בתחילת דרכי הפוליטית, כשהייתי צעיר וטיפש והאמנתי לתמונת העולם המוצגת בתקשורת המיינסטרימית ובסביבה הישראלית־חילונית שגדלתי בה, האיחוד האירופי והאידיאולוגיה סביבו נראו לי כמו דבר נהדר. בהמשך, כשהתחלתי להתעניין יותר בפוליטיקה, התחלתי להתעניין יותר בגורמים לאומיים ומסורתיים יותר, וכדובר אנגלית שוטף קיבלתי את רוב המידע שלי ממקורות דוברים אנגלית – הדעה שלי הפכה יותר ויותר שלילית על האיחוד. בשנים האחרונות, עם ההשתקעות שלי באירופה וההיכרות ההולכת וגוברת שלי איתה דרך שפות אירופאיות, המטוטלת מתחילה שוב לנוע בכיוון השני. לא בגלל שהאידיאולוגיה שלי השתנתה, אלא כי למדתי דברים שלא ידעתי בעבר על אירופה, ונראה לי שגם רוב הישראלים, שכמוני בעבר מקבלים את רוב ידיעות החוץ שלהם באנגלית, אולי לא יודעים.
יש שני חלקים חשובים למה שלמדתי בשנים האחרונות ושינה את דעתי על אירופה – קודם כל, הרבה אנשים בעולמות דוברי האנגלית והעברית רואים את אירופה (כשאני אומר פה "אירופה" אני מתכוון ל"אירופה היבשתית" – לא כולל בריטניה) כסוג של גירסה שמאלנית יותר של "המערב", כלומר המדינות דוברות האנגלית. כל דבר שהם לא אוהבים בשמאל האמריקאי והבריטי, הם מניחים אוטומטית שבאירופה גרוע יותר. האמת היא שהמציאות מורכבת הרבה יותר. המונחים "שמאל" ו"ימין" הם לא מונחים פוליטיים קוהרנטיים, הם יותר סמנים שבטיים, והאירופאים ברובם שמחים למלא את תפקיד "שבט שמאל" בדיוק כמו שדוברי האנגלית שמחים למלא את תפקיד "שבט ימין" – אבל במציאות, הקשר בין השבטים האלה לבין מדיניות פוליטית ממשית הוא הרבה יותר חלש ממה שנהוג לחשוב. בהרבה היבטים כלכליים ותרבותיים אירופה נמצאת הרבה מימין לבריטניה וקנדה ואפילו לארה"ב. ההבדל הוא בזהות וברטוריקה. באירופה יש תרבות פוליטית שונה מאוד, והם לא תמיד מבינים אלה את אלה. חוץ מזה, העולם דובר האנגלית עובר בתקופה הזאת מהפכת שמאל קיצוני, סוג של התעוררות דתית פרוגרסיבית שקיימת הרבה פחות באירופה. אם זה לא ייפסק בשנים הקרובות, ייתכן שהדורות הבאים עוד יכירו את אירופה כמעוז הימין השמרני יחסית לדוברי האנגלית השמאלנים.
החלק השני הוא עמוק ובסיסי יותר. רוב השיח הציבורי סביב האיחוד האירופי התחיל סביב סוגיית הברקסיט. שם לדעתי התחילו הרבה אנשים להתעניין יותר ברעיון האיחוד ובהתנגדות לו. וזה אומר שנקודת המבט של רוב האנשים היא בריטניה. הבריטים אומרים לנו שהאיחוד הוא טעות, הוא אנטי־לאומי, לא הגיוני שכמה בירוקרטים בבריסל יקבלו החלטות עבור העם האנגלי העתיק והמכובד, הרי עיקרון מדינות הלאום הוא מה שהביא את המערב לשגשוג, לכל מדינה יש מסורת משלה וחוקים משלה ותרבות משלה, ואי אפשר להחליף את זה באיזה גוף בירוקרטי חדש, נטול שורשים ומנותק מהמסורת.
התפיסה הזאת הגיונית מאוד – העניין הוא שהיא נכונה הרבה יותר לבריטניה מאשר למדינות אירופה היבשתית. בריטניה היא אי. הפעם האחרונה שהיה סכסוך גבול בין מדינה כלשהי באיים הבריטיים לבין מדינה באירופה היבשתית (לא כולל מושבות מעבר לים, אני מדבר על גבולות המדינות ממש) היה איפשהו באמצע ימי הביניים. במאות השנים מאז בריטניה גיבשה את הזהות שלה בנפרד; יש לה מסורת חוקית משלה, יש לה פילוסופים משלה, יש לה תפיסת ביטחון משלה. יש לה רשת בריתות ברחבי העולם עם שאר המדינות דוברות האנגלית. זו מדינת לאום אמיתית. חוץ מזה, היא גם די אחידה. הפעם האחרונה שהייתה מלחמת אזרחים באנגליה הייתה במאה ה 17, והיא לא השאירה שום פצע מדמם שידוע לי עליו. לא שמעתי על אף בריטי שאבל על הפסדו של אוליבר קרומוול או שזועם על אובדנו של בית טודור.
הדברים האלה נכונים בגדול גם לישראל (אולי אפילו יותר מלבריטניה), וזו כנראה עוד סיבה שלישראלים קל להתחבר לתפיסה הזאת. אבל זה לא נכון באותה המידה לכל מדינות אירופה. מדינת הלאום המובהקת ביותר באירופה היא צרפת, אבל חוץ ממנה (וגם קצת אצלה) העניינים מסובכים הרבה יותר. המדינות הגרמאניות, ברובן, היוו עד לעבר הקרוב מאוד רצף די אחיד של כפרים, עיירות וערים, נסיכויות דוכסויות ורוזנויות, מארג גדול ומורכב של אנשים בלי הנהגה לאומית של ממש. זה נכון גם לכמה איזורים שעברו מאז "צירפות" ושייכים כיום למדינות דוברות צרפתית, אבל בעבר הקרוב היו דוברי שפות גרמאניות. העובדה שמאסטריכט, קלן, אנטוורפן, לוקסמבורג ודנקירק שייכות היום לחמש מדינות שונות היא סוג של צירוף מקרים היסטורי. אין חמישה לאומים היסטוריים כאלה, עם תרבויות משלהם וחוקות משלהם והוגים משלהם, שאחד מהם כולל את מאסטריכט ואמסטרדם, אחד כולל את אנטוורפן ושרלרואה[1], אחד כולל את דנקירק ופריז, אחד כולל את קלן וברלין, ואחד לאום לוקסמבורגי. המדינות האלה נוצרו בהדרגה, בסדרה אינסופית של מלחמות והסכמים ובריתות ונישואין. עד לאמצע המאה העשרים, עם הופעת אמצעי תקשורת ההמונים, השפות שדוברו במקומות האלה היו הרבה יותר קרובות לשכניהם מעבר לגבול מאשר למה שדיברו במחוזות רחוקים של אותה המדינה. חלק מזה נשאר עד היום, בעיקר באזורים הכפריים – במחוז לימבורג בדרום הולנד הזקנים מדברים עדיין בניב המקומי שלהם שבקושי מובן להולנדים מאמסטרדם. מחוז פריסלנד בצפון המדינה עדיין מתנהל רשמית בשפה הפריסית, העיר גרונינגן וסביבתה זו בכלל תופעה אחרת, וכן הלאה. החלוקה בין גרמניה ואוסטריה היא כמובן חלוקה פוליטית ולא לאומית. הגבול בין גרמניה ודנמרק מובהק קצת יותר, אבל עדיין לא מדובר בשתי תרבויות שונות באמת. וההבדלים בין דנמרק, שבדיה ונורבגיה הם כמובן מזעריים.
כל זה נכון במידות שונות גם בכל שאר אירופה. איטליה אוחדה רק בשלהי המאה ה 19 ועד היום לא כולם מרוצים מזה. בצפון יש מגמות בדלניות משמעותיות, ויצא לי לפגוש אישית אנשים בסיציליה שכועסים עד היום על "הצפוניים שבאו מטורינו וסיפחו אותנו בכוח למדינה שלהם". מדינות הים האדריאטי קשורות קשר הדוק לאיטליה – רוב ההיסטוריה של קרואטיה, סלובניה או אלבניה התנהלה באיטלקית. מרכז אירופה, גם בחלקים הסלאביים או ההונגריים שבה, קשור קשר הדוק לתרבות גרמניה. רוב הערים הגדולות של מרכז אירופה והרבה ממזרח אירופה הוקמו במקור על־ידי גרמנים. הלאומיות הפינית "הומצאה" במאתיים השנים האחרונות כשדוברי הגרמנית שניהלו את האזור החליטו לאמץ את השפה המוזרה של הכפריים סביבם ולפתח סביבה תרבות. הגבולות הנוכחיים של הונגריה הם הפסד מצער שלהם בכיסאות מוזיקליים – במקרה הם הפסידו במלחמה בדיוק לפני שהגענו לאמצע המאה העשרים וגבולות הפכו להיות קשיחים יותר. אבל חלק נכבד מההיסטוריה של סלובקיה (לשעבר "הונגריה עילית"), טרנסילבניה (החלק המערבי של רומניה), ועוד כמה, התנהל בהונגרית. על אוקראינה ובלארוס אולי שמעתם יותר בחודשים האחרונים, כולל העובדה שהן התגלגלו מספר פעמים בין פולין וליטא לאורך השנים. צרפת, ספרד ופורטוגל הן מדינות לאום קצת יותר הגיוניות, אבל גם על זה אפשר לדבר. בטח על הבאסקים, הקטלונים, הקורסיקנים והברטונים. יש "ארון ספרים יהודי" ויש "ארון ספרים אנגלי", אבל אין באותו אופן "ארון ספרים שבדי" ובטח שלא בלגי או קרואטי.
זה לגבי הסבירות של החלוקה למדינות. אבל גם בתוך המדינות לא ברור עד כמה יש לאומים יחידים ואחידים. הרבה מדינות אירופאיות בנויות כיום על מבנים חוקתיים ובתי מלוכה שנקבעו במלחמות אזרחים שהמפסידים בהם עד היום לא מקבלים בקלות. לצרפתי בכלל לא ברור אם הוא מסתכל על ההיסטוריה של ארצו ומזדהה עם המשטר הישן, או עם המהפכה, או עם האימפריה הנפוליאונית, או עם הרפובליקה הנוכחית. קשה להזדהות עם כולם בו זמנית. הרבה ממדינות אירופה קיימו משטרים פאשיסטיים עד שלהי המאה העשרים ולא ברור עד כמה הפצעים האלה החלימו. בית המלוכה ההולנדי כפה את עצמו על המדינה בכידונים זרים והמתיחות והאלימות בין תומכיו ומתנגדיו ליוותה את רוב תולדות המדינה. היום הם לא שונאים אלה את אלה מספיק בשביל לפנות לאלימות, אבל אולי לא מפתיע שיש רבים באירופה שלא מרגישים מחויבים כל־כך למדינותיהם, ומוכנים להחליף אותן באימפריה רב־לאומית כמו אלה ששלטו באירופה במשך רוב תולדותיה.
הנקודה שבזמן האחרון שמתי לב אליה במיוחד היא ההיבט הצבאי. כישראלים אנחנו רגילים לכך שמדינה צריכה להגן על עצמה. אחת מההגדרות הבסיסיות של מדינת ישראל מיום הקמתה היא שזה המקום שבו יהודים לוקחים על עצמם את ביטחונם הפיזי מפני הרוצים להשמידם. בשנים האחרונות דיבורים על "הצבא האירופאי" היו בין האיומים הגדולים של תומכי הברקסיט בבריטניה ומחוצה לה – האם האיחוד האירופי יגזול ממדינות אירופה את הסממן הבסיסי הזה של ריבונותם? שוב, גם כאן מדובר בנקודה רלוונטית לבריטים ולישראלים, אבל לא ממש לאירופאים. פרט לכמה מהגדולות והותיקות מביניהן, למדינות אירופה אין שום יכולת או אפילו רצון להגן על עצמן. חלק מהן הפסידו במלחמות והחליטו מאז לסמוך על שכנותיהן שלא ירצו להשמיד אותן (גרמניה, הולנד, במידה מסוימת שבדיה). אחרות מעולם לא היו מדינות של ממש, והוקמו בהתמקחויות בין מעצמות או בגלל שוודרו וילסון החליט שכל שפה צריכה להפוך למדינה משלה. אין לאף אחד אשליה שסלובניה, מלטה או לטביה יכולות להגן על עצמן מהתקפה של שכנותיהן. לא בגלל שהן קטנות – ישראל, פינלנד, סינגפור או שוויץ הן דוגמאות לאיך מדינה קטנה (בשטח ו/או באוכלוסייה) יכולה להפוך לכוח צבאי מספיק בשביל להרתיע שכנים גדולים בהרבה. אבל בפועל, הן פשוט לא רוצות. הצבא ההולנדי מבוסס על שלוש חטיבות חי"ר, חלק מהן משולבות באופן הדוק בתוך צבאה של המדינה שבמלחמה האחרונה כבשה אותם. אין שום רצון בהולנד לבנות צבא שיכול להגן עליה מפני גרמניה. בפועל, הצבא האירופאי קיים כבר היום והיה קיים בערך מאז סוף מלחמת העולם השנייה. השאלה היא רק אם עושים את זה רשמי.
בשורה התחתונה – אני לא אומר שהפכתי להיות אוהד גדול של האיחוד האירופי. אבל הרעיון שהאיחוד הוא טעות ברמת העיקרון כי מדינות לאום הן תמיד עדיפות – את הרעיון הזה זנחתי. מבחינתי, אם רוצים האירופאים להתנהל כמדינה אחת או כמדינות רבות, זו החלטה שלהם. אפשר להתנהל טוב גם ככה וגם ככה, אפשר להתנהל גרוע גם ככה וגם ככה. לישראלים אני ממליץ לא לראות את הרב־לאומיות האירופאית כיריב או כבעיה, אלא כשכן – אפשר בהחלט לחשוב שישראל היא מדינת לאום חזקה ולשאוף לחזק אותה עוד יותר, ובמקביל לחשוב שאירופה היא גוף רב־לאומי וזה בסדר. רעיון מדינת הלאום הוא לא תורה מסיני, הוא עובד מצוין במקומות מסוימים ואולי לא מתאים למקומות אחרים. לנסיבות האירופאיות, אני משתכנע יותר ויותר שהוא הרבה פחות מתאים מלישראל או לבריטניה.
[1] חוסר ההיגיון שבלאומיות הבלגית הוא עניין מפורסם כמובן, ונושא לאינספור בדיחות. אולי תיהנו מהקטע הבא של הקומיקאי ההולנדי אריין לובאך בנושא, עם כתוביות באנגלית:
https://www.youtube.com/watch?v=4go1RXOBF0s
דברים מעניינים שקראתי 