בשעה טובה, ממשלת ג'וּסֶפֶּה כּוֹנְתֶּה יוצאת לדרך. ממשלת איטליה החדשה מורכבת משתי המפלגות שכמעט כל מהותן היא ההתנגדות לממסד הישן, האיטלקי והאירופאי, ושומריהם של אותו הממסד (בעיקר בבריסל, ברלין ופריז) לא יודעים מה לעשות עם עצמם. בדרך עברנו עם מה שנראה מנקודת מבט אירוסקפטית כמו ניסיון הפיכה אירופאי באיטליה, שלמרבה המזל נכשל. הנה סיכום קצר של מה שהיה, ומה שאולי יהיה.
קודם כל תזכורת מהפרק הקודם: השערורייה התחילה סביב כלכלן בשם פָּאוּלוֹ סָבוֹנָה. סבונה הוא כלכלן מכובד ושר לשעבר, טיפוס רציני לכל הדעות, שכיום מזוהה עם מפלגת הליגה ונבחר בתור המועמד שלהם לתפקיד שר האוצר. על־פי החוקה האיטלקית, הממשלה שמורכבת על־ידי המנצחים בבחירות מוצגת לאישור נשיא המדינה. במצב נורמלי מדובר בסוג של טקס, לא אמור לקרות שם שום דבר חוץ מחתימה ויציאה לדרך. אבל הנשיא הנ"ל, סֶרְגְ'יוֹ מַתַּרֵלָּה, שמזוהה עם מפלגות השמאל הממסדי, החליט שהוא במו ידיו יציל את איטליה. הוא סירב לאשר ממשלה שמפקידה את תיק האוצר אצל סבונה, איש שידוע כספקן במקרה הטוב לגבי גוש האירו (לא שהוא קיצוני במיוחד – הציטוט המזוהה איתו בדרך־כלל הוא שצריך לפתח "תוכנית ב'" של יציאה מגוש האירו, אם רפורמה לא תצליח).
מנהיגי המפלגות המנצחות, סוג של גרסה איטלקית ל"ברית האחים", כמובן רתחו מזעם. ראש הליגה מתאו סלביני הצהיר במפורש שהוא מתכונן לבחירות חדשות, וראש חמשת הכוכבים לואיג'י די־מאיו התחיל לדבר על תהליך הדחת הנשיא. הרטוריקה הייתה ברורה: קנונייה של האיחוד האירופי ובמיוחד גרמניה, בשיתוף האליטות הבנקאיות והעסקיות של אירופה, התאגדה כדי להפיל את הבחירה הדמוקרטית של אזרחי איטליה. לא עזרו אינספור התגובות מהפקידים בבריסל ומהתקשורת האיטלקית שהזהירו את האיטלקים מהבחירה ה"לא נכונה" – יותר מכל נחרט בזיכרון הלאומי איזשהו פקידון מהבירוקרטיה האירופאית שהצהיר ש"השווקים עוד ילמדו את האיטלקים איך לבחור נכון". האחים שילהבו את הקהל שלהם עם דיבורים על השווקים וסוכנויות דירוג האשראי שמנסים לשלוט באיטליה במקום אזרחי איטליה.
וממשבר זה הפך לכמעט הפיכה. סלביני הבהיר שהוא לא נסוג, כונתה התפטר אם רשימת השרים שלא לא מאושרת, ומתרלה הגיב באופן הגרוע ביותר האפשרי – זימן ללשכתו כלכלן "ממושמע" בשם קַרְלוֹ כּוֹתּוֹרֶלִּי כדי שיקים "ממשלת טכנוקרטים" – מונח מכובס לממשלה לא־נבחרת, שנכפית על מדינה מבחוץ. נשמע שערורייתי? זה כבר קרה בעבר. ככה רואים רוב הפרשנים את ממשלת מריו מוֹנְתִּי ששלטה באיטליה בשנים 2011 – 2013. כותורלי התחיל כבר לאסוף מועמדים לתפקידי שרים.
למרות הפיתוי שעמד בפני סלביני עם כותרות על כך שבחירות עכשיו, כשהאיטלקים עצבניים עוד יותר על הממסד, יביאו לו כוח רב עוד יותר, בכל זאת הצליחו להתפשר. בפשרה משעשעת במיוחד – פאולו סבונה ויתר על תפקיד שר האוצר, אבל קיבל במקום זה תפקיד שר בלי תיק "ממונה על ענייני אירופה". אם הוא ירצה להטריל את האיחוד או את גרמניה, זו הבמה המושלמת בשבילו. שר האוצר החדש ג'וֹבָאנִי תְּרִיוֹ בינתיים הצהיר "אף זרם פוליטי באיטליה לא מתכוון לעזוב את האירו", אבל גם הוא מאנשי הליגה ונחשב לא ידידותי במיוחד לאיחוד האירופי.
בסופו של דבר, להערכתי ברית האחים ניצחה בגדול בכל הפרשה הזאת. הם משכו את המשבר מספיק זמן כדי שמתרלה יחשוף את הקלפים שלו, יראה עד כמה נמוך הוא (והממסד שהוא מייצג) מוכן לרדת בזלזול בדמוקרטיה האיטלקית; ואחרי שעשו את זה, עדיין חזרו והקימו ממשלה. הסקרים כרגע מדברים על התחזקות משמעותית של הליגה על הימין ה"ישן" של ברלוסקוני.
ומה יהיה הלאה? המינוי המעניין ביותר בממשלה החדשה הוא לדעתי סלביני עצמו, שהפך לשר הפנים. האיש שכל ציוץ שני שלו מדבר על איזשהו פשע שערורייתי של מהגרים ועל איך הרשויות צריכות לבלום אותם ולאכוף את החוק בכוח, עכשיו יהיה אחראי על מדיניות ההגירה והאכיפה של איטליה. באופן כללי, הרושם שלי ממבנה הממשלה הוא שלמרות שחמשת הכוכבים הם לכאורה השותף הבכיר בקואליציה הזאת, נראה שהליגה קיבלה את רוב התפקידים ה"נחשבים" יותר. די־מאיו יהיה שר העבודה, הרווחה והפיתוח, אולי בשביל לקדם את ההכנסה הבסיסית האוניברסלית שמפלגתו חולמת עליה, ועמיתיו קיבלו תיקים כמו הבריאות ואיכות הסביבה, דברים שהם אוהבים לדבר עליהם. שר החוץ, למקרה שחיפשתם איזושהי השפעה על ישראל, הוא מהבודדים ברשימת השרים שנחשב עצמאי לגמרי, לא מזוהה עם אף אחת משתי השותפות. הוא נשמע כמו טיפוס די ממסדי ו"שגרתי", מה שמחזק את הרושם שלי שלא הליגה ולא חמשת הכוכבים מתעניינות יותר מדי בסוגיות חוץ, ולא היה אכפת להם לתת את התפקיד למישהו מהממסד הישן שלא יעשה מהפכות. המהפכות שהם רוצים הן בתוך איטליה.
מזל טוב לאיטליה בדרכה החדשה, והמלצה לחובבי הסברה ישראלית – הסברה באנגלית זה לא מספיק. תתחילו לדבר איטלקית, כי חמשת הכוכבים היא באמת מפלגה עממית והרבה אנשים בקהל המצביעים שלה כן מתעניינים בעובדות ובדיונים. מספיק דיבורים הגיוניים, כמו שתומכי ישראל רבים ברשתות החברתיות עושים באנגלית, וגם הם אולי עוד ישתכנעו.
דברים מעניינים שקראתי 