נשיא הפיליפינים רודריגו דּוּתֶּרְתֶּה החליט להפסיק קבלת כל סיוע מהאיחוד האירופי כמחאה על ההתערבות שלהם בעניינים הפנימיים בפיליפינים – צעד נוסף בסכסוך הולך וגובר ביניהם, שהתחיל עוד לפני שהוא נבחר. אם לא עקבתם, דמיינו את כל הזעזועים של פקידים ועיתונאים אירופיים בחליפות אופנתיות כשהם מדברים על אנשים "לא נחמדים" כמו דונלד טראמפ או חירט וילדרס, זה בדיוק היחס שקיבל "טראמפ הפיליפיני", וגם ההיפך די דומה – הוא לא מפספס הזדמנויות להביע סלידה מהם ומהערכים שהם מייצגים. הסיבה המוצהרת לסכסוך היא המדיניות הקיצונית שהוא מנהל מאז עלייתו לשלטון למלחמה נגד השימוש בסמים; המבקרים אומרים שהוא מנסה "לפתור" את הבעיה על־ידי רצח שיטתי בחסות המדינה של משתמשים, התומכים אומרים שהוא בסך הכול מגביר אכיפה מול עבריינים שבמדינה רווית אלימות כמו הפיליפינים, לעתים קרובות מתנגדים באלימות למשטרה שנאלצת להגיב באלימות. תחליטו אתם למי להאמין.
בכל מקרה, אני אומר "הסיבה המוצהרת" לסכסוך כי יש לי חשד כבד ששני הצדדים החליטו להסתכסך הרבה לפני שהם החליטו על מה; שניהם מתבססים על שני תהליכים משמעותיים שקורים בעולם כבר הרבה זמן – פרישת המערב מענייני אסטרטגיה בינלאומית מצד אחד, ועליית כוחות חדשים באסיה מצד שני.
נראה לי שזו לא תהיה הצהרה קיצונית או מפתיעה במיוחד להגיע שהעולם המערבי, בעשורים האחרונים, במובן מסוים "הלך לישון" – קרה שם תהליך חזק מאוד של איבוד רצון להשפיע על העולם, איבוד ביטחון בצדקת הערכים שלהם לעומת ערכים אחרים, ופחד משתק מפני כל סוג של עימות. עם הפרישה מענייני העולם, הם גם יכולים לאפשר לעצמם לשאוף לאיזושהי עמדה "טהורה" יותר (או צדקנית, יש שיאמרו) ולהתחיל לבקר ולחטט בעניינים של אחרים יותר – מי שאין לו שאיפות אסטרטגיות (ולא סכנות קיומיות) לא צריך בני ברית, ויכול להרגיש חופשי יותר להסתכסך עם כולם. אם ידידה ותיקה בוחרת לנשיאותה מישהו שלא מוצא חן בעיניהם, למה שלא יבקרו אותו? הם כבר לא צריכים חברים ביבשות אחרות. התהליך הזה חזק במיוחד במערב אירופה – בעולם דובר האנגלית זה גם קורה, אבל במידה פחותה.
בינתיים, כל ואקום סופו להתמלא, ואם המערב לא עומד לפרוש חסות על שאר העולם, מדינות אחרות יעשו את זה. על מעללי איראן, סעודיה ותורכיה במזרח התיכון אתם בטח קוראים בתקשורת הישראלית, אבל עם כל הכבוד למזרח התיכון, האזור של־פי כל הדעות עומד להיות החשוב יותר לעשורים הקרובים הוא מזרח אסיה. התפיסה המקובלת היא שסין הולכת ומשתלטת על האזור, ואף אחד לא יכול לעצור אותה. האם זה באמת המצב?
הפיליפינים בהחלט פוזלים לכיוון הזה, והחלופה של דותרתה לתמיכה המערבית היא תמיכה סינית משמעותית. מצד שני, הוא עדיין טיפוס די בלתי־צפוי, ועליית טראמפ ("דותרתה האמריקאי"?) לנשיאות ארה"ב הגדילה את הסיכוי לחימום היחסים. בינתיים הם שומרים על כל האפשרויות פתוחות, אבל בהחלט נראה שהם מסתכלים יותר על סין כיום.
והם לא לבד. בתאילנד (למי שלא עוקב – עדיין בשליטת הצבא בחסות המלוכה, כמה שנים אחרי הפיכה נגד הממשלה הנבחרת) נראה שהשלטון מאוד שמח לקבל חלופה למערב חובב־הדמוקרטיה, וכרגע נראה שממוקם היטב במעגל ההשפעה הסיני, שמצדו שמח לראות את הדמוקרטיה התאילנדית הולכת ודועכת. אני לא מספיק מכיר את תאילנד כדי לדעת אם התהליך הזה עומד להמשיך, ואם הוא בלתי הפיך – בינתיים נראה שהאופוזיציה די נעלמה, אבל בהתחשב בכך שהיא ייצגה רוב די מוצק בבחירות הדמוקרטיות, אני משער שיש עוד סיכוי שנשמע מהם, ושהם לא יתלהבו מהחיבור ההדוק של תאילנד עם סין. עוד באותה קטגוריה נמצא את קמבודיה, מדינה שכל הכותרות שמגיעות ממנה מצביעות על דמוקרטיה הולכת ונעלמת לטובת שלטון סמכותני ומושחת, שבאופן לא מפתיע נהנה מקשר טוב מאוד עם סין.
בינתיים, למדינות אחרות יש יותר מדי דאגות ממדיניות החוץ הסינית מכדי לדאוג מההטפות האירופאיות. דרום־קוריאה, יפן, ויטנאם וטייואן שומרות היטב על היחסים עם המערב, ובעיקר ארצות־הברית, שעדיין מהווה את תעודת הביטוח שלהן נגד תוקפנות סינית. הנוכחות ברשימה של וייטנאם, מדינה שלא מתיימרת אפילו להיות דמוקרטיה, היא המחשה טובה לשרירותיות של חובבי הסנקציות מבוססות־זכויות אדם בזמן האחרון – משעשע לראות, לדוגמה, שהאיחוד האירופי "לא יחתום על הסכם שיתוף פעולה עם תאילנד עד שתהיה במדינה ממשלה נבחרת באופן דמוקרטי" בזמן שהסכם כזה חי וקיים עם וייטנאם.
אם נמשיך קצת מערבה, סין מפסיקה להיות הפטרון היחיד בסביבה. חוץ מסין, הודו היא המדינה היחידה ממזרח לאיראן שמנסה להתנהג כמו מעצמה, והיא מציבה את עצמה בניגוד מוחלט לסין. זה נובע לא רק מתחרות שגרתית בין מעצמות, ולא רק מהיחסים הקרובים של סין עם פקיסתאן, אלא גם משאיפות טריטוריאליות של סין – הסינים עדיין פוזלים חזק לכיוון השטח הנידח יחסית שההודים מנהלים בתור מדינת אָרוּנַצַ'ל פְּרְדֶּשׁ, וכצפוי זה לא עוזר במיוחד ליחסים בין שתי המעצמות. זה יוצר תחרות רצינית בין שתיהן על המדינות השכנות: נפאל, סרי לנקה ומיאנמר, ואולי אפילו מונגוליה, זוכות לחיזורים לא מעטים משני הצדדים, ועדיין לא ברור איך זה ייגמר.
איפה שם אותנו המצב הזה? קודם כל, נקווה מאוד שלא על המסלול למלחמת עולם שלישית. מערכת של שתי בריתות בעלות כוח דומה היא סכנה גדולה מאוד לפיצוץ בסגנון מלחמת העולם הראשונה, וככל שהפער בין שני הצדדים מצטמצם, גדל הסיכוי שנגיע למצב שבו שני הצדדים חושבים שיש להם אינטרס להילחם. חוץ מזה, נראה שאנחנו חוזרים לימי המלחמה הקרה במובן הזה שיש חלופה לדמוקרטיה – אם אחרי נפילת הקומוניזם הייתה תקופה שבה בשביל לקבל סיוע בינלאומי האפשרות היחידה פחות או יותר הייתה להסתדר טוב עם המערב ודרישותיו לדמוקרטיה, כיום המצב הזה משתנה, ומדינות יכולות יותר ויותר להרשות לעצמן לוותר אפילו על מראית עין של דמוקרטיה. ונראה שהודו, מדינה בעלת הרבה מאוד בעיות אבל עם מסירות כמעט פלאית לדמוקרטיה, עשויה להפוך למעצמה לוחמת למען הדמוקרטיה העולמית בערך כמו ארצות־הברית (ואני יודע שיש ויכוחים עד כמה ארה"ב באמת הייתה כזו, אבל אין ספק שזו מחשבה שכן הניעה לא מעט אנשים שם) – רק נקווה שהם יצליחו לעמוד בפיתוי; מפלגת השלטון שם רק הולכת ומתחזקת בקלפיות ברמה שכבר קשה למצוא שם אופוזיציה משמעותית. עד כמה שאני רואה הם שמחים מזה ולא מנסים לנצל את זה לרעה, אבל אי אפשר לקחת את זה כמובן מאליו. כך או כך, בטווח הקצר נראה בינתיים שהצד הסיני צפוי רק להתחזק, עם המגמות שאנחנו רואים במערב; האלרגיה שפיתחו האירופאים נגד חשיבה אסטרטגית צפויה רק להמשיך להרחיק מהם מדינות כמו שקרה עם תאילנד והפיליפינים (וכמו שאמרתי בעבר, הם כבר עובדים חזק על הרחקת מיאנמר מקשרים איתם), ומצד שני הסינים מקפידים לדבר רק על פיתוח כלכלי, ולהציג את הקשרים איתם כעסקאות מועילות לשני הצדדים.
ומה קורה עם ישראל? אני מקווה ומאמין שישראל שומרת על יחסים טובים עם סין וידידותיה וטוב שכך, אבל נראה לי ברור לאיזה כיוון ישראל נוטה. ברית אסטרטגית עם ארצות־הברית ומה שבעיני יכולה להיות ברית אסטרטגית פוטנציאלית עם הודו נותן לישראל דחיפה חזקה מאוד לצד אחד, ואני מקווה שישראל תדע לנצל את המצב הזה ולחזק יותר ויותר את הקשרים עם המדינות שרוצות קשרים חזקים עם העולם הדמוקרטי.
דברים מעניינים שקראתי 