הדשא של השכן הסיני

כבר כמה שנים מדברים בעולם על סין בתור המעצמה הבאה. שום דבר לא יכול לעצור את הענק המתעורר, הגיע הזמן להתכונן לסדר עולמי חדש של השלום הסיני, הפיתוח הסיני, השפה הסינית, מה שלא יהיה. בשנים האחרונות נראה שממשלת סין תחת שי ג'ינפינג בהחלט חושבת ככה, ונראה שגם במדינות אחרות ממהרים לאמץ את זה – במדינות המערב הרבה ממהרים כבר לעשות את מה שהמערב הולך ומתרגל אליו בשנים האחרונות, כניעה ללא מאבק, ובמדינות אחרות מזדרזים כל שונאי המערב ובעיקר שונאי ארצות‏־הברית וחוגגים את הופעת המעצמה החלופית.

אז קודם כל, לא כל־כך פשוט להיות מעצמה, והסינים כבר מתחילים להרגיש את זה על בשרם – לאט לאט הרטוריקה במדינות אסיה מתחלפת; השמחה על הכסף הסיני שמגיע כחלופה לכסף המערבי עם דרישותיו והצקותיו, מתחלפת יותר ויותר בתלונות על הדרישות שמגיעות עם הכסף הסיני. אבל עוד יותר מזה, רציתי להגיד כמה מילים על סין עצמה, ואיך ההיסטוריה שלה מכינה אותה לרגע הזה.

סין היא מדינה ענקית, ובמשך חלק משמעותי מההיסטוריה האנושית היא הייתה המדינה החזקה ביותר בעולם. הרבה אנשים רואים את העובדה הזאת ומתחילים להסתכל על הסינים בתור סוג של אסטרטגים מבריקים בעלי אופקים רחבים וסבלנות אינסופית. "אנחנו חושבים במונחים של שנים, הם חושבים במונחים של מאות" זה ביטוי שבוריאציה כזאת או אחרת, שמעתי הרבה ממערביים שמדברים על הסינים. הרושם הזה נשען להערכתי על סוג של אינטרפולציה – לפני 3,000 שנה סין הייתה קטנה, היום היא גדולה, לכן אנשים נוטים להניח שהיא מתקדמת צעד־צעד, בסבלנות אינסופית, כל הזמן גדלה, כל הזמן בולעת עמים קטנים יותר, ומתקדמת עד לתוצאה הבלתי־נמנעת של שליטה על כל העולם. לא רק המערב, נראה שככה גם שי ג'ינפינג רואה את המצב.

אבל אני רוצה להצביע על כמה נקודות מעניינות בהיסטוריה הסינית. בסוף המאה השלישית לפני הספירה התחילה שושלת האן, אחת הגירסאות המצליחות ביותר של המדינה הסינית לאורך השנים. איך נראתה אותה המדינה הסינית?

מדינת האן בשנת 87 לפנה"ס. מקור: ויקיפדיה

בצפון היא הגיעה עד קוריאה. בצפון מערב התחילה מערכה על "השטחים המערביים", כיום שינג'יאנג או תורכסתאן, שנמשכת באופן כזה עד היום. בדרום־מערב כבשו את רוב יוננאן והגיעו בערך עד גבול טיבט, ובדרום כבשו את צפון וייטנאם. במילים אחרות, חוץ מכמה שטחים בצפון שתיכף נדבר עליהם, ומטיבט שעד היום שנויה במחלוקת, סין לא ממש כבשה עוד שטחים (שטח אחד בולט שהסינים התרחבו אליו הוא טיואן, שכיום כמובן לא נמצא בידי ממשלת סין).

והשטחים שכן כבשה, איך עשתה את זה? היו כמה כיבושים בדרך, אבל קשה להגיד שסין מתהדרת בהיסטוריה צבאית מפוארת במיוחד. בתור מדינה גדולה ועשירה כל־כך, אפשר להגיד שהיא כבשה די מעט ונכבשה די הרבה. השטחים בצפון שנוספו למדינה מאז שושלת האן? זה לא שהסינים כבשו אותם, אלא יותר הם כבשו את הסינים. שלושה מהשכנים הצפוניים כבשו את סין לאורך השנים: הכֿיתאנים, המונגולים והמנצ'ו. שלושתם בסופו של דבר אימצו את התרבות הסינית (אצל המונגולים נשאר גם חלק משמעותי שלא, האחרים נבלעו פחות או יותר לגמרי) והממשלות שלהם נחשבות כיום כחלק בלתי נפרד מההיסטוריה הסינית.

אני לא אומר שזה בלתי אפשרי שסין תהפוך להיות איום על שלום העולם ותתחיל במסע כיבושים בסגנון יפן שלפני מאה שנה. אבל אם היא תעשה את זה, ההיסטוריה לא לטובתה. תרבות סין היא תרבות מפוארת ומצליחה, אבל הרבה מההצלחה הזאת היא בת אלפיים שנה ומאז לא הכול מתקדם היטב. ועוד יותר חשוב – סין היא מעצמה תרבותית וכלכלית יותר מאשר צבאית. מדיניות החוץ שלה בדרך־כלל התבססה על תשלומי שוחד ליריבים כדי שלא יתקפו, ועל הזמנתם להתאזרח ולהפוך לסינים בעצמם. מבחינה צבאית היום היא מעצמה על הנייר, אבל מלחמה לא מתנהלת במספרים על הנייר. ההיסטוריה הסינית מלאה בהפסדים מפוארים של צבאות סיניים ענקיים מול צבאות קטנים בהרבה מבחינה מספרית. לא מעט פרשנים מעריכים גם היום שלסין אין סיכוי מול מדינה כמו יפן, בעלת צבא קטן יותר מספרית אבל מנוסה ומלוכד הרבה יותר.

אז מה המסקנה מכל זה? אמרתי בעבר ואני עדיין אומר, תרבות סין היא תרבות מפוארת ומעניינת ושווה להכיר אותה ולהתעניין בה. כדאי מאוד לעשות שם עסקים וליצור חברויות. אבל לא נראה לי שיש בסיס לתדמית המפחידה שלה. מי שיפחד ממנה כל־כך שיתחיל לוותר לה על כל דבר רק כדי להימנע מעימות, יעשה מעשה שטות. מי ששונא את ארצות־הברית כל־כך שימהר לרתום את עצמו לעגלה הסינית במקום, להערכתי ימצא את עצמו בסופו של דבר בצד המפסיד; עם כל צרותיה של ארצות־הברית ושל המערב, נראה לי שהם עדיין עומדים על קרקע איתנה יותר מהסינים. חשוב לזכור שגם מבחינה כלכלית, הצמיחה הסינית היא תופעה חדשה יחסית ועלולה בהחלט להיפסק יום אחד; יש שאומרים שזה כבר קורה, ובין הסיום ההולך ומתקרב של הדיבידנד הדמוגרפי לבין מה שרבים מתארים כמו נסיגה של ממשלת שי ג'ינפינג מהפתיחות והליברליזציה של דנג שאופינג חזרה לכיוון רודני יותר בסגנון מאו (אני לא יודע עד כמה זה נכון,
אבל שמעתי את זה כבר מכמה מקורות), ייתכן מאוד שהעשורים הקרובים יהפכו את סין ליורשת יותר של הדעיכה הרוסית מאשר של העוצמה האמריקאית.