עוברים לעולם טוב יותר

זהו – אחרי כמה שנים נחמדות, הגיע הזמן להמשיך לשלב הבא. אני לא בטוח עדיין מה השלב הזה עומד להיות, אבל הבלוג בבירור מיצה את עצמו.

התחלתי את הבלוג הזה במטרה לחלוק עם אחרים כמה מהדברים המעניינים שאני קורא ושומע. אני אוהב ללמוד על העולם, לקרוא חדשות מכל מיני מקומות, ואני תמיד נתקל בדברים שנראים לי רלוונטיים ומעניינים לשיח הציבורי הישראלי. ככל שחלפו השנים, הדברים שאני נתקל בהם הולכים והופכים (לטעמי) מעניינים יותר, אבל הרעיון שהבלוג הזה יעזור לפתח עליהם שיחה בעברית הולך ומתבהר כלא מעשי. במקביל, יש לי יותר ויותר דברים מעניינים לעשות מחוץ לוורדפרס, ובהתאם פחות זמן להשקיע בכתיבה לאנשים המעטים שמתעניינים.

אז מה בכל זאת יכול להיות השלב הבא? אחד הדברים החשובים שלמדתי מהחוויה הזאת, היא המגבלות של פורום חד־צדדי כמו בלוג. אולי יום אחד אנסה להקים איזשהו פורום, או קבוצת דיונים, או משהו בסגנון, שבו לא רק אני מדבר ואחרים מגיבים, אלא דיונים מתקיימים בין אנשים שרוצים לנהל דיונים רציניים אחד עם השני. כתיבה פרטית שלי אני כנראה אעביר למאמצים לפרסם ספר יום אחד. אולי אכתוב עדיין מדי פעם איזה מאמר ל"מידה" או אתרים אחרים. האתר הזה בינתיים יישאר למקרה שיהיה לי משהו להכריז. אבל כתיבה כללית על העולם לא סביר שעוד תהיה פה.

אני רוצה להודות תודה ענקית לכל הקוראים והמגיבים שהשתתפו פה. כל אלה שכתבו תגובות רציניות ותורמות, וגם אלה השקטים שנהנו ופירגנו בלי הרבה מילים – את כולכם אני מזמין לכתוב לי אישית בדואר אלקטרוני, אם יש לכם עוד משהו להגיד, אם אתם רוצים עדכונים בפרויקטים עתידיים שלי, או אם סתם בא לכם להתדיין על פוליטיקה עולמית, תיאוריות כלכליות, עולם התוכנה או כל דבר אחר.

נתראה בעתיד!

הממשלה מאוכזבת מהממשלה, גרסת הולנד

עוד שנה יש בחירות, ומתחילים כבר להרגיש אותן באוויר. שתי מפלגות הימין-מרכז שכרגע בקואליציה, הליברלים והנוצרים-דמוקרטים, התחילו בזמן האחרון לדבר כל הזמן על כמה שההגירה למדינה מוגזמת, צריך להגביל ולהקשות, צריך שהמהגרים ישתלבו יותר בחברה וכו'. על הדרך גם תוקפים קצת את שותפתם לקואליציה, מפלגת דמוקרטים66, על חיבתם להגירה בלתי מוגבלת.

נשמע מוכר? ממש כמו בישראל, מפלגות הימין נהנות מאוד מההזדמנות לשאול את ראש הממשלה איפה הוא היה בעשר השנים האחרונות, אם מפלגות הימין-מרכז כל כך מוטרדות מהגירה הן יכלו לטפל בה כרצונן ואין ממש את מי להאשים. בניגוד למקרה הישראלי, פה גם מדובר על קואליציה מרכזית ומפלגות הימין (מפלגת החירות והפורום למען הדמוקרטיה) הן לא חלק מהקואליציה, מה שמאפשר להן להישמע אמינות יותר כשהן מבטיחות מדיניות הגירה קשוחה יותר. מהסקרים נשמע עדיין שזה עובד להם.

כמובן, מפלגות הימין בכל מקרה לא יוכלו למשול בעצמן בלי נס בחירות אמיתי, אז הן עדיין צריכות את המרכז. ונראה שהליברלים מבינים שגם הם לא יכולים לבד – לא מזמן הצהיר ראש הממשלה מארק רותה שהוא לא פוסל קואליציה עם הפורום, או במילותיו "לא פוסל אף אחד חוץ ממפלגת החירות". באחד ממחוזות המדינה שוקלים כבר הרבה זמן קואליציית ליברלים-נוצרים דמוקרטים-פורום בממשלה המחוזית. אם זה יקרה זה עשוי בהחלט להיות ניסוי לקראת קואליציה לאומית בשנה הבאה, ואז נראה אם הם באמת יכולים להסכים על מדיניות הגירה.

קץ ההיסטוריה הבלגית

מאמר של פרופסור בלגי (פלמי) למדעי המדינה התפרסם לא מזמן, עם הכותרת "קץ ההיסטוריה הבלגית נראה באופק". התפרקות ממלכת בלגיה, מדינה דו־לאומית שמורכבת מהולנדים (פלמים) וצרפתים (ולונים) שלא סובלים אלה את אלה, זה מהנושאים האלה שנמצאים ברקע כל־כך הרבה זמן שאפשר די בקלות לחשוב שאלה דיבורי סרק, שום דבר רציני לא יקרה. מצד שני, זה שתהליך מתרחש בקצב צב לא אומר בהכרח שהוא לא יתקדם. מה שלום המגעים להקמת קואליציה בבלגיה?

בינתיים עברו שמונה חודשים מאז הבחירות האחרונות ואין עדיין ממשלה, ולמעשה זה כבר יותר משנה תחת ממשלת מעבר כי הממשלה הקודמת התפרקה כבר בסוף 2018 אחרי שמפלגת הברית הפלמית החדשה, מפלגה לאומנית־פלמית עם נטייה לימין, פרשה מהממשלה במחאה על קבלת מתווה מרקש של האו"ם (מסמך שלא ברור מה משמעותו החוקית, אבל בגדול מעודד הגירה נרחבת לאירופה). נכון שזו לא הפעם הראשונה שזה קורה, בלגיה היא ממילא שיאנית מבין דמוקרטיות העולם בזמן שלוקח להקים ממשלה (541 ימים לקח אחרי בחירות 2010). אבל קשה להגיד שזה מצב בריא לדמוקרטיה (הערה גם לישראל), וקשה לדעת אם תמיד יצליחו לצאת מזה בסוף.

הבחירות האחרונות היו חיזוק משמעותי לשתי המפלגות הלאומניות הפלמיות – הברית הפלמית החדשה, המתונה יותר, אומנם איבדה כמה מושבים אבל נשארה המפלגה הגדולה ביותר במדינה. הכותרת הגדולה של הבחירות הייתה מפלגת פלאמס בלאנג (משהו כמו "האינטרס הפלמי"), שקפצה משלושה מושבים ל 18 והפכה להיות המפלגה השנייה בגודלה לא רק בפלנדריה אלא בבלגיה בכלל. מצב שבו שתי המפלגות הגדולות ביותר במדינה הן מפלגות שלא רוצות שהמדינה תהיה בכלל קיימת הוא מצב מעניין, בלשון המעטה.

מה שמקשה עוד יותר על המצב הוא העובדה שההבדלים בין שני הצדדים הם לא רק לאומיים, אלא גם פוליטיים. פלנדריה, אם נסתכל עליה כארץ בפני עצמה, היא אולי הארץ הימנית ביותר במערב אירופה. ולוניה לעומת זאת, במיטב המסורת הצרפתית, רק הולכת יותר ויותר לכיוון הסוציאליזם. השמרנים הפלמים והסוציאליסטים הוולונים יותר ויותר סולדים אלה מאלה; ובהתאם, הופך להיות יותר ויותר קשה להקים ממשלה.

כרגע, מכיוון שהסוציאליסטים נראים די נחושים לא לשבת בממשלה עם אף אחת משתי המפלגות הפלמיות המובילות, נראה שהאפשרות הסבירה ביותר היא ממשלת "כולם חוץ מהלאומנים הפלמים והקומוניסטים", אבל גם זה יהיה אתגר רציני. ממשלה בלגית בדרך כלל אמורה לכלול לא רק רוב בפרלמנט הכללי, אלא גם רוב וולוני ורוב פלמי. בלי שתי המפלגות הגדולות, זו תהיה ממשלה צרפתית באופן מובהק. ואם זה יעבוד בינתיים, איך זה ישפיע על ההצבעה הפלמית בבחירות הבאות? אם הלאומנים רק יתחזקו, איך תיראה הקמת הממשלה הבאה? מחבר המאמר מתאר את המלכוד – הקיטוב ההולך וגובר מאלץ לשקול שינויי חוקה, אבל אותו הקיטוב גם מונע כל אפשרות לשיתוף פעולה שיאפשר שינויים כאלה. להערכתו, גם אם תקום ממשלה, את בחירות 2024 המדינה כבר לא תשרוד.

ההולנדים המאופקים פועלים לאט ובשיטתיות, זו לא האווירה הים־תיכונית בקטלוניה (אם כי גם שם זזים די לאט). גם אם בכל שנה כותבים על כמה הממלכה הבלגית עומדת להתפרק וזה אף פעם לא קורה, ייתכן שזה פשוט מתקדם לאט ובזהירות, אבל עדיין מתקדם.

למה אנחנו חברים של ישראל

לפני כמה שבועות ביקרה בישראל חבורה מעניינת – חמשת חברי הפרלמנט ההולנדי מטעם מפלגת האיחוד הנוצרי. מפלגה קטנה (חמישה מתוך 150), חברה בקואליציה,
נוצרית יותר מרוב המפלגות אבל לא שמרנית במיוחד, עד כדי כך ששמעתי לא מזמן ביקורת כלפיה מפרשן ימני שטען שהיא הלכה שמאלה מדי, לרמה ש"חוץ מתמיכה בישראל הם לא תומכים באף עמדה ימנית".
הביקור בישראל עבר היטב, צייצו כמה תמונות ממקומות קדושים לנצרות וביקרו בעוטף עזה לדבר על החיים תחת רקטות. אבל גולת הכותרת, שהפכה את הסיפור לרועש יותר, הייתה התגובה הפלסטינית.
באמצע הביקור הודיעו להם אנשי המשלחת הפלסטינית שהם היו אמורים לפגוש, שהפגישה מבוטלת. אחרי יום קיבלו מחנאן עשראוי את הסיבה – אחד מחברי המפלגה, יוֹאֵל פוֹרְדֶּוִינְד, הוא מבחינתה "פעיל אנטי-פלסטיני" ש"פועל ללא הרף נגד זכויותינו" ו"מחובר עם קבוצות המתנחלים הקיצוניות ביותר". פורדוינד עצמו שיער שמה שהפריע להם זו ההתנגדות שלו לתשלום משכורות למחבלים ולסימון מוצרים ישראלים מהשטחים. הפלסטינים הודיעו ש"אין להם בעיה" להיפגש עם שאר חברי המפלגה אבל לא איתו, וראש הסיעה חֵירְט-יָאן סֶגֶרְס כמובן הודיע שאף אחד לא יכתיב להם מי חברי המפלגה ושלח אותם (בנימוס) לחפש את החברים.

תוצאה סופית: מאמר בעיתון מאת סגרס ופורדווינד בשם "למה אנחנו חברים של ישראל", ועוד תזכורת שאחד הנכסים הגדולים של יחסי החוץ של ישראל הוא הנטייה של שונאיה לירות לעצמם ברגל.

הבחירות בטאיואן – ממשיכים להיות טאיואנים

הכותרות (הדי מעטות ממילא) על הבחירות בטאיואן מדברות על ניצחון גדול למחנה האנטי-סיני, ועל המסר לממשלת סין לשכוח מאיחוד. זה במידה מסוימת נכון, אבל קצת פחות דרמטי ממה שזה נשמע. בסך הכול הממשלה והפרלמנט נשארים די דומים למה שהם היו לפני הבחירות, התוצאה הייתה די דומה למה שחזו הסקרים, וממילא היחסים עם סין הם לא השיקול היחיד בבחירות שם. ההישג העיקרי הוא שממשלת המִינְגִ'ינְדַּנְג הצליחה לשמור על כוחה למרות מה שנראה כמו קאמבק של הגּווֹמִינְדַּנְג בבחירות המקומיות לפני שנתיים. כמה מחשבות:

– קודם כל, אין ספק שלמהומות בהונג קונג היה חלק גדול בתוצאה הזאת. מאז שהן התחילו הגוומינדנג הייתה במגמת ירידה הדרגתית. אין הרבה ביקוש בטאיואן לאיחוד עם סין.
– משהו ששמעתי הרבה בבחירות האלה היה המהפך התרבותי בין שתי המפלגות. עלייתו של הָאן גווֹ-אוּ בפוליטיקה הטאיואנית עד לרמת מועמד הגוומינדנג לנשיאות נראית כמו ניסיון לרכוב על איזשהו גל בינלאומי של מנהיגים "עממיים", בוטים וקצת וולגריים כמו טראמפ, דוטרטה, בולסונרו ואחרים. נראה שההימור כשל במקרה הזה, והמתינות והממלכתיות של צָאי יִינְג-וּון ניצחה. יש פה מהפך כי היסטורית הגוומינדנג הייתה מפלגת האליטות המשכילות, והמינג'ינדנג הייתה מפלגת ה"צ'חצ'חים" הכפריים דוברי הטאיואנית (מול המנדרינית ה"מכובדת" של האליטות). כבר הרבה שנים שמתקדם תהליך של שדרוג השפה הטאיואנית לשפה שלא מתביישים לדבר בה גם בדיונים מכובדים ונאומים פוליטיים, והתדמית הלא-משהו של דובריה הולכת ומשתפרת.
– אמרתי בעבר ואני עדיין חושב ששיטת בחירות יחסית כמו בישראל היא הטובה ביותר, אבל אין ספק ששיטת בחירות אזורית עם מועמד אחד מנצח מכל אזור בחירה היא הכיפית ביותר לצפייה. בטאיואן, אגב, יש שילוב של השתיים, שממחיש את ההשפעות של כל שיטה – במחוזות הבחירה נבחרו כמעט רק מועמדים משתי המפלגות המובילות (רק אחד ממפלגה קטנה ועוד קומץ עצמאיים), והבחירות היחסיות לעומת זאת נראו כמו בחירות רב-מפלגתיות רגילות, ארבע מפלגות נכנסו לפרלמנט.
– די הרבה נשים נבחרו, ועד כמה שאני רואה אין בטאיואן לא שיריונים ולא הקלות. גם די נפוץ שם לשמוע התנסחויות שבמדינות מערביות היו כנראה נתפסות כמעליבות או "מחפיצות", כמעט כל מועמדת צעירה זוכה לכותרות בסגנון "הבחורה היפה שמתמודדת על מחוז פלוני", ולא נראה שכל זה מקשה עליהם לכבד את הפוליטיקאיות שלהם. טאיואן נשארת, למיטב ידיעתי, המדינה היחידה במזרח יבשת אסיה (אולי אפילו היחידה ממזרח לישראל) שהונהגה על-ידי מנהיגה נבחרת שאיננה קרובת משפחה של מנהיג גבר מהעבר.
– באופן כללי, מול מצב הרוח הדי עגום של הדמוקרטיה במערב, וכישלון הדמוקרטיה ברוב העולם שמחוץ למערב, הדמוקרטיה הטאיואנית נראית מוצלחת ואופטימית. לפעם הבאה שמישהו יטען שדמוקרטיה היא חלק מהתרבות המערבית, והתרבות הסינית היא קונפורמיסטית או לא-אינדיבידואליסטית מדי בשביל דמוקרטיה.

המפץ הפוליטי הגדול בהולנד מתבסס

אם הציוץ הזה שלהם מדויק, נראה שמפלגת הפורום למען הדמוקרטיה בהולנד הגיעו להישג מדהים – פחות מארבע שנים אחרי שהוקמה כמפלגה, הם עכשיו המפלגה הגדולה ביותר בהולנד מבחינת מספר החברים בה. לא המצביעים, החברים – הישג לא שגרתי למפלגות חדשות בימינו. ומדובר על מפלגה שקמה מאפס, לא פיצול של מפלגה קיימת ולא מפלגה ותיקה שפתאום התעוררה.

https://mobile.twitter.com/thierrybaudet/status/12128470240701071

כשהוקמה המפלגה, במבט מבחוץ היו כל הסיבות לחשוב שזו תהיה מפלגת-אופנה שסובבת סביב מנהיג כריזמטי כמו לא מעט מפלגות שאנחנו מכירים מההיסטוריה בישראל, וגם בהולנד. תיירי בודה הוא מנהיג עם כריזמה וביטחון עצמי בכמויות, אבל מתחיל להסתמן יותר ויותר שמדובר פה על מפלגה אמיתית, ולא רק על איש אחד. מפלגות איש אחד בדרך כלל מצליחות יותר בגיוס מצביעים, לא חברים.

לאן זה עומד להוביל? נכון לעכשיו המפלגה הולכת בכל הכוח על שלושה עקרונות. קודם כל התנגדות לכל מה שקשור לפוליטיקת האקלים – העלאות מיסים, רגולציות על עסקים, בנייה וחקלאות, בהולנד אקלים זה מרכז השיח הפוליטי, ובודה הולך בכל הכוח על זווית "האקלים די בסדר, וגם אם לא אז אין שום טעם להקריב את הכלכלה על ניסיונות חסרי סיכוי לתקן אותו". הנושא השני הוא ההגירה שאתם כנראה מכירים טוב משאר מדינות מערב אירופה, והשלישי – קריאה מובהקת לנקסיט, פרישת הולנד מהאיחוד האירופי.

כל העמדות האלה לא הופכות אותם לאהודים מדי בממסד הפוליטי והתקשורתי בהולנד, אבל עם קצב הגדילה הזה לא בטוח שיהיה אפשר להתעלם מהם עוד הרבה זמן. הסקרים הנוכחיים צופים להם כמעט עשרים מנדטים (מתוך 150), ועוד מספר דומה למפלגת החירות של חירט וילדרס, ששותפה להם בהרבה תחומים. כולל, אגב, באהדה מובהקת לישראל. אם המגמה הזאת תמשיך, יהיה מעניין לראות מה יקרה בבחירות 2021.

שנה חדשה, מיקוד חדש, קצב חדש?

עוד שנה עברה והגיע הזמן לעוד קצת תהיות על מהות הבלוג הזה. נראה שהשיטה הנוכחית לא עובדת, וכפי שראיתם אין לי זמן בחודשים האחרונים לכתוב כמעט בכלל. אז ננסה לעשות קצת שינויים.

בגדול, החלטתי לנסות לעשות סוף סוף את מה שכמה מכם כבר ביקשו בעבר, ולכתוב יותר רשומות עם פחות השקעה בכל רשומה. אני מתחיל תקופת ניסיון שבה אנסה לכתוב פעם-פעמיים בשבוע, ונראה איך זה ילך.

חוץ מזה, אפשר גם לדבר על שינוי נוסף. אחרי כמה שנים מלאות נדודים בין כל מיני מקומות בעולם, בשנה האחרונה התייצבתי והתבססתי סוף סוף במדינה אחת, וזו הולנד. בשנה הקרובה אני כנראה עומד להתמקד הרבה יותר בדיווחים על הולנד ועל מה שאפשר ללמוד ממנה על אירופה, על העולם, ועל ישראל. ויש הרבה – מדינה שכולם כנראה יזהו כ"מדינה מתוקנת", בעיניי המדינה הטובה ביותר לגור בה כיום מבין מדינות מערב אירופה, אבל גם מדינה עם מגמות פוליטיות וכלכליות בעייתיות והרבה סיכונים לעתיד. יהיה מעניין.

ברזיל היא המערב, ובולסונרו מנהיג העולם החופשי?

(הכותרת פרובוקטיבית בכוונה, אל תסיקו ממנה מסקנות)

ראיתי לא מזמן סרט תיעודי ברזילאי בשם "1964: ברזיל בין רובים וספרים", סרט שנוי־במחלוקת שמתואר בדרך־כלל כ"תומך הדיקטטורה הצבאית". אל הסרט הגעתי דרך ציוץ של אדוארדו בולסונרו (הבן של) שתיאר אותו בתור "הסרט שהשמאל הכי היה רוצה לאסור בברזיל". נשמע מבטיח.

הסרט במידה מסוימת (או במידה רבה) אכן תומך בדיקטטורה הצבאית, אבל התיאור הזה לא ממש נותן את התמונה המלאה. לא תמצאו שם שבחים למיליטריזם, לערכים מסורתיים, לדת הקתולית, למנהיגים כאלה ואחרים, או לכל אידיאולוגיה ימנית שמרנית אחרת, שלא לדבר על פשיסטית. לסרט יש מטרה אחת מובהקת – להציב את הדיקטטורה הצבאית בהקשר היסטורי כחלק מהמלחמה הקרה. הדיקטטורה, לפי יוצרי הסרט, לא באה בפני עצמה כדי לקדם איזושהי אידיאולוגיה ימנית במיוחד; הדיקטטורה הייתה מכה מקדימה שבאה למנוע מהפיכה קומוניסטית. הנשיא דאז ז'וּאָאוּ גּוּלָאר, לפי הטענה, זמם ביחד עם גיסו הפוליטיקאי לֵאוֹנֵל בְּרִיזוֹלָה לקדם מהפיכה בסגנון קובני, בשיתוף המפלגה הקומוניסטית הברזילאית והשירותים החשאיים של שלל מדינות קומוניסטיות (בסרט יש נוכחות בולטת למרואיינים פולנים וצ'כים שמדברים על ארכיונים שנפתחו לציבור בצ'כיה אחרי נפילת הקומוניזם). הגנרלים בסך הכול עשו מה שצריך כדי למנוע את זה, והדיכוי שהם הפעילו היה כלי מצער ולפעמים פסול, אבל מטרתו הייתה להציל את המדינה מאפשרות גרועה הרבה יותר. אני לא מכיר מספיק את ההיסטוריה כדי לשפוט עד כמה זה נכון; מה שמעניין פה מבחינתי זה מה אפשר ללמוד מזה על הימין הברזילאי כיום.

אחרי בחירת טראמפ לנשיאות ארצות־הברית, מאמר מערכת בדר שפיגל תהה אם הגיע הזמן להתחיל לראות באנגלה מרקל את "מנהיגת העולם החופשי", כי נשיא ארצות־הברית כבר לא ממלא את התפקיד הזה. מעבר לחוסר הענווה בפרשן גרמני שחושב שהמדינה שלו, מדינה שלכל הדעות לא הייתה מסוגלת להגן על עצמה מאיום מינימלי בלי מטריית ההגנה האמריקאית, היא חשובה כל־כך שמגיעה לה "הנהגת העולם החופשי", נראה לי שזה מבטא גישה מוזרה לרעיון העולם החופשי.

הביטוי "העולם החופשי", למיטב ידיעתי, היה רלוונטי ונפוץ בעיקר בתקופת המלחמה הקרה. חלקים משמעותיים מהעולם חיו תחת דיקטטורה טוטליטריסטית, וחלקים אחרים התנגדו לזה וראו בעצמם את "העולם החופשי" בניגוד לזה. העולם החופשי הוא לא האידיליה הרב־תרבותית ושוחרת־השלום שרואים פרשני דר שפיגל במדינה שלהם. העולם החופשי הוא מקום קשה ואגרסיבי, שנלחם למען החירות שלו ומשלם בדמם של בניו. המלחמה הקרה אומנם נקראת "קרה", אבל בשוליה היא הייתה חמה ואלימה. כשמדברים על "מנהיג העולם החופשי" מדברים על רונלד רייגן – לא על קלינטון, לא על אובמה, לא על בוש, ובטח לא על מרקל.

נחזור לברזיל. כשנבחר ז'איר מסיאס בולסונרו לנשיאות, הגיעו אינסוף השוואות לטראמפ, ולא קשה להבין למה. שניהם טיפוסים די וולגריים, עשירים אבל מתחברים היטב למעמדות הנמוכים, ובעיקר ללבנים מביניהם. שניהם הגיעו כאאוטסיידרים במידה כזו או אחרת (בולסונרו בניגוד לטראמפ היה פוליטיקאי ותיק, אבל לא ממש במרכז הבמה), רכבו על גל אנטי־ממסדי, ומתאפיינים בשנאה הדדית אינסופית מול התקשורת ושאר מנגנוני "דיפ סטייט" להגדרתם. שניהם נתפסים בצדק או שלא (כנראה בצדק) כבעלי ערכי מוסר לא מרשימים, ושניהם משתפים קצת יותר מדי את המשפחה בענייני הנשיאות שלהם. הרבה דמיון יש, אבל כשמסתכלים יותר בפרטים, יש גם הרבה הבדל.

אפשר לאהוב או לשנוא את טראמפ; אפשר לאהוב או לשנוא את רייגן; מה שבטוח, שניהם מייצגים "ימין" שונה לחלוטין. בדבר אחד צדקו הצקצקנים מדר שפיגל – קשה לראות בטראמפ "מנהיג העולם החופשי". טראמפ מייצג פופוליזם בלתי־אידיאולוגי; הוא מדבר על איך עושים טוב לאמריקה ולאמריקאים, ולא מתעניין בעולם יותר מדי. ובולסונרו? זה סיפור שונה לגמרי. בולסונרו עצמו, והאנשים שמקיפים אותו, מייצגים אידיאולוגיה קשיחה ומובהקת, ונתמכים על־ידי שלל ארגוני תקשורת וחברה אזרחית, הרבה מהם חדשים מהשנים האחרונות; והאידיאולוגיה הזאת היא הדבר הקרוב ביותר שיש בעולם כיום לרונלד רייגן ומלחמתו בקומוניזם. אפשר לטעון שהם מושחתים, משקרים או טועים; אבל מבחינת הרטוריקה שלהם, אני לא מכיר עוד מדינה בעולם שמנהיגיה מתבטאים בכזאת חריפות בעד חופש הפרט והשוק החופשי, ונגד הסוציאליזם.

עוד לפני הניצחון בבחירות, הרבה גבות הורמו כשבולסונרו הציג את שר האוצר המיועד שלו, הכלכלן פאולו גדס שנחשב שוק־חופשיסט קיצוני (גבות הורמו בין השאר כי בולסונרו נודע לאורך רוב הקריירה שלו כ"חברתי" בהעדפותיו הכלכליות). עם הקמת הממשלה, למדנו להכיר עוד כמה דמויות צבעוניות. שר החוץ אֶרְנֶסְטוֹ אָרַאוּז'וֹ התחיל את כהונתו עם מאמר די מדהים באנגלית שמפרט את תפקידה החדש של ברזיל בעולם ב"קידום חופש המחשבה וחופש הביטוי ברחבי העולם", בעמידה איתנה מול איומים ובעיקר האיום הנשקף מ"משטרים לא דמוקרטיים שמייצאים פשע, חוסר־יציבות ודיכוי" כמו ונצואלה וקובה, וכל זה עטוף בביקורת פילוסופית על פוסט־מודרניזם ועל לודוויג ויטגנשטיין. או שר החינוך אברהם ויינטראוב (יהודי, למי שסופר) שמקדיש חלקים נכבדים מזמנו לנזוף בקומוניסטים בטוויטר. וכמובן חבר הפרלמנט אדוארדו בולסונרו, אחת הדמויות הבולטות ביותר בממשל של אביו, שעומד בחוד החנית של המאבקים נגד ממשלים סוציאליסטיים באמריקה הלטינית, או של הידידות עם מדינות אנטי־קומוניסטיות אחרות מרחבי העולם, ובעיקר עם ממשל טראמפ, פולין והונגריה, וכמובן ישראל.

וכאמור, הממשל הזה יושב על קרקע מוצקה. בשנים האחרונות רואים פריחה מדהימה של תנועות ימין ליברליות באינטרנט הברזילאי, ונוצרת ברית ליברלית־שמרנית שדומה למה שקורה בהרבה מדינות בעולם (גם בישראל יש כמה שמנסים), אבל עם הרבה יותר הצלחה. כבר סיפרתי על שני כוכבי היוטיוב הליברלים שהפכו לחברי פרלמנט, והם רק קצה הקרחון. בכל מקום שמסתכלים רואים עוד עיתונים, עוד ערוצי יוטיוב, עוד ארגונים שמוקדשים לכלכלה חופשית, חירות הפרט ולפעמים קצת לשמרנות, ונראה שיש לזה קהל. הסרט שהצגתי בתחילת הרשומה הזאת זכה נכון לכתיבת שורות אלה ליותר משש וחצי מיליון צפיות; זה לסרט תיעודי באורך יותר משעתיים. הפילוסוף הזקן אוֹלָבוֹ דֶּה קַרְבָאלְיוֹ, סוג של גיבור של הליברלים החדשים האלה, נע סביב המאה אלף צפיות לכל סרטון שלו; סרטונים שבהם הוא יושב ומדבר על פוליטיקה ופילוסופיה מול מצלמה באיכות ירודה. אלה מספרים די דומים לכוכבים מפורסמים כמו בן שפירו לדוגמה, ומדובר על אדם שמוגבל לקהל דובר פורטוגזית. אני לא יכול עדיין להגיד שאני מבין בדיוק מה קורה כרגע בברזיל, אבל אפשר בהחלט להגיד שקורה שם משהו חדש. אם המלחמה הקרה עומדת לחזור אלינו עם חזרת הסוציאליזם לאופנה בכל מיני מדינות מערביות, נראה שיש גם מי שמתכוננים לאייש את הצד השני של המלחמה הזאת.

בציוצים נבנה את מדינת כורדיסתאן

נחמד לראות אירוע בינלאומי שמעורר הרבה עניין בקרב ישראלים, והפלישה התורכית לסוריה בהחלט הייתה אירוע כזה. קשה שלא לחבב את הכורדים, גם בגלל העוול ההיסטורי שבבירור נעשה להם, וגם בגלל הנטייה שלהם לחילונות ולידידות עם המערב ועם ישראל, לפחות ביחס לשכניהם. יגידו כל מיני ציניקנים שזה לא חוכמה, זה בסך הכול "אויב אויבי הוא ידידי", אבל עובדה שלא חסרים מיעוטים במדינות מוסלמיות שנדרסים ומדוכאים על־ידי הרוב ועדיין בוחרים לשנוא גם את ישראל והמערב. אבל עדיין, כדאי להישאר על קרקע המציאות.

קודם כל, השנאה המחודשת לתורכיה לא תעזור לאף אחד. נכון שארדואן הוא רשע שונא־ישראל שמדרדר את הדמוקרטיה בארצו. אבל כל מיני טענות על "רצח עם" שהתורכים עומדים לבצע בכורדים נשמעות פחות עובדתיות ויותר צווחניות. אם צבא תורכיה מתכנן לבצע רצח־עם בכורדים, נראה שהוא גרוע ברצח־עם כמעט כמו צה"ל; גם צה"ל מואשם לעתים קרובות בהאשמה דומה מצד אנשים עם מעט מאוד עניין בעובדות, והפלסטינים כמו הכורדים עדיין קיימים ולא נראה שזה עומד להשתנות. מסטטיסטיקות ששמעתי עד עכשיו על הרוגים, המספרים נשמעים די אופייניים למבצע צבאי ורוב מכריע מההרוגים מסומנים (לפחות על־ידי המשקיפים שפירסמו את המספרים) כאנשי פק"ק. אפשר כמובן לטעון שמגיעה לכורדים מדינה עצמאית ולכן לא לגיטימי שהתורכים יתקפו אנשי פק"ק, אבל במונחים בינלאומיים קשה לטעון שיש משהו מיוחד בתורכיה שמעדיפה להילחם באנשים שרוצים לפרוש ממנה. הייתי מעדיף שהעולם לא היה ככה, אבל זה המצב.

השנאה לתורכיה החדשה גם מאפשרת לאנשים לשכוח כמה פרופורציות. למרות המגמה השלילית, תורכיה היא עדיין מדינה מתקדמת, דמוקרטית ותרבותית בהרבה בהשוואה לשכנותיה הערביות (לא שזה הישג גדול, אבל עדיין שווה לזכור). אני לא יודע כמה יסבלו הכורדים תחת השלטון התורכי בעקבות הסכסוך הספציפי ביניהם; אבל אם הם יצליחו למצוא דרך להסתדר, על פי כל קריטריון הגיוני עדיף כיום לחיות תחת שלטון תורכי מאשר ערבי. אולי זה עוד עומד להשתנות, אבל נצטרך עוד הרבה מאוד שנים עד שזה ישתנה. בינתיים הדמוקרטיה המוגבלת בתורכיה היא עדיין גורם משמעותי, הכלכלה התורכית מקרטעת אבל קיימת, ולאדם חילוני בעל מחשבה עצמאית כנראה עדיף בהרבה לחיות בתורכיה של ארדואן מאשר בסוריה או בעיראק, גם אם שתי האפשרויות לא מדהימות.

בעיקר, השיעור שלדעתי שווה ללמוד מזה הוא מה התנאים להקמת מדינה. לא מעט צייצנים שמעתי בימים האחרונים מדברים בעברית ובאנגלית על כמה מגיעה לכורדים מדינה. לצערנו או שלא, אין בעולם דבר כזה "מגיע". וכל הדיבורים על גינויים וחרמות על תורכיה, לדעתי, לא יעזרו בשום צורה לא לשאיפות העצמאות של הכורדים ולא לסיכוייהם לחיים טובים. כל אותם הפרשנים שמרוב רצון טוב מתכוננים לצייץ עד הלוחם הכורדי האחרון, מסתכנים בהטלת הקללה הגדולה ביותר על הכורדים – הפיכתם לפלסטינים.

לא משנה מה דעתכם על האם "מגיעה" לפלסטינים מדינה או לא, קשה לדעתי להתווכח עם הטענה שהשאיפה למדינה היא הדבר הגרוע ביותר שקרה להם. גם להם, כמו לכורדים, יש שלל צייצנים מרחבי העולם שמספרים להם כמה מגיעה להם מדינה וכמה אסור להם לוותר. כמה חייבים להחרים ולהתנגד לישראל וכמה ההתנגדות עוד תנצח. כמובן, ההשוואה הזאת לא אומרת שישראל ותורכיה הן אותו הדבר – אפשר בהחלט להאמין שישראל צודקת במאבק שלה ותורכיה לא; אבל מעשית, התוצאה עלולה בהחלט להיות אותה התוצאה. אם הכורדים, כמו הפלסטינים, ישקיעו את מאמציהם ב"התנגדות" במקום בפיתוח כלכלי ודמוקרטי של החברה שלהם, לא מצפה להם עתיד מזהיר. ויש להם עוד הרבה מה לפתח.

את מצבם הנוכחי ראינו עם ניסיונות העצמאות של אחיהם בעיראק. עם כל הסימפתיה, עדיין מדובר בחברה שבטית, עם שלטונות מושחתים, ובלי כלכלה משמעותית. אין ספק שהכורדים בסוריה פיתחו שלטונות שונים מאוד מאלה שבעיראק, אבל כנראה לא מסדר גודל שונה. את חשיבות הפיתוח הכלכלי אפשר לראות לאחרונה בהונג־קונג – למה בעצם ההונג־קונגים מעוררים כל־כך הרבה תשומת לב בהשוואה לאינספור קבוצות מדוכאות אחרות ברחבי העולם? קשה לטעון שהם "ראויים" לעצמאות באופן שבו הכורדים ראויים; אין שום הבדל אתני, דתי או לשוני בינם לבין שכניהם. ההבדל הוא שהם מייצרים דברים. ההון העצום ששווה השכונה הקטנה הזאת יוצר מצב שבו הסינים, גם אם הם יכולים למחוץ אותם ובסופו של דבר ייתכן מאוד שיעשו את זה, יודעים שזו תהיה מכה כלכלית קשה עבורם. זה יוצר מצב שבו לאינספור מדינות אחרות יש אינטרס להתעניין במה שקורה שם, כי יש להם סחר משמעותי עם ההונג־קונגים.

אז לכל הצייצנים שדואגים לשלומם של הכורדים – אני ממליץ בחום להתחיל לחשוב על איך לפתח את כלכלת כורדיסתאן ואת המוסדות הדמוקרטיים שם, ופחות על איך להתלונן ולהילחם. פיתוח כזה אפשר, גם אם לא בקלות, לעשות גם לפני העצמאות. יש עוד דוגמה טובה למיעוט שדאג להתפתח לפני שהקים לעצמו מדינה – היהודים. התמיכה שקיבלו היהודים מהממשל הבריטי (לפחות בתקופות מסוימות ותחת זרמים פוליטיים מסוימים בבריטניה) נבעה לא רק מרגשות ציוניים אצל כמה נוצרים בריטיים, אלא מההכרה בכך שהיהודים מפתחים את הארץ ויוצרים שם דמוקרטיה מתקדמת, והערבים צפויים "להקים" שם המשך של הכלום שהתקיים של בימי השלטון העותמני. אם הכורדים יהפכו את עצמם לקבוצה העשירה והמשגשגת ביותר במזרח התיכון מחוץ לישראל – אולי יהיה להם יותר סיכוי להתמודד מול היריבים שלהם.