זוכרים שפעם היו בחירות בהולנד? בשעה טובה, אחרי כמאתיים ימי משא־ומתן קואליציוני, סוף סוף נחתם הסכם להקמת הממשלה שלכולם היה ברור שתקום כבר מהיום שאחרי פרסום תוצאות הבחירות. מַרְק רוּתֶּה ממשיך לכהונה שלישית כראש הממשלה, עם המפלגה הליברלית (VVD) שלו, ידידתה המפלגה הנוצרית־דמוקרטית, מפלגת המרכז־שמאל הפרו־אירופאית דמוקרטים66, ומפלגת האיחוד הנוצרי, שהיא עצמה שילוב קצת מוזר של שמרנות נוצרית עם קצת שמאל מודרני פרו־אירופאי.
בסך הכול לא משתנה הרבה לעומת הממשלה הקודמת; היחס המסויג לאיחוד האירופאי ימשיך, עם רותה מצד אחד שינסה להביע קרירות כדי למנוע זליגת קולות למפלגות האירוסקפטיות, ומצד שני ד66 שיעשו כל דבר כדי להפוך את עצמם למיותרים ולהעביר את כל הסמכות לבריסל. ההסכם הקואליציוני זמין לקריאה כאן (בהולנדית כמובן), כמה נקודות מעניינות:
– ביטחון הוא הסעיף הגדול ביותר שם פרט להגירה, וכולל הרבה תוספות תקציב למשטרה ולמשרד הביטחון, ודיבורים על לוחמה בטרור (ועל קניית נשק רצינית; נראה לי שלישראל, שלמרבה הצער מתפרנסת היטב מדברים כאלה, שווה אולי לחפש שם הזדמנויות).
– מי המדינה היחידה שאיננה שכנה של הולנד (זה כולל את ונצואלה, ששכנה לכמה איים קאריביים שטכנית שייכים עדיין לממלכת הולנד) שמוזכרת? ניחשתם נכון, הסכם קואליציוני הולנדי מדבר עלינו. הם רוצים לשמור על יחסים טובים עם ישראל וגם עם הרשות הפלסטינית, ולפעול למען שלום ופתרון שתי המדינות. עכשיו אתם יכולים לישון בשקט בלילה.
– לגבי אירופה: הרבה דיבורים יפים על חשיבות האיחוד, אבל ההסכם מביע התנגדות מפורשת לחילוץ מדינות פושטות רגל ולהידוק שיתוף הפעולה הכלכלי של גוש האירו.
– סעיף ההגירה שם עצום, ומהווה אולי 90% מפרק יחסי החוץ. בין השאר: "לפליטים מגיע סיוע, אבל זה לא כולל זכות לבחור באיזו ארץ לקבל את הסיוע הזה". מביעים תמיכה ביצירת אזורים בטוחים במדינות המקור וסיוע למדינות שכנות (ירדן ולבנון), קוראים לחיזוק ההגנה על הגבולות החיצוניים של אירופה, ומבקרים בפרט פעולות "הצלה" שמביאות מהגרים טובעים לאירופה גם אם הנמל הקרוב (כלומר, הנמל שאליו צריך להביא אותם לפי עקרונות ההצלה בים) הוא באפריקה (נושא משמעותי מאוד כיום בים התיכון). מאוד מדגישים את העניינים האלה, וגם בתקשורת הנושא הזה הודגש בכותרות הראשיות מההסכם הזה, ואלסבייר מציין שזה הנושא שעליו נפל המשא־ומתן הקואליציוני עם מפלגת השמאל הירוק.
בינתיים, הכוכב העולה של הפוליטיקה ההולנדית הוא ללא ספק תְּיֶרִי בּוֹדֵּה, מסוג האינטלקטואלים הצעירים שרואים הרבה לאחרונה שמדברים נגד השמאל הקוסמופוליטי ובעד תרבות המערב והליברליזם הקלאסי; בהולנד נראה שהשילוב הזה עובד טוב במיוחד. המפלגה החדשה שהוא הקים לפני הבחירות נכנסה לפרלמנט עם שני מושבים, אבל מעקב אחרי התקשורת ההולנדית ייתן לכם את הרושם שמדובר ביו"ר האופוזיציה לפחות. וילדרס? מפלגת העבודה? הסוציאליסטים? כולם שוליים. אפילו את "ג'סטין תרודו ההולנדי", יו"ר מפלגת השמאל הירוק יסי כלאבר, כמעט לא שומעים. בסקר האחרון על "לו היו עכשיו בחירות, למי הייתם מצביעים", מפלגתו של בודה עולה משניים לתשעה מנדטים. נראה אם הוא יצליח לשמור על הקצב הזה לעוד הרבה זמן, כי לצערו ייקח עוד הרבה זמן עד הבחירות הבאות.
העלייה המטאורית שלו יכולה להיות בשורה טובה בעיקר לשונאי האיחוד האירופי – נוף פוליטי עם שתי מפלגות אירוסקפטיות מצליחות זה משהו שעוד לא ראינו (המנדטים של בודה מגיעים מכל מיני מפלגות, לא רק מוילדרס), ויכול בהחלט לחזק את הכנסת האירוסקפטיות למיינסטרים; בעיקר לאור העובדה שבודה נראה הרבה יותר "קל לעיכול" לחברה העירונית מאשר וילדרס – וילדרס נתפס בדרך־כלל (בצדק או שלא) כסוג של לאומן קלאסי שמדבר לליבם של כפריים ומובטלים שמלאים מרירות על העולם המודרני. בודה לעומתו פונה ללא ספק לקהל עירוני בן המעמדות הגבוהים, ומדבר בשפה שלהם. אם וילדרס הוא רחבעם זאבי, בודה הוא נפתלי בנט, אבל בגרסה עוד יותר תל־אביבית. בודה הוא מה שרונן שובל רצה בזמנו להיות, הייתי אולי אומר, אולי מה שאמיר אוחנה או שרן השכל ינסו להיות כשיהיו גדולים.
איך הוא עושה את זה? שילוב בין תדמית אינטלקטואלית "חנונית" במקצת, עם חיבה לדיבור בלטינית בכל הזדמנות, ומצד שני שליטה מצוינת ברשתות חברתיות ונטייה לליצנות מתונה בפרלמנט. דברים כמו זה: