כמה הערות אחרי הבחירות

א. לכל מי שלא קיבל תוצאות טובות – יהיה בסדר. אף מפלגה לא עומדת להחריב את הארץ בארבע השנים הקרובות.

ב. אני שומע עדיין אנשים שמדברים על זה שצריך שתי מפלגות גדולות, ככה מקבלים יציבות, אולי "ככה זה בכל העולם". אני רוצה להזכיר – מחוץ לארצות־הברית, מערכת דו מפלגתית זה דבר נדיר שבנדירים. ובמקומות המעטים שזה קיים, זה לא עובד טוב במיוחד. בטח לא בארצות־הברית, שם במקום סחטנות של מפלגות קטנות מקבלים סחטנות של אנשים בודדים, ובמקום משילות מקבלים ממשלה שפשוט משתתקת מדי פעם כשלכמה פוליטיקאים מתחשק. ברוב הדמוקרטיות בעולם יש סדר גודל של 5-10 מפלגות, לפעמים יותר, לא מאוד שונה מישראל.

ג. ברשומה הקודמת דיברתי על הפער בין הכוכב שעליו חיים משתמשי האינטרנט, והכוכב של צופי הטלוויזיה. מהתוצאות בינתיים נראה שבסקרים משתתפים דיירי כוכב האינטרנט, ובבחירות ממש משתתפים דיירי כוכב הטלוויזיה.

ד. לא הצבעתי למפלגת זהות, אבל יש לי כמה דברים טובים להגיד עליה. יותר מכל – העובדה שאם נסכום את כל הזמן שאפשר למצוא ביוטיוב עם דיונים ארוכים ורציניים של כמעט כל חברי העשירייה הראשונה שלהם, נקבל זמן שנראה דמיוני בפוליטיקה הישראלית. את מועמדי זהות אנחנו לא צריכים להכיר מראיונות בני שתי דקות של סיסמאות וצעקות בטלוויזיה. הלוואי שזה ימשיך ושיתרחב למפלגות נוספות.

ה. היום בבוקר שמעתי כמה סיכומים בטלוויזיה הישראלית. בין השאר התלוננו שם על קמפייני הכפשה ועל רמה נמוכה של דיון ציבורי. שניה אחרי שהם שידרו להנאתינו לקט של הרגעים "הנמוכים" ביותר של הבחירות. כי למה לא? מה הם ישדרו, דיונים רציניים? ואגב, זה אותו הערוץ ששולח כתבת למטה זהות ועד לרגע הבחירות היא עדיין חושבת שזהות רוצה ש"מוסדות המדינה יהיו כפופים להלכה".

ו. אני עוקב אחרי הרבה פוליטיקאים בטוויטר. רגע הבחירות שלי היה בערב שלפני הבחירות, כשכולם כבר מתחילים את קמפיין הגעוואלד, מכל מקום מגיעות הודעות על המנדטים האבודים, על מי נוהר לקלפיות, על מה יכול להיות ביום שאחרי, ובין כל אלה: מירי רגב (או מי שאחראי על חשבון הטוויטר שלה) מצייצת "ברכות לאליצור רמלה על הזכייה באליפות המדינה בכדורסל לנשים.". אומרים בדרך־כלל שהיא מתלהמת, אבל מבחינתי זה היה הרגע השפוי ביותר ביומיים האלה.

מודעות פרסומת

כמה הערות לפני הבחירות

א. יש הרבה מפלגות בבחירות הקרובות שאני לא ממש אוהב, אבל אני די בטוח שאין אף מפלגה או קבוצת מפלגות בעלות סיכוי ממשי להקים ממשלה, שאם יקמו ממשלה יביאו אסון על מדינת ישראל. אז אני ממליץ לשמור על רוגע וחיוך על הפנים.

ב. על־פי הסקרים נראה שעומדים להיות בבחירות האלה הרבה פחות מנדטים מבעבר הקרוב אצל מפלגות שלא מוכנות בשום אופן לשבת בממשלה עם "הגוש היריב". זו בעיני התפתחות חיובית מאוד, ואני מקווה שהיא תמשיך. פוליטיקה מבוססת שני גושים היא דמוקרטיה גרועה – או ששני הגושים הופכים להיות זהים והדמוקרטיה מאבדת משמעות, או ששני הגושים שונאים זה את זה וכל מנצח שואף לכונן בתורו סוג של עריצות רוב.

ג. לא מזמן יצא לי לראות קצת טלוויזיה ולשמוע קצת אנשים שמקבלים את רוב המידע שלהם מהטלוויזיה – נראה כאילו הם חיים בכוכב אחר לחלוטין מאנשים שמקבלים את רוב המידע מהאינטרנט. ולא נראה לי ששני הכוכבים האלה מודעים יותר מדי אחד לקיומו של השני.

ד. לעתים קרובות אני משתדל לצאת נגד טענות על "כמה גרועה" הפוליטיקה הישראלית, או דברים אחרים בישראל, ולהסביר שבקנה מידה בינלאומי אנחנו די בסדר (ולפעמים הרבה יותר). אבל תחום אחד שבו הפוליטיקה הישראלית באמת גרועה מאוד זה תרבות הדיון. גם מבחינת הנושאים חסרי המשמעות שמדברים עליהם, וגם מבחינת הצורה שבה מדברים – הדיון הפוליטי הישראלי הוא אישי, גס־רוח (או לחילופין מלטף, תלוי מי מראיין ומה עמדתו הפוליטית), ומנותק מהעניינים המשמעותיים. אני מניח שהאשמים העיקריים הם ערוצי התקשורת שמעודדים צורות דיון כאלה. הפוליטיקאים עצמם מסוגלים לדבר לעניין – אני ממליץ בחום על סדרת הרצאות הפוליטיקאים בתיכון בליך, שעלו לערוץ היוטיוב שלהם. המקום היחיד שמצאתי שפוליטיקאים דיברו בו לעניין (וספציפית לאנשי זהות ועוד קומץ פוליטיקאים ליברלים, ממליץ על פודקאסט הקונגרס שהרבה מהם התארחו בו כבר מספר פעמים, וכל הכבוד להם על זה).

כדי לקבל כמה רעיונות מרחבי העולם, הנה כמה דיונים פוליטיים שיצא לי לראות בשנים האחרונות, כולל בכמה מדינות שהיינו רוצים לחשוב שהן פחות מתקדמות מישראל. גם אם אתם לא מבינים את השפות, שימו לב לסגנון, לתרבות, ליחס, ואם אפשר אז גם לנושאים; ולמנגנונים שעוזרים לקדם את זה, בעיקר הגבלות הזמן שבהן כל מועמד מדבר זמן ארוך יחסית כשהאחרים לא רשאים להפריע, והנוכחות המינימלית של המנחים:

עימות בין ראשי המפלגות בבחירות האחרונות לבית העליון בהולנד:

עימות בין המועמדים בבחירות האחרונות לנשיאות ברזיל:

עימות לפני הצבעת הברקזיט בבריטניה:

עימות בין המועמדים לראשות עיריית רומא ב 2016:

אפילו אינדונזיה, שמתכוננת לבחירות בקרוב:

 

שיהיו בחירות נעימות ומוצלחות לכולם.

בחירות בתאילנד, בין א־סיסי וארדואן

הייתי רוצה לספק לכם מדריך מקיף לבחירות שיהיו מחר בתאילנד, אבל זו מדינה לא פשוטה, עם שפה לא פשוטה, והמידע באנגלית לא מספק בלשון המעטה. אז קחו בעירבון מוגבל כל מה שיש לי להגיד בנושא. אבל לפחות אני יכול להגיד לכם למה ואיך לפקפק במה שיכתבו על זה ללא ספק בתקשורת דוברת העברית והאנגלית (לפחות המעטים שיטרחו).

בדבר אחד אין ספק – תאילנד הולכת לבחירות האלה כשהיא נשלטת על־ידי חונטה צבאית. התקשורת תמהר להדגיש, ועקרונית בצדק, שחונטה צבאית זה דבר רע ודמוקרטיה זה דבר טוב. בכך הם צודקים לגמרי. אבל שווה להתעמק קצת ולבדוק מה בדיוק הסיפור של החונטה הצבאית הזאת, ועד כמה רציניות הבחירות הדמוקרטיות שהיא עכשיו מאפשרת.

למי שלא עקב – החונטה עלתה לשלטון בהפיכה צבאית לפני חמש שנים. ההפיכה הפילה את הממשלה הנבחרת של יִנְגלוּק צִ'ינָאוָאתְּרה[1], ממשיכתו של אחיה תַּכְּסִין, בהמשך למאבק אינסופי שמתנהל בין תכסין ותומכיו מצד אחד, לבין גורמים משמעותיים בממסד (בעיקר בבית המלוכה ובצבא) מצד שני. מאז יש משחק חתול ועכבר קבוע בין שני הצדדים, כשתומכי תכסין מקימים עוד ועוד מפלגות והממסד משתדל לפסול אותן או את המועמדים המרכזיים בהן. מצד שני, דיכוי אלים לא ראינו יותר מדי. אין ספק שהיו מעצרים פוליטיים, ותכסין ויינגלוק עצמם עדיין בגלות, אבל עדיין – מפלגת פּוּאָה תָּאי (למען התאים), הגלגול הנוכחי של התנועה התכסינית, עדיין עומדת להתמודד בבחירות מחר, ואיתה עוד כמה מפלגות שמבקרות די במפורש את החונטה.

העניין מסתבך עוד יותר כשמנסים להבין מי נגד מי ברמה האישית. בימי ההפיכה הצבאית דיברו על "החולצות האדומות", תומכי תכסין, ו"החולצות הצהובות" מתנגדיו. מהתקשורת זה נראה די פשוט, שתכסין הוא מנהיג עממי (פופוליסט, אם תרצו) שנהנה מתמיכת ההמונים ובעיקר העניים, והחולצות הצהובות הם אוסף של אליטות עם קשרים בצבא ובבית המלוכה, שרוצים לשמור על הפריבילגיות שלהם ולהמשיך לעשוק את העם. יכול להיות שזה נכון. אבל כשאני מנסה להתעמק, זה הופך להיות מסובך יותר. חלק ממנהיגי החולצות הצהובות היו לכל האורך אויבי החונטה, ואת החולצות הצהובות הם לבשו כי הם גם אויבי תכסין לא פחות. מצד שני, כמה ממנהיגי החולצות האדומות כיום מתמודדים במפלגה שלכל הדעות מייצגת את החונטה. גם תכסין עצמו, כשמסתכלים על ההיסטוריה שלו, לא לגמרי ברור מה הוא מייצג. לא מדובר ממש באיזשהו מנהיג עממי; הוא היה ראש הממשלה לתקופה ארוכה לפני שהתחיל להסתכסך עם הממסד, ובכלל לא ברור אם האשמות השחיתות של החונטה נגדו לא מוצדקות.

המפלגות העיקריות בבחירות מחר יהיו: פואה תאי כאמור, מפלגת החולצות האדומות תומכי תכסין; פָּלַנְג פְּרָצַ'רַתּ, המפלגה שמייצגת (לא רשמית, אבל לכולם זה ברור) את החונטה; המפלגה הדמוקרטית, המפלגה הימנית המסורתית של תאילנד שקצת יותר מיודדת עם החונטה אבל עדיין היא מפלגה דמוקרטית; ומפלגת העתיד החדש, מפלגה חדשה שהקים איש עסקים צעיר ומצליח ומשדרת התנגדות לחונטה בסגנון מערבי יותר ואולי מושחת פחות. הנה תשדיר בחירות של העתיד החדש שלא תבינו ממנו מילה, אבל אולי יכניס אתכם קצת לאווירת הבחירות:

אז מה מצב הדמוקרטיה בתאילנד כרגע? נראה די מעורפל. הבחירות מחר בבירור לא יהיו בחירות חופשיות באותו האופן שהבחירות בישראל חופשיות. השלטונות כל הזמן מאיימים ולפעמים מבצעים מעצרים והטרדות נגד מנהיגי אופוזיציה. השיטה הונדסה כך שכמעט בלתי אפשרי שתוקם ממשלה לגמרי אנטי־חונטה: קצת כמו החונטה הבורמזית השכנה, הם שיריינו לעצמם חלק מהפרלמנט כך שרק רוב מוחלט ועצום יכול להתגבר עליהם, וגם אזורי הבחירה שורטטו באופן שיעזור להם. מצד שני, בבירור לא מדובר בבחירות לא־חופשיות כמו ברוב הדיקטטורות בעולם – מפלגות אופוזיציה מתמודדות ועל־פי הסקרים צפויות לתוצאות טובות. עושה רושם שהחונטה כן מעוניינת בדמוקרטיה, כל עוד היא לא תעבור קווים אדומים כלשהם.

זה אולי נשמע רע (לפחות אני מקווה שזה נשמע רע. בזמן האחרון מדברים פה על "שומרי סף" כל־כך הרבה שאני לא בטוח עד כמה אנשים עדיין מעריכים דמוקרטיה), אבל צריך לקחת דברים בפרופורציות. האם יכולה להתקיים בתאילנד כבר היום דמוקרטיה חופשית באמת? אולי. אבל צריך לזכור שדמוקרטיה במדינה שאיננה מפותחת כלכלית היא מצב נדיר מאוד, וצריך להיות זהירים בדרישות כאלה. וזה מביא אותנו למזרח התיכון.

כשאני מחפש מדינות אחרות להשוות אליהן את הדמוקרטיה התאילנדית, הדוגמה הטובה ביותר שעולה בדעתי היא תורכיה שלפני ארדואן. מדינה דמוקרטית בגדול, אבל מצולקת מאינספור הפיכות צבאיות. הממסד הצבאי רואה בעצמו מגן הרפובליקה, מגן הערכים הבסיסיים של המדינה, גם אם רוב העם לא מסכים איתם. הצבא ראה בעצמו ובהפיכות הצבאיות שלו חומת מגן נגד מה שיכול להרוס את המדינה בחסות הדמוקרטיה – האיסלאמיסטים. בתאילנד להערכתי המצב דומה, רק שבמקום רפובליקה חילונית כמאליסטית זו ממלכה שמרנית בודהיסטית, ובמקום האיסלאמיזם, האיום שהם דואגים ממנו הוא כנראה הסוציאליזם.

כדאי לזכור שתאילנד היא במידה מסוימת אי בודד בסביבה עוינת – במהלך המאה העשרים נפלו עוד ועוד שכנות שלה תחת המגף הקומוניסטי. קודם סין, אחריה וייטנאם ואיתה שתי שכנותיה הקרובות של תאילנד: לאוס וקמבודיה. היום כשרוב האנשים במערב זוכרים את מלחמת וייטנאם בתור איזו גחמה אלימה של ארצות־הברית, קל לשכוח את המוני הוייטנאמים, הקמבודים, הלאוסים וגם התאים שלחמו נגד הקומוניזם בניסיון להציל את ארצותיהם הקורסות; התאים הם היחידים שהצליחו. ואגב, מהתרשמותי הם עד היום גאים בהשתתפותם באותה המלחמה, בניגוד לאמריקאים. בהמשך גם בורמה נפלה לידי דיקטטורה סוציאליסטית, אם כי מסוג שונה ומוזר ודי מנותק מהסוציאליזם העולמי. בשכונה הזאת, יהיה קצת תמים להגיד שחונטה צבאית שמגבילה את הדמוקרטיה היא בהכרח הבעיה, ואם רק יהיו בחירות חופשיות אז תאילנד תהיה מדינה מתוקנת ושמחה.

אז איפה עובר הגבול? האם חונטה זה טוב או רע? אני מוכן לקבל את קיומו של משטר סמכותני כרע הכרחי, כל עוד הוא עונה על תנאי אחד – הוא מקדם את המדינה לכיוון הדמוקרטיה. הדוגמאות החיוביות המוצלחות ביותר הן טיואן ודרום־קוריאה: המשטרים הסמכותניים שעלו בהן אחרי מלחמות האזרחים שפיצלו את שתי המדינות לא היו דמוקרטיים בשום מובן; אבל בדיעבד אפשר להגיד בבירור שהם הניחו את הבסיס לדמוקרטיה שבסופו של דבר הפילה אותם. הם לא היו צדיקים; הם דיכאו את אותן התנועות הדמוקרטיות ואין שום דרך להצדיק את זה. אבל ברוב שנותיהם הם סיפקו למדינות שלהם את הפיתוח הכלכלי ובניית המוסדות שבלעדיהם אין הרבה סיכוי לדמוקרטיה. מצד שני, לא חסרים משטרים סמכותניים שמתיימרים לשמור על המדינה מפני איזשהו רוע, אבל גם לא מציעים שום פיתוח לטווח ארוך; שום סיבה להאמין שיום אחד כבר לא יהיה צורך במשטר הסמכותני כדי לשמור על השלום במדינה. כשהם אומרים שהם שומרים על המדינה מהאלימות, הם אולי צודקים: ראינו את זה באביב הערבי. כשאותם הדיקטטורים נופלים, יכולות להיות תוצאות הרסניות. אבל אם הם לא עוזרים לפתור את הבעיה, הם רק דוחים את הפיצוץ הבלתי־נמנע.

אם החונטה בתאילנד היא מהסוג הראשון או השני, אני לא יודע עדיין. נראה מה יהיו תוצאות הבחירות ומה יקרה אחריהן. הסקרים נראים אקראיים לגמרי, כל אחד עם מספרים שונים לחלוטין מהאחרים, אז קצת קשה לצפות מה יקרה. ההערכה היא שמפלגת פואה תאי תזכה ברוב משמעותי מסך כל הקולות, אבל תחת השיטה שהונדסה במיוחד בשביל לחסום אותם, סביר להניח שתוקם ממשלה בראשות מנהיג החונטה פְּרָאיוּתּ, אולי בשיתוף המפלגה הדמוקרטית. נקווה שבטווח הארוך הדברים ישתפרו, ובכל מקרה – אל תתפתו לקבל ניתוחים פשוטים שיציעו לכם בתקשורת. מי שמציג את הפוליטיקה התאילנדית כמשהו פשוט – כנראה לא התעמק בפוליטיקה התאילנדית.

[1] או צ'ינאואת – עם שמות זרים יש התלבטות קבועה אם לכתוב בעברית כמו שכותבים בשפת המקור, או כמו שמבטאים. ובשפה התאית ההבדלים גדולים במיוחד – יש שם הרבה אותיות שנכתבות מסיבות היסטוריות אבל לא באמת מבוטאות. אז הכתיבה היא צ'ינאואטרה וההגייה היא משהו כמו צ'ינאואט.

ההולנדים שוב מצביעים: להתראות הגירה, שלום אקלים

אני לא בטוח עדיין מה דעתי על סוגיית שינוי האקלים. שמעתי כל מיני טיעונים מעניינים מכל הכיוונים, אבל אצטרך יום אחד להיכנס הרבה יותר לפרטים בשביל לגבש דעה ממש. מה שאני די בטוח בו, זה שרוב הפוליטיקאים שמדברים על הנושא מבינים בו עוד פחות ממני, מה שלא מונע מהם לא רק לגבש דעות חזקות, אלא גם להציע קווי מדיניות מרחיקי לכת בעניין. וזה מביא אותנו להולנד.

ביום רביעי הקרוב יהיו הבחירות המחוזיות בהולנד – לא נראה שלמישהו אכפת יותר מדי מי יושב במועצות המחוזיות, אבל הן משמשות גם כסוג של בחירות לא־ישירות לבית העליון של הפרלמנט (חברי המועצות המחוזיות בוחרים את חברי הבית העליון), אז מדובר בבחירות לכל דבר. לאור העובדה שהממשלה מאז הקמתה נמצאת בנפילה חופשית בסקרים, זה יכול להיות די דרמטי. התרסקות של הממשלה בבית העליון יכול לשתק אותה לגמרי, אולי אפילו עד כדי בחירות חדשות. חוק שעובר בפרלמנט צריך אישור בבית העליון, ואם הם לא יוכלו להעביר יותר חוקים, הם יהיו בבעיה.

כל זה מעניין בעיקר חנוני פוליטיקה הולנדית (אם אתם כאלה אז הגעתם לבלוג הנכון, אבל לא בשביל זה התכנסנו היום). מה שיותר רלוונטי לפוליטיקה העולמית הוא השינוי בנושאי הדיון לקראת הבחירות האלה. בבחירות הכלליות ב 2017 דיברו על הנושאים שאתם כנראה מכירים היטב מהפוליטיקה האירופית – הגירה, שוק חופשי / סוציאליזם, יחסי חוץ, וכו'. כל אלה עדיין קיימים, אבל יש כוכב חדש בשכונה – האקלים. ובפרט, חוק האקלים שסיכמו בממשלה, שלפחות לפי הדיון הציבורי הוא עומד להיות אחת המהפכות הגדולות שהיו בכלכלה ההולנדית, ואם לשפוט לפי מתנגדיו מימין, עלול אפילו להקריב אותה על מזבח צמצום פליטות הפחמן.

על מה מדובר? עיקרי הויכוח הם מס פחמן דו־חמצני, הפסקה הדרגתית של השימוש בגז טבעי ובכל אנרגיה לא־מתחדשת אחרת (לא יודע אם יצא לכם לבקר בהולנד – לא מדינה חמה ונעימה במיוחד, בכל בניין יש מערכת חימום בגז), השקעה ממשלתית עצומה במחקר ובסיבסודים שונים לאנרגיות מתחדשות, הטלת אוסף רגולציות חדשות על התעשייה, ואפילו סגירת שדה הגז הטבעי ההולנדי – "להשאיר את הגז באדמה", גרסת הולנד.

קשה להסביר עד כמה הנושא הזה השתלט על השיח. כל דיון פוליטי מתחיל באקלים. בכל יום בכל עיתון יש לפחות כותרת ראשית אחת על האקלים. מפלגות השמאל מדברות ללא הרף על כמה זה דחוף וחשוב, מפלגות הימין מתאמצות איכשהו לתפוס את החבל משני קצותיו. תיירי בודה, אחרי שהימר נכון (פוליטית) על ההתנגדות לאיחוד האירופי ולהגירה, בונה את עצמו עכשיו בתור מנהיג ספקני האקלים. אפילו חירט וילדרס, שעד לאחרונה כל מילה שלו עסקה בסכנות האיסלאם באירופה, מתחיל מדי פעם להצטרף לבודה בניגוח הסכמי האקלים. ברחובות רואים הפגנות "למען כדור הארץ", בעיקר של תיכוניסטים (תופעה בזויה במיוחד לדעתי, אני רוצה לראות מי מהמפגינים בני ה 15 האלה יודע מה המשמעות של שינוי שיעורי מס). וחשבון החשמל, שכבר עכשיו לא נמוך יותר מדי, מתכונן לקפיצה הגדולה.

הסקרים כאמור צופים נפילה חופשית לממשלה. תזכורת: הממשלה הנוכחית מורכבת משתי מפלגות הימין המסורתיות (הליברלים והנוצרים־דמוקרטים), מפלגת המרכז־שמאל דמוקרטים 66, ומפלגה נוצרית קטנה יחסית וירוקה יחסית בשם האיחוד הנוצרי. משמאל הולכים ונחלשים ד66 לטובת מפלגת השמאל הירוק, מפלגה שמייצגת את הצדדים הקיצוניים של כל מה שאתם מכירים מהשמאל העולמי כיום, מאיבה לשוק החופשי (המפלגה למעשה הוקמה במקור כאיחוד של המפלגות הקומוניסטיות עם עוד מפלגת שמאל או שתיים), דרך קיצוניות ירוקה, ועד אנטי־ישראליות כולל תמיכה ב BDS. בינתיים מימין, הליברלים והנוצרים־דמוקרטים נראים יותר ויותר חיוורים ומאבדים עוד ועוד מצביעים לטובת מפלגת הפורום למען הדמוקרטיה של תיירי בודה. ראש הממשלה מארק רותה, בזמן שהוא עסוק בלהיות ראש ממשלה, העביר את תפקיד הפנים הציבוריות של המפלגה הליברלית לקלאס דייקהוף, אדם שנראה חביב אבל עושה רושם של פקיד אפרפר שלא נהנה משמץ מהכריזמה של רותה. הנוצרים־דמוקרטים בינתיים מונהגים על־ידי סיברנד בומה, אדם שנראה כמו הדוד החביב שייתן לכם מתנה ליום־ההולדת אבל לא ממש מעניין לשמוע אותו מדבר. המפלגה בדעיכה כבר שנים רבות, ולא נראה שזה עומד להשתנות. שתי המפלגות משדרות מסרים לא ברורים ולא משכנעים, ומקלות מאוד על בודה להציג אותן בתור משרתות של השמאל הירוק ("ימין חזק או שמאל ירקרק", אם תרצו).

אז מה ייצא מהבחירות? התרחיש המטריד ביותר והסביר ביותר הוא שמחוסר ברירה, הממשלה תמצא את עצמה בשיתוף פעולה הדוק יותר עם השמאל הירוק. כרגע נראה סביר מאוד שבלי זה, היא לא תוכל להמשיך לתפקד. המנהיג החדש של ד66, רוֹבּ יֶתֶּן הצעיר והמגניב, כבר מדבר על זה די בהתלהבות, עוד צעד בהליכה שמאלה של המפלגה שלו. בחירות מוקדמות הן אפשרות שעקרונית אי אפשר לפסול, אבל לאור מצבן בסקרים סביר להניח שמפלגות הקואליציה יעשו כל דבר אפשרי כדי למנוע את זה. באחד מהאתרים המזוהים עם הפורום למען הדמוקרטיה (וממה שאני רואה, רוב האתרים הימניים מזוהים עם הפורום – מפלגות הימין המסורתיות נעדרות כמעט לגמרי מהאינטליגנציה האינטרנטית) כבר מדברים על זה בתור סיוט הכרחי להתמודד איתו כמה שנים עד שהפורום יתחזק מספיק בשביל להקים ממשלת ימין בראשותו, יחד עם וילדרס, הנוצרים הקיצוניים, ומה שיישאר מהימין הממסדי. לא יודע עד כמה זה נשמע סביר.

ומה יהיה עם האקלים? בקרוב אצלנו. המדינות הדמוקרטיות בעולם מחוברות חזק זו לזו, ומה שמתחיל במקום אחד יגיע מהר לכל מקום אחר. כאמור אין לי עדיין דעה מגובשת על המחלוקות העיקריות בנושא האקלים, עד כמה סבירים תרחישי האימה בנושא ועד כמה סבירות דרכי הפעולה המוצעות למניעתם. אבל בדבר אחד אני בטוח – מי שטוען שהדיון הפוליטי בנושא הזה הוא דיון מדעי, משלה או את עצמו או את המאזינים. בדבר אחד אני מסכים עם תיירי בודה – התומכים בחקיקת אקלים ברובם המכריע לא מבינים שום דבר במדע מאחורי זה או במשמעות הכלכלית של מה שהם מציעים, ונראה לי שהוא צודק לחלוטין כשהוא מגדיר את זה כ"אבטיח" – ירוק מבחוץ ואדום מבפנים. וזה כנראה הכיוון שהולנד הולכת אליו.

בכל זאת מהפך בשבדיה: מתחילים לאהוב את ישראל

סיפרתי לא מזמן על תוצאות הבחירות בשבדיה, והמהפך שלא הגיע – אבל זה לא אומר שלא השתנה שם כלום. גם אם הממשלה נראית אותה הממשלה, הפרלמנט הפך ידידותי הרבה יותר לישראל, ומביע את זה אפילו בדיבורים על העברת השגרירות לירושלים. מאמר חדש שלי ב"מידה":

https://mida.org.il/2019/03/11/משנים-כיוון-הפרלמנט-השבדי-שוקל-את-העבר/

מדינות מתוקנות ומשרד החוץ

העלתי לפרויקט "איך בונים מדינה" שלי את פירוט הצעות תקציבי משרד החוץ של ישראל (כאן) והולנד (כאן) ב 2019 – הזדמנות לראות קצת איך עובד משרד חוץ.

כמו שאמרתי קודם, תקציב משרד החוץ ההולנדי גדול בהרבה מזה הישראלי; כשחוקרים אותו לעומק, עושה רושם שזה לא במקרה. לא רק האיחוד האירופי מעיק על התקציב ההולנדי, משרד החוץ ההולנדי נראה פעלתני יותר מזה הישראלי. שותפויות בינלאומיות, ארגונים בינלאומיים, ארגונים לאומיים (לפעמים הם גם שופכים קצת כסף על ארגונים מפוקפקים באזור שלנו, כידוע), ושאר הוצאות.

בעיה אחת בהשוואה היא ההבדל בשקיפות – במקור אומנם שיבחתי את השקיפות של תקציב המדינה הישראלי, אבל כשמתחילים לחפור עמוק יותר, תקציב משרד החוץ הישראלי לא מתקרב לרמת הפירוט של מקבילו ההולנדי. בהולנד אנחנו יכולים לראות בפירוט די נרחב לאן הולך הכסף – 7,200,000 אירו תרומה שנתית לנאט"ו, 7,317,000 אירו לועדה לאנרגיה אטומית וכו'. בישראל יש לנו איזשהו סעיף כללי של "פעילות דיפלומטית בחו"ל" וזהו. אז אפשר רק לנחש. תחת הסעיף הזה גם מופיעה רשימה של דברים שמתוקצבים ממנו, אבל בלי פירוט כמה הולך לכל אחד ובלי הסבר מה עושה כל אגף.

אז קשה לדבר על מה ישראל יכולה ללמוד כאן, כי חסר לנו מידע על משרד החוץ הישראלי. אבל אפשר לשאול באופן כללי, האם משרד החוץ ההולנדי הוא מופת של מדינה מתוקנת? מצד אחד אני כידוע חובב ממשלות רזות, ולא מחפש יותר מדי פעלתנות בינלאומית ברמת הממשלה. מצד שני, כל עוד עומדות בפני ישראל והעולם סכנות קיומיות (עד כמה שהולנד נראית שלווה, אני חושב שעדיין כל העולם צריך לקחת בחשבון שקיומו איננו מובן מאליו), ייתכן מאוד שיש מקום לפעלתנות בינלאומית על חשבון משלם המיסים, במטרה להתמודד עם הסכנות האלה.

ובשביל זה, חשוב שנכיר את כלי העבודה שיש בידינו. ממשלת הולנד, בהתאם לרוח השולטת במערב אירופה כיום, רואה כמטרתה דברים כמו קידום השלום וזכויות האדם ברחבי העולם. אפילו סעיף של "קידום ערכים הולנדיים" יש להם בתקציב. הם עושים את זה באמצעות השתתפות בשלל ארגונים בינלאומיים, מהאו"ם דרך נאט"ו והאיחוד האירופי, ומימון שלל ארגונים ארציים בהולנד ובמדינות אחרות. הם גם משקיעים תקציבים מיוחדים בעידוד ארגונים בינלאומיים להתמקם בהולנד. מה ישראל עושה במקביל? כאמור אין לנו דרך לדעת, אבל אפשר לשאול מה היינו רוצים שתעשה. האם אנחנו רוצים "קידום ערכים ישראליים"? אני די בספק אם נוכל להסכים על מהם "ערכים ישראליים". אבל נראה לי שכולם יסכימו שקידום שלום וזכויות אדם מזווית ישראלית (כלומר, כאלה שבאמת מקדמים שלום וזכויות אדם ולא עסוקים רק בניגוח ישראל) הוא אינטרס ישראלי. אפשר בהחלט להגיד גם שקידום היחסים הבינלאומיים של ישראל יכול להצדיק קצת הוצאות. דברים כמו המש"ב שכבר קיים אצלנו, גם אם לא ידוע לנו כמה משקיעים בו.

בישראל יש לפעמים אווירה של "עם לבדד ישכון", "העולם כולו נגדנו" וכו'. אבל יותר מכך, יש בישראל הרגשה של מדינה קטנה. ישראל לא מובילה תהליכים בינלאומיים, היא מצטרפת אליהם. אבל ככל שישראל גדלה ומתחזקת כלכלית ודמוגרפית, אפשר להתחיל לשקול שינוי תפיסה. יוזמות ההתחברות עם יוון וקפריסין בזמן האחרון הן דוגמה למה ישראל יכולה לעשות כמדינה מובילה ולא רק נגררת, והפוטנציאל עוד גדול. הנה גיא בכור לדוגמה מדבר על לאן זה יכול להוביל. ואיפה עוד אפשר ליזום דברים? לצערנו אנחנו נמצאים באזור גיאוגרפי שקשה למצוא בו ידידים, אבל העולם הוא גדול וגלובלי. אולי ישראל יכולה להתחיל לקדם את הידידות הטבעית שלה עם העולם ההינדי והבודהיסטי? אולי להתחיל ליזום בתחום המאבק בברית קרטלי הסמים והטרור האיסלאמי באמריקה הלטינית? אולי לקחת את המעורבות הישראלית באפריקה צעד אחד קדימה?

ומצד שני, ייתכן גם שלא שווה להשקיע בדברים האלה את כספי משלמי המיסים. אולי עדיף להשאיר את היחסים הבינלאומיים בתור משימה של כל אחד מאיתנו, מישראלים שמטיילים ועושים עסקים במדינות זרות ועד צייצנים ישראלים בשפות זרות, ואת משרד החוץ להשאיר רזה כמה שיותר?

כל אלה דברים שיכולים להיות בדיון הציבורי שלנו אם נרצה, ויכולים לשפר משמעותית את המצב הבינלאומי של מדינת ישראל. ובתור נקודת התחלה, אני מקווה שיום אחד נראה את תקציב משרד החוץ עם פירוט דומה לתקציב משרד החוץ ההולנדי. את הכסף הזה משלמים כל משלמי המיסים הישראליים, וכדאי שנדע איך משתמשים בו.

תנו לבס"ס לנצח

התגובות בתקשורת והרשתות החברתיות בהודו אחרי הפיגוע הקטלני הקטלני בקשמיר (אגב, אני מקווה שזה היה תזכורת טובה לכולם עד כמה אנחנו עדיין קרובים למלחמת עולם שלישית) הן תזכורת נוספת לדמיון העצום בין הודו וישראל בכל מה שקשור למצב הפוליטי והבטחוני. הנה כמה דיונים שבהם יש להודו וישראל מה ללמוד אלה מאלה:

– האם זריקת אבנים היא שובבות נעורים או תקיפה עם פוטנציאל קטלני? "מסתבר שהמחבל המתאבד, שקרא לקשמירים מקומיים "להצטרף לג'יהאד קדוש למען האיסלאם", היה [בעבר] מיידה־אבנים. האם הוא היה בין 9,730 מיידי־האבנים הקשמירים שחננה הממשלה בשנה שעברה? הדם רותח" (מקור). יכול היה בקלות להיות ציטוט מישראל.

– מה מעמדה של משפחתו של מחבל מתאבד? "התיאוריה עד שנת 2000 גרסה שמחבלים הסתירו את כוונותיהם מהמשפחה. אבל פשיטות ישראליות על בתי מחבלים הראו שסימני הקצנה רבים כבר היו שם והתקבלו על־ידי המשפחה כנורמליים. האב [של המחבל המתאבד מקשמיר] משקר" (מקור). וכמובן: "בתור התחלה, הייתי רוצה לראות את בית משפחת הפסיכופת הזה נהרס, והרכוש מוצא החוצה לרחוב. תבינו, הניסיון הישראלי מאוד ברור, אמפירית האמצעים האלה עובדים, ועובדים טוב מאוד" (מקור).

– מעגל האלימות / הכיבוש משחית? כמה תגובות מהתקשורת סיפרו שהמחבל הושפל בהיותו ילד על־ידי חיילים הודיים. בימין ההודי כצפוי לא התרשמו מהרמיזה. האם הטרור הוא תוצאה של עוני ותנאים קשים, או של אידיאולוגיה רצחנית? הדיון רלוונטי שם וכאן באותה המידה.

– שחרור אסירים? מנהיג ארגון הטרור שאחראי לפיגוע שוחרר לפני עשרים שנה בעסקת שחרור אסירים בתמורה לשחרור מטוס הודי שנחטף על־ידי אנשיו. יש מי שמפקפק בשחרור הזה כיום. מעניין לראות, אגב, את ההבדל המספרי בין המקרה ההודי/פקיסתאני לבין המקרה הישראלי/ערבי: בישראל משוחררים מאות מחבלים עבור ישראלי אחד, ובהודו חטפו מטוס עם כמעט מאתיים אנשים ודרשו לשחרר ארבעה מחבלים.

– תנו לבס"ס לנצח: הרבה דיונים היו בשנים האחרונות בסוגייה הקשמירית כשמצד אחד טענות על אלימות כוחות הביטחון נגד אזרחים, ומצד שני טענות על מגבלות קשות על כוחות הביטחון בשם זכויות אדם או לחץ בינלאומי שמונע מהם לנצח את הטרור. אחרי הפיגוע מבטיח מודי יותר חופש פעולה לכוחות הביטחון, לא כל הנצים ההודיים משוכנעים: "האם הצבא ההודי נלחם עם יד אחת קשורה מאחורי הגב?" וכמה מהם מזכירים אירוע מלפני כמה שנים שבו מכונית דהרה דרך שלושה מחסומים צבאיים, ובמחסום השלישי החיילים ירו לתוך המכונית והרגו כמה מיושביה, ובתגובה הוכנסו לכלא. סוברמניאן סוואמי מגדיל ואומר "מי אישר את התביעה [על אותו האירוע]? אותו אדם הוא האחראי למכונית התופת הזו שחיסלה 37 מחיילינו".

– למה אתה מצביע ימין ומקבל שמאל: בינתיים התלונות נגד מודי וממשלתו נשארות די צנועות, אבל הדיון מרחף באוויר – מצד אחד תלונות שמפלגת העם ההודי בגדה בערכיה ובמצביעיה, מצד שני קריאות לא להתפצל ולזכור כמה גרועה החלופה של ממשלת הקונגרס. השנה צפויות בחירות, והסקרים האחרונים לא נראים מבטיחים למפלגת העם כמו תוצאות הבחירות הקודמות.

למה כל זה מעניין? הרבה ישראלים נוטים להתריס בפני מטיפי מוסר אירופאים: "מה אתם הייתם עושים לו היו תוקפים אתכם בבתיכם ארגוני טרור רצחניים?". מצד אחד ההתרסה הזאת נכונה, אבל מצד שני היא יכולה להצדיק כל דבר. לכן טוב להרים את הכפפה ולהכיר מדינה אחת שכן מתמודדת עם אתגרים דומים, ושווה ללמוד אלה מניסיונם של אלה. ההודים בהחלט מתעניינים במה שקורה אצלנו. הנצים ההודים, אגב, מתים על ישראל – הודעת התנחומים של ביבי שותפה היטב ברשתות החברתיות (לא ראיתי אף מנהיג אחר ששיתפו ככה), סוואמי קרא לחסל את מנהיג הארגון שאחראי לפיגוע עם "רחפנים מתוצרת ישראל", ובכל פעם שישראל מוזכרת, מתחילים דיונים על איך הודו חייבת לתמוך יותר בישראל בהצבעות באו"ם ושאר זירות בינלאומיות.

למעשה, הייתי מציע לכמה מצייצני המחנה הלאומי בישראל – נראה לי שאם תרצו מתישהו להתרחב מהשוק דובר העברית לשווקים רחבים יותר, תתחילו לצייץ לקהל ההודי. אני רואה המוני משתמשים בהודו שכנראה היו מתלהבים מאוד מדברים כאלה. לתשומת לבכם.