חלופות אסטרטגיות לארצות־הברית

בבלוג השכן עלתה שוב סוגייה שחוזרת לעתים קרובות, על הסכנה לאיבוד הברית הישראלית עם ארצות הברית ומה אפשר לעשות בנידון. בתגובות עלו כרגיל כמה מהשמות הנפוצים בתור חלופות אפשריות (או לא־אפשריות). רציתי לתרום את חלקי עם כמה הערות על הכוחות הרציניים בעולם כיום שיכולים (או לא יכולים) לתמוך במדינה בינונית כמו ישראל. הקשר בין ישראל לארה"ב מספק לישראל כיום שלושה יתרונות – כלכלי, צבאי, ודיפלומטי. נראה איפה עוד אפשר להשיג כאלה, אם בכלל.

– סין: השם הנפוץ ביותר שעולה בשיחות כאלה. יש רושם נפוץ כיום שהעולם נמצא במלחמה קרה חדשה, יש "גוש מערבי" ו"גוש סיני" והחלופה לארצות־הברית היא סין. כבר אמרתי בעבר שסין היא להערכתי נמר של נייר ומאז היא רק מתדרדרת. הכלכלה הסינית כיום במצב קשה; מאז עליית שי ג'ינפינג הממשלה הסינית מבזבזת את ההצלחה הכלכלית של קודמיה על שאיפות אימפריאליסטיות מופרכות, והמשברים בעקבות הקורונה והפלישה הרוסית לאוקראינה מחמירים את המצב. האם סין יכולה לתמוך במדינות בינוניות? עקרונית כן, היא עושה את זה פה ושם, ובניגוד לברית־המועצות בימי המלחמה הקרה היא גם לא מנסה לייצא קומוניזם למדינות החסות שלה. היא כן מייצאת שחיתות, ומעבר לזה – היא פשוט לא חזקה מספיק. מבין בנות החסות המעטות שלה אפשר למנות את סרי־לנקה שבימים אלה מוצאת את עצמה בפשיטת רגל מוחלטת, את פקיסתאן שכנראה לא רחוקה מגורל דומה (ועל־פי כל ההערכות ששמעתי, הסינים הכתיבו להם חילופי שלטון בניסיון לסדר את העניינים), ועוד קומץ מדינות נחשלות. אין לסין ניסיון מוכח בסיוע למדינות להיות חזקות ויציבות.

– רוסיה: עוד שם שעולה לעתים קרובות, אבל אין לכך כל הצדקה. רוסיה היא כיום כלכלה בינונית, והאשליות על כוחה הצבאי נמוגו בחודשים האחרונים. לא ברור מה מישהו מצפה לקבל מהם. בנות החסות היחידות שלה הן ממשלות רודניות שרוסיה לא עוזרת להן בשום דבר פרט לשמירה על שלטונן הרודני נגד האוכלוסייה שלהן עצמן, וגם זה לא בהצלחה גדולה – משטר אסד עדיין לא ממש שולט בסוריה, ולוקשנקו בבלארוס עדיין לא ממש רגוע על כסאו. אפילו "החצר האחורית" של רוסיה, מדינות מרכז אסיה, כבר לא ממש מסתכלות לכיוון מוסקבה.

– מערב אירופה: שם שדווקא לא עולה לעתים קרובות, משתי סיבות – או שאנשים מניחים שארה"ב ואירופה זה אותו הדבר, ואם היחסים עם ארה"ב מתדרדרים אז היחסים עם אירופה עוד יותר; או שמניחים שמדינות מערב אירופה הן חלשות ותמימות מדי, מוכות הגירה ואידיאולוגיית שמאל קיצוני, ואין לה מה לתרום. שתי ההנחות האלה שגויות. הדת החדשה שסוחפת את שמאלני ארה"ב, עם הגירה אינסופית, חיסול מוסד המשפחה ושאר ירקות (כולל שנאת ישראל) נשארת בעיקר מוגבלת לעולם דובר האנגלית – כל הכותרות שאתם שומעים על ילדים שעוברים טיפולי הורמונים ורופאים שמדברים על "אנשים בהריון" מגיעים מארה"ב ובריטניה. אני לא מכיר דוגמאות כאלה מאירופה, בטח לא באותו ההיקף. למעשה, דחיפה של ארה"ב למחוזות אנטי‏־ישראליים יכולה דווקא לדחוף את מערב אירופה לכיוון ההפוך – אחד העקרונית המנחים של האליטות האירופאיות, עד כמה שזה נשמע ילדותי, זה "אנחנו רוצים להיות טובים יותר מאמריקה". בכל הזדמנות אפשרית, כשמדובר בנושאים שאינם מספיק חשובים כדי לעצבן את ארה"ב יותר מדי, הם שמחים ללכת בדיוק בכיוון ההפוך לזה של ארה"ב. ארה"ב אוהבת את ישראל? אירופה מגלה את הפלסטינים. ארה"ב שונאת את ישראל? לאירופה לא יהיה קשה במיוחד לגלות שוב את ארץ הקודש. השמאלנים שמקדמים שנאה אידיאולוגית לישראל נמצאים כיום בשפל באירופה, את הטון נותנים הבירוקרטים הליברלים שאין להם בעיה גדולה עם ישראל.
והאם יש לאירופה מה לתרום? בהחלט. למרות כל מגרעותיה, אירופה עדיין הרבה יותר חזקה מהתדמית שלה. בפרט, הכלכלה והתעשייה הצבאית שלה חזקות הרבה יותר מכל חלופה אחרת שאיננה ארה"ב. השבדים יכולים לדבר על פציפיזם אידיאליסטי כל היום, אבל את הנגמ"שים המשובחים שלהם הם שמחים למכור לבני בריתם וכנראה ישמחו גם למכור לישראל (לא שישראל צריכה דווקא נגמ"שים, אבל זו רק דוגמה). תעשייה היא הצד החזק של אירופה, והתעשייה הצבאית שלהם היא חלופה אפשרית מאוד לארה"ב. וכמובן, גם מעמד דיפלומטי חזק יש להם, כולל זכות הוטו המהוללת באו"ם.

– מזרח אירופה: רעיון שמתחיל לעלות בשנים האחרונות, עם העלייה בחשיבות מזרח אירופה, שיפור קשריהם עם ישראל, והחיכוך בינם לבין מערב אירופה. שווה השקעה לטווח הארוך, אבל בסופו של דבר הרבה לא־אירופאים לדעתי נוטים להגזים בהערכתם את הפער בין המזרח למערב. הם אוהבים פה ושם לצעוק אלה על אלה, אבל בסופו של דבר הם עדיין מסתדרים לא רע. מבחינה כלכלית וצבאית הם עדיין שזורים עמוק אלה באלה. אז יחסים טובים עם מזרח אירופה זה מומלץ מאוד, אבל זה עדיין במסגרת "יחסים טובים עם אירופה".

– יפן: לא נהוג לדבר על יפן בהקשרים האלה, וכנראה בצדק, אבל עדיין זה יותר הגיוני מסין (ובטח רוסיה). הכלכלה היפנית היא השלישית בעולם וישראל לא ממש מנצלת את זה. מבחינת תעשיות ביטחוניות, הנשק היפני לא מפורסם בעולם אבל זה אולי בגלל שעד לאחרונה הם סירבו אידיאולוגית לייצא נשק. היום זה לא המצב, אבל אני עדיין לא יודע כמה אפשר להסתמך עליהם. גם לא ברור כמה הם ירצו. אין ממש מדינות בעולם שאפשר להצביע עליהן כ"בנות חסות" של יפן, אבל יש כמה ידידות טובות כמו טאיואן, אוסטרליה, ולפעמים דרום־קוריאה. דיפלומטית אין להם יותר מדי נוכחות בעולם. כדאי מאוד לחזק את הקשרים איתם, אבל בנוסף לגורמים אחרים.

– הודו: נכון לשנת 2022, הודו ממשיכה להיות פוטנציאל מבוזבז. פוליטיקאים פופוליסטיים, גיס חמישי בשלל צורות שמנסה לפגוע בהם מבפנים, ועוינות מצקצקנים מוסריים מהמערב (במילים אחרות, אותם האתגרים שישראל מתמודדת איתם) ממשיכים למנוע מהודו להתחזק כלכלית ודיפלומטית. עדיין, לטווח ארוך זו כנראה השקעה מצוינת. אוכלוסייה ענקית שאם איננה כבר עכשיו הגדולה בעולם, כנראה עומדת בקרוב להיות, ותרבות ודת שהופכים אותם לידידים טבעיים מאוד של ישראל. כרגע יש לישראל המון להרוויח מקשרים עם הודו, בעיקר כלכליים עם השוק ההודי הענק, ונראה שישראל מנצלת את זה במידה מסוימת, אבל עדיין שווה להשקיע יותר. בכל מקרה, לא מדובר כמובן במעצמה שיכולה להחליף את ארה"ב.

– אחרים: שאר העולם עדיין מדשדש. אמריקה הלטינית מאבדת אפילו את מעט התקווה שהייתה לה – המדינות המעטות שנראו כאילו מנסות לצאת מהכלוב הסוציאליסטי חוזרות לשם אחת אחת. קודם נפלה ארגנטינה, לא מזמן נפלה קולומביה, ולפי כל הסקרים עומדת בקרוב גם ברזיל ליפול בחזרה לחיקה החם של מפלגת הפועלים האנטי־ישראלית, אנטי־מערבית, והייתי אומר אנטי־ברזילאית. אפריקה היא עדיין אפריקה, אין יותר מדי מה להגיד, וכנ"ל מרכז אסיה. מדינות דרום־מזרח אסיה נשארות בבינוניות, המדינות דוברות האנגלית שאינן ארה"ב ממשיכות להיות גירסאות חלשות יותר של ארה"ב.

לסיכום: אין תחליף אחד שלם לארה"ב פרט למערב אירופה. אבל כן יש אפשרויות אחרות שייתנו כל אחת פחות משארה"ב נותנת, אבל אולי מספיק בשביל הישרדותה של ישראל בעולם פוסט־אמריקאי. כרגיל, אני מאוד תומך ביצירת קשרים עם מדינות חזקות ודמוקרטיות שאינן ארה"ב (ובמידה מסוימת גם מדינות שאינן חזקות ודמוקרטיות), מה שישראלים לא עושים מספיק. חוץ מזה, ישראל הולכת וגדלה, כלכלית ודמוגרפית, ועדיין לא מנצלת את כל הפוטנציאל של עצמה. מצד שני, במצב הנוכחי של השיח הפוליטי והאסטרטגי הישראלי, אני לא בטוח שישראל יכולה לשרוד אפילו עם דונלד טראמפ בתפקיד קיסר העולם. אף ברית חזקה לא תחזיק לטווח הארוך מדינה כושלת, וכדאי מאוד שישראל לא תהיה אחת כזאת.