הרבה זמן לא דיברנו על בחירות. מלזיה הולכת לבחירות בעוד יומיים, וגם אם לא מדובר בבחירות חופשיות ודמוקרטיות במיוחד, הן עומדות להיות מעניינות. בשנים האחרונות התחוללה שם דרמה ענקית שבישראל, עד כמה שידוע לי, לחלוטין לא דיברו עליה.
קודם כל, כמה מילים על למה זה מעניין. מבחינתי (ואולי אני מוטה בגלל החיבה שלי לטיולים בעולם), אחד האתגרים האסטרטגיים החשובים ביותר של ישראל בתקופה הזאת הוא השלמת ביסוס הלגיטימציה הבינלאומית שלה על־ידי העלמת ה"חורים השחורים" שיש לה בעולם – כל אותן המדינות שעדיין מסרבות לקיים יחסים דיפלומטיים עם ישראל. בשנים האחרונות אנחנו רואים עלייה הדרגתית ויציבה במעמד הבינלאומי של ישראל ובכלכלתה, ומצד שני דעיכה במעמד כמה מהאידיאולוגיות הבינלאומיות שבשמן התחיל החרם של המדינות האלה נגד ישראל. זה אומר שככל שעובר הזמן, משתפרים הסיכויים להישגים בזירה הזאת, וחשוב שלא נשב בצד ונקבל את המצב הנוכחי כמובן מאליו. מלזיה היא אחת המדינות הגדולות והחשובות מבין החורים השחורים האלה, ואומנם אין ספק שממשלה ידידותית לישראל לא תצא מהבחירות האלה, אבל חשוב שנהיה ערניים לתהליכי עומק שקורים שם כדי שנדע לזהות ולעודד ממשלות עתידיות שכן יוכלו לשקול את זה.
נתחיל בתיאור קטן של מלזיה, מדינה שלא מדברים עליה הרבה בישראל. המדינה היא פדרציה קצת מסובכת, שמורכבת מתשע ממלכות/סולטאנויות בחצי האי המלאי (ג'וֹהוֹר, קֵדָח, כֶּלַנתַּן, נֱגֶּרִי סֱּמְבִּילָן, פָּהָאנְגּ, פֱּרָאק, פֱּרְלִיס, סֱלַנְגּוֹר, תֱּרֱנְגַּנוּ), שתי מדינות שאינן ממלכות בחצי האי (מַלָאכָּה ופֱּנָאנְגּ), שתי מדינות קצת נפרדות בצפון האי בורנאו (סַבָּאח וסָרָוָאק), ושלוש ערים פדרליות (קוּאָלָה לוּמְפּוּר, לַבּוּאַן, פּוּתְּרָגַ'יַה). עקרונית יש למלזיה מלך, שנבחר בהצבעת רוב על־ידי תשעת המלכים/סולטאנים של המדינות, אבל המשטר הוא פרלמנטרי והכוח יושב אצל ראש הממשלה שנבחר בבחירות רובניות בסגנון בריטי, כלומר המדינה מחולקת למחוזות בחירה, ומכל מחוז נבחר חבר פרלמנט אחד ברוב פשוט של המצביעים (בניגוד לשיטת הייצוג היחסי כמו בישראל, שבה כל המדינה היא מחוז בחירה אחד וההצבעה היא למפלגות).
עד כאן על הנייר. בפועל, המדינה היא לא דמוקרטית במיוחד, ונשלטה מאז הקמתה על־ידי אותו הזרם הפוליטי, שגלגולו הנוכחי הוא קואליציית החזית הלאומית, ובמרכזה מפלגת הארגון הלאומי המלאי המאוחד, בקיצור UMNO. המשטר בצורתו הנוכחית התבסס בתקופת שלטונו של מָהָאתִּיר מוּחַמַּד, ראש הממשלה החזק של מלזיה בשנים 1981 – 2003. הוא מזוהה בתור מי שהביא את המדינה למצבה הנוכחי – שילוב של פיתוח כלכלי לא רע ביחד עם שחיתות שלטונית, רדיפת האופוזיציה ואיזון עדין בין דיכוי המיעוט הסיני וההודי לטובת הרוב המלאי־מוסלמי, לבין טיפוח אותו המיעוט הסיני וההודי שבלעדיו לא היה פיתוח כלכלי. ממשיכו הנוכחי של מוחמד הוא נַגִ'יבּ רַזַק, שקיבל לידיו את השלטון ב 2009 ולא נראה שמתכונן לוותר עליו בקלות.
לכאורה אפשר היה לחשוב שמדובר בעוד דיקטטורת עולם שלישי שלא תתקדם לשום מקום, אבל במלזיה יש גם אופוזיציה, אומנם נרדפת אבל לא זניחה. בעשור האחרון הם הולכים וצוברים הישגים, כולל הישגים פוליטיים, למרות דיכוי ממשלתי ברור ותחרות לא הוגנת. הגיבור הבולט ביותר של האופוזיציה הוא אַנוּאָר אִבְּרָאהִים – סגנו לשעבר של מהאתיר מוחמד ש"נפסל" יום אחד בגלל שהעז להיות עצמאי מדי. ב 1999 הוא נשלח לכלא בעקבות האשמות שחיתות שלרוב האנשים די ברור שהיו מופרכות, ובאשמת "מעשה סדום" מופרכת עוד יותר (כן, במלזיה הולכים על זה לכלא להרבה שנים). המעבר שלו למעמד קדוש מעונה עבור האופוזיציה חיזקה אותה מאוד, והתגבשה סביבו מפלגה חדשה שכיום נקראת מפלגת צדק העם (בקיצור PKR). אלה חברו למפלגת האופוזיציה הליברלית יותר שמזוהה עם המיעוט הסיני, מפלגת הפעולה הדמוקרטית (DAP), למפלגת האופוזיציה האיסלאמית PAS, ולעוד כמה מפלגות קטנות והקימו גוש אופוזיציה שזכה ללא מעט הישגים. כעבור כמה שנים אנואר השתחרר מהכלא, והוביל את הגוש להישג הגדול ביותר שלהם בבחירות הקודמות, ב 2013 – יותר מחמישים אחוזים מהקולות, אבל עם שיטת הבחירות הרובנית המעוותת (זוכרים שגם בבחירות בבריטניה ראינו תופעות כמו מיליוני קולות שסיפקו חבר פרלמנט אחד למפלגת העצמאות הבריטית, ושבריר מזה שסיפק עשרות חברי פרלמנט למפלגה הלאומית הסקוטית?), זה לא הספיק להם כדי להקים ממשלה. לקראת הבחירות הנוכחיות החזירה הממשלה את אנואר לכלא (תוך מיחזור אשמת מעשה הסדום), והמפלגה מתכוננת שוב להתמודד בראשות אשתו, וָאן עָזִיזָה.
אבל הסיפור עוד מסתבך – בסוף 2016 נפלה הפצצה. הגוש האופוזיציוני של PKR, DAP ו PAS, שכונה "ברית העם", התפרק אחרי שההתעקשות של האיסלאמיסטים על החלת חוקי שריעה לא הסתדרה עם הליברלים מהמפלגות האחרות. PKR ו DAP הקימו גוש חדש, עם שותף חדש ומפתיע – מפלגה חדשה שהתפצלה מתוך UMNO וקיבלה את השם "מפלגה מאוחדת לילידי מלזיה", או בקיצור "המאוחדת" (Bersatu). למה זו פצצה? כי בראש הפיצול הזה עומד צעיר בן 93, לא אחר מאשר מהאתיר מוחמד בכבודו ובעצמו, שקיבל אליו את הנהגת הגוש החדש, שבינתיים זכה לשם "ברית התקווה", ומבטיח שהגיע זמנו לחזור להנהגת המדינה, לצד תומכיו של האיש שאותו השליך לכלא עשרים שנה קודם לכן. אם זה היה סרט הוליוודי, היינו אומרים שזה לחלוטין לא אמין.
מה יקרה עכשיו? נחכה ונראה. הממשלה העבירה חוק בחירות חדש שמעוות את מחוזות הבחירה עוד יותר לטובת הממשלה (מה שנקרא באנגלית Gerrymandering, וצריך מילה טובה בעברית שתתאר את זה), ולכאורה אפשר לצפות לעוד בחירות מושחתות שישאירו את המצב על כנו. מצד שני, האם מהאתיר מוחמד נכנס לזירה בגיל 93 כדי להפסיד? לא מדובר באיש אופוזיציה תמים שיקריב את עצמו מול ממשלה דורסנית. אם הוא נכנס למרוץ, ייתכן מאוד שהוא יודע משהו שאנחנו לא יודעים. האם האדם שלדעת רבים קלקל את הדמוקרטיה המלזית עומד לבוא ברגע האחרון ולהציל אותה (כולל, כפי שמקווים כמה חולמים, להעניק חנינה לאנואר ולתת לו את השלטון)? ואולי הוא פשוט בא כדי להעביר את השחיתות מצד אחד לשני, וליצור שלטון רקוב חדש עם שמות אחרים?
ודבר אחרון שאני חייב לכם – איפה עומדת ישראל בסוגייה הזאת? זה עניין קצת מסובך. המעמד של ישראל במלזיה, יותר מכל דבר אחר, הוא פשוט מוזר. מנהיגיה נשמעים מדי פעם בהצהרות אנטישמיות פרועות, מדי פעם בדיבורים מתונים ורגועים, ובדרך־כלל פשוט בהתעלמות כללית. מהאתיר מוחמד נודע בזמנו בתור אחד מהמנהיגים האנטישמיים והאנטי־ישראליים ביותר בעולם המוסלמי, נג'יב רזק לא מפספס הזדמנויות ל"סולידריות עם הפלסטינים" ושאר עמדות פאן־איסלאמיות שעוזרות לו להסיט תשומת לב מפרשיות שחיתות ולזכות בנקודות מול האופוזיציה האיסלאמית, ואפילו אנואר אבראהים שלכאורה לוהק בתפקיד "המתון" התבטא בעבר בעניין ה"קנונייה הישראלית־מלזית" שעומדת מאחורי ההאשמות נגדו. מצד שני, אנואר גם ספג ביקורת על דבריו בעבר לגבי זכותה של ישראל לביטחון במסגרת פתרון שתי מדינות, ורזק הואשם הרבה שבניגוד לדיבורים החריפים שלו, הוא מקיים יחסי מסחר ודיפלומטיה מתחת לשולחן עם ישראל. להערכתי, ותומכים בזה כל המפגשים שהיו לי בעבר עם מלזים – השנאה לישראל לא בוערת בעצמות המלזים בעוצמה רבה כמו בכמה ממדינות החורים השחורים האחרות, והרטוריקה המוגזמת מעידה יותר על התרבות הפוליטית במדינה מאשר על שנאה ממשית. אני לא בטוח אפילו במי אנחנו אמורים לתמוך בבחירות האלה, אבל דבר אחד אני יכול להגיד – כדאי לקוות שהדמוקרטיה תתחזק כמה שיותר במדינה. ככל שהתרבות הפוליטית תהפוך מפותחת ומתוחכמת יותר, ככה סיסמאות נגד ישראל יהפכו פחות מרשימות, והעם יצפה להישגים ממשיים. נאחל הצלחה למלזיה.
נחזור בעוד כמה ימים עם התוצאות – כמה הצליחה כל מפלגה, ברמה הלאומית וברמת כל מדינה, איזו ממשלה עומדת לקום ומה התגובות ברחוב.
דברים מעניינים שקראתי 