההבדל הוא שהם מייצרים דברים. ההון העצום ששווה השכונה הקטנה הזאת יוצר מצב שבו הסינים, גם אם הם יכולים למחוץ אותם ובסופו של דבר ייתכן מאוד שיעשו את זה, יודעים שזו תהיה מכה כלכלית קשה עבורם. זה יוצר מצב שבו לאינספור מדינות אחרות יש אינטרס להתעניין במה שקורה שם, כי יש להם סחר משמעותי עם ההונג־קונגים.

אז לכל הצייצנים שדואגים לשלומם של הכורדים – אני ממליץ בחום להתחיל לחשוב על איך לפתח את כלכלת כורדיסתאן ואת המוסדות הדמוקרטיים שם, ופחות על איך להתלונן ולהילחם. פיתוח כזה אפשר, גם אם לא בקלות, לעשות גם לפני העצמאות. יש עוד דוגמה טובה למיעוט שדאג להתפתח לפני שהקים לעצמו מדינה – היהודים. התמיכה שקיבלו היהודים מהממשל הבריטי (לפחות בתקופות מסוימות ותחת זרמים פוליטיים מסוימים בבריטניה) נבעה לא רק מרגשות ציוניים אצל כמה נוצרים בריטיים, אלא מההכרה בכך שהיהודים מפתחים את הארץ ויוצרים שם דמוקרטיה מתקדמת, והערבים צפויים "להקים" שם המשך של הכלום שהתקיים של בימי השלטון העותמני. אם הכורדים יהפכו את עצמם לקבוצה העשירה והמשגשגת ביותר במזרח התיכון מחוץ לישראל – אולי יהיה להם יותר סיכוי להתמודד מול היריבים שלהם.

האנטי־מדענים של העתיד יקראו לעצמם מדענים

די חביב עלי המשפט "הפשיסטים של העתיד יקראו לעצמם אנטי־פשיסטים", גם אם המקור שלו אולי פחות מפואר משנהוג לחשוב. מעבר להתאמה שלו למציאות שלנו כיום, המשפט הזה מבטא איזושהי אמת כללית ולא טריוויאלית – השמות שאנחנו מצמידים לרעיונות כאלה ואחרים הם לא הגדרות קשיחות, ומשמעותם עלולה להשתנות עם הזמן. אם הפשיזם הוא בעינינו דבר רע, אי אפשר להסתפק באיזו הכרה כללית ש"פשיזם זה רע" – צריך להבין מהו בדיוק פשיזם ומה הופך אותו לרע; אילו מאפיינים של משטרים פשיסטיים הובילו לדיכוי ורצח, ואילו מאפיינים הצטרפו אליהם במקרה. אלימות פוליטית ודיכוי התקשורת החופשית כנראה שייכת לקבוצה הראשונה, חולצות חומות וחיבה לתעשייה כנראה לקבוצה השנייה. אין ברירה אלא להסתכל על הפרטים, לא רק כשמדובר על פשיזם אלא על כל דבר.

בשבוע שעבר הופיע (שוב) ניל דגראס־טייסון בפודקאסט של ג'ו רוגן[1]. אני מחבב ומעריך את ניל דגראס־טייסון, אדם שמפגין גם ידע רחב וגם ענווה מספיקה כדי לא להתבטא בפסקנות מוגזמת על דברים שהוא לא מבין בהם מספיק. אבל דבר אחד היה בשיחה הזאת שקורה לעתים קרובות עם אנשים שאני מעריך, ותמיד מפריע לי – בשלב מסוים שני הדוברים התחילו להדגיש את חשיבות ה"מדע". לא השיטה המדעית עצמה, אלא הממסד שאנשים רבים נוטים בטעות לראות בו איזשהו גוף אחיד בשם "מדע". תורת היחסות הכללית ניתנה לנו על־ידי "המדע", כך מספרים, והמכוניות שלנו משתמשות במערכות ניווט מוכוונות־לווינים שהאלגוריתמים שלהם עובדים בזכות ידיעתנו את תורת היחסות הכללית. גם תורת שינוי האקלים ותורת החיסונים ניתנו לנו על־ידי "המדע", לכן אם אתם מפקפקים ב"קונצנזוס המדעי" לגבי שינוי אקלים או חיסונים, הרי שעליכם להפסיק לנסוע במכוניות.

למה זה מפריע לי כל־כך? הרי אין לי דעה מוצקה לגבי שינוי אקלים (לפחות החלק המדעי שלו. יש לי הרבה דעות על המסקנות הפוליטיות שאנשים מסוימים מנסים לגזור ממנו), ולגבי חיסונים אני עוד יותר עמוק בתוך הקונצנזוס המדעי. אבל אלה דיונים קטנים וזמניים. דיון הרבה יותר חשוב הוא על השיטה המדעית עצמה. והרעיון של "אמונה במה שאומרים לנו המדענים" הוא ההיפך הגמור מהשיטה המדעית. הגישה הזאת יכולה להוביל, ולדעתי כבר מתחילה להוביל, להשחתתו המוחלטת של הממסד המדעי שלנו.

הבעיה הבסיסית בעיניי היא אולי הבעיה הבסיסית של הדור הנוכחי – הזלזול באדם. אותו הזלזול שמוביל לאובדן האמון בדמוקרטיה (ניהול מדינה זה מסובך, צריך להקשיב למקצוענים!) ובשוק החופשי (אי אפשר לתת לכל בעל עסק לעשות מה שבא לו, הם יתעללו בעובדים ויפגעו בצרכנים ויזהמו את הסביבה!), אותו הזלזול שמוביל לפולחן הבינה המלאכותית שאנחנו רואים בשנים האחרונות (עוד רגע כבר לא נצטרך שאנשים יעבדו, או יכתבו, או יחשבו – אנחנו ממילא לא רלוונטיים!), מוביל את האנשים האלה גם לחשוב שהשיטה המדעית היא מעבר להשגתו של אדם בן־תמותה. מדע זה מסובך, וצריך להשאיר אותו לאנשים שיוחדו לכך, ולומדים את זה כל חייהם. או עוד יותר טוב – אפילו מדענים לא יכולים לפקפק במדע. מדענים הם פשוט ברגים קטנים במכונה המכונה "הממסד המדעי", ורק המכונה הזאת חכמה מספיק בשביל להבין. שאר האנשים צריכים פשוט "להאמין במדע".

האמת היא שאין שום משמעות הגיונית למושג "הממסד המדעי". אין כמעט שום קשר בין תורת היחסות הכללית, שפיתוחה התחיל על־ידי פקיד במשרד פטנטים שוויצרי, לבין מודלים אקלימיים שפותחו לאחרונה באוניברסיטאות כאלה ואחרות, וחיסונים שחלקם בני מאות שנים, וקשורים קשר הדוק למדע המיקרוביולוגיה שהומצא על־ידי סוחר בדים שבנה מיקרוסקופים בזמנו הפנוי כדי לבחון מקרוב את הבדים שלו. אין שום חובה לקבל אותם כחבילה אחת, כאילו נכונותה של תורת היחסות הכללית אומרת שכל דבר שיוצא מהמחלקה ללימודי שירה אוסטרלית חייב להיות נכון באותה המידה. אנחנו חיים בעולם מורכב, ואין ברירה אלא להכיר בזה.

וזה נכון לא רק במדע. מי שקורא את הבלוג הזה מספיק כנראה לא יחשוד בי באהדה לקומוניזם; אבל עוד טענה נפוצה שאני לא אוהב היא "רוסיה הסובייטית הייתה דיקטטורה איומה, לכן הקומוניזם הוא דיקטטורה איומה וצריך להתרחק ממנו". אני חושב שקומוניזם הוא רעיון גרוע ומסוכן, אבל קומץ דוגמאות היסטוריות הן לא טיעון מספיק. לרעיונות קומוניסטיים צריך להתייחס ברצינות; לא כדי להיות נחמד לקומוניסטים (אם כי גם זה לא יזיק, אדיבות אנושית היא תמיד דבר טוב), אלא כדי לשמור על הקפיטליזם. אם לא נפקפק ונבחן כל הזמן את מה שאנחנו מאמינים בו, אם לא נגדיר במדויק את המושגים שאנחנו משתמשים בהם, סופנו שהעקרונות שלנו יהפכו למילים חסרות משמעות. למילה "דמוקרטיה" זה כנראה כבר קרה – ברגע שהתחלנו "להאמין" בדמוקרטיה, כשהדמוקרטיה הפכה לקונצנזוס מוחלט שלאף אחד אסור להתנגד לו, כך סיפקנו תמריץ לכל אחד לקרוא לשיטה שלו "דמוקרטיה" והמילה איבדה כל משמעות.

אז מה עושים? האם נגזר עלינו ללמוד כל מדע לפרטי פרטיו, כל שיטה פוליטית וכלכלית? קודם כל, זה לא כזה מופרך. בניגוד למה שתוכלו אולי להסיק מהרוח האנטי־הומניסטית ששולטת כיום בתרבות הפופולרית, אוריינות מדעית או פוליטית היא לא דבר בלתי אפשרי, אפילו לאדם עסוק. אכן, זה לא קל, זה דורש מאמץ, ולאף חברה מסחרית עם תקציבי שיווק ענקיים אין אינטרס לעודד אתכם לעשות את זה. אבל מעבר לזה, אנחנו לא חייבים לבחור בין היכרות עמוקה עם כל תחום, לבין אמונה עיוורת בקונצנזוס המדעי או בכל מי שמתנגד לו (אני מקווה שלא חשדתם שהרשומה הזאת היא מזימה לגייס אתכם לתמוך בתורת העולם השטוח). אפשר בהחלט להיות אדם שנוטה לקבל את מה שאומרים מדענים מקצועיים כי סביר להניח שהם צודקים, אבל מכיר בכך שבלי להכיר טוב את התחום הוא לא יכול להיות בטוח.

אחד הדברים שמרתקים אותי הוא תרבויות עתיקות וחכמות. יש כמה כאלה שאנחנו יודעים עליהן די הרבה, כמו ישראל, יוון או רומא; יש כאלה שהרבה מהחוכמה שלהן כנראה אבדה לנצח, כמו מצרים או שומר (והלוואי שמתישהו עוד נגלה איזו ספרייה עתיקה שהשתמרה בדרך נס איפשהו); ויש תרבויות שאנחנו עדיין צריכים ללמוד ולהבין מה בדיוק היה בהן. שתי הבולטות בקטגוריה הזאת הן סין והודו. כשרוב האנשים במערב מדברים על "חוכמה סינית עתיקה" או "חוכמה הודית עתיקה", הם כנראה ידברו על איזו שטות ניו־אייג'ית שנולדה עמוק במערב. האמת היא שיש הרבה מאוד חוכמה בסין ובהודו שעדיין מחכה לאיזה רנסנס שיגלה אותה מחדש. איך יכול להיות שתרבויות שפעם היו המתקדמות ביותר בעולם, שסיפקו את המהנדסים, הרופאים והפילוסופים הטובים בעולם, הפכו להיות תרבויות נחשלות שלומדות הנדסה, רפואה ופילוסופיה מהמערב? אני לא מספיק מתמצא עדיין (אני עובד על זה), אבל אני בכלל לא אופתע אם מדובר בתהליך דומה. דמיינו לכם עוד כמה מאות שנים של "אמונה במדע", בהתחשב בתהליך הפוליטיזציה שנראה שעובר על הממסד האקדמי בימינו; מאות שנים שבהן מעודדים מדענים "לחקור" את מה שנותני התקציבים שלהם רוצים לשמוע, וכולם מאושרים מהתוצאות כי הם "מאמינים במדע". האם בלתי אפשרי שיום אחד אנשים עוד ידברו על "מדע" כמו שאצלנו מדברים על רפואה סינית? שיום אחד אנשים יקנו "מיקרוסקופים" מעץ כדי לראות את "האנרגיה הפנימית" שלהם או משהו, כי הם יודעים שמדע כולל מיקרוסקופים ומבחנות אבל לא יודעים מה המשמעות שלהם? לי די קל לדמיין את זה.

שורה תחתונה – אל תאמינו לא במדע, לא בדמוקרטיה, ולא בקפיטליזם. כל מילה שהופכת לנפוצה מספיק בשביל לאבד את משמעותה, הגיע הזמן לחפור עמוק יותר ולדבר על המורכבויות שלה באופן ישיר. תאמינו בתורת היחסות הכללית כי היא גורמת למכשירי הניווט לעבוד, תאמינו בתורת החיסונים כי היא גרמה להרבה מחלות להיעלם מהעולם, ותאמינו בכל מדע (בלי ה' הידיעה) אחר בהתאם לצורך.

[1] אם אתם לא עוקבים בקביעות אחרי ג'ו רוגן, אני ממליץ בחום להתחיל. מוזמנים לדלג על הקומיקאים והשחקנים, ולהתרכז במדענים, הפוליטיקאים, המהנדסים והספורטאים.

העתיד האפריקאי של אירופה

בזמן האחרון יצא לי להתעניין קצת באפריקה, אזור שאני בדרך־כלל פחות נוהג להתעמק בו. לאפריקה יש הרבה בעיות, אבל אני שומע מעט מאוד אנשים מתייחסים למה שנראה לי כמו הבעיה הבסיסית ביותר של אפריקה המודרנית – יש בה מעט מדי מדינות. כשמדברים על עתיד מדינת הלאום ועל הרעיון של הפיכת האיחוד האירופי לפדרציה עם ממשלה אחת ופרלמנט אחד, אפריקה מספקת די הרבה דוגמאות למה לא כדאי לעשות.

המצב הגרוע של מדינות אפריקה (כנראה ללא יוצאת מן הכלל) מקל על די הרבה אנשים להתחבר להסברים פשטניים בסגנון "הם פשוט פרימיטיביים נמוכי אייקיו" מצד אחד, או "הם סובלים מדיכוי רב שנים של המערב" מצד שני – שני הסברים שלא נשמעים לי משכנעים במיוחד. קוראים ותיקים של הבלוג כנראה כבר מכירים את היחס שלי לרעיון מדינת הלאום – אני אישית לא נוטה לתחושת שייכות לאומית חזקה במיוחד, אבל אני לא יכול להכחיש שבמצב העולם כיום, קשה להתווכח עם הטענה שמדינות לאום בבירור מצליחות הרבה יותר ממדינות אחרות ביצירת שגשוג, חופש, ושלום לאזרחיהן. הרבה אנשים מכירים בזה כשמדובר בהקשר הישראלי או האירופי, אבל מעטים מזכירים את זה בהקשר האפריקאי. זאת למרות שאפריקה היא דוגמה כל־כך טובה לעובדה הזאת – יבשת ללא מדינות לאום, שמפגינה בדיוק את אותן הבעיות שנפוצות אצל מדינות לא־לאומיות.

קודם כל, קצת רקע למי שלא מכיר את אפריקה – כל המדינות ביבשת, כמעט ללא יוצא מן הכלל (אבל בלי צפון־אפריקה, רצועת המדינות הערביות שלא ממש קשורות לשאר היבשת) הן מדינות שהומצאו על־ידי מעצמות מערביות וכוללות ערב־רב של עמים, שפות ותרבויות שבדרך־כלל נשלטות על־ידי ממשלה דוברת שפה אירופית. יוצאת־הדופן העיקרית היא אתיופיה, אבל גם היא איננה מדינת לאום – פשוט במקרה שלה השלטון לא היה אירופי אלא אמהרי. אבל גם שם אין תרבות אחידה או שפה אחידה.

מה כל זה אומר? הרבה מהקוראים יודעים לספר למה זה גורם כשמדובר על יוגוסלביה או צ'כוסלובקיה (שתיהן, אגב, מדינות שדווקא כן דיברו שפה אחת, ההבדלים שהפכו אותן ל"רב־לאומיות" היו מזעריים. נסו לתרגם טקסט מצ'כית לסלובקית או מסרבית לקרואטית, ותראו כמה שונה התוצאה), אבל מתעלמים מכל הדוגמאות הדרומיות. כמעט בלתי אפשרי ליצור דמוקרטיה מתפקדת כשהמדינה מפוצלת בין מספר עמים שונים שכל אחד חושד באחרים שהם מתכננים להשתלט ולחסל אותם. אפילו הבלגים לא ממש מצליחים לבנות מדינה דו־לאומית – המרחק בין הפלמים דוברי ההולנדית והוולונים דוברי הצרפתית רק הולך וגובר עם השנים, ורק מבנה פדרציה רופף יותר ויותר מונע מהמדינה (בינתיים) להתפרק. אז מי העלה על דעתו שאיפה שהבלגים המנומסים לא הצליחו, יצליחו עמים חסרי מסורת דמוקרטית וחסרי פיתוח כלכלי? האם האמהרים והאורומו כל־כך יותר טובים מהאירופאים שהם אלה שיצליחו במשימה הבלתי־אפשרית הזאת? אולי ההאוסה והאיגבו בניגריה? אם הייתה מדינה אפריקאית מצליחה זה היה לא פחות מנס, במונחים גלובליים.

וכאן אנחנו מגיעים לנקודה שבה כן אפשר להגיד שהעולם לא ממש מקל על אפריקה, אם כי בצורה מאוד שונה מאיך שמתארים את זה רוב חובבי תיאוריית "זו אשמת המערב". הקהילה הבינלאומית כיום אלרגית לחלוטין לרעיון של שינויי גבולות ופיצולי מדינות. כשהאיגבו רצו לפרוש מניגריה, הבריטים מימנו את הדיכוי שלהם. כשהאמאזירים רצו לפרוש ממאלי, הגיעו הצרפתים. שינויי גבולות לא מתקבלים בברכה, ובפעם האחת שעשו את זה – עשו את זה בצורה המטופשת ביותר שאפשר להעלות על הדעת. פרישת דרום סודאן מסודאן הייתה אירוע מדהים – הסכמה חריגה ונדירה של "הקהילה הבינלאומית" לשינוי גבול. אבל איך הם עשו את זה? על־ידי הקמת מדינה דו־לאומית כמובן (עקרונית רב־לאומית, אבל שני לאומים מובילים). צרפתים והולנדים לא יכולים לשתף פעולה, ערבים שיעים וערבים סונים לא מצליחים לקיים מדינה משותפת, אבל מי יצליח? הדינקה והנואר. למי שלא מכיר, שווה לספר שהנוּאֵר הם עם שלפני פחות ממאה שנים היו הנושא לאחד הספרים הקלאסיים בז'אנר ה"אנתרופולוג מערבי מגיע לבקר שבט נידח ולומד על מנהגיהם המוזרים". בין השאר תיאר האנתרופולוג את הכלכלה מבוססת בקר שלהם, ואת אחת מפעילויות הפנאי המכובדות בעיניהם: "ללכת להרוג דינקה". אכן מתכון מושלם למדינה דו־לאומית. אני מודה שלא חקרתי היטב את קורות הנואר במאה השנים האחרונות, אבל אני חושד שתחת ממשלת סודאן המושלת מחרטום מצבם כנראה לא השתנה משמעותית.

וכאן הקללה הגדולה של אפריקה. לפני עידן הקולוניאליזם אפריקה לא הייתה במצב טוב במיוחד, אבל לפחות היו שם כמה מדינות שהיו אולי יכולות להתגלות כברות־קיימא. היו להן תרבויות עתיקות, היו להן אליטות מקומיות ומסורות אינטלקטואליות ומבנים חברתיים ותיקים. איך יכולה להתפתח תרבות מוצלחת במדינה תלת־לאומית כמו ניגריה, עם עם אחד ששולט ברוב קלוש בשני עמים אחרים בעלי דת שונה, ושפה שונה כל־כך שהן בכלל לא נמצאים באותה קטגוריה לשונית בסיסית (שפת ההאוסה נחשבת שפה אפרו־אסיאתית, כלומר היא קרובה יותר לעברית מאשר לאיגבו או ליורובה)? מה הסיכויים שיתפתח מעמד בינוני סביר בקרב אנשים שבבית מדברים שפה אחת, בבית־הספר מדברים אנגלית (סבירה פלוס), ובשביל להבין את ראש הממשלה שלהם צריכים מתורגמן? לא שמדינות קטנות ואחידות בהכרח היו מצליחות; יש קומץ כאלה באפריקה והן לא בהכרח מוצלחות כל־כך. אבל עם הרבה מדינות קטנות ואחידות, לפחות יש סיכוי שחלק מהן יצליחו, והצלחה יכולה להיות מדבקת – כמו שמערב אירופה לאט לאט עוזרת למרכז ומזרח אירופה להתרומם כלכלית ודמוקרטית. אבל זה לא יקרה כי במחנה אחד מדברים על האפריקאים הנחשלים שאולי אם ידברו אנגלית הם יוכלו להפוך ל "אנגלים סוג ב'" וזה יהיה עדיף על זימבבואיים סוג א', ובמחנה השני מדברים על האפריקאי הטהור והאציל שרק צריך להיאבק במערב שחוסם אותו מהתקדמות. שני המחנות לא נוטים להתעניין יותר מדי בפרטים.

ועל כל זה מסתכלים פקידי האיחוד האירופי, ואומרים "גם אנחנו רוצים". כן, יכול להיות שהמסורת הדמוקרטית (שהאמת היא שהיא לא מאוד ארוכה) של הצרפתים והגרמנים תאפשר להם להצליח איפה שנכשלו (בינתיים) הקיקויו והלואו, הבגנדה או השונה, אבל לא הייתי מהמר על זה. הרבה ממתנגדי ההגירה מתלוננים על האיחוד האירופי שמייבא לאירופה את אפריקה בדמותם של מהגרים אפריקאיים – אותי מדאיג עוד יותר הרעיון של ייבוא לאירופה של פוליטיקה אפריקאית.

מיאהו לגוגל ובחזרה

לא מזמן הודיעו בגוגל על תוספת חדשה לתוכנת הריגולדפדפן שלהם, שמיועדת להגן על המשתמשים מפני אתרים מזויפים. צילום מסך אחד שם תפס את עיניהם של כמה מהקוראים – אחד הקריטריונים שעוזרים להחליט אם אתר חשוד כ"מזויף" הוא: "האתר איננו בין 5000 האתרים המובילים". זוכרים שדיברתי על זה שהאינטרנט יכול בקלות להיעלם לנו יום אחד? זו דוגמה לצעד שהולך בכיוון הזה. נכון, זה רק קריטריון אחד מרבים, הם לא עומדים לחסום אתרים קטנים, אבל… כמו הצפרדע המפורסמת במחבת, הדרך לשם מורכבת מצעדים קטנים מאוד. כמו לדוגמה הרצון של אותה גוגל להעלים את פס הכתובת מהדפדפן – הרי למה להטריח אתכם בכתיבת כתובת אינטרנט, דוד גוגל כבר יודע לאילו אתרים אתם רוצים ללכת. פשוט שאלו אותו והוא יפנה אתכם.

(תקציר הטענה שלי למי שלא קרא או לא זוכר את המאמר הקודם: חברות האינטרנט הגדולות, יחד עם שלל אינטרסים ממשלתיים שמשתפים איתם פעולה, הולכות לאט לאט בכיוון של התכנסות האינטרנט לקומץ אתרים מעטים, מה שיאפשר להם יום אחד לחסום חוקית את האפשרות של אדם פרטי להקים אתר אינטרנט עצמאי. אתר אינטרנט כלומר לא דף בפייסבוק או בלוג בוורדפרס, אלא אתר ממש)

אני לא חושב בהכרח שהמהלכים האלה הם חלק מאסטרטגיה ממשית לחיסול האינטרנט הפרטי (אם כי זה לא בלתי אפשרי). אני די בטוח שהם מתכוונים ברצינות למה שהם אומרים, והם באמת מאמינים שהם עוזרים לעולם בכך שהם מגנים על אנשים מפני אתרים מזויפים (ובמידה מסוימת, הם אולי אפילו צודקים) עם השיטות האלה. אבל גם אם זה לא נעשה בזדון, זה נעשה מתוך תפיסת עולם. תפיסת עולם פטרונית ומתנשאת, שלפיה ענקי האינטרנט ופקחי הממשלה יודעים יותר טוב מהאזרח הפשוט והטיפש איזה תוכן ראוי לקריאה ואיזה לא, וחייבים להגן עליו מפני פייק ניוז, או מפני דברי שנאה, או מפני חוסר נימוס.

המלחמה של חברות האינטרנט נגד מילים לא ראויות מתנהלת כבר זמן רב ובעצימות הולכת וגדלה. כמי שדי מתעניין בתנועות ימין במדינות המערב (גם אם לא בהכרח מסכים איתן), אני כבר כל־כך רגיל לשמוע על אנשים שמגורשים מהפלטפורמות האינטרנטיות שזה כבר לא חדשות בשבילי. בהתחלה זה היה אנשים ששמעתי עליהם (ולעתים קרובות אכן טיפוסים מפוקפקים), ומהר מאוד זה הפך להיות האנשים שאני מקשיב להם בעצמי. חשבונות טוויטר שנסגרו, חשבונות יוטיוב שנפסלו מהזכות לתשלום, קיבלו סנקציות מכל מיני סוגים אחרים, או פשוט גורשו לתמיד. על פייסבוק אני בכלל לא מדבר, ממילא אני כבר שנים לא נכנס לאתר המיותר הזה.

אבל כל אלה הדברים שבכותרות. אותי פחות מעניין מה קורה עם אתרי הענק; אותי מעניין למה אנחנו בכלל צריכים את האתרים האלה. וזה מחזיר אותנו לתחילת דרכה של גוגל.

כשהאינטרנט רק התחיל, לא היה דבר כזה מנוע חיפוש. לאתרים הייתה כתובת, ובשביל להגיע לאתר היה צריך להכיר את הכתובת שלו – די בדומה לעולם האמיתי. בשביל להכיר אנשים חדשים אנחנו לא הולכים למנוע חיפוש, אנחנו צריכים קודם להיתקל בהם באיזושהי צורה ורק אז תהיה לנו גישה אליהם. הפתרון הראשון לזה היה סוג של דפי זהב אינטרנטי, שסיפקה בעיקר חברת יאהו (אני בטוח שהיו עוד, אבל זה מה שאני הכרתי בילדותי) – רשימת אתרים שקיבצו בקפדנות אנשי החברה, מחולקים לקטגוריות. האינטרנט היה אז כל־כך קטן שהיה אפשר פשוט להסתכל על רשימה של כל האתרים שעוסקים בנושא מסוים, רובם אתרים קיקיוניים שנוצרו על־ידי איזשהו נער בזמנו הפנוי, ולהיכנס אליהם אחד־אחד כדי למצוא משהו טוב.

כשמנוע החיפוש של גוגל הגיע, זו הייתה מהפיכה – אם אפשר לחפש לפי טקסט חופשי, אז פתאום כל האינטרנט נגיש לנו. לא צריך יותר לסמוך על העורכים של יאהו, אפשר פשוט למצוא כל דבר. ככה לפחות זה נראה. אבל כיום, במבט לאחור, נראה לי שאפשר להגיד די בביטחון שעשינו סיבוב של 360 מעלות וחזרנו לנקודת ההתחלה. אם האינטרנט הוא בסך הכול 5000 האתרים הנפוצים ביותר, אז מי צריך בכלל מנוע חיפוש? אפשר לשים את כולם ברשימה כמו פעם ביאהו, וללכת כל פעם לאתר המסוים שאנחנו צריכים. חיפוש טקסט חופשי בתוך האתר עדיין יהיה שימושי, אבל להכיר אתרים חדשים? זה לא יעבוד.

נשמע מוגזם? חפשו משהו בגוגל. כל דבר שהוא. כמה תצטרכו לדפדף בשביל להגיע לאתר שאיננו מטעם איזושהי חברת ענק, או לפחות חברה בינונית? ושוב אני מזכיר מה זה "אתר" – הבלוג שלי לדוגמה, שיבדל לחיים ארוכים, איננו אתר עצמאי. הוא חוסה בצילה של חברת הענק (החביבה עליי, בניגוד לרוב חברות האינטרנט) וורדפרס.קום. בשביל להגיע לאתר עצמאי באמת תצטרכו לעבוד קשה מאוד. ובעברית זה עוד קל יותר כי יש פחות אינטרס לפיתוח תעשיית תוכן זבל, אבל באנגלית? אינספור אתרי אינטרנט מתמחים בהצעת המוני דפים שגוגל יאהב. יש אנשים שמתפרנסים מלכתוב מאמרי אשפה תמורת גרושים – עיסקה מוצלחת בשבילם וגם בשביל החברות המעסיקות אותם. וגם את הגרושים האלה אפשר לחסוך עם תוכן שנכתב על־ידי רובוטים. העיקר להשתלט על כמה שיותר מילות חיפוש.

האם זה אומר שאנחנו חיים בדיסטופיה נוראה? האם חברות הענק שולטות על החיים שלנו?

דווקא לא. מנוע החיפוש של גוגל היה איתנו כל־כך הרבה זמן שלמדנו לקבל אותו כמובן מאליו, אבל כיום הוא מוצר מיותר לחלוטין (לפחות בתור חיפוש כללי באינטרנט. רוב האתרים שמציעים חיפוש פנימי בתוך האתר עושים את זה באמצעות גוגל, וזה עדיין מוצר שימושי). ודווקא העובדה הזאת הופכת את המצב להרבה פחות גרוע. הרבה אנשי ימין שמתלוננים לאחרונה על גירושם מיוטיוב או מטוויטר וכו', מדברים על הפגיעה בחופש הביטוי, אומרים שהרשתות החברתיות הן "כיכר העיר החדשה" וחסימת אדם מהן זו פגיעה קשה בזכויותיו. אבל את זה יכול להגיד אדם כמו ג'ו רוגן, שכל ציוץ שלו מגיע למי־יודע־כמה מיליוני אנשים, וכמעט כל יום הוא מנהל שיחה עם אדם אחר במצב דומה. אבל לאדם הממוצע, מה זה בעצם משנה? נכון לכתיבת שורות אלה, יש לי 36 עוקבים בטוויטר, ואת הבלוג שלי אני אשמח מאוד אם אדע שקוראים בקביעות 100 אנשים. לאדם הממוצע שאיננו ג'ו רוגן ואיננו ג'ורדן פיטרסון, בכלל לא ברור ששימוש בטוויטר או ביוטיוב נותן חשיפה טובה יותר מאשר, נניח, השתתפות באיזה חוג והיכרות שם עם אנשים חדשים. בטוויטר אפשר תיאורטית להגיע למיליוני אנשים, אבל זה לא אומר שזה יקרה במציאות. גוגל יכול תיאורטית להביא אנשים לבלוג שלי, אבל בפועל אם לא היה בעולם לא גוגל ולא אף מנוע חיפוש, הבלוג הזה היה בערך באותו המצב. המקור כמעט היחיד לקוראים בבלוג הזה הוא מאמרים שאני מפרסם במקומות אחרים, ואנשים ששמים קישורים לבלוג שלי במקומות אחרים (תודה לכם!).

המסקנה – לא צריך לעשות עניין גדול מדי מחברות הענק האלה. ההשפעה שלהן על חיינו הרבה יותר קטנה ממה שנדמה. אבל בדבר אחד הן כן יכולות להשפיע – ככל שאנשים מתפתים לתפיסה הזאת של "חברות הענק שולטות על האינטרנט, וחייבים לפקח עליהן" – הם משחקים ישר לידיים שלהן. כי כל פיקוח שיוטל על האינטרנט מטעם המחוקק, כמו כל פיקוח באופן כללי, ישחק לטובת הגדולים ונגד תחרות. ומי שרוצה אינטרנט חופשי יותר, פרטי יותר, מגוון יותר? תפסיקו להשתמש בגוגל, בנו לכם רשימת אתרים כמו יאהו של שנות התשעים, וחלקו אותה עם הרשימות של אנשים אחרים. ככה אולי אפילו תגלו אתרים חדשים; דרך גוגל זה לא יקרה.

שעת המבחן של מפלגות האנטי־הגירה

הרבה מערכות בחירות מעניינות עברו עלינו בזמן האחרון (לצערי הייתי עסוק מדי מכדי לסקר אותן ברצינות), ובכותרות עדיין בעיקר המפלגות האנטי־ממסדיות, הפופוליסטים הלאומיים מתנגדי ההגירה. הרושם שמתחיל להיווצר: קהל המצביעים של התנגדות להגירה נראה שמיצה את עצמו. מצד שני, קריסת המפלגות המסורתיות ממשיכה, ואת הואקום שזה יוצר יכולים עדיין למלא כל מיני גורמים, אם הם ידעו להציע את הסחורה הנכונה.

התוצאה המעניינת ביותר מגיעה מדנמרק. תוצאות הבחירות האחרונות היו מדהימות בכמה שהן היו נורמליות – דנמרק מסתמנת בתור המדינה כמעט היחידה במערב אירופה שהמפלגות המסורתיות לא קורסות בה, והתוצאות נראות כמו בחירות שגרתיות מהעולם שלפני משברי ההגירה ודומיו. שתי המפלגות הגדולות הרוויחו, כשמפלגת השמאל־מרכז מדברת על עמידה נוקשה נגד הגירה ומפלגת הימין־מרכז מדברת על שאיפות לממשלת אחדות. מסתבר שהסתה נגד המחנה השני והפצת שנאה וקיטוב הן לא בהכרח אסטרטגיות מוצלחות; ועוד מסתבר שקריסת מפלגות השמאל המסורתי במערב אירופה היא לא איזשהו חוק טבע, ואולי זה לא צירוף מקרים שהמפלגה האחת שלא זכתה לגורל הזה היא במקרה מפלגת השמאל אולי היחידה שבחרה לא לאמץ את אידיאולוגיית הגבולות הפתוחים. ועוד נקודה שראוי לחשוב עליה: כל־כך הרבה מדברים על איך הרשתות החברתיות יוצרות מהפכה בפוליטיקה העולמית, מפילות מפלגות ממסדיות וכדומה. ואני מסתכל על דנמרק ושואל – אולי זה לא הרשתות החברתיות? אולי המפלגות קרסו פשוט כי הן נטשו לחלוטין ובלי שום סיבה את הדרך שהובילה אותן בעבר להפוך למפלגות גדולות?

המפסידה הגדולה של הבחירות הייתה מפלגת העם הדנית, מפלגת האנטי־הגירה, שאולי הדנים החליטו שאין בה צורך יותר בסביבה פוליטית שבה התנגדות להגירה היא תפיסה די מקובלת על רוב הצדדים. מנהיגי המפלגה מאיימים עדיין שקואליציית שמאל תכיל את מפלגת המרכז הליברלית ששמה המשעשע הוא "השמאל הרדיקלי" (מסיבות היסטוריות, כמו אלה שבגללן שמה הרשמי של מפלגת הימין העיקרית בדנמרק הוא "שמאל") שיגרמו להגירה מוגזמת למדינה, אבל נראה שהמצביעים לא השתכנעו.

וזה מביא אותנו למה שבעיני הוא השאלה הגדולה של הפוליטיקה המערב־אירופית לזמן הקרוב – האם המפלגות האלה יצליחו להפוך ליותר מסתם מפלגות אנטי־הגירה. אין ספק שהגירה היא נושא חשוב למצביעים האירופים ובצדק, אבל קשה להאמין שנושא יחיד כזה יכול להחזיק מעמד כל־כך הרבה זמן. תוצאות הבחירות לפרלמנט האירופי מראות שהמפלגות האלה מדשדשות; הכותרות דיברו על עלייה לימין הפופוליסטי אבל העלייה הזאת הגיעה משלוש מפלגות מסוימות, שלכל אחת סיפור משלה. חוץ מזה, נראה שהמצביעים מתחילים לחפש דברים חדשים.

אז מי השלוש שכן הצליחו? העלייה של מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה היא הגיונית למדי כי היא חדשה יותר מהאחרות ועוד לא הספיקה לנצל את הפוטנציאל שלה באופן שעשו כבר מפלגות כמו החזית הלאומית בצרפת או השבדים הדמוקרטים בשבדיה. מבחינת המספרים הם עדיין בינוניים למדי, יכול להיות שהם עוד יוכלו להתקדם קצת אם נניח שפוטנציאל האנטי־הגירה בגרמניה דומה לזה של שאר מדינות אירופה. אבל להרבה יותר מזה הם כנראה לא יגיעו עם מסר יחיד של אנטי־הגירה.

בבריטניה, מפלגת הברקסיט שצמחה על חורבותיה של המפלגה השמרנית היא מקור משמעותי יותר להתחזקות הימין הפופוליסטי על הנייר, אבל לא נראה שזה באמת מבטא איזשהו שינוי משמעותי. זה בסך הכול עונש (מוצדק, הייתי אומר, וכך מודים גם לא מעט מאנשי המפלגה השמרנית) על ההתנהלות השערורייתית של המפלגה השמרנית בנושא הברקסיט; אני משער שבקרוב נראה טיפוס רציני מגיע לראשות המפלגה השמרנית (כרגע הציפייה היא לבוריס ג'ונסון), שישלים את הברקסיט כמו שהיה צריך לעשות כבר לפני הרבה זמן, ויאפשר לתומכי הברקסיט לחזור להצביע לשמרנים. ואם לא? ממילא, מפלגת הברקסיט כשמה כן היא, עוסקת בברקסיט ולא בהגירה או בימין פופוליסטי. אם תקרה הפתעה והם יהפכו למפלגה רצינית ברמה הלאומית, הם בסך הכול יהיו מפלגה שמרנית חדשה. מי שרוצה פופוליזם אנטי־הגירה הצביע למפלגת העצמאות הבריטית, והיא נכשלה לחלוטין בבחירות האלה.

הגורם השלישי שסיפק את הכותרות על התחזקות הימין הפופוליסטי הוא מפלגת הליגה של מתיאו סלביני באיטליה, וזה אכן השינוי המשמעותי ביותר בפוליטיקה האירופית בזמן האחרון. ההצלחה העצומה של הליגה נובעת לדעתי מכך שבניגוד להרבה מפלגות שהתחילו עם אנטי־הגירה והמשיכו לנושאי ימין פופוליסטי אחרים, הליגה הייתה גורם משמעותי ב(חלקים מ)איטליה עוד הרבה לפני משבר ההגירה, והם פשוט ידעו לרכוב על הגל. אבל יש להם עוד הרבה נושאים לעסוק בהם, יש להם חושים פוליטיים חדים, והם "נהנים" מכך שהמתחרים שלהם הם כל־כך גרועים ושנואים בכל רחבי המדינה. הליגה היא הדוגמה לאיך מפלגות הימין הפופוליסטי יכולות להתקדם אם הן רוצות להתרחב מעבר לנישה הזמנית של התנגדות להגירה.

עוד מערכת בחירות מעניינת שהייתה לנו באירופה, היא זו הבלגית. שם גילינו את הארץ הימנית ביותר במערב אירופה – הפלמים לא רק שחיזקו משמעותית את פְלָאמְס בֱּלָאנְג, המפלגה הלאומנית הקיצונית שלהם, אלא הם עשו את זה כמעט בלי לפגוע במפלגה הלאומנית המובילה שלהם, מפלגת הברית הפלמית החדשה. את הקולות שתו פלאמס בלאנג ממפלגות השמאל והימין המתון. הבעיה היא שהארץ הימנית ביותר במערב אירופה היא לא מדינה עצמאית, היא "תקועה" בפדרציה עם אחת הארצות השמאלניות ביותר באירופה. הצרפתים הוולונים רק חיזקו את השמאל שלהם, ומגמת ההפרדה בין שני החלקים ממשיכה לאט אבל בטוח. עוד לא ברור איזו ממשלה יהיה אפשר להקים שם (ולמעשה ממשלות – צריך להקים גם ממשלה בלגית, גם ממשלה פלמית וגם ממשלה וולונית), אבל המנצחים הגדולים של פלנדריה מדברים על מנדט ברור שניתן להם לתנועה לעבר קונפדרציה; כלומר עוד ועוד התנתקות בין שני החלקים של בלגיה. גם פה, במובן מסוים, אפשר לדבר על ניצחון למתינות – אני מתרשם שחלק בלתי נפרד מההישג של פלאמס בלאנג קשור לחילופי ההנהגה שהיו שם. אחרי שנים תחת פיליפ דה־וינטר האגרסיבי, מנהיג המפלגה הנוכחי הוא צעיר נעים־הליכות בשם תום ון־גריקן, שמדבר על שיתוף פעולה ועל אדיבות כלפי המפלגות האחרות.

מקום אחרון שנשאר לציין הוא ספרד – אחרי כל ההפחדות מפני מפלגת ווקס הקיצונית, בסופו של דבר קיבלנו ניצחון מובהק לשמאל. ולא סתם שמאל – מפלגת השמאל המסורתית, מהסוג שברוב מדינות מערב־אירופה קורסות. דרך אחת לפרש את זה היא שאולי זה סימן לכך שבכל־זאת קשה לדבר על ספרד, לפחות מבחינה פוליטית, כחלק מובהק ממערב־אירופה; בבחירות האלה היא נראית דומה פחות לשאר מדינות מערב אירופה ויותר לשכנתה הצנועה פורטוגל, שמאז ומתמיד הייתה די מוזרה בפוליטיקה המערב־אירופאית עם מבנה מפלגתי יציב וכמעט דו־מפלגתי, עם מפלגת שמאל־מרכז ומפלגת ימין־מרכז שמתחרות זו בזו כמו בצורה שהרבה אנשים מדמיינים שפוליטיקה מפלגתית "אמורה" להתנהל.