בחירות בהולנד – ימין, ימין, ועוד ימין

הערה מקדימה: התלבטתי הרבה אם להגיד משהו על אירועי החודש הקודם, ובסופו של דבר החלטתי שאין לי בינתיים משהו מועיל לתרום. יש מספיק אנשים שמדברים על מספיק דברים, אני פשוט אתמקד במה שאני מבין, וזה לחפור על פוליטיקה במדינות שאנשים אחרים לא כותבים עליהן. אז אמשיך לעשות את זה בתקווה שמישהו נהנה לקרוא, או שמישהו ישיג מזה תובנות שימושיות לזירה הפוליטית הבינלאומית.

לפני כמה חודשים נתתי כאן תחזית/ניתוח קטן של מה יקרה בהולנד אחרי התפטרות הממשלה. מחר הבחירות ואני מקווה שאכתוב משהו על התוצאות שלהן[1], אבל בינתיים סיכום של מה שקרה מאז:

  1. פיטר אומטזיכט הקים מפלגה, כפי שכתבתי לא מזמן. עדיין נראה לי הגיוני שהסיבה להקדמת הבחירות הייתה ניסיון של הליברלים להקדים אותו, עם תקווה שאו שהוא לא יספיק להקים מפלגה לפני הבחירות או שהוא לא יספיק לעשות קמפיין טוב בזמן הקצר. בסופו של דבר הוא הקים מפלגה, ירד קצת בסקרים אבל כרגע עדיין מתמודד משמעותי על עמדת המפלגה הגדולה ביותר בסקרים.

2. את מארק רותה החליפה דילאן ישילגוז, בגדול גירסה של רותה שנמצאת כמה מילימטרים יותר מימין, אבל עם הבדל אחד משמעותי – היא הכריזה שהיא, בניגוד לרותה, לא פוסלת הקמת ממשלה עם חירט וילדרס. רותה החרים את וילדרס כבר שנים ארוכות גם בגלל המרחק הפוליטי ביניהם וגם כנראה בגלל איבה אישית, בכך שרותה האשים את וילדרס שפירק לו את הקואליציה בפעם הקודמת (והיחידה) שהוא היה בממשלה. העובדה שיש עכשיו סיכוי לקואליציה בין הליברלים ווילדרס היא משמעותית מאוד, בגלל הסעיף הבא:

3. הסקרים כרגע מראים פרלמנט ימני ברמה שכנראה לא הייתה כבר הרבה הרבה זמן. אם לפני שנתיים היה נדמה שבהולנד יש ערב רב של מפלגות שלא ברור אם יצליחו ליצור ביניהן איזושהי קואליציה, הסקרים הנוכחיים מציירים מצב שבו לא רק שאפשר להקים בקלות ממשלת ימין, אלא יש אפילו כמה אפשרויות שונות לממשלות ימין כי יש כל־כך הרבה מפלגות ימין בצמרת והשמאל מצטמק לרמה שכמעט לא סופרים אותו. במצב כזה אפשר כנראה להקים ממשלה יום אחרי הבחירות, השאלה העיקרית תהיה אם רוצים לכלול את וילדרס או לא. מצד שני, עם סקרים לא הולכים למכולת וצריך עדיין לקחת בחשבון אפשרות שהשמאל יצליח יותר ממה שהסוקרים ציפו. מפלגת השמאל המאוחדת (מפלגת העבודה הנעלמת התאחדה לתוך מפלגת השמאל הירוק) צפויה להיות אחת מהמפלגות הגדולות (יחד עם שלוש מפלגות ימין – הליברלים, מפלגת החירות של וילדרס, ומפלגת "אמנה חברתית חדשה" של אומטזיכט), ויש סיכוי שבסופו של דבר היא תיכנס לתוך איזושהי ממשלת אחדות עם כמה מפלגות ימין (אם כי סקרים מראים שמצביעי כל מפלגות הימין מעדיפים קואליציות ימין, כולל עם וילדרס, על פני קואליציה עם השמאל).

  1. הזווית הישראלית – כבר חודש וחצי שהנושא העיקרי בכותרות הוא ישראל ועזה, וגם אם הישראלי הממוצע לא מתעניין בפרטי הפוליטיקה ההולנדית, כן כדאי שישראלים יתחילו להשקיע יותר מאמצים בקידום האינטרסים הישראלים בעולם. אז סיכום המצב בהולנד:
  • מפלגת החירות של וילדרס נמצאת איפשהו מימין ל"עוצמה יהודית". שותפו של וילדרס לייסוד המפלגה, מרטין בוסמה, העביר את רוב החודש וחצי האחרונים כשתמונות הפרופיל והרקע שלו בטוויטר מוחלפות לתמונות של חטופות ישראליות וכמעט כל דבר שהוא דיבר עליו היה צדקת דרכה של ישראל והתנגדות לחמאס ותומכיהם. מצב דומה, גם אם פחות קיצוני, אצל וילדרס עצמו ושאר חברי המפלגה.
  • מפלגות הימין ה"עמוק" – מפלגת החקלאים ומפלגת יא21, שתיהן עמדו בבירור לצד ישראל, וכך גם המפלגות הנוצריות ה"עמוקות" (המפלגה הרפורמית ומפלגת האיחוד הנוצרי).
  • הליברלים ואומטזיכט דיברו בעד ישראל אבל באופן אירופי טיפוסי – תומכים בזכותה של ישראל להגן על עצמה, אבל זהירות על המשפט הבינלאומי ופתרון שתי המדינות וכו'.
  • במרכז (מה שנשאר מהמפלגה הנוצרית דמוקרטית, ומפלגת ד66 הקורסת) נשמע ציוץ צרצרים. אפשר לחזור לדבר על האקלים בבקשה?
  • מפלגות השמאל היו די זהירות. גינו את החמאס ובגדול דיברו על זכותה של ישראל להגן על עצמה, אבל מהר מאוד התחילו עם שאלות על ניתוק המים בעזה, ועל הפצצת בתי חולים, וכו'. מחוץ לדוברים הרשמיים יש גם זרמי עומק אנטי־ישראליים יותר – מקרה בולט אחד הוא במפלגת השמאל המאוחדת, שם מנהיגי המפלגה הוציאו הודעה רשמית על זכות ההגנה העצמית, ואז התחילו להגיע דיווחים על חברי מפלגה שכועסים עליהם ודורשים שיחזרו בהם.
  • המפלגות האנטי־מערביות (ביי1 המתמחה בפוליטיקת זהויות ודנק המזוהה בעיקר עם המיעוט התורכי ואוהדת מאוד את ארדואן) נקטו עמדה אנטי־ישראלית ברורה, לא מפתיע.
  • תיירי בודה ממפלגת הימין ההזויה הפורום למען הדמוקרטיה, שנראית בשנים האחרונות יותר ויותר כמו טרול בשירות הקרמלין, התמקם איפשהו בין מפלגות השמאל לבין המפלגות האנטי־מערביות. שוב, לא מפתיע במיוחד.

5. ייתכן שהתמונות של תומכי חמאס צועדים בערי הולנד וזועקים קריאות אנטישמיות יעזרו קצת לקמפיין של וילדרס. הוא עולה קצת בסקרים לעומת החודשים האחרונים, אבל ייתכן שזה גם בגלל הופעות טובות בעימותים הפוליטיים וההצהרות שלו על "התמתנות" ועל מוכנותו לשים בצד כמה מהנקודות היותר שנויות במחלוקת שלו (איסור על מסגדים וספרי קוראן לדוגמה) לטובת ניסיון להקים קואליציה עם ימין מתון יותר לבלימת הגירה.

6. אפרופו עימותים – כרגיל אנצל את ההזדמנות להגיד כמה חסרה בישראל תרבות עימותים פוליטיים איכותיים. בהולנד היו הרבה מאוד, אומנם פוליטיקאים מדברים הרבה בסיסמאות אבל עדיין זה עדיף בהרבה על שלא ידברו בכלל.

7. ראיתי בעיתון לפני כמה ימים סטטיסטיקה מעניינת על תרומות למפלגות. נראה שעל־פי החוק תרומות החל מ 10,000 אירו חייבות להתפרסם בשקיפות, והסטטיסטיקות מראות כצפוי שהמפלגות האליטיסטיות (ליברלים, מרכז, שמאל) מקבלות תרומות נדיבות, ומי בתחתית – המפלגות הפרו־ישראליות ביותר, מפלגת החירות ומפלגת החקלאים. סתם חומר למחשבה – מי שרוצה לנצח במלחמת הרעיונות צריך לא רק לשכנע, צריך גם לעשות קמפיין וזה עולה כסף.

[1] בעולם טוב יותר הייתי מעביר איזה אולפן בחירות בשידור ישיר עם ניתוחים ותוצאות בזמן אמת, אבל לחמישה וחצי האנשים בישראל שאכפת להם מה קורה בבחירות בהולנד זה כנראה לא שווה את זה.

פתקי הצבעה, דמוקרטיה מפלגתית וקולות העדפה

הבחירות המקדימות בליכוד העלו מחדש את הדיבורים על "דמוקרטיה פנימית" בתוך מפלגות בדמוקרטיה רב־מפלגתית. מצד אחד הביקורת על מפלגות "דיקטטוריות" שמייסדן מנהיג אותן ביד ברזל ובוחר אישית את חברי הרשימה, מצד שני דאגה מ"דילים" בין מתפקדי ועסקני מפלגות שיכולים להסיט מפלגה לכיוונים שמייסדיה מעולם לא רצו בו. רציתי להעשיר קצת את הדיון עם תיאור של המצב בהולנד, שם יש אפשרות נוספת שישראלים בדרך־כלל לא מדברים עליה.

איך בדיוק נבחרות רשימות המועמדים למפלגות בהולנד אני עדיין לא לגמרי יודע, בהחלט יש מפלגות "דיקטטוריות" (מפלגת החירות של חירט וילדרס מפורסמת בהיותה "מפלגה של איש אחד" במוצהר, וילדרס הוא חבר המפלגה היחיד והמפלגה מבהירה שמי שתומך בדרכו שיצביע, אבל שלא יצפה להשפעה על המפלגה), יש מפלגות שמדי פעם מספקות בחירות פנימיות מתוקשרות לראשות המפלגה, אבל את הרשימה עצמה נראה שיש כל מיני מנגנונים פנימיים שקובעים ולא מעניינים יותר מדי את הציבור הרחב. אבל מה שמעניין הוא שגם אחרי שבחרה המפלגה את הרשימה, למצביעים יש עדיין דרך להשפיע.

בבחירות בהולנד אין "פתק הצבעה" כמו בישראל שמופיע עליו שם של מפלגה ומכניסים אותו למעטפה. בהולנד ההצבעה נעשית על גיליון נייר ענק עם רשימת כל המפלגות וכל מועמדיהן[1]. עם האינפלציה במספר המפלגות הם התחילו לאחרונה לקיים דיונים על קצת שינויים במבנה הזה כי מתחיל להיות בלתי אפשרי להכניס את כל האפשרויות על גיליון נייר אחד. בכל מקרה, המצביע בקלפי מקבל גיליון נייר כזה ועיפרון אדום שאיתו הוא מסמן את אחד המועמדים. הבחירה במועמד נספרת אוטומטית כהצבעה למפלגה של אותו המועמד וחישובי המנדטים נערכים כמו בישראל, כל מפלגה מקבלת מנדטים בהתאם למספר הקולות שלה (ועם אחוז חסימה בגודל מנדט אחד בדיוק, אגב). עד כאן הכול רגיל.

מה שמיוחד זה השלב הבא. כל הצבעה כאמור היא למועמד מסוים מתוך המפלגה, ומספר הקולות שקיבל כל מועמד נספר בנפרד, ליצירת מה שנקרא "קולות העדפה" של אותו המועמד. מועמד שקיבל יותר ממספר קבוע מראש של קולות העדפה, סוג של "אחוז חסימה" לבחירה אישית, נחשב מועדף והוא ייכנס לפרלמנט בכל מקרה. אם הוא לא היה אמור להיכנס לפרלמנט מתוקף מיקומו ברשימה, אז הוא דוחק החוצה את המועמד האחרון שכן נכנס ונכנס במקומו. ככה יכולים מצביעי המפלגה, ואך ורק מצביעי המפלגה, להשפיע על זהות חברי הפרלמנט שלהם.

לא מדובר על הבדל גדול במיוחד לעומת שיטות אחרות כמו השיטה הישראלית. אחוז החסימה האישי הוא גבוה מאוד, ובכל מערכת בחירות יש רק קומץ קטן של מועמדים שעוברים אותו. רוב האנשים ממילא לא ממש מתעניינים בזהותם של חברי הרשימה במקומות הלא־ריאליים ומצביעים אוטומטית לראש הרשימה (או, מנהג די עלוב בעיני, מחפשים שם של אישה ומצביעים אוטומטית לה). אבל מדי פעם (אחד או שניים בכל מערכת בחירות) כן קורה שמישהו נכנס לפרלמנט רק בזכות קולות העדפה. וגם אם לא, זה יכול ליצור לחבר פרלמנט בסיס כוח עצמאי ואובייקטיבי שאחרת הוא לא היה מקבל. ודוגמה אחת מהתקופה האחרונה הופכת יותר ויותר רלוונטית.

המפלגה הנוצרית־דמוקרטית בהולנד היא לב־לבה של הפוליטיקה הממסדית. היא הייתה מפלגת השלטון בחלק נכבד מארבעים השנים מאז שהוקמה (לפני זה היו מפלגות נפרדות לקתולים ופרוטסטנטים), והיום היא מהווה סוג של תת־מפלגת שלטון עם בת בריתה הקבועה, המפלגה הליברלית. לפני עשרים שנה נבחר לפרלמנט, איפשהו מספסלי המפלגה האחוריים (הוא היה במקור במקום ה 51 ברשימה ונכנס אחרי שכמה אחרים יצאו מהפרלמנט כדי להיות שרים, בסגנון הנורבגי), בחור צעיר בשם פיטר אומטזיכט. לאט לאט הוא התגלה ככוכב לא קטן, והתחיל לצבור תומכים בציבור ובחלקים מסוימים מהמפלגה, ומצד שני אויבים בצמרת המפלגה. בבחירות 2012 הוא בקושי נכנס למקום נמוך ברשימה (39, הפעם זה היה נמוך כי בהולנד כמו בישראל המפלגות הגדולות הלכו וקרסו), אבל נכנס לפרלמנט בזכות קולות העדפה. הוא הלך והסתמן בתור הדובר של אגף פופוליסטי במפלגה, תומך במדיניות "חברתית" יותר ועוסק הרבה בענייני רווחה בשיתוף פעולה עם מפלגות שמאל, ומצד שני גם בסוג של "אנטי־ממסדיות" שקורצת לימין החדש, והציבה אותו יחד עם חירט וילדרס ותיירי בודה בעמודים הראשיים של אתרים ימניים אנטי־ממסדיים. הוא כמעט חתום על המלחמה בשערוריית קצבאות החינוך, שערורייה שעל הנייר הפילה את הממשלה הקודמת (רק על הנייר כי הממשלה "התפטרה" כשממילא נותרו לה רק כמה חודשים לפני הבחירות הבאות), מה שהוסיף למעמדו כלוחם למען המעמדות החלשים ומדיניות הרווחה.

העלייה המטאורית של אומטזיכט הביאה אותו עד לריצה לראשות המפלגה. ב 2020 היו בחירות מקדימות (כאמור, לראשות המפלגה זה קורה ומתוקשר לפעמים בהולנד) שהציבו אותו בסיבוב השני מול הוגו דה־יונגה, אחד האנשים הממסדיים ביותר שאפשר לדמיין. הבחירות הסתיימו בניצחון זעום של 50.7% לדה־יונגה מול 49.3% לאומטזיכט, ושמועות אינסופיות על אי‏־סדרים והתנהלות מפוקפקת שאולי גנבו לאומטזיכט את הניצחון. שמועות באתרי הימין האנטי־ממסדי לפחות, אפשר לתהות עד כמה הם אובייקטיביים.

אומטזיכט נשאר במפלגה גם אחרי ההפסד, ובבחירות 2021 קיבל כמעט 350,000 קולות העדפה – המספר הגבוה ביותר בתולדות הולנד, ושווה ערך ליותר מחמישה מנדטים. בסופו של דבר הסכסוך שלו עם ההנהגה הממסדית הלך והסלים. הוא המשיך לחקור את תוצאות הבחירות המפוקפקות, וטען שהופרה הבטחה שניתנה לו לקבל את ראשות המפלגה אחרי פרישת דה־יונגה. הדיבורים נגדו הלכו והחריפו, ובזמן המגעים לקואליציה אחרי הבחירות נחשפה איזושהי הוראה "סודית" של ראש הממשלה מארק רותה (ראש המפלגה הליברלית, בת־בריתה של המפלגה הנוצרית־דמוקרטית) שלא לתת לאומטזיכט ה"בעייתי" תפקיד בכיר בממשלה החדשה. בסופו של דבר אומטזיכט החליט רשמית לפרוש מהמפלגה, כרגע הוא מכהן כחבר פרלמנט עצמאי, ונראה די ברור שהוא מתכונן לקראת ריצה במפלגה משלו בבחירות הבאות.

האם כל זה הוא תוצאה של קולות ההעדפה? קשה לאמר, אבל נראה שזה בהחלט עוזר. אומנם לאומטזיכט היה גם בסיס כוח בתוך המפלגה, אבל לא ברור אם זה היה מספיק בשביל לקיים אותו בלי המדד האובייקטיבי הזה. קשה לדעת אם אותם חמישה המנדטים שהצביעו לו אישית ימשיכו איתו גם למפלגה חדשה, אבל זה בוודאי מדד אמין יותר מסקרי דעת קהל (שאלו את משה פייגלין כמה אלה אמינים). האם שיטה כזאת בישראל הייתה יכולה לחזק חברי כנסת עצמאיים במפלגות "דיקטטוריות" בישראל על חשבון המנהיגים? האם זה בכלל משהו רצוי? זה נושא לדיון. אני אישית חושב לא רק שזה היה יכול לעזור לישראל ולכל מדינה אחרת שלא מאפשרת למצביעים להשפיע על הרשימה, אלא שזה לא הולך רחוק מספיק. אני הייתי רוצה לראות מנגנונים שנותנים עוד יותר שליטה למצביעים על הרכבי הרשימות. אבל חייבים להתחיל איפשהו.

חשיפה מרעישה – שיטת הבחירות בישראל די נורמלית

מאמר חדש שלי באתר "שקוף":

https://shkifut.info/2019/05/electiontype/

מצטרף לשאיפה ותיקה שלי להילחם בתפיסה הנפוצה כאילו מערכת פוליטית עם שתי מפלגות גדולות זה איזה מין מצב "נורמלי" או "טבעי" שצריך לשאוף אליו.

הערה קטנטנה: אני ציינתי במאמר שמספר חברי הכנסת נמוך יחסית למקבילינו בעולם, אבל "כדאי להגדיל את מספר חברי הכנסת" זו תוספת של מערכת "שקוף". לי אין כרגע דעה מגובשת בנושא.

בחירות בתאילנד, בין א־סיסי וארדואן

הייתי רוצה לספק לכם מדריך מקיף לבחירות שיהיו מחר בתאילנד, אבל זו מדינה לא פשוטה, עם שפה לא פשוטה, והמידע באנגלית לא מספק בלשון המעטה. אז קחו בעירבון מוגבל כל מה שיש לי להגיד בנושא. אבל לפחות אני יכול להגיד לכם למה ואיך לפקפק במה שיכתבו על זה ללא ספק בתקשורת דוברת העברית והאנגלית (לפחות המעטים שיטרחו).

בדבר אחד אין ספק – תאילנד הולכת לבחירות האלה כשהיא נשלטת על־ידי חונטה צבאית. התקשורת תמהר להדגיש, ועקרונית בצדק, שחונטה צבאית זה דבר רע ודמוקרטיה זה דבר טוב. בכך הם צודקים לגמרי. אבל שווה להתעמק קצת ולבדוק מה בדיוק הסיפור של החונטה הצבאית הזאת, ועד כמה רציניות הבחירות הדמוקרטיות שהיא עכשיו מאפשרת.

למי שלא עקב – החונטה עלתה לשלטון בהפיכה צבאית לפני חמש שנים. ההפיכה הפילה את הממשלה הנבחרת של יִנְגלוּק צִ'ינָאוָאתְּרה[1], ממשיכתו של אחיה תַּכְּסִין, בהמשך למאבק אינסופי שמתנהל בין תכסין ותומכיו מצד אחד, לבין גורמים משמעותיים בממסד (בעיקר בבית המלוכה ובצבא) מצד שני. מאז יש משחק חתול ועכבר קבוע בין שני הצדדים, כשתומכי תכסין מקימים עוד ועוד מפלגות והממסד משתדל לפסול אותן או את המועמדים המרכזיים בהן. מצד שני, דיכוי אלים לא ראינו יותר מדי. אין ספק שהיו מעצרים פוליטיים, ותכסין ויינגלוק עצמם עדיין בגלות, אבל עדיין – מפלגת פּוּאָה תָּאי (למען התאים), הגלגול הנוכחי של התנועה התכסינית, עדיין עומדת להתמודד בבחירות מחר, ואיתה עוד כמה מפלגות שמבקרות די במפורש את החונטה.

העניין מסתבך עוד יותר כשמנסים להבין מי נגד מי ברמה האישית. בימי ההפיכה הצבאית דיברו על "החולצות האדומות", תומכי תכסין, ו"החולצות הצהובות" מתנגדיו. מהתקשורת זה נראה די פשוט, שתכסין הוא מנהיג עממי (פופוליסט, אם תרצו) שנהנה מתמיכת ההמונים ובעיקר העניים, והחולצות הצהובות הם אוסף של אליטות עם קשרים בצבא ובבית המלוכה, שרוצים לשמור על הפריבילגיות שלהם ולהמשיך לעשוק את העם. יכול להיות שזה נכון. אבל כשאני מנסה להתעמק, זה הופך להיות מסובך יותר. חלק ממנהיגי החולצות הצהובות היו לכל האורך אויבי החונטה, ואת החולצות הצהובות הם לבשו כי הם גם אויבי תכסין לא פחות. מצד שני, כמה ממנהיגי החולצות האדומות כיום מתמודדים במפלגה שלכל הדעות מייצגת את החונטה. גם תכסין עצמו, כשמסתכלים על ההיסטוריה שלו, לא לגמרי ברור מה הוא מייצג. לא מדובר ממש באיזשהו מנהיג עממי; הוא היה ראש הממשלה לתקופה ארוכה לפני שהתחיל להסתכסך עם הממסד, ובכלל לא ברור אם האשמות השחיתות של החונטה נגדו לא מוצדקות.

המפלגות העיקריות בבחירות מחר יהיו: פואה תאי כאמור, מפלגת החולצות האדומות תומכי תכסין; פָּלַנְג פְּרָצַ'רַתּ, המפלגה שמייצגת (לא רשמית, אבל לכולם זה ברור) את החונטה; המפלגה הדמוקרטית, המפלגה הימנית המסורתית של תאילנד שקצת יותר מיודדת עם החונטה אבל עדיין היא מפלגה דמוקרטית; ומפלגת העתיד החדש, מפלגה חדשה שהקים איש עסקים צעיר ומצליח ומשדרת התנגדות לחונטה בסגנון מערבי יותר ואולי מושחת פחות. הנה תשדיר בחירות של העתיד החדש שלא תבינו ממנו מילה, אבל אולי יכניס אתכם קצת לאווירת הבחירות:

אז מה מצב הדמוקרטיה בתאילנד כרגע? נראה די מעורפל. הבחירות מחר בבירור לא יהיו בחירות חופשיות באותו האופן שהבחירות בישראל חופשיות. השלטונות כל הזמן מאיימים ולפעמים מבצעים מעצרים והטרדות נגד מנהיגי אופוזיציה. השיטה הונדסה כך שכמעט בלתי אפשרי שתוקם ממשלה לגמרי אנטי־חונטה: קצת כמו החונטה הבורמזית השכנה, הם שיריינו לעצמם חלק מהפרלמנט כך שרק רוב מוחלט ועצום יכול להתגבר עליהם, וגם אזורי הבחירה שורטטו באופן שיעזור להם. מצד שני, בבירור לא מדובר בבחירות לא־חופשיות כמו ברוב הדיקטטורות בעולם – מפלגות אופוזיציה מתמודדות ועל־פי הסקרים צפויות לתוצאות טובות. עושה רושם שהחונטה כן מעוניינת בדמוקרטיה, כל עוד היא לא תעבור קווים אדומים כלשהם.

זה אולי נשמע רע (לפחות אני מקווה שזה נשמע רע. בזמן האחרון מדברים פה על "שומרי סף" כל־כך הרבה שאני לא בטוח עד כמה אנשים עדיין מעריכים דמוקרטיה), אבל צריך לקחת דברים בפרופורציות. האם יכולה להתקיים בתאילנד כבר היום דמוקרטיה חופשית באמת? אולי. אבל צריך לזכור שדמוקרטיה במדינה שאיננה מפותחת כלכלית היא מצב נדיר מאוד, וצריך להיות זהירים בדרישות כאלה. וזה מביא אותנו למזרח התיכון.

כשאני מחפש מדינות אחרות להשוות אליהן את הדמוקרטיה התאילנדית, הדוגמה הטובה ביותר שעולה בדעתי היא תורכיה שלפני ארדואן. מדינה דמוקרטית בגדול, אבל מצולקת מאינספור הפיכות צבאיות. הממסד הצבאי רואה בעצמו מגן הרפובליקה, מגן הערכים הבסיסיים של המדינה, גם אם רוב העם לא מסכים איתם. הצבא ראה בעצמו ובהפיכות הצבאיות שלו חומת מגן נגד מה שיכול להרוס את המדינה בחסות הדמוקרטיה – האיסלאמיסטים. בתאילנד להערכתי המצב דומה, רק שבמקום רפובליקה חילונית כמאליסטית זו ממלכה שמרנית בודהיסטית, ובמקום האיסלאמיזם, האיום שהם דואגים ממנו הוא כנראה הסוציאליזם.

כדאי לזכור שתאילנד היא במידה מסוימת אי בודד בסביבה עוינת – במהלך המאה העשרים נפלו עוד ועוד שכנות שלה תחת המגף הקומוניסטי. קודם סין, אחריה וייטנאם ואיתה שתי שכנותיה הקרובות של תאילנד: לאוס וקמבודיה. היום כשרוב האנשים במערב זוכרים את מלחמת וייטנאם בתור איזו גחמה אלימה של ארצות־הברית, קל לשכוח את המוני הוייטנאמים, הקמבודים, הלאוסים וגם התאים שלחמו נגד הקומוניזם בניסיון להציל את ארצותיהם הקורסות; התאים הם היחידים שהצליחו. ואגב, מהתרשמותי הם עד היום גאים בהשתתפותם באותה המלחמה, בניגוד לאמריקאים. בהמשך גם בורמה נפלה לידי דיקטטורה סוציאליסטית, אם כי מסוג שונה ומוזר ודי מנותק מהסוציאליזם העולמי. בשכונה הזאת, יהיה קצת תמים להגיד שחונטה צבאית שמגבילה את הדמוקרטיה היא בהכרח הבעיה, ואם רק יהיו בחירות חופשיות אז תאילנד תהיה מדינה מתוקנת ושמחה.

אז איפה עובר הגבול? האם חונטה זה טוב או רע? אני מוכן לקבל את קיומו של משטר סמכותני כרע הכרחי, כל עוד הוא עונה על תנאי אחד – הוא מקדם את המדינה לכיוון הדמוקרטיה. הדוגמאות החיוביות המוצלחות ביותר הן טיואן ודרום־קוריאה: המשטרים הסמכותניים שעלו בהן אחרי מלחמות האזרחים שפיצלו את שתי המדינות לא היו דמוקרטיים בשום מובן; אבל בדיעבד אפשר להגיד בבירור שהם הניחו את הבסיס לדמוקרטיה שבסופו של דבר הפילה אותם. הם לא היו צדיקים; הם דיכאו את אותן התנועות הדמוקרטיות ואין שום דרך להצדיק את זה. אבל ברוב שנותיהם הם סיפקו למדינות שלהם את הפיתוח הכלכלי ובניית המוסדות שבלעדיהם אין הרבה סיכוי לדמוקרטיה. מצד שני, לא חסרים משטרים סמכותניים שמתיימרים לשמור על המדינה מפני איזשהו רוע, אבל גם לא מציעים שום פיתוח לטווח ארוך; שום סיבה להאמין שיום אחד כבר לא יהיה צורך במשטר הסמכותני כדי לשמור על השלום במדינה. כשהם אומרים שהם שומרים על המדינה מהאלימות, הם אולי צודקים: ראינו את זה באביב הערבי. כשאותם הדיקטטורים נופלים, יכולות להיות תוצאות הרסניות. אבל אם הם לא עוזרים לפתור את הבעיה, הם רק דוחים את הפיצוץ הבלתי־נמנע.

אם החונטה בתאילנד היא מהסוג הראשון או השני, אני לא יודע עדיין. נראה מה יהיו תוצאות הבחירות ומה יקרה אחריהן. הסקרים נראים אקראיים לגמרי, כל אחד עם מספרים שונים לחלוטין מהאחרים, אז קצת קשה לצפות מה יקרה. ההערכה היא שמפלגת פואה תאי תזכה ברוב משמעותי מסך כל הקולות, אבל תחת השיטה שהונדסה במיוחד בשביל לחסום אותם, סביר להניח שתוקם ממשלה בראשות מנהיג החונטה פְּרָאיוּתּ, אולי בשיתוף המפלגה הדמוקרטית. נקווה שבטווח הארוך הדברים ישתפרו, ובכל מקרה – אל תתפתו לקבל ניתוחים פשוטים שיציעו לכם בתקשורת. מי שמציג את הפוליטיקה התאילנדית כמשהו פשוט – כנראה לא התעמק בפוליטיקה התאילנדית.

[1] או צ'ינאואת – עם שמות זרים יש התלבטות קבועה אם לכתוב בעברית כמו שכותבים בשפת המקור, או כמו שמבטאים. ובשפה התאית ההבדלים גדולים במיוחד – יש שם הרבה אותיות שנכתבות מסיבות היסטוריות אבל לא באמת מבוטאות. אז הכתיבה היא צ'ינאואטרה וההגייה היא משהו כמו צ'ינאואט.

מדריך מתוח לבחירות בפקיסתאן

זוכרים את הדרמה הפקיסתאנית שהצצנו אליה לפני כמה חודשים? הנה היא מגיעה לשיא. בשבוע הבא הבחירות, ועומד להיות מעניין.

לכאורה, התסריט היה מוכן מראש. נָוָאז שָׁרִיף הודח מראשות הממשלה בעקבות האשמות מפוקפקות בשחיתות (לא שהוא לא מושחת, אבל כנראה לא יותר מכל פוליטיקאי פקיסתאני אחר). בזמן שהוא בלונדון, מבקר את אשתו החולה, גוזר עליו בית המשפט תשע שנות מאסר. שריף רק צריך לצעוק קצת על רדיפה פוליטית, לשחרר כמה הצהרות דרמטיות, ולהישאר בגלות בלונדון בזמן שעִמְרָאן חָ'אן ומפלגתו זוכים בשלטון בתמיכת הצבא. אותו התסריט שראינו לדוגמה בתאילנד, שם השלטון הצבאי  שמח לאפשר למנהיגים הדמוקרטים המודחים לצאת לגלות נוחה במקום להישאר ולהפוך וקדושים מעונים.

אלא שנוואז החליט להפתיע, וכך גם כל סביבתו. לפני שבוע עלו נוואז ובתו מַרְיַם (אחת מהבכירות במפלגה – כזכור, פוליטיקה בדרום אסיה זה עניין משפחתי, עוד יותר מברוב העולם) על מטוס בדרכם חזרה לפקיסתאן, נכנסו לכלא בראש מורם, וסימנו לתומכיהם שלא מוותרים. מפלגת הליגה־המוסלמית־פלג־נוואז, כרגע בהנהגת שַׁהְבָּאז שריף (האח של), הולכת להתמודדות הזאת בכל הכוח. וכך הגענו למצב האבסורדי שמפלגת "הליגה המוסלמית" הממסדית, ששלטה שנים רבות באחת המדינות האיומות והאיסלאמיסטיות ביותר בעולם, מתוארת עכשיו במקומות רבים בתור התקווה הגדולה של העולם החופשי נגד האיסלאמיסטים, ונציגם הנוכחי – שחקן הקריקט החילוני עמראן ח'אן. לסרט הוליוודי זה היה מוזר מדי, אולי בבוליווד אפשר לדמיין תרחיש כזה.

אז בואו נתכונן לבחירות. בבחירות הכלליות עומדים לבחירה כל 342 המושבים בפרלמנט, והתחרות העיקרית היא בין שלוש המפלגות הגדולות – הליגה המוסלמית של נוואז, תנועת הצדק של ח'אן, ומפלגת העם הפקיסתאנית בהנהגת בִּילָּאוַל בּוּתּוֹ־זַרְדָּארִי (בנם של בנאזיר בותו האהובה ואסיף עלי זרדארי השנוא). כרגע, על פי הסקרים, נראה שמפלגת העם ממשיכה לדעוך בתור מפלגה לאומית, ונשארת בתור מפלגת שלטון סינדית. שליטת המפלגה על מחוז סינד נראית איתנה כתמיד, אבל ברמה הלאומית נראה שאין להם סיכוי, ונראה שבילאול מקבל את זה ומנסה לשמור על ממלכתיות, כנראה מתוך כוונה להיכנס לכל קואליציה שתסכים לקבל אותו (מה שסביר יותר עם הליגה מאשר עם תנועת הצדק – ח'אן בינתיים מדבר על "לשלוח את שהבאז וזרדארי (האב) לכלא").

וזה משאיר לנו את הליגה המוסלמית מול תנועת הצדק. על־פי ההערכות, הליגה ממשיכה לשלוט היטב ברוב מחוז פנג'ב, המחוז העיקרי של המדינה. אבל תנועת הצדק הולכת ומתחזקת. עם הרבה תמיכה מצעירים, עירוניים וחילונים, היא מסתמנת בתור המפלגה הכי "לאומית" מהשלוש – אומנם עם הרבה תמיכה בקרב הפשתונים (כמו עמראן ח'אן עצמו), אבל גם הרבה תמיכה שמפוזרת בכל מקום אחר. פרט לאלה, כמה מפלגות איסלאמיסטיות ומפלגות מיעוטים כאלה ואחרות ינסו להשיג כמה מושבים, וגם הרבה עצמאיים. תוצאות הבחירות הקודמות: 166 מנדטים לליגה, 42 למפלגת העם, 35 לתנועת הצדק, 24 למפלגה הלאומית המאוחדת (מפלגה סינדית, עוד נחזור אליה), 15 לגדולה מבין המפלגות האיסלאמיסטיות והשאר למפלגות קטנות ולעצמאיים.

כמובן, בחירות חופשיות זה לא ממש עומד להיות. פרשנים שונים חלוקים בשאלה עד כמה חזקה ובוטה הייתה ותהיה התערבות הצבא בבחירות, אבל אין מחלוקת על זה שהוא פועל במרץ לקידום תנועת הצדק והאיסלאמיסטים ולרמיסת הליגה המוסלמית והמפלגה הלאומית המאוחדת. הנ"ל, אגב, היא מפלגה סינדית שנשענה על קולות המוהאג'ירים (צאצאי המוסלמים ההודיים שעברו לפקיסתאן עם חלוקת הודו), ומנהיגהּ אלתאף חוסיין הסתכסך לאחרונה עם הצבא והתחיל לדבר על כמה איומה פקיסתאן וחבל שבכלל לא נשארנו בהודו המאוחדת. הצבא לא אהב את זה וכרגע, אחרי מסע דיכוי רחב היקף, אותו חוסיין הגולה בלונדון קורא לתומכיו להחרים את הבחירות. נראה שהצבא לא מתכוון לוותר – מעצרים, שליטה בתקשורת, הקמת "מפלגות בובה", אלימות, אפילו בפיגוע הענק בעצרת הבחירות בבלוצ'יסתאן יש מי שרואה מעורבות שלהם. לא כולם בטוחים אם הם בכלל "ירשו" למישהו אחר לנצח. מצד שני, גם על מלזיה אמרו דברים דומים.

אחד הדברים המעניינים לעקוב אחריהם הוא גם התפלגות הקולות במחוזות השונים. אחד האתגרים של פקיסתאן היא לשמור על זכות הקיום שלה בכלל כמדינה, ולא כאוסף של מדינות שונות ששונאות זו את זו. אם הם לא יצליחו לשנות את המצב שבו פנג'ב היא מדינת הליגה המוסלמית, סינד היא מדינת מפלגת העם, בלוצ'יסתאן היא אזור מלחמה והשאר הוא אוסף מפלגות חילוניות ואיסלאמיסטיות, הם ימשיכו לחיות בסכנה שהחלום של הימין ההודי על פירוק פקיסתאן לחלקים עוד יוכל להתגשם. ארבעת המחוזות של המדינה, פנג'ב, סינד, ח'ייבר־פח'תונח'אוה ובלוצ'יסתאן יבחרו גם את נציגיהם לפרלמנט הלאומי וגם את הפרלמנטים המחוזיים, ויהיה מעניין לראות את ההתפלגות בכל מחוז בנפרד.

הבחירות ב 25 ביולי, עקבו כאן אם יהיו עדכונים גדולים או בטוויטר לעדכונים קטנים.

המדריך הדרמטי לבחירות במלזיה

הרבה זמן לא דיברנו על בחירות. מלזיה הולכת לבחירות בעוד יומיים, וגם אם לא מדובר בבחירות חופשיות ודמוקרטיות במיוחד, הן עומדות להיות מעניינות. בשנים האחרונות התחוללה שם דרמה ענקית שבישראל, עד כמה שידוע לי, לחלוטין לא דיברו עליה.

קודם כל, כמה מילים על למה זה מעניין. מבחינתי (ואולי אני מוטה בגלל החיבה שלי לטיולים בעולם), אחד האתגרים האסטרטגיים החשובים ביותר של ישראל בתקופה הזאת הוא השלמת ביסוס הלגיטימציה הבינלאומית שלה על־ידי העלמת ה"חורים השחורים" שיש לה בעולם – כל אותן המדינות שעדיין מסרבות לקיים יחסים דיפלומטיים עם ישראל. בשנים האחרונות אנחנו רואים עלייה הדרגתית ויציבה במעמד הבינלאומי של ישראל ובכלכלתה, ומצד שני דעיכה במעמד כמה מהאידיאולוגיות הבינלאומיות שבשמן התחיל החרם של המדינות האלה נגד ישראל. זה אומר שככל שעובר הזמן, משתפרים הסיכויים להישגים בזירה הזאת, וחשוב שלא נשב בצד ונקבל את המצב הנוכחי כמובן מאליו. מלזיה היא אחת המדינות הגדולות והחשובות מבין החורים השחורים האלה, ואומנם אין ספק שממשלה ידידותית לישראל לא תצא מהבחירות האלה, אבל חשוב שנהיה ערניים לתהליכי עומק שקורים שם כדי שנדע לזהות ולעודד ממשלות עתידיות שכן יוכלו לשקול את זה.

נתחיל בתיאור קטן של מלזיה, מדינה שלא מדברים עליה הרבה בישראל. המדינה היא פדרציה קצת מסובכת, שמורכבת מתשע ממלכות/סולטאנויות בחצי האי המלאי (ג'וֹהוֹר, קֵדָח, כֶּלַנתַּן, נֱגֶּרִי סֱּמְבִּילָן, פָּהָאנְגּ, פֱּרָאק, פֱּרְלִיס, סֱלַנְגּוֹר, תֱּרֱנְגַּנוּ), שתי מדינות שאינן ממלכות בחצי האי (מַלָאכָּה ופֱּנָאנְגּ), שתי מדינות קצת נפרדות בצפון האי בורנאו (סַבָּאח וסָרָוָאק), ושלוש ערים פדרליות (קוּאָלָה לוּמְפּוּר, לַבּוּאַן, פּוּתְּרָגַ'יַה). עקרונית יש למלזיה מלך, שנבחר בהצבעת רוב על־ידי תשעת המלכים/סולטאנים של המדינות, אבל המשטר הוא פרלמנטרי והכוח יושב אצל ראש הממשלה שנבחר בבחירות רובניות בסגנון בריטי, כלומר המדינה מחולקת למחוזות בחירה, ומכל מחוז נבחר חבר פרלמנט אחד ברוב פשוט של המצביעים (בניגוד לשיטת הייצוג היחסי כמו בישראל, שבה כל המדינה היא מחוז בחירה אחד וההצבעה היא למפלגות).

עד כאן על הנייר. בפועל, המדינה היא לא דמוקרטית במיוחד, ונשלטה מאז הקמתה על־ידי אותו הזרם הפוליטי, שגלגולו הנוכחי הוא קואליציית החזית הלאומית, ובמרכזה מפלגת הארגון הלאומי המלאי המאוחד, בקיצור UMNO. המשטר בצורתו הנוכחית התבסס בתקופת שלטונו של מָהָאתִּיר מוּחַמַּד, ראש הממשלה החזק של מלזיה בשנים 1981 – 2003. הוא מזוהה בתור מי שהביא את המדינה למצבה הנוכחי – שילוב של פיתוח כלכלי לא רע ביחד עם שחיתות שלטונית, רדיפת האופוזיציה ואיזון עדין בין דיכוי המיעוט הסיני וההודי לטובת הרוב המלאי־מוסלמי, לבין טיפוח אותו המיעוט הסיני וההודי שבלעדיו לא היה פיתוח כלכלי. ממשיכו הנוכחי של מוחמד הוא נַגִ'יבּ רַזַק, שקיבל לידיו את השלטון ב 2009 ולא נראה שמתכונן לוותר עליו בקלות.

לכאורה אפשר היה לחשוב שמדובר בעוד דיקטטורת עולם שלישי שלא תתקדם לשום מקום, אבל במלזיה יש גם אופוזיציה, אומנם נרדפת אבל לא זניחה. בעשור האחרון הם הולכים וצוברים הישגים, כולל הישגים פוליטיים, למרות דיכוי ממשלתי ברור ותחרות לא הוגנת. הגיבור הבולט ביותר של האופוזיציה הוא אַנוּאָר אִבְּרָאהִים – סגנו לשעבר של מהאתיר מוחמד ש"נפסל" יום אחד בגלל שהעז להיות עצמאי מדי. ב 1999 הוא נשלח לכלא בעקבות האשמות שחיתות שלרוב האנשים די ברור שהיו מופרכות, ובאשמת "מעשה סדום" מופרכת עוד יותר (כן, במלזיה הולכים על זה לכלא להרבה שנים). המעבר שלו למעמד קדוש מעונה עבור האופוזיציה חיזקה אותה מאוד, והתגבשה סביבו מפלגה חדשה שכיום נקראת מפלגת צדק העם (בקיצור PKR). אלה חברו למפלגת האופוזיציה הליברלית יותר שמזוהה עם המיעוט הסיני, מפלגת הפעולה הדמוקרטית (DAP), למפלגת האופוזיציה האיסלאמית PAS, ולעוד כמה מפלגות קטנות והקימו גוש אופוזיציה שזכה ללא מעט הישגים. כעבור כמה שנים אנואר השתחרר מהכלא, והוביל את הגוש להישג הגדול ביותר שלהם בבחירות הקודמות, ב 2013 – יותר מחמישים אחוזים מהקולות, אבל עם שיטת הבחירות הרובנית המעוותת (זוכרים שגם בבחירות בבריטניה ראינו תופעות כמו מיליוני קולות שסיפקו חבר פרלמנט אחד למפלגת העצמאות הבריטית, ושבריר מזה שסיפק עשרות חברי פרלמנט למפלגה הלאומית הסקוטית?), זה לא הספיק להם כדי להקים ממשלה. לקראת הבחירות הנוכחיות החזירה הממשלה את אנואר לכלא (תוך מיחזור אשמת מעשה הסדום), והמפלגה מתכוננת שוב להתמודד בראשות אשתו, וָאן עָזִיזָה.

אבל הסיפור עוד מסתבך – בסוף 2016 נפלה הפצצה. הגוש האופוזיציוני של PKR, DAP ו PAS, שכונה "ברית העם", התפרק אחרי שההתעקשות של האיסלאמיסטים על החלת חוקי שריעה לא הסתדרה עם הליברלים מהמפלגות האחרות. PKR ו DAP הקימו גוש חדש, עם שותף חדש ומפתיע – מפלגה חדשה שהתפצלה מתוך UMNO וקיבלה את השם "מפלגה מאוחדת לילידי מלזיה", או בקיצור "המאוחדת" (Bersatu). למה זו פצצה? כי בראש הפיצול הזה עומד צעיר בן 93, לא אחר מאשר מהאתיר מוחמד בכבודו ובעצמו, שקיבל אליו את הנהגת הגוש החדש, שבינתיים זכה לשם "ברית התקווה", ומבטיח שהגיע זמנו לחזור להנהגת המדינה, לצד תומכיו של האיש שאותו השליך לכלא עשרים שנה קודם לכן. אם זה היה סרט הוליוודי, היינו  אומרים שזה לחלוטין לא אמין.

מה יקרה עכשיו? נחכה ונראה. הממשלה העבירה חוק בחירות חדש שמעוות את מחוזות הבחירה עוד יותר לטובת הממשלה (מה שנקרא באנגלית Gerrymandering, וצריך מילה טובה בעברית שתתאר את זה), ולכאורה אפשר לצפות לעוד בחירות מושחתות שישאירו את המצב על כנו. מצד שני, האם מהאתיר מוחמד נכנס לזירה בגיל 93 כדי להפסיד? לא מדובר באיש אופוזיציה תמים שיקריב את עצמו מול ממשלה דורסנית. אם הוא נכנס למרוץ, ייתכן מאוד שהוא יודע משהו שאנחנו לא יודעים. האם האדם שלדעת רבים קלקל את הדמוקרטיה המלזית עומד לבוא ברגע האחרון ולהציל אותה (כולל, כפי שמקווים כמה חולמים, להעניק חנינה לאנואר ולתת לו את השלטון)? ואולי הוא פשוט בא כדי להעביר את השחיתות מצד אחד לשני, וליצור שלטון רקוב חדש עם שמות אחרים?

ודבר אחרון שאני חייב לכם – איפה עומדת ישראל בסוגייה הזאת? זה עניין קצת מסובך. המעמד של ישראל במלזיה, יותר מכל דבר אחר, הוא פשוט מוזר. מנהיגיה נשמעים מדי פעם בהצהרות אנטישמיות פרועות, מדי פעם בדיבורים מתונים ורגועים, ובדרך־כלל פשוט בהתעלמות כללית. מהאתיר מוחמד נודע בזמנו בתור אחד מהמנהיגים האנטישמיים והאנטי־ישראליים ביותר בעולם המוסלמי, נג'יב רזק לא מפספס הזדמנויות ל"סולידריות עם הפלסטינים" ושאר עמדות פאן־איסלאמיות שעוזרות לו להסיט תשומת לב מפרשיות שחיתות ולזכות בנקודות מול האופוזיציה האיסלאמית, ואפילו אנואר אבראהים שלכאורה לוהק בתפקיד "המתון" התבטא בעבר בעניין ה"קנונייה הישראלית־מלזית" שעומדת מאחורי ההאשמות נגדו. מצד שני, אנואר גם ספג ביקורת על דבריו בעבר לגבי זכותה של ישראל לביטחון במסגרת פתרון שתי מדינות, ורזק הואשם הרבה שבניגוד לדיבורים החריפים שלו, הוא מקיים יחסי מסחר ודיפלומטיה מתחת לשולחן עם ישראל. להערכתי, ותומכים בזה כל המפגשים שהיו לי בעבר עם מלזים – השנאה לישראל לא בוערת בעצמות המלזים בעוצמה רבה כמו בכמה ממדינות החורים השחורים האחרות, והרטוריקה המוגזמת מעידה יותר על התרבות הפוליטית במדינה מאשר על שנאה ממשית. אני לא בטוח אפילו במי אנחנו אמורים לתמוך בבחירות האלה, אבל דבר אחד אני יכול להגיד – כדאי לקוות שהדמוקרטיה תתחזק כמה שיותר במדינה. ככל שהתרבות הפוליטית תהפוך מפותחת ומתוחכמת יותר, ככה סיסמאות נגד ישראל יהפכו פחות מרשימות, והעם יצפה להישגים ממשיים. נאחל הצלחה למלזיה.

נחזור בעוד כמה ימים עם התוצאות – כמה הצליחה כל מפלגה, ברמה הלאומית וברמת כל מדינה, איזו ממשלה עומדת לקום ומה התגובות ברחוב.

תוצאות הבחירות באיטליה: ניצחון לעצבניים

זה אומנם היה בהתאם לציפיות, אבל לקיצוניות ביותר מבין הציפיות: המנצחים הגדולים של הבחירות באיטליה הם תנועת חמשת הכוכבים והליגה (לשעבר הליגה הצפונית). חמשת הכוכבים עם כמעט 33 אחוזים מהקולות, הימין עם 37% ומתוכם הליגה הופכת להיות מפלגת הימין הגדולה ביותר עם יותר מ 17% לעומת 14% לפורצה איטליה של ברלוסקוני (שאר ה4.5% לשותפה הזוטרה בקואליציית הימין, "אחיי איטליה"). כישלון מוחלט לשמאל עם פחות מ 19% למפלגה הדמוקרטית (מפלגת השלטון היוצאת), ועם כל שותפותיה שלא עוברות את אחוז החסימה.

מה כל זה אומר? קודם כל, שיש סיכוי טוב שאיטליה עומדת להיכנס לתקופה של בלגאן פוליטי וחוסר יכולת להקים ממשלה, כמו שראינו לאחרונה בגרמניה וספרד. בכלל לא ברור מי ימצמץ ראשון ויסכים לשתף פעולה עם היריבים; אף אחד משלושת המחנות לא יכול להקים ממשלה בעצמו, ואף שניים מהם לא נראים מעוניינים להקים ממשלה ביחד. כרגע רוב ההימורים הם על ממשלת ימין עם תמיכה מהשמאל, אבל הכול עוד פתוח, והרעיון של ממשלה בשיתוף חמשת הכוכבים עדיין בתמונה.

דבר שני – זה אומר שחובבי האיחוד האירופי עומדים לישון רע מאוד בזמן הקרוב. חמשת הכוכבים והליגה הם שניהם זרמים פוליטיים מאוד עוינים לאידיאלים של האיחוד האירופי – הליגה, אחרי ששמה בצד (לפחות בינתיים) את הזהות המקורית שלה כמפלגה בדלנית של צפון איטליה, היא כיום מפלגת אנטי־הגירה שגרתית בסגנון שמוכר לנו ממפלגת החירות בהולנד או החזית הלאומית בצרפת. חמשת הכוכבים היא תנועה קצת יותר מקורית וייחודית לאיטליה, ומשלבת קצת פופוליזם כלכלי, מסר אנטי־הגירה מתון, והרבה אנטי־ממסדיות וקריאה מעורפלת ל"דמוקרטיה ישירה". למיטב ידיעתי אף אחד מהשניים לא תומך במפורש ביציאה מהאיחוד האירופי, אבל שניהם כנראה יתקעו הרבה מקלות בגלגלים של כל יוזמות האינטגרציה האירופאית החביבות כל־כך על הנהגת האיחוד, שהופך יותר ויותר להיות "איחוד גרמניה וצרפת, עם כמה תוספות".

דבר שלישי – הבחירות הראו עד כמה השבר בין צפון ודרום עדיין חי וקיים באיטליה. ברשומה הקודמת סיפרתי לכם שכל האיטלקים שאני מכיר מצביעים לחמשת הכוכבים; מסתבר שזה לא עניין מעמדי או תרבותי, זה פשוט נובע מכך שאני ממוקם בדרום איטליה. העיפו מבט על מפה שמציגה איפה הצביעו לכל מפלגה – כחול לימין, צהוב לחמשת הכוכבים, והכתמים האדומים המעטים לשמאל – הייתי אומר שאיחוד איטליה מעולם לא נראה רחוק יותר, ואני לא אופטימי לגבי עתיד המדינה (לא שלפני הבחירות הייתי אופטימי).

לעדכונים בזמן אמת על הימים האחרי ועל מאמצי הרכבת הממשלה, עקבו אחרי בטוויטר.