כבוד השר זוכר שזה מה שהבטחנו לצ'כוסלובקיה?

ראיתי כמה כותרות ומאמרים על איך בריטניה הצביעה בעד הפסקת אש במועצת הביטחון של האו"ם, ואיך זה מראה "שחיקה בתמיכה הבריטית בישראל" ומה נעשה וכו'. זה הזכיר לי דבר מאוד מעניין שקראתי בעבר.

כידוע, יש לי תחביב מוזר לקרוא או להאזין לדיוני פרלמנט, גם מההווה וגם מהעבר. פעם, כשגיליתי את ארכיון דיוני הפרלמנט הבריטי באינטרנט, השתעשעתי קצת בדפדוף לכמה מועדים חשובים בתולדות ישראל, בפרט למלחמת יום הכיפורים. וזה מביא אותי לאמר – מי שציפה שבריטניה תתמוך בישראל, ובאופן כללי מי שחושב שישראל היא איזשהו "מוצב קדמי של המערב" או נתמכת על־ידי המערב באופן כללי, פשוט לא מכיר את ההיסטוריה. למעשה, כשאני קורא כמה מהציטוטים שאני עומד לתרגם כאן אני בכלל חושב שזה חוסר אחריות מצד ישראל אפילו לקנות נשק ממדינות המערב, בטח ברמה של תלות בהן. אני מביא כמה ציטוטים מהדיון המרכזי שהיה בנושא בפרלמנט הבריטי, היו הרבה מאוד דיונים, חלקם ארוכים מאוד, וכולם מרתקים, אני אביא כאן רק כמה מעניינים במיוחד על קצה המזלג.

קודם כל קצת רקע: הממשלה היא ממשלה שמרנית בראשות אדוארד הית'. הנושא העיקרי על סדר היום הוא החלטת הממשלה להטיל אמברגו נשק על שני הצדדים במלחמה. באותו הזמן, כך מסתבר מהדיון (אני לא מספיק בקיא עדיין בהיסטוריה הצבאית של ישראל), חצי מכוחות השריון הישראלים הם טנקי סנטוריון בריטיים וישראל קונה עבורם תחמושת וחלקי חילוף מבריטניה. ראש האופוזיציה הוא הרולד וילסון מהלייבור, שבמקרה היה גם ראש הממשלה בזמן מלחמת ששת הימים. עוד דובר בולט מהאופוזיציה הוא מנהיג המפלגה הליברלית הקטנה, ג'רמי ת'ורפ.

הדיון נקבע ל 18 באוקטובר, ומתנהל בעיקר בין שר החוץ אלק דגלאס־הום לבין חברי הפרלמנט שעולים אחד אחד לשאול שאלות או להביע דעה. שימו לב שהפוליטיקה הבריטית, המבוססת על בחירות רובניות ממחוזות בחירה, נראית שונה מאוד מהפוליטיקה הישראלית (או ההולנדית, שקוראי הבלוג הזה אולי כבר מכירים היטב) – המשמעת המפלגתית חלשה הרבה יותר, אז קשה להצביע על עמדה מוגדרת של כל מפלגה בנושא, יש דוברים לכאן או לכאן משתי המפלגות הגדולות (היום אולי המצב קצת שונה). כאמור אני מביא כמה ציטוטים נבחרים, הדיון השלם כאן (ויש עוד הרבה דיונים אחרים, גם בבית התחתון וגם בבית הלורדים).

שר החוץ אלק דגלאס־הום (השמרנים): למלחמה הנוכחית בין ערבים וישראלים שורשים שהולכים אחורה יותר מחמישים שנה. מאז 1917 מעולם לא היה שלום, לא בשנות המחלוקות אודות משמעותה של הצהרת בלפור, ולא מאז שהקהילה הבינלאומית קיבלה את ישראל לתוך האו"ם.

מאז מלחמת 1967 המצב החמיר משמעותית בעקבות חוסר היכולת של של הצדדים בסכסוך לבוא לשולחן המשא־ומתן. כל יוזמה אפשרית נוסתה כדי להביא לכך, אבל הן תמיד הובסו בעקבות שני תנאים, אחד מכל צד. הערבים דורשים שישראל קודם כל תתחייב לסגת מהשטחים שכבשה במלחמת 1967. ישראל מתעקשת שיהיו שינויים משמעותיים בגבולות שלפני 1967 כדי להבטיח את ביטחונה. זהו מצב הקיפאון שהיינו בו כל הזמן הזה.

אם המצב בלתי פתיר, אז מה יכולות לעשות בנושא מדינות אחרות? יש כאלה שיבחרו צד. זו ההחלטה שלהם. אני חושב שיהיה מדויק לאמר שמדיניות ממשלות בריטניה לאורך השנים הייתה לנסות להבין, אבל לא לבחור צד.

אפילו אם ישראל תזכה בניצחון מוחץ במלחמה הנוכחית, זה רק עניין של זמן עד להתנגשות הבאה. אחרי כל־כך הרבה שנים של אלימות אני לא חושב שיעזור לנו להפנות אצבעות מאשימות [קריאת ביניים – "למה אתה עושה זאת?"]. הממשלה הקודמת לא עשתה זאת ב 1967 ואנחנו לא עושים זאת עכשיו. האפשרות המועילה היחידה היא לנסות להעמיד את עצמנו במצב הטוב ביותר האפשרי להבטיח שלא יהיו יותר מלחמות בין מדינות ערב ומדינת ישראל. זה המניע העיקרי מאחורי האמברגו שהטלנו על שני הצדדים. זו אותה המדיניות שמבצעות כמעט כל מדינות אירופה […]

[…]

שר החוץ אלק דגלאס־הום (השמרנים): […] אני יודע שאנשים רבים במדינתנו דואגים שבכך שאיננו מספקים תחמושת וחלקי חילוף לישראל אנחנו מותירים את עצם קיומה בסכנה. אני יכול להבטיח לבית הזה שאם בכל שלב שהוא יהיה קיומה של ישראל מוטל בסכנה, נשקול מחדש את המדיניות, ואני אוודא שזה לא יהיה מאוחר מדי. אני חוזר שכוונתנו הבלתי־מתפשרת היא שישראל תוכל להמשיך להתקיים בגבולות בטוחים.

רג'ינלד פאג'ט (לייבור): האם האדון הנכבד זוכר שאותה ההבטחה שנשנה את מדיניותנו אם קיומה של ישראל יהיה בסכנה זו בדיוק אותה ההבטחה שהבטחנו לצ'כוסלובקיה?

שר החוץ אלק דגלאס־הום (השמרנים): הפעם זה באמת – [קריאות ביניים: "הו"]; הרשו לי לקחת את המשפט הזה בחזרה, כי אתם יודעים שלא זה מה שהתכוונתי להגיד. […] אני אומר בכנות, בשם ממשלת הוד מלכותה, ואני חוזר ואומר – אנחנו לא יכולים, בשום אופן, להרשות סכנה לקיום מדינת ישראל, המוכרת כמדינה ריבונית על־ידי ארגון האומות המאוחדות.

הרולד וילסון (לייבור): […] כשאנחנו מנתחים, בגישותינו השונות, את האירועים שהובילו להתפרצות הלחימה מחדש, אנו רואים טרגדיה נוספת – טרגדיית ההזדמנויות שהוחמצו, שש השנים של ניסיונות להביא את הצדדים להתכנס יחדיו תחת כנפי החלטה 242 ולגשר בין הדרישות שהתגלו כבלתי־ניתנות לגישור – מהצד הישראלי, דרישתה להכרה בזכותה להתקיים כמדינה וזכותה לגבולות בטוחים וברי הגנה; מהצד המצרי והסורי, הדרישה המבוססת על פסילת הזכות לקחת שטח בכוח הנשק; והבעיה הישנה הרבה יותר מאלה שנוצרו במלחמת ששת־הימים, בעיית הפלסטינים שאיבדו את בתיהם, מה שהם ראו כארץ אבותיהם, ב 1948.

זו בעיה שהעלתי שוב ושוב. העלתי אותה בישראל, בשיחות פומביות ופרטיות, וכפי שיודעים חבריי בפרלמנט, הסברתי אותה בכינוסים יהודיים כאן בארצנו. שלא יהיו ספקות בעניין. בבעיה הפלסטינית יש לטפל לא רק כתנאי לכל פתרון סופי וקבוע לסכסוך אלא גם כתנאי לפתרון זמני ומוגבל. […]

[…] הישראלים היו מוכנים, עד לרגע תחילת העימותים הנוכחיים, לשבת למשא ומתן עם שכניהם. יש לי את כל הסיבות לדעת – אני מדגיש, "לדעת" ולא "לחשוב" – שלו היו שכניהם יושבים איתם, היו הישראלים מוכנים לויתורים משמעותיים מאוד במסגרת החלטה 242. שכניהם, מצידם, סירבו לכל מפגש ישיר עם ישראל עד להסכמה ישראלית לפרשנות המצרית והסורית להחלטה 242 בכל מה שקשור לשטחים הכבושים.

[…]

הזכירו כאן, וגם אני הזכרתי בדיון ביום שלישי, את אמברגו הנשק שהטילה ממשלת הלייבור כשהתחילה הלחימה בחמישי ביוני 1967. זה לא היה אמברגו ללא תנאי. הוא הוטל קודם כל ל 24 שעות. הוא הוטל בתנאי שכל המדינות המספקות נשק תצטרפנה אליו. מרגע שנהיה ברור שברית המועצות לא תצטרף, אלא להיפך מספקת משלוחי נשק משמעותיים, האמברגו הוסר, יומיים אחרי שהוטל. […]

עכשיו המצב שונה […]. מדינות צפון־אפריקה לא רק שהכריזו על כוונתן לשלוח נשק ואף חיילים, אלא אף התחילו במשלוחים תוך שעות מתחילת הלחימה. ברור גם שלא אנחנו ולא אף אחד אחר יוכל לעצור את משלוחי הנשק מברית המועצות, ועכשיו גם מארצות־הברית. אז הממשלה, עם האמברגו הנוכחי, לא יכולה לטעון לתקווה דומה לזו שלפני שש שנים, שהאמברגו יהיה בינלאומי.

[…] משום מה, ב 1967, כשכבודו (שר החוץ) תמך בהסרת האמברגו הוא סבר, כמו רוב האנשים, שישראל היא זו שהתקיפה ראשונה. עכשיו ב 1973 הוא עצמו מטיל אמברגו כשהוא יודע היטב שהאמברגו עוזר לצד התוקפן. זהו הבדל משמעותי.

שר החוץ אלק דגלאס־הום (השמרנים): כמובן, המצב הנוכחי הוא שיש לנו חוזים גם עם מדינות ערב. נראה לי שזה הבדל משמעותי. האם כבודו מציע שנשנה את המדיניות שלנו ונמכור נשק רק לישראל, או שנשלח גם לירדן וגם לישראל?

הרולד וילסון (לייבור): […] המדיניות שאני רוצה היא זו שכבודו שר החוץ תמך בה ב 1967, כפי שציטטתי, שמכירת נשק צריכה להיבדק כל מקרה לגופו […]

פטריק קורמק (השמרנים): האם כבודו מציע כעת לספק נשק גם לתוקף וגם למותקף?

(וילסון נגרר כאן לדיון ארוך שבו הוא מתחמק מתשובה מפורשת, וסופג על כך ביקורת מחברי פרלמנט רבים)

ג'רמי ת'ורפ (הליברלים): אני מקבל את זה שהאמברגו הוא ניסיון של הממשלה להוות צד ניטרלי בסכסוך. כדי להיות צד ניטרלי לא צריך להיות בן־ברית של כל הצדדים, אבל צריך להיות מישהו שאפשר לסמוך עליו מקיים את הבטחותיו. אני לא מאמין שאמברגו על 4,000 הפגזים הממתינים בליברפול, שישראל כבר שילמה עליהם והייתה יכולה לקבל כבר עשרה ימים לפני המלחמה, ורק בחרה לחכות ולקחת במכה אחת שני משלוחים, ישפיע השפעה אסטרטגית ומכרעת על ישראל. אבל פסיכולוגית, זה הגרוע ביותר שיכול להיות.

שר החוץ גם לא עוזר לרעיון הניטרליות באומרו, כפי שאמר ביום שלישי, שזה בסדר לאמן טייסי מסוקים מצריים כי הם יחזרו למצרים בעוד שישה שבועות אבל אומנו רק על מסוקים שלמצרים אין עדיין ויימכרו להם רק בעתיד. בעיני העולם, שישה הטייסים האלה יחזרו אחרי שאומנו בבריטניה, צברו שעות טיסה נוספות בבריטניה, ויחזרו להטיס מסוקים אחרים בקו החזית.

אני גם לא מאמין שלאמר שנספק ברקים לסעודיה, שלפני יומיים הוציאה אחת מחטיבות השריון שלה מירדן והיא עכשיו בקו החזית בסוריה, זה הדגמה של ניטרליות.

ואני עובר לשאלת אספקת הטנקים לדובאי, מדינה מאני מכיר היטב ומחבב. […] אומרים לנו מצד אחד שהטנקים האלה הם למטרות טקסיות בלבד. אם כך, הרי שאין דחיפות מיוחדת לשלוח אותם. מצד שני, אומרים שהם הכרחיים לביטחון המפרץ הפרסי. קיבלנו את שני ההסברים, ללא מגבלות, ואני מאמין שהם סותרים זה את זה. נראה לי שאנחנו לא מפגינים ניטרליות באספקת הנשק למדינות ערב.

אפילו אם היו מגבלות, לא נראה לי שהן היו משמעותיות מדי בזמן מלחמה, אחרי המגבלות שלוב לקחה על עצמה מול צרפת. לוב הבטיחה שהמיראז'ים (שסיפקה צרפת) לא ישמשו (מול ישראל), אבל שניים כבר הופלו בחזית הסורית.
[…]
כבודו אולי עוזר להניא אנשים מקניית נשק בריטי בעתיד. אף אחד לא יקנה נשק בריטי להגנה עצמית אם הוא מאמין שברגע שיצטרך אותם להגנה עצמית לא תהיה לו התחמושת להפעיל אותם.

שר החוץ אלק דגלאס־הום (השמרנים): לפני שכבודו התחיל לנאום הסתכלתי על כמה מדינות הטלנו אמברגואים מאז 1960. התשובה היא שמונה או תשע. כולן עכשיו קונות מאיתנו נשק.

הייתי יכול להמשיך כל היום, היו שם כמה נאומים מרתקים. אבל הנקודה המרכזית – בריטניה היא לא תומכת של ישראל. בריטניה רואה בעצמה צד נייטרלי, ככה היה במלחמת יום הכיפורים וככה גם היום. כמוה כל מדינות המערב פרט לארצות־הברית, אבל גם ארצות־הברית בסופו של דבר לא יכולה אלא להתיישר לעמדת המערב הכללית. ישראלים חייבים לקחת בחשבון את המציאות הזאת, להבין שישראל בודדה יותר ממה שהם אוהבים לדמיין, להבין שתמיכה מהמערב זה ממש לא מובן מאליו אלא משהו שדורש הרבה מאוד עבודה קשה (ובעיקר עוצמה ישראלית שיכולה להציע למערב משהו בתמורה לתמיכה), ולהבין שהתדמית החיובית שיש בישראל למדינות דוברות האנגלית היא לעתים קרובות תוצאה של העובדה שישראלים ברובם מכירים את העולם דרך השפה האנגלית, ולא בהכרח מעידה על יתרון גדול של המדינות האלה.