מיאהו לגוגל ובחזרה

לא מזמן הודיעו בגוגל על תוספת חדשה לתוכנת הריגולדפדפן שלהם, שמיועדת להגן על המשתמשים מפני אתרים מזויפים. צילום מסך אחד שם תפס את עיניהם של כמה מהקוראים – אחד הקריטריונים שעוזרים להחליט אם אתר חשוד כ"מזויף" הוא: "האתר איננו בין 5000 האתרים המובילים". זוכרים שדיברתי על זה שהאינטרנט יכול בקלות להיעלם לנו יום אחד? זו דוגמה לצעד שהולך בכיוון הזה. נכון, זה רק קריטריון אחד מרבים, הם לא עומדים לחסום אתרים קטנים, אבל… כמו הצפרדע המפורסמת במחבת, הדרך לשם מורכבת מצעדים קטנים מאוד. כמו לדוגמה הרצון של אותה גוגל להעלים את פס הכתובת מהדפדפן – הרי למה להטריח אתכם בכתיבת כתובת אינטרנט, דוד גוגל כבר יודע לאילו אתרים אתם רוצים ללכת. פשוט שאלו אותו והוא יפנה אתכם.

(תקציר הטענה שלי למי שלא קרא או לא זוכר את המאמר הקודם: חברות האינטרנט הגדולות, יחד עם שלל אינטרסים ממשלתיים שמשתפים איתם פעולה, הולכות לאט לאט בכיוון של התכנסות האינטרנט לקומץ אתרים מעטים, מה שיאפשר להם יום אחד לחסום חוקית את האפשרות של אדם פרטי להקים אתר אינטרנט עצמאי. אתר אינטרנט כלומר לא דף בפייסבוק או בלוג בוורדפרס, אלא אתר ממש)

אני לא חושב בהכרח שהמהלכים האלה הם חלק מאסטרטגיה ממשית לחיסול האינטרנט הפרטי (אם כי זה לא בלתי אפשרי). אני די בטוח שהם מתכוונים ברצינות למה שהם אומרים, והם באמת מאמינים שהם עוזרים לעולם בכך שהם מגנים על אנשים מפני אתרים מזויפים (ובמידה מסוימת, הם אולי אפילו צודקים) עם השיטות האלה. אבל גם אם זה לא נעשה בזדון, זה נעשה מתוך תפיסת עולם. תפיסת עולם פטרונית ומתנשאת, שלפיה ענקי האינטרנט ופקחי הממשלה יודעים יותר טוב מהאזרח הפשוט והטיפש איזה תוכן ראוי לקריאה ואיזה לא, וחייבים להגן עליו מפני פייק ניוז, או מפני דברי שנאה, או מפני חוסר נימוס.

המלחמה של חברות האינטרנט נגד מילים לא ראויות מתנהלת כבר זמן רב ובעצימות הולכת וגדלה. כמי שדי מתעניין בתנועות ימין במדינות המערב (גם אם לא בהכרח מסכים איתן), אני כבר כל־כך רגיל לשמוע על אנשים שמגורשים מהפלטפורמות האינטרנטיות שזה כבר לא חדשות בשבילי. בהתחלה זה היה אנשים ששמעתי עליהם (ולעתים קרובות אכן טיפוסים מפוקפקים), ומהר מאוד זה הפך להיות האנשים שאני מקשיב להם בעצמי. חשבונות טוויטר שנסגרו, חשבונות יוטיוב שנפסלו מהזכות לתשלום, קיבלו סנקציות מכל מיני סוגים אחרים, או פשוט גורשו לתמיד. על פייסבוק אני בכלל לא מדבר, ממילא אני כבר שנים לא נכנס לאתר המיותר הזה.

אבל כל אלה הדברים שבכותרות. אותי פחות מעניין מה קורה עם אתרי הענק; אותי מעניין למה אנחנו בכלל צריכים את האתרים האלה. וזה מחזיר אותנו לתחילת דרכה של גוגל.

כשהאינטרנט רק התחיל, לא היה דבר כזה מנוע חיפוש. לאתרים הייתה כתובת, ובשביל להגיע לאתר היה צריך להכיר את הכתובת שלו – די בדומה לעולם האמיתי. בשביל להכיר אנשים חדשים אנחנו לא הולכים למנוע חיפוש, אנחנו צריכים קודם להיתקל בהם באיזושהי צורה ורק אז תהיה לנו גישה אליהם. הפתרון הראשון לזה היה סוג של דפי זהב אינטרנטי, שסיפקה בעיקר חברת יאהו (אני בטוח שהיו עוד, אבל זה מה שאני הכרתי בילדותי) – רשימת אתרים שקיבצו בקפדנות אנשי החברה, מחולקים לקטגוריות. האינטרנט היה אז כל־כך קטן שהיה אפשר פשוט להסתכל על רשימה של כל האתרים שעוסקים בנושא מסוים, רובם אתרים קיקיוניים שנוצרו על־ידי איזשהו נער בזמנו הפנוי, ולהיכנס אליהם אחד־אחד כדי למצוא משהו טוב.

כשמנוע החיפוש של גוגל הגיע, זו הייתה מהפיכה – אם אפשר לחפש לפי טקסט חופשי, אז פתאום כל האינטרנט נגיש לנו. לא צריך יותר לסמוך על העורכים של יאהו, אפשר פשוט למצוא כל דבר. ככה לפחות זה נראה. אבל כיום, במבט לאחור, נראה לי שאפשר להגיד די בביטחון שעשינו סיבוב של 360 מעלות וחזרנו לנקודת ההתחלה. אם האינטרנט הוא בסך הכול 5000 האתרים הנפוצים ביותר, אז מי צריך בכלל מנוע חיפוש? אפשר לשים את כולם ברשימה כמו פעם ביאהו, וללכת כל פעם לאתר המסוים שאנחנו צריכים. חיפוש טקסט חופשי בתוך האתר עדיין יהיה שימושי, אבל להכיר אתרים חדשים? זה לא יעבוד.

נשמע מוגזם? חפשו משהו בגוגל. כל דבר שהוא. כמה תצטרכו לדפדף בשביל להגיע לאתר שאיננו מטעם איזושהי חברת ענק, או לפחות חברה בינונית? ושוב אני מזכיר מה זה "אתר" – הבלוג שלי לדוגמה, שיבדל לחיים ארוכים, איננו אתר עצמאי. הוא חוסה בצילה של חברת הענק (החביבה עליי, בניגוד לרוב חברות האינטרנט) וורדפרס.קום. בשביל להגיע לאתר עצמאי באמת תצטרכו לעבוד קשה מאוד. ובעברית זה עוד קל יותר כי יש פחות אינטרס לפיתוח תעשיית תוכן זבל, אבל באנגלית? אינספור אתרי אינטרנט מתמחים בהצעת המוני דפים שגוגל יאהב. יש אנשים שמתפרנסים מלכתוב מאמרי אשפה תמורת גרושים – עיסקה מוצלחת בשבילם וגם בשביל החברות המעסיקות אותם. וגם את הגרושים האלה אפשר לחסוך עם תוכן שנכתב על־ידי רובוטים. העיקר להשתלט על כמה שיותר מילות חיפוש.

האם זה אומר שאנחנו חיים בדיסטופיה נוראה? האם חברות הענק שולטות על החיים שלנו?

דווקא לא. מנוע החיפוש של גוגל היה איתנו כל־כך הרבה זמן שלמדנו לקבל אותו כמובן מאליו, אבל כיום הוא מוצר מיותר לחלוטין (לפחות בתור חיפוש כללי באינטרנט. רוב האתרים שמציעים חיפוש פנימי בתוך האתר עושים את זה באמצעות גוגל, וזה עדיין מוצר שימושי). ודווקא העובדה הזאת הופכת את המצב להרבה פחות גרוע. הרבה אנשי ימין שמתלוננים לאחרונה על גירושם מיוטיוב או מטוויטר וכו', מדברים על הפגיעה בחופש הביטוי, אומרים שהרשתות החברתיות הן "כיכר העיר החדשה" וחסימת אדם מהן זו פגיעה קשה בזכויותיו. אבל את זה יכול להגיד אדם כמו ג'ו רוגן, שכל ציוץ שלו מגיע למי־יודע־כמה מיליוני אנשים, וכמעט כל יום הוא מנהל שיחה עם אדם אחר במצב דומה. אבל לאדם הממוצע, מה זה בעצם משנה? נכון לכתיבת שורות אלה, יש לי 36 עוקבים בטוויטר, ואת הבלוג שלי אני אשמח מאוד אם אדע שקוראים בקביעות 100 אנשים. לאדם הממוצע שאיננו ג'ו רוגן ואיננו ג'ורדן פיטרסון, בכלל לא ברור ששימוש בטוויטר או ביוטיוב נותן חשיפה טובה יותר מאשר, נניח, השתתפות באיזה חוג והיכרות שם עם אנשים חדשים. בטוויטר אפשר תיאורטית להגיע למיליוני אנשים, אבל זה לא אומר שזה יקרה במציאות. גוגל יכול תיאורטית להביא אנשים לבלוג שלי, אבל בפועל אם לא היה בעולם לא גוגל ולא אף מנוע חיפוש, הבלוג הזה היה בערך באותו המצב. המקור כמעט היחיד לקוראים בבלוג הזה הוא מאמרים שאני מפרסם במקומות אחרים, ואנשים ששמים קישורים לבלוג שלי במקומות אחרים (תודה לכם!).

המסקנה – לא צריך לעשות עניין גדול מדי מחברות הענק האלה. ההשפעה שלהן על חיינו הרבה יותר קטנה ממה שנדמה. אבל בדבר אחד הן כן יכולות להשפיע – ככל שאנשים מתפתים לתפיסה הזאת של "חברות הענק שולטות על האינטרנט, וחייבים לפקח עליהן" – הם משחקים ישר לידיים שלהן. כי כל פיקוח שיוטל על האינטרנט מטעם המחוקק, כמו כל פיקוח באופן כללי, ישחק לטובת הגדולים ונגד תחרות. ומי שרוצה אינטרנט חופשי יותר, פרטי יותר, מגוון יותר? תפסיקו להשתמש בגוגל, בנו לכם רשימת אתרים כמו יאהו של שנות התשעים, וחלקו אותה עם הרשימות של אנשים אחרים. ככה אולי אפילו תגלו אתרים חדשים; דרך גוגל זה לא יקרה.

מודעות פרסומת

שעת המבחן של מפלגות האנטי־הגירה

הרבה מערכות בחירות מעניינות עברו עלינו בזמן האחרון (לצערי הייתי עסוק מדי מכדי לסקר אותן ברצינות), ובכותרות עדיין בעיקר המפלגות האנטי־ממסדיות, הפופוליסטים הלאומיים מתנגדי ההגירה. הרושם שמתחיל להיווצר: קהל המצביעים של התנגדות להגירה נראה שמיצה את עצמו. מצד שני, קריסת המפלגות המסורתיות ממשיכה, ואת הואקום שזה יוצר יכולים עדיין למלא כל מיני גורמים, אם הם ידעו להציע את הסחורה הנכונה.

התוצאה המעניינת ביותר מגיעה מדנמרק. תוצאות הבחירות האחרונות היו מדהימות בכמה שהן היו נורמליות – דנמרק מסתמנת בתור המדינה כמעט היחידה במערב אירופה שהמפלגות המסורתיות לא קורסות בה, והתוצאות נראות כמו בחירות שגרתיות מהעולם שלפני משברי ההגירה ודומיו. שתי המפלגות הגדולות הרוויחו, כשמפלגת השמאל־מרכז מדברת על עמידה נוקשה נגד הגירה ומפלגת הימין־מרכז מדברת על שאיפות לממשלת אחדות. מסתבר שהסתה נגד המחנה השני והפצת שנאה וקיטוב הן לא בהכרח אסטרטגיות מוצלחות; ועוד מסתבר שקריסת מפלגות השמאל המסורתי במערב אירופה היא לא איזשהו חוק טבע, ואולי זה לא צירוף מקרים שהמפלגה האחת שלא זכתה לגורל הזה היא במקרה מפלגת השמאל אולי היחידה שבחרה לא לאמץ את אידיאולוגיית הגבולות הפתוחים. ועוד נקודה שראוי לחשוב עליה: כל־כך הרבה מדברים על איך הרשתות החברתיות יוצרות מהפכה בפוליטיקה העולמית, מפילות מפלגות ממסדיות וכדומה. ואני מסתכל על דנמרק ושואל – אולי זה לא הרשתות החברתיות? אולי המפלגות קרסו פשוט כי הן נטשו לחלוטין ובלי שום סיבה את הדרך שהובילה אותן בעבר להפוך למפלגות גדולות?

המפסידה הגדולה של הבחירות הייתה מפלגת העם הדנית, מפלגת האנטי־הגירה, שאולי הדנים החליטו שאין בה צורך יותר בסביבה פוליטית שבה התנגדות להגירה היא תפיסה די מקובלת על רוב הצדדים. מנהיגי המפלגה מאיימים עדיין שקואליציית שמאל תכיל את מפלגת המרכז הליברלית ששמה המשעשע הוא "השמאל הרדיקלי" (מסיבות היסטוריות, כמו אלה שבגללן שמה הרשמי של מפלגת הימין העיקרית בדנמרק הוא "שמאל") שיגרמו להגירה מוגזמת למדינה, אבל נראה שהמצביעים לא השתכנעו.

וזה מביא אותנו למה שבעיני הוא השאלה הגדולה של הפוליטיקה המערב־אירופית לזמן הקרוב – האם המפלגות האלה יצליחו להפוך ליותר מסתם מפלגות אנטי־הגירה. אין ספק שהגירה היא נושא חשוב למצביעים האירופים ובצדק, אבל קשה להאמין שנושא יחיד כזה יכול להחזיק מעמד כל־כך הרבה זמן. תוצאות הבחירות לפרלמנט האירופי מראות שהמפלגות האלה מדשדשות; הכותרות דיברו על עלייה לימין הפופוליסטי אבל העלייה הזאת הגיעה משלוש מפלגות מסוימות, שלכל אחת סיפור משלה. חוץ מזה, נראה שהמצביעים מתחילים לחפש דברים חדשים.

אז מי השלוש שכן הצליחו? העלייה של מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה היא הגיונית למדי כי היא חדשה יותר מהאחרות ועוד לא הספיקה לנצל את הפוטנציאל שלה באופן שעשו כבר מפלגות כמו החזית הלאומית בצרפת או השבדים הדמוקרטים בשבדיה. מבחינת המספרים הם עדיין בינוניים למדי, יכול להיות שהם עוד יוכלו להתקדם קצת אם נניח שפוטנציאל האנטי־הגירה בגרמניה דומה לזה של שאר מדינות אירופה. אבל להרבה יותר מזה הם כנראה לא יגיעו עם מסר יחיד של אנטי־הגירה.

בבריטניה, מפלגת הברקסיט שצמחה על חורבותיה של המפלגה השמרנית היא מקור משמעותי יותר להתחזקות הימין הפופוליסטי על הנייר, אבל לא נראה שזה באמת מבטא איזשהו שינוי משמעותי. זה בסך הכול עונש (מוצדק, הייתי אומר, וכך מודים גם לא מעט מאנשי המפלגה השמרנית) על ההתנהלות השערורייתית של המפלגה השמרנית בנושא הברקסיט; אני משער שבקרוב נראה טיפוס רציני מגיע לראשות המפלגה השמרנית (כרגע הציפייה היא לבוריס ג'ונסון), שישלים את הברקסיט כמו שהיה צריך לעשות כבר לפני הרבה זמן, ויאפשר לתומכי הברקסיט לחזור להצביע לשמרנים. ואם לא? ממילא, מפלגת הברקסיט כשמה כן היא, עוסקת בברקסיט ולא בהגירה או בימין פופוליסטי. אם תקרה הפתעה והם יהפכו למפלגה רצינית ברמה הלאומית, הם בסך הכול יהיו מפלגה שמרנית חדשה. מי שרוצה פופוליזם אנטי־הגירה הצביע למפלגת העצמאות הבריטית, והיא נכשלה לחלוטין בבחירות האלה.

הגורם השלישי שסיפק את הכותרות על התחזקות הימין הפופוליסטי הוא מפלגת הליגה של מתיאו סלביני באיטליה, וזה אכן השינוי המשמעותי ביותר בפוליטיקה האירופית בזמן האחרון. ההצלחה העצומה של הליגה נובעת לדעתי מכך שבניגוד להרבה מפלגות שהתחילו עם אנטי־הגירה והמשיכו לנושאי ימין פופוליסטי אחרים, הליגה הייתה גורם משמעותי ב(חלקים מ)איטליה עוד הרבה לפני משבר ההגירה, והם פשוט ידעו לרכוב על הגל. אבל יש להם עוד הרבה נושאים לעסוק בהם, יש להם חושים פוליטיים חדים, והם "נהנים" מכך שהמתחרים שלהם הם כל־כך גרועים ושנואים בכל רחבי המדינה. הליגה היא הדוגמה לאיך מפלגות הימין הפופוליסטי יכולות להתקדם אם הן רוצות להתרחב מעבר לנישה הזמנית של התנגדות להגירה.

עוד מערכת בחירות מעניינת שהייתה לנו באירופה, היא זו הבלגית. שם גילינו את הארץ הימנית ביותר במערב אירופה – הפלמים לא רק שחיזקו משמעותית את פְלָאמְס בֱּלָאנְג, המפלגה הלאומנית הקיצונית שלהם, אלא הם עשו את זה כמעט בלי לפגוע במפלגה הלאומנית המובילה שלהם, מפלגת הברית הפלמית החדשה. את הקולות שתו פלאמס בלאנג ממפלגות השמאל והימין המתון. הבעיה היא שהארץ הימנית ביותר במערב אירופה היא לא מדינה עצמאית, היא "תקועה" בפדרציה עם אחת הארצות השמאלניות ביותר באירופה. הצרפתים הוולונים רק חיזקו את השמאל שלהם, ומגמת ההפרדה בין שני החלקים ממשיכה לאט אבל בטוח. עוד לא ברור איזו ממשלה יהיה אפשר להקים שם (ולמעשה ממשלות – צריך להקים גם ממשלה בלגית, גם ממשלה פלמית וגם ממשלה וולונית), אבל המנצחים הגדולים של פלנדריה מדברים על מנדט ברור שניתן להם לתנועה לעבר קונפדרציה; כלומר עוד ועוד התנתקות בין שני החלקים של בלגיה. גם פה, במובן מסוים, אפשר לדבר על ניצחון למתינות – אני מתרשם שחלק בלתי נפרד מההישג של פלאמס בלאנג קשור לחילופי ההנהגה שהיו שם. אחרי שנים תחת פיליפ דה־וינטר האגרסיבי, מנהיג המפלגה הנוכחי הוא צעיר נעים־הליכות בשם תום ון־גריקן, שמדבר על שיתוף פעולה ועל אדיבות כלפי המפלגות האחרות.

מקום אחרון שנשאר לציין הוא ספרד – אחרי כל ההפחדות מפני מפלגת ווקס הקיצונית, בסופו של דבר קיבלנו ניצחון מובהק לשמאל. ולא סתם שמאל – מפלגת השמאל המסורתית, מהסוג שברוב מדינות מערב־אירופה קורסות. דרך אחת לפרש את זה היא שאולי זה סימן לכך שבכל־זאת קשה לדבר על ספרד, לפחות מבחינה פוליטית, כחלק מובהק ממערב־אירופה; בבחירות האלה היא נראית דומה פחות לשאר מדינות מערב אירופה ויותר לשכנתה הצנועה פורטוגל, שמאז ומתמיד הייתה די מוזרה בפוליטיקה המערב־אירופאית עם מבנה מפלגתי יציב וכמעט דו־מפלגתי, עם מפלגת שמאל־מרכז ומפלגת ימין־מרכז שמתחרות זו בזו כמו בצורה שהרבה אנשים מדמיינים שפוליטיקה מפלגתית "אמורה" להתנהל.

חשיפה מרעישה – שיטת הבחירות בישראל די נורמלית

מאמר חדש שלי באתר "שקוף":

https://shkifut.info/2019/05/electiontype/

מצטרף לשאיפה ותיקה שלי להילחם בתפיסה הנפוצה כאילו מערכת פוליטית עם שתי מפלגות גדולות זה איזה מין מצב "נורמלי" או "טבעי" שצריך לשאוף אליו.

הערה קטנטנה: אני ציינתי במאמר שמספר חברי הכנסת נמוך יחסית למקבילינו בעולם, אבל "כדאי להגדיל את מספר חברי הכנסת" זו תוספת של מערכת "שקוף". לי אין כרגע דעה מגובשת בנושא.

לא התגעגעתי לבחירות

זה היה מוזר. ודי מקומם לטעמי – אני חלילה לא רוצה לחבור לכל אותם זועקי קץ הדמוקרטיה וקץ המדינה, בכל זאת זה לא יותר ממכה קטנה בכנף לדמוקרטיה, אבל עדיין – חוק פיזור הכנסת ה 21 היה בעיני תרגיל מסריח ודי מטריד אותי לראות אנשים רבים שאני מעריך, מחברים דרך פוליטיקאים אהובים ועד צייצנים שאני לא מכיר אישית אבל מכבד את כתיבתם, מנסים לתרץ את המהלך הזה. אני רוצה להתייחס לכמה מהטענות ששמענו בנושא.

לגבי הטענה שזה חוקי, אין מה להתרעם על החלטה דמוקרטית שמקבל רוב מהכנסת הנבחרת – אין ספק שזה חוקי. גם חוקי להגיד שזה תרגיל מסריח ושצריך להעניש בקלפי את מי שאחראים לזה. לא כל דבר שמותר לעשות צריך לעשות, ונראה לי די ברור שכוונת המחוקק, כשיוצר תהליך ברור של X ימים להשלים הקמת ממשלה, מתכוון שאחרי X הימים האלה זה הזמן להכריז שהמשימה נכשלה ולא מוקדם יותר. אני בעד שגם החוק ישתנה ויאסור על פיזור הכנסת לפני השלמת הזמן החוקי לתהליך הקמת הממשלה – מסוג החוקים בסגנון "אין להכניס פילים למסעדה", דברים שהיינו מצפים שיהיו ברורים מאליהם אבל המציאות מאלצת אותנו לחוקק במיוחד. שוב, כל עוד לא חוקקנו דבר כזה אז צודקים לגמרי האנשים שאומרים שזה חוקי, אבל העובדה שזה חוקי לחלוטין לא רלוונטית לעובדה שזה תרגיל מסריח.

לגבי הטענה שאנחנו בסך הכול חוסכים זמן, הרי ממילא אין אף ממשלה אחרת שיכולה לקום – קודם כל, מסתבר שלהקים ממשלה זה קשה. אני רוצה רק להזכיר שבבחירות האחרונות בשבדיה עברו ארבעה חודשים עד שהוקמה ממשלה, זמן דומה בבחירות האחרונות בגרמניה, והשיא עדיין שייך לבלגיה עם 541 ימים של דיונים קואליציוניים אחרי בחירות 2010 עד שהוקמה ממשלה. מה הם עשו בכל הזמן הזה? איזה הסכם צץ פתאום אחרי חודשים שלא היה ברור מלכתחילה? אני לא יודע. אני גם חלילה לא רוצה לטעון שזה מצב בריא, שיש משהו חיובי בחודשים ארוכים של משא ומתן קואליציוני. אני רק רוצה להגיד לכל אלה שטוענים "אם הייתה להם ממשלה חלופית, הם היו מוצאים 61 חברי־כנסת שיצביעו נגד הפיזור" – לפעמים לוקח זמן למצוא ממשלה חלופית. ואני חושד שרוב האנשים שראיתי טוענים את הטיעון הזה, אנשים די נבונים ומשכילים, לא צריכים שארצה להם על תורת המשחקים ואסביר להם למה העובדה שחבר כנסת מצביע בהצבעה גלויה בעד פיזור הכנסת, לא בהכרח אומרת שאותו חבר כנסת איננו שותף פוטנציאלי לממשלה חלופית שהייתה יכולה אולי לקום.

עוד יותר חשוב, הטיעון הזה לא נשמע משכנע לאור העובדה שיוזמי החוק עצמם אומרים לנו במפורש שלא זה המצב – לו היו אנשי הליכוד אומרים שאין סיכוי לאף ממשלה אחרת אז הם מפזרים את הכנסת זה היה נראה לי מוזר מאוד (באמת שווה ליצור את מראית העין המפוקפקת הזאת בשביל לחסוך כמה שבועות?), אבל נניח. אבל הם אומרים במפורש שהם מפזרים את הכנסת דווקא בגלל שהם כן פוחדים שיכולה להיות ממשלה אחרת. נצטט את שני חברי הליכוד היחידים ששמעתי מהם התייחסות לסיבה למהלך הזה. מיקי זוהר: "ביקשתי מראש הממשלה את אישורו לקדם את תהליך פיזור הכנסת על מנת להספיק אותו עד יום רביעי בשעה 24:00, מתוך חשש אמיתי שאם לא נפזר את הכנסת עד 24:00, תקום פה ממשלת שמאל בראשות גנץ ולפיד". יואב קיש: "אני אתנגד בכל כוחי לנסיונו של גנץ להוביל קואליציה. אני בטוח שזה יהיה ניסיון עקר אבל אני בטח לא אתן לזה צ'אנס".

לגבי הטענה שרוב המצביעים הצביעו למפלגות שהבטיחו להצביע על נתניהו, לכן הקמת ממשלה אחרת תהיה בגידה ברצון הבוחר – קודם כל, כמי שהצביע למפלגה שהתחייבה להמליץ על נתניהו (אומנם שלא נמצאת כיום בכנסת), אני מבקש בנימוס שלא ידברו בשמי. אין לי בעיה עם ממשלה בראשות נתניהו, אבל גם אין לי בעיה עם ממשלה אחרת. המפלגה שהצבעתי לה הבטיחה גם עוד כל מיני דברים, ונראה לי שאם בהסכם הקואליציוני הם היו מתפשרים ומוותרים על "הכרה מלאה בהוצאות רכב לעצמאים" אף אחד לא היה אומר שזו בגידה בעם ישראל שבחר בהכרה בהוצאות רכב לעצמאים. אז גם על נתניהו הייתי מרשה להתפשר. הגדיל לעשות מיקי זוהר ואמר שהמצביעים בחרו בשני פתקים, אחד בקלפי למפלגה ואחד בלב לנתניהו. ליבי מוסר שלא היו דברים מעולם.

באופן כללי, הייתי אומר שההתנהלות של הליכוד בסוגייה הזאת, ובעיקר נאום הפתיחה המוזר של מיקי זוהר, היה דוגמה מאלפת לזחיחות ושאננות. לא מספיק להקים ממשלה – צריך לשנות את דפוסי ההצבעה בחברה הישראלית. מיקי זוהר רוצה ללמד את הישראלים "לחזור" להצביע לשתי מפלגות גדולות – מצב שלא רק שמעולם לא התקיים בישראל, אלא גם לא קיים כמעט בשום מקום אחר בעולם. רק העובדה שהמדינה כמעט היחידה בעולם שבה יש רק שתי מפלגות גדולות היא במקרה גם המדינה המפורסמת ביותר בעולם, גורמת לאנשים לחשוב שזה איזה מין מצב "נורמלי". אני לא יודע אם הם ייענשו על השאננות הזאת אלקטורלית בבחירות הקרובות, אבל זה גורם לי לחשוב ששנותיהם בשלטון ספורות.

הצד החיובי של העניין היה הזדמנות לשמוע קצת מהרבה מחברי הכנסת החדשים (אומנם לא בטוח שכולם יהיו עדיין בכנסת בעוד ארבעה חודשים). יש כמה שנשמעים חיוביים. אבל אני חייב להודות שהנאום שהכי הפתיע אותי לטובה היה דווקא של חבר כנסת ותיק, ישראל אייכלר, שאחרי פתיחה לא מוצלחת על כמה נורא זה שיש סאטירה על גדולי דור כמו מרן עובדיה יוסף או האדמו"ר מגור, המשיך לנאום דמוקרטי־ליברלי למופת על הצורך בהגנה על האזרח מפני השלטון (כאן, החלק המוצלח זה עד 11:08).

מסיבה עצובה במסטריכט: האיחוד האירופי בוחר נשיא

חוץ מהבחירות לפרלמנט האירופי שכנראה עוד נדבר עליהן, האיחוד יצטרך בקרוב לבחור גם נשיא (או בשמו הרשמי "ראש מועצה"). הקשבתי לעימות בחירות שהיה לא מזמן בין חמישה מהמועמדים וזכה לכינוי "עימות מסטריכט", ואפילו בתור מישהו שממילא לא אופטימי במיוחד לגבי האיחוד האירופי, זה היה מטריד בעיני. הנה כמה תובנות.

כבר התחלת האירוע סיפקה רגע מטריד שסימן את ההרגשה להמשך הערב. המנחה הציג את המשתתפים בדיון, וציין ששניים מהמועמדים לא יכלו להגיע – אוֹרִיוֹל ז'וּנְקֵיירַס ממפלגת אירופה החופשית נאלץ להיעדר כי הוא נמצא במעצר לקראת תחילת המשפט שלו בספרד. במקום להיחרד מהעובדה שמנהיג פוליטי עומד למשפט במדינה אירופית על פעולה פוליטית מובהקת (ז'ונקיירס הוא ממנהיגי תנועת העצמאות הקטלונית, ועומד למשפט בספרד על חלקו בארגון משאל העם והכרזת העצמאות בקטלוניה לפני שנתיים), המנחה אמר את זה עם חיוך אופייני למנחי תוכניות בידור, וזכה לצחוק נלהב מהקהל. הכול בסדר באירופה, וגם מנפרד ובר מהמפלגה העממית האירופית נאלץ להיעדר כי הוא עסוק.

חמשת המועמדים שנותרו התחלקו לארבעה גוונים של שמאל אירופי מודרני, ומולם נציג ימין מתון ומנומס אחד בדמות יָאן זַהְרָדִּיל הצ'כי שהתקשה להציב אלטרנטיבה ממשית להסכמות הרחבות שבין יריביו. העימות עצמו הוקדש לצעירי אירופה, והקדיש תשומת לב מיוחדת לגיבורה החדשה של השמאל האירופי – הילדה השבדית בת השש־עשרה גרטה תונברג, שזוכה לחיבוק חם מהממסד על פעילות המחאה שלה נגד שינוי האקלים. ארבעת המועמדים השמאליים כמובן הביעו תמיכה נלהבת בילדה, ואף אחד לא נראה מוטרד במיוחד מהשימוש הציני שנעשה בילדה שאובחנה כסובלת ממספר בעיות פסיכולוגיות משמעותיות, מהפרעה טורדנית־כפייתית ועד לאילמות סלקטיבית.

הרושם הבולט ביותר מהעימות היה חוסר העניין המוחלט של המועמדים בשוק חופשי. אין פלא גדול כשמדובר על נציגת מפלגת השמאל האירופי ויולטה תומיץ', שבמפלגתה מאוגדות מספר מפלגות קומוניסטיות מרחבי אירופה, והיא קראה בין השאר "לשנות את השיטה" כי אי אפשר להתמודד עם שינויי האקלים מתוך "הקפיטליזם הנאו־ליברלי". גם מנציגי הירוקים והסוציאליסטיים קשה להיות מופתעים; נציג הירוקים באס אייקהאוט הכריז בנאום הפתיחה שלו ש"פעולה בנושא האקלים חייבת לבוא ביחד עם צדק חברתי", סיסמה שמתארת היטב את הכיוון שהולכת אליו הפוליטיקה במערב־אירופה כיום. המילה החמה בדיון הייתה "רגולציה", ואייקהאוט הצהיר לדוגמה "[חברות האינטרנט] חייבות להיות תחת רגולציה. אנחנו רוצים לוודא שהחברות האלה מספקות שירותים לאזרחים, במקום מה שהן עושות עכשיו, מפיקות רווחים ממידע". מכיוון שהוא לא ציין מאיפה הוא כן מצפה שאותן החברות יפיקו רווחים, אפשר לתהות אם הוא שואף לאינטרנט ללא מטרות רווח שמנוהל על־ידי ממשלת אירופה. אבל אפילו נציג הליברלים לכאורה, גי ורהופשטט, הצטרף למקהלה ודיבר על הצורך בעוד רגולציות ובאירופה "חברתית" יותר.

הכלכלה ממילא לא נמצאת בראש מעייניו של גי ורהופשטט, אחד מהמפורסמים והבולטים שבמנהיגי האיחוד האירופי; הוא ידוע בעיקר באובססיה שלו להרחבת סמכויות האיחוד והעלמת המדינות החברות בו עד להגשמת חזון "ארצות הברית של אירופה". גם בעימות הזה הוא לא איכזב וקרא להקמת צבא אירופי במקום ה"בזבוז" שבתחזוקת 27 צבאות שונים. העולם של היום, הוא סיפר, הוא עולם של אימפריות ולא של מדינות רגילות כמו לפני עשרים שנה ואירופה צריכה למצוא שם את מקומה. זו לא הפעם הראשונה שורהופשטט רומז לרצון שלו לראות באיחוד האירופי "אימפריה", וכנראה לא האחרונה.

כמו בכל דיון פוליטי אירופי בשנים האחרונות, הנושא המרכזי היה שינוי האקלים. לארבעת המועמדים השמאליים היה ברור מה משמעותם של שינויי אקלים – הזדמנות לכרסם עוד בכלכלה החופשית ולהרחיב את הסמכויות הממשלתיות האירופיות. תומיץ' רואה בעיני רוחה "גרין ניו דיל" שתספק לאזרחים עבודות (ממשלתיות, סביר להניח) במקום אלה שייעלמו בעקבות המדיניות שהיא רוצה בה. נציג הירוקים באס אייקהאוט מבטיח "כלכלה חדשה", עם עבודות חדשות שיגיעו בזכות תקנים מחמירים ורגולציה קשוחה וריכוזית על כל ענף במשק. וגי ורהופשטט רוצה שמיסוי על דלקי מאובנים יהפוך לאחד ממקורות ההכנסה העצמאיים המשמעותיים של האיחוד האירופי.

מי שלא זכה לתמיכה גדולה בעימות הזה הוא חופש הביטוי. דיבורים על רגולציה על האינטרנט, על סכנות ה"פייק ניוז" ועל התערבות רוסית בבחירות היו כצפוי חלק משמעותי מהדיון. למרבה האבסורד מצא את עצמו דווקא נציג הירוקים מנסה להרגיע קצת את התאווה לצנזורה של עמיתיו, כולל של ה"ליברל" ורהופשטט שהסביר למה "האלגוריתמים האלה [של פייסבוק] חייבים להיות תחת רגולציה".

על יחסי חוץ לא שאלו בעימות הזה, אבל אין הרבה מקום לספקות. במדינת המקור שלו, הולנד, באס אייקהאוט הוא איש מפלגת השמאל הירוק, מפלגה עם שורשים קומוניסטיים שהכריזה על תמיכה רשמית ב BDS כחלק מהמדיניות שלה; ויולטה תומיץ' מגיעה ממפלגת "השמאל" בסלובניה, שבאתר האינטרנט שלה אפשר למצוא את כל האנטי־ישראליות שהתרגלנו לראות ממפלגות שמאל קיצוני באירופה; ורהופשטט ותימרמנס שניהם נטועים עמוק בתוך הממסד האירופי הנוכחי, וכל לאומיות או דת היא מבחינתם אויב. בנאום הפתיחה שלו קרא תימרמנס "לא להשאיר שום מקום ללאומנים", והפציר באירופה מאוחדת שתעמוד מול "טראמפ והטיפשות שלו". ורהופשטט מנהל כבר שנים מאבק נגד הממשלות הלאומניות של פולין והונגריה, ולא פספס הזדמנויות לנגח אותן גם בעימות הזה. לשניהם לא צפויה להיות התנגדות מיוחדת לישראל, אבל הזרמים הפוליטיים האנטי־לאומיים שהם מייצגים לא יוכלו לאורך זמן לקיים יחסים טובים עם מדינת הלאום היהודית.

הקונצנזוס האירופי בכל הנושאים האלה בלט עד כל־כך שכבר מארגני העימות, עוד לפני ששמענו מילה אחת מהמועמדים, דאגו לסמן את גבולות הגזרה; המועמדים נשאלו שאלות כמו "איך תגנו על אזרחי אירופה ממידע כוזב", "איך תרסנו את ענקיות הטכנולוגיה", "הרימו יד אם אתם תומכים בשביתת התלמידים [של גרטה תונברג] למלחמה בשינוי האקלים". מי שישמע את ההקדמות והשאלות של מארגני האירוע יכול בקלות לחשוב שאנחנו חיים בדיסטופיה שכורעת תחת איזשהו מגף קפיטליסטי חזירי, ולא בעידן שפע חסר תקדים בהיסטוריה האנושית.

ואיפה החלופה לחגיגה הסוציאליסטית המגיעה לאירופה? יאן זהרדיל הוא פוליטיקאי אדיב והגון; הוא יודע לדבר בשבח השוק החופשי, חופש הביטוי, והנאורות המערבית; והוא גם ידיד יקר של ישראל. אבל בעימות הזה הוא נשמע חיוור ומהוסס. אף כתב הגנה על חופש הפרט לא נשמע ממנו, לכל היותר כמה ויכוחים על פרטים שוליים. את עיקר המרץ הוא השקיע בהגנה על ריבונות מדינות אירופה מול מאמצי האינטגרציה שמובילים ורהופשטט ודומיו, אבל גם בזה הוא לא נשמע לא נחוש ולא משכנע. המפלגה שהוא מייצג, מפלגת השמרנים והרפורמיסטים, היא על הנייר המפלגה הימנית ביותר מהשבע שהוזמנו לדיון; גם מנפרד ובר, לו היה מגיע, היה אולי מוסיף עוד נוכחות מימין למרכז, אבל הוא ומפלגתו עדיין מייצגים עמדה מרכזית וממלכתית עוד יותר מזו של זהרדיל. אין בבחירות האלה אף קול שידבר נגד הסחף הסוציאליסטי הקיצוני שמנהיגי אירופה פונים אליהם.

אז האם זה הכיוון שהולכת בו אירופה? לא בהכרח. כוחם של חמשת המועמדים האלה מגיע מהפרלמנט האירופי הנוכחי, שנבחר לפני חמש שנים; ב 23 במאי ייערכו בחירות לפרלמנט האירופי החדש, ועל־פי הסקרים עשויים להיות שינויים משמעותיים. מפלגות שמתנגדות לקונצנזוס האירופי הזה, מפלגות לאומיות ושמרניות יותר, צפויות לזכות להישגים משמעותיים. קשה לנהל סקרים אמינים על מערכת בחירות מורכבת כל־כך, אבל ההערכות הן שבסבירות גבוהה מאוד עומדות מפלגות כמו החזית הלאומית בצרפת, מפלגת הליגה באיטליה, ומפלגת אלטרנטיבה לגרמניה להגדיל משמעותית את כוחן בפרלמנט האירופי, וביחד עם שותפותיהן הרבות מרחבי היבשת ייצרו גוש אירוסקפטי חזק הרבה יותר משהוא היום. השלטון יישאר כנראה בידי האירוקרטים לבינתיים, אבל הכוחות המתנגדים לקונצנזוס האירופי צפויים להפוך ממיעוט קטן ושולי לאופוזיציה מרכזית וחזקה. השוק החופשי, למרבה הצער, גם אצלם לא תמיד נמצא גבוה בסדר העדיפויות; אבל חופש הביטוי, חיזוק הדמוקרטיה הייצוגית על חשבון שלטון הפקידים של האיחוד, מדיניות הגירה שפויה וכמובן יחסים טובים עם ישראל – כל אלה צפויים לקבל חיזוק משמעותי אם תוצאות הבחירות ייראו כמו שהסקרים הנוכחיים צופים.

אדון ברקסיט הולך לבקר חבר שלו בבריסל

הבחירות לפרלמנט האירופי הולכות ומתקרבות, וצפויות להיות חגיגה אמיתית. כמו שאמרתי בעבר, הפרלמנט האירופי כבר עכשיו מהווה (למרבה השעשוע) את אחת הבמות הבולטות והמרכזיות למתנגדי האיחוד האירופי על כל גווניהם, ועל פי הסקרים אלה צפויים להתחזק משמעותית בבחירות הבאות. קשה לנבא במדויק מערכת בחירות מורכבת כל־כך (למעשה שילוב של 28 מערכות בחירות שונות), אבל די בביטחון אפשר להגיד שצפויה התחזקות משמעותית למפלגת הליגה באיטליה, החזית הלאומית בצרפת, אלטרנטיבה לגרמניה ועוד הרבה מפלגות שמתנגדות בכל ליבן לאיחוד האירופי או לפחות לאליטה המנהיגה אותו כיום. סביר להניח שהן לא יזכו עדיין לרוב, אבל הן יהפכו מזרם קטן וכמעט שולי להיות האופוזיציה העיקרית.

מי שהולך ומסתמן בתור מנהיג המחנה הזה, לדעתי מנהיג קצת לא צפוי, הוא מתיאו סלביני. עד לפני הבחירות האחרונות באיטליה הוא היה אמור עדיין להיות השותף הזוטר של ברלוסקוני, נציג מפלגת ימין פופוליסטי שמתקדמת לאט לאט כמו רוב מקבילותיה ביבשת. במקום זה, קיבלנו כוכב על, שאומנם על הנייר מפלגתו היא השותפה הקטנה יותר בקואליציה השולטת באיטליה (מעליה תנועת חמשת הכוכבים, בעצמה מפלגה שנואה על פקידי האיחוד האירופי), אבל בפועל קל מאוד להתבלבל ולחשוב שהוא המנהיג האמיתי שם, ועל־פי הסקרים זה גם מה שיקרה בבחירות האיטלקיות הבאות. בהתאם, מפלגת הליגה צפויה להיות המרוויחה הגדולה מהבחירות האירופאיות הקרובות, וסלביני כבר מתחיל לנסות לגבש סביבו קואליציה של אירוסקפטיים מרחבי אירופה, שכרגע מפוזרים בכמה התארגנויות שונות.

תוספת מעניינת במיוחד לחגיגה היא בריטניה. ההתנהלות השערורייתית של ממשלת תרזה מיי מאלצת את הבריטים ללכת לקלפיות ולבחור נציגים לפרלמנט האירופי, שעדיין אמורים עקרונים לכהן שם רק כמה חודשים לקראת הברקסיט שבינתיים נדחתה. הנציגים הבריטים ממילא נטו להיות האירוסקפטיים ביותר בפרלמנט, ועכשיו זה עשוי להפוך להיות משעשע במיוחד. קול הברקסיט מתרחב ופונה לכיוונים חדשים – מפלגת העצמאות הבריטית, שסיפקה תחת הנהגת נייג'ל פרג' כמה מהרגעים המשעשעים ביותר בפרלמנט, התפצלה לשניים. פרג' עצמו נטש את המפלגה אחרי שהפסיד בבחירות להנהגתה והתלונן על חיבור חזק מדי עם הימין הפופוליסטי, והקים במקומה את "מפלגת הברקסיט". מי שנשארים עם המותג של מפלגת העצמאות הבריטית, תחת הנהגת ג'רארד באתן, בכלל לא מתנגדים לאותה תדמית ימנית פופוליסטית, ומציגים את עצמם כמגיני הערכים הבריטיים הקלאסיים ואבירי חופש הביטוי, ובין השאר התחילו עם שיתוף פעולה עם טומי רובינסון השנוי במחלוקת. כל זה, בזמן שבמפלגה השמרנית יש עדיין אגף תומך ברקסיט חזק מאוד שעוד לא אמר את המילה האחרונה (ובמיוחד אני מקווה שישלח עדיין לפרלמנט האירופי את הפוליטיקאי החביב עלי, דניאל הנן).

יש אגב קווי דמיון בין הפיצול הזה לבין התהליך שקרה בהולנד: בשניהם ההצבעה הלאומית־אירוסקפטית התפצלה לשניים, כשפורצי הדרך הם מפלגות עממיות שמייצגות מעמדות נמוכים יחסית ושואבות לעתים קרובות מצביעי שמאל, ואז מצטרפת מפלגה לאומית־אירוסקפטית אליטיסטית יותר ששואבת מצביעים ממפלגות הימין הממסדיות. בהולנד זה קרה עם הקמת מפלגת הפורום למען הדמוקרטיה של תיירי בודה, בנוסף למפלגת החירות של חירט וילדרס; בבריטניה פרג' מסתמן בתור האירוסקפטי האליטיסטי שלוקח קולות מהשמרנים, ובאתן לוקח את המפלגה לכיוון עממי בתור מפלגת מעמד הפועלים, ומכוון לשאוב קולות מהלייבור.

חלק מעניין במיוחד בסוגייה הזאת הוא מקומם של כוכבי היוטיוב. בבחירות האחרונות בברזיל דיברתי על התקדים שקבעו שני כוכבי היוטיוב שהתמודדו שם – קים קתגירי וארתור דו־באל הצליחו למנף את הצלחת היוטיוב שלהם להצלחה ענקית בקלפיות, ונבחרו לפרלמנט עם מספרי קולות מהגבוהים ביותר שם. בינתיים נראה ששניהם די נהנים שם. כבר אז שאלתי אם זו רק ההתחלה, כי באותו הזמן הצטרפו כמה כוכבי יוטיוב בריטיים למפלגת העצמאות הבריטית – ועכשיו אנחנו עומדים לגלות את התשובה. שניים מהכוכבים האלה, קרל "סרגון האכדי" בנג'מין ומארק "הרוזן דאנקולה" מיכן התברגו לרשימת המפלגה לבחירות האלה, ומקווים להפוך לחברי פרלמנט אירופי ולקדם משם את הוצאת המדינה שלהם כמה שיותר מהר מהאיחוד.

זה מעניין במיוחד בשבילי כי אני מכיר כבר הרבה זמן את הערוץ של קרל בנג'מין, ומכבד אותו מאוד. יש לו נטייה לפרובוקציות ולפעמים לגסות רוח מסוימת, אבל בסופו של דבר מדובר באיש מתון ומשכיל, שערוץ היוטיוב שלו מספק שעות ארוכות של היכרות עם האידיאולוגיה שלו שהלוואי שהיו לכל מועמד לכל פרלמנט. השנאה העזה של התקשורת הממסדית אליו מספקת המחשה מצוינת של השפל שירדה אליו אותה התקשורת בשנים האחרונות (או שהיא תמיד הייתה שם ורק עכשיו אנחנו יכולים לדעת את זה?). בנג'מין נרדף ללא הרף על כמה בדיחות חסרות־טעם שהוא סיפר בעבר, כולל שקרים בוטים ועריכה שערורייתית להוציא מהקשרו כל דבר שהוא אומר. והוא מצדו דואג לרתום את זה לטובתו ולמצב את עצמו בתור המועמד ה"אנטי־פוליטיקלי־קורקט"; הוא הצהיר בעבר על הרצון שלו ללמוד מטראמפ איך לעשות את זה, קצת משעשע לאור העובדה שהוא סוג של חנון אינטלקטואל שיכול לדבר שעות על הפוליטיקה של "לוחמי החלל" או של "הטורף".

הבחירות ב 23 במאי, ואני משער שעוד תשמעו ממני בנושא.

הערה קטנה על עושר

עידן ארץ פירסם אתמול רשומה על עושר, ואני מרגיש צורך להגיב, בתור מי שמינה את עצמו לסוכן הפרסום של אדם סמית באינטרנט העברי. אני מאוד מרוצה מההתעוררות הליברלית שמופיעה לאחרונה בישראל, ושהוא אחד המייצגים שלה; אבל למרות שעם הרוח הכללית של הרשומה שלו אני כמובן מסכים, לדעתי הוא מפספס בפרט די חשוב, וזה נראה לי כמו הזדמנות טובה לדבר שוב על משמעות העושר בעולם ומה הדרכים להשיג אותו ולחלק אותו. המסר העיקרי שלו הוא שכלכלה היא לא משחק סכום אפס, והדרך להביא יותר עושר לעניים היא לא לקחת עושר מהעשירים, אלא לייצר יותר עושר; זה כמובן נכון. הבעיה שלי היא עם התיאור שלו לאיך נוצר העושר הזה:

"כאשר אנשים מבצעים עסקה מרצון, כל אחד מהצדדים יוצא במצב *טוב יותר* מאשר זה שהוא היה בו קודם. עוד רגע יוצא פסח, וכשאזמין לראשונה פיצה ב-50 ש"ח, אני אקבל פיצה ששווה לי יותר מ-50 ש"ח, והפיצריה תקבל 50 ש"ח ששווים עבורם יותר מהעלות והעבודה של הכנת הפיצה. כלומר, בעסקה הזאת גם אני וגם הפיצריה יצאנו מורווחים. העושר שלנו גדל קצת.

[…] אנשים מבצעים עסקאות כאלו כל הזמן, וזה מה שיוצר מלכתחילה את העושר האדיר שאנחנו זוכים לו ביחס לעבר וביחס למדינות פחות חופשיות […]"

מה הבעיה? זה נכון שמעסקה כלכלית חופשית שני הצדדים יוצאים מורווחים. אבל זה לא מה שיוצר מלכתחילה את העושר האדיר שאנחנו זוכים לו. הסיבה לעושר האדיר הזה היא כמובן נושא המחקר של אדם סמית, ולב העניין הוא: יש לנו יותר עושר כי אנחנו עושים יותר עבודה יצרנית; עבודה שלוקחת חומרי גלם בעלי ערך מסוים, ויוצרת מהם מוצר חדש בעל ערך גבוה יותר מסכום חלקיו. התובנה הזאת חשובה כל־כך, שהיא מהווה כבר את המשפט הראשון בעושר האומות: "העבודה המתבצעת כל שנה בכל אומה היא המקור המספק לה את כל הצרכים והמותרות שהיא צורכת", ובפסקה הבאה: "ככל שאותה התוצרת, או מה שנקנה באמצעותה, גדלה או קטנה ביחס לאוכלוסייה הצורכת אותה, כך האומה תהיה עשירה יותר או פחות".

מה זה אומר לגבי הפיצה? אפשר להגיד שיש הגדלה מסוימת של העושר הכללי בעצם קיום המסחר, כלומר בזה שהפיצה עוברת למישהו שצריך אותה יותר, ובמקומה עובר הכסף למישהו שצריך אותו יותר. אבל ההגדלה הזאת זניחה. החשיבות האמיתית של העסקה הזאת היא שהיא מעודדת את הפיצריה לאפות יותר פיצות. אפיית פיצה זו עבודה שמייצרת עושר – פיצה היא מוצר ששווה יותר מהקמח, העגבניות והגבינה שמהם היא עשויה. ומצד שני, העסקה הזאת מעודדת את עידן ארץ לעשות יותר עבודה יצרנית (כמו כתיבת רשומות בפייסבוק) כדי שיהיה לו כסף לקנות עוד פיצות בעתיד.

וזו הדרך להגדיל את העושר של כולנו. כלכלה היא לא משחק סכום אפס, שבו יש כמות מוגדרת מראש של עושר וצריך רק לחלק אותו – את זה כתבתי גם אני בהערות לפרק הרביעי של עושר האומות. עושר מגיע מעבודה שהופכת דברים בעלי ערך נמוך לדברים אחרים בעלי ערך גבוה יותר. איך נקבע אותו הערך? עקרונית "ערך" הוא דבר סובייקטיבי, אבל יש דרך מצוינת להעריך אותו – על־ידי כמות העבודה שמוכן אדם אחר להשקיע תמורת הזכות לאותו הערך. איך זה מתבטא בפועל? בהחלפת כסף, האמצעי שנהוג בחברה שלנו לייצוג אותו הערך. ולכן, כשמדברים על פריון העבודה הנמוך במשק הישראלי, זה אמור להיות אחד מנושאי השיחה החשובים ביותר בישראל. יותר עבודה יצרנית, שזה אומר בעיקר עבודה יותר יצרנית (אין כנראה בישראל מחסור בעבודה, יש עבודה לא מספיק טובה), זה מה שיוצר עושר. והשוק החופשי, כפי שניתן לראות מאינספור דוגמאות לאורך ההיסטוריה, הוא הכלי המוצלח ביותר להשגת המטרה הזאת. זאת התורה הכלכלית כולה על רגל אחת, והשאר פירושה – אידך זיל גמור אצל אדם סמית וממשיכיו.

(למען הסר ספק – אני בטוח שעידן ארץ יודע את כל זה, אני רק חושב שהניסוח שלו יצא מבלבל ושווה הבהרה)