גן העדן האבוד

מחשבות בעקבות קריאת "העולם עד אתמול" מאת ג'ארד דיימונד

אחד הדברים שתמיד עניינו אותי לגבי התפתחות החברה האנושית היא כמה שהיא שרירותית – כמעט כל העולם התכנס לכיוון די אחיד מבחינת מבנה הכלכלה, התרבות, החברה, וכו', אבל אפשר לדמיין עוד המוני דרכים אחרות שאפשר היה ללכת בהן, וייתכן שעוד נלך בהן. מהסיבה הזאת קסם לי ההסבר של ג'ארד דיימונד לאחת הסיבות למה כדאי לחקור את החברות הפרימיטיביות[1] – כי כל החברות המודרניות שאנחנו מכירים מהעולם שייכות לרצועה כל־כך צרה של מבנים כלכליים ופוליטיים, שהחברות האלה הן המקום היחיד בעולם האמיתי והמודרני[2] לראות אפשרויות אחרות ואולי לקבל רעיונות חדשים. ואנחנו צריכים רעיונות חדשים – קל לקבל כמובן מאליו שהמבנה הנוכחי של החברה, או לכל היותר כמה מתחרים מוכרים, הם "הדרך הנכונה" – אבל כל דור חשב ככה באלפי השנים האחרונות והאנושות ממשיכה להתפתח, וגם החברה שלנו עוד תיראה פרימיטיבית לצאצאינו יום אחד.

עד כאן הקדמה. קצת לגבי הספר – הוא אומנם לא ברמה של יצירת המופת המקורית של דיימונד, "רובים חיידקים ופלדה", אבל עדיין קריאה מומלצת. כמו בשאר הספרים שלו, יש הבדלי איכות עצומים בין פרק לפרק, והחלקים המוצלחים בעיני הם המוקדמים יותר. גם בולטת פה הנטייה שלו להיכנס לפרטי פרטים ולתת אינסוף דוגמאות לכל דבר, במקום להתמקד בעיקר. אבל מה שחשוב זה שיש לו דברים מעניינים להגיד. התרגום לעברית להערכתי סביר.

הסיבה החשובה ביותר לקרוא את הספר הזה, היא שלרוב האנשים להערכתי יש אחת משלוש גישות בעייתיות לגבי חברות פרימיטיביות – או הערצה בלתי־רציונלית לאנשים ש"מחוברים לטבע", ודיבורים על רצון לחיים פשוטים יותר (רק דיבורים כמובן, תמיד יימצאו התירוצים למה לא באמת לעשות את זה), או זלזול מוחלט ומחשבה שמדובר בפראים חסרי השכלה וחסרי תרבות, או התעלמות מוחלטת וקבלת החברה המודרנית כמובנת מאליה. דיימונד, לשמחתי, עונה יפה לכל אחת מהשלוש האלה. למרות האהדה הברורה שלו לחברות האלה הוא מקפיד להבהיר שהחסרונות שלהן עולים בהרבה על היתרונות – מדובר בחברות שמקיימות אורח חיים מלא אלימות, מחלות וסכנות. אבל בתחומים מסוימים, יש בהחלט דברים שיכולים לעניין אותנו, ושנוכל בהם ללמוד קצת.

אז קודם כל, למה החברות האלה הן לא גן העדן שאנשים רבים נוטים לדמיין? קודם כל, בגלל האלימות. אנחנו נוטים לקבל כמובן מאליו את היכולת שלנו, בחברה המודרנית, לפגוש אדם זר ולהיות בטוחים כמעט לגמרי שהוא לא מתכנן לרצוח אותנו. בחברה פרימיטיבית זה לא המצב. יש ביניהן כל מיני גישות שונות לעניין, גישות שונות לפתרון סכסוכים ולהתמודדות עם אנשים לא מוכרים, אבל בשורה התחתונה – בחברות האלה אין חוקים מעבר לרמת המשפחה המורחבת, או השבט, ובכל פעם שמגיע אדם שלא שייך לקבוצה הזאת, צריך מחדש להחליט איך להתמודד עם הסכנה.

ולא רק אנשים אחרים הם סכנה. המונח "טבע" קיבל תדמית מאוד חיובית בעידן המודרני, אבל צריך לזכור שלפני החברה המודרנית, ה"טבע" היה בראש ובראשונה מפחיד. הרבה טענות בעד "חזרה לטבע" נשמעות כאילו חיים בלי חברה מודרנית זה כמו קמפינג ביער בן־שמן, רק ליותר זמן. אבל במציאות – חיים כאלה הם פחד מתמיד מחיות טרף, תאונות עבודה (עצים נופלים, שימוש לא נכון בסכין או גרזן, נפילה מגובה), חרקים נושאי מחלות, ויותר מכל – רעב. אין הרבה זמן ליהנות מהטבע כשאתם עסוקים כמעט בכל שעות היום במחשבה על איך תשיגו אוכל. ולא במקרה, רוב מכריע מהאנשים בחברות כאלה בסופו של דבר נוטשים אותן אחרי שנחשפו לעולם המודרני – דיימונד מביא כמה דוגמאות להסברים שהם נתנו לעזיבה שלהם, והם כוללים דברים כמו "אין פה יתושים", או "אפשר למצוא אוכל בקלות" – דברים שאנחנו נוטים לקבל כמובן מאליו בחברה המודרנית.

ומצד שני, גם יש לא מעט סיבות לא לזלזל בהם. קודם כל, באנשים עצמם – לא מדובר בבורים טיפשים או צמאי־דם כפי שהם מתוארים לעתים קרובות בתרבות המודרנית. את האתגרים והסכנות שממלאים את חייהם הם פותרים בדרכים חכמות ויצירתיות, ובכלל לא בטוח שאנחנו היינו חושבים על רעיון טוב יותר – ההבדל המשמעותי בין החברות שלנו הוא הבחירה מאיפה לקבל את האוכל שלנו: צייד ולקט, עבודת אדמה, גידול בעלי־חיים, או תעשייה. אנחנו חיים בחברות תעשייתיות ועושים את זה לא רע, אבל לו היינו רוצים אנחנו, עם ההשכלה שלנו, לחיות חיי צייד ולקט, לא בטוח בכלל שהיינו מוצאים דרכים הרבה יותר טובות מהם לעשות את זה.

ועל נקודה קטנה פה חשוב להרחיב – עוד יתרון של הספר הזה בפרט ועל חקר חברות פרימיטיביות בכלל הוא ההבנה שלא כולן דומות זו לזו, ובעיקר ההבדל בין שלושת הסוגים המרכזיים – ציידים־לקטים, עובדי־אדמה, ורועים. כל אחת משלוש האפשרויות האלה גוררת אורח־חיים שונה לחלוטין. הדוגמה המתבקשת עבורנו היא אולי ספר בראשית – תיאור גן־העדן נשמע כמו תיאור מובהק של אורח־חיים של ציידים־לקטים, שאחריו מגיע העימות בין שתי החלופות – קין עובד האדמה מול הבל הרועה. תמיד שאלתי את עצמי אם בני ישראל, שאם נקבל בגדול את התיאור התנ"כי היו במקור רועים ועברו לעבודת־אדמה, אולי הרגישו קצת רגשות אשם כמו שרבים אצלנו מרגישים כיום על התיעוש, ואולי בגלל זה תיארו את קין עובד האדמה כזה שרצח את הבל הרועה התמים. אולי גם אצלם היה אופנתי לדבר על החיים ה"טבעיים" יותר בתקופת גידול העיזים במדבר, עם המערכת הפוליטית הפשוטה שהתלוותה אליה, לפני שהגיעו דברים "מודרניים" כמו גידול ירקות והמלכת מלכים. למי שמתעניין בתולדות עם־ישראל, ההבדלים בין חברות כאלה יכול בהחלט לתת קצת תובנות על האירועים האלה אצלנו.

לבסוף, אולי החלק הפחות משכנע בספר הוא הניסיון לקחת דברים ישירות מהחברות הפרימיטיביות ליישום אצלנו. פה קצת לא נעים לי מג'ארד דיימונד, כי עושה רושם שזו בכלל הייתה הסיבה העיקרית לכתיבת הספר מבחינתו, אבל לטעמי אין שם יותר מדי חדש – בחברות מודרניות אנחנו אוכלים יותר מדי מלח וסוכר (נכון מאוד), נותנים לילדים שלנו יותר מדי צעצועים משוכללים ומעט מדי הזדמנות לשחק ולחקור ולהיות יצירתיים בעצמם (אני נוטה להסכים, אבל יש ויכוחים בעניין), אנחנו לא תמיד מטפלים כראוי בזקנים (זה לדעתי משתנה יותר מאדם לאדם בחברה המודרנית), ומערכת החוק שלנו מותאמת היטב לניהול סכסוכים בין זרים מקריים אבל רע מאוד לסכסוכים בין קרובי משפחה או מכרים שצפויים עוד לשמור על קשר בעתיד. החלקים המעניינים הם לשמוע איך הדברים האלה נעשים בחברות פרימיטיביות, ולצערי בכמה מהפרקים האחרונים הוא משקיע מעט מאוד זמן בתיאור של זה והרבה מאוד זמן בהצעות לשיפור החברה שלנו.

זהו. בשורה התחתונה – לכו לקרוא.

[1] אני יודע שיש אנשים שמפריע להם השימוש במונח "פרימיטיבי", אבל אני לא רואה בו שום בעיה. הוא מייצג מבנה מסוים של חברה מבחינה טכנולוגית, כלכלית ופוליטית, ומי שמחליט לראות בזה משהו שלילי או נחות עושה זאת על דעת עצמו בלבד.

[2] לגבי עולמות לא אמיתיים ולא מודרנים – בגלל זה אני אוהב היסטוריה, מדע־בדיוני ופנטזיה, שגם הם יכולים להרחיב קצת אופקים.