הנפט הוא הכישלון הגדול של העולם החופשי

לפני כמה ימים הופיע מאמר בשבועון האיטלקי ל'אספרסו שגרם לי לרגע לשמוח – הכותרת היא "המטרה: להשתחרר מגזפרום". המאמר אומנם לא הלך רחוק מדי (דיבר על חלופות אפשריות באירופה לייבוא גז טבעי מרוסיה), אבל בהחלט טוב לראות מישהו מעלה נושא שכבר הרבה שנים נראה לי שאמור להיות אחד הדברים המרכזיים על סדר היום שלנו.

אני לא מאוד אוהב את הביטוי "העולם החופשי" (בטח לא בשימוש הנפוץ שלו, ההגדרה המגוחכת של נשיא ארה"ב כ"מנהיג העולם החופשי"), אבל נראה לי שקשה להכחיש שיש מקומות בעולם, ובפרט מדינות מסוימות, שבהן אנשים נהנים משלום, חופש שגשוג ודמוקרטיה, ומקומות אחרים שבהם נפוץ ההיפך הגמור – אלימות, דיכוי, עוני ושחיתות. לא שאין דמוקרטיות מושחתות ודיקטטורות משגשגות, אבל אלה היוצאים מן הכלל – המגמה באופן כללי היא הפרדה סטטיסטית די חזקה (גם אם מדורגת) בין "העולם החופשי" לבין "העולם המושחת". נראה לי שכולנו נסכים שהיינו רוצים, כחלק מהעולם החופשי (אני מניח שכל קוראי הבלוג כנראה נמצאים בו), גם לשמור על מצבו, גם לחזק אותו, וגם להרחיב אותו למקומות שכרגע סובלים מהשחיתות. וזה מביא אותי לעניין הנפט.

לאנשים שונים יש הצעות שונות לאיך לקדם את החופש מול השחיתות, אבל בדרך־כלל הם מתכנסים לשני כיוונים מרכזיים: אחד, שאפשר אולי לקרוא לו הדרך ה"ימנית", מתעסק באנשים ואידיאולוגיות – צריך להילחם בטרור, להתייצב מול מדינות האויב, לעקור בכוח ארגוני פשע ולחזק את שלטון החוק. לפי המחשבה הזאת, צריך להוציא אנשים מעולם השחיתות על־ידי זה שנבהיר להם שהחלופה היא כלא או גרוע מכך. כיוון אחר, שנקרא לו בהתאם הדרך ה"שמאלית", ידבר על חינוך, שילוב בשוק העבודה, שיקום, ועבודה חברתית. לפי המחשבה הזאת, צריך להוציא אנשים מעולם השחיתות על־ידי זה שנקל עליהם למצוא לעצמם חיים טובים יותר בעולם החופשי. שני הכיוונים האלה נכונים והכרחיים, אבל לדעתי מקבלים יותר מדי תשומת לב על חשבון כיוון אחר, שלא זוכה למספיק תשומת לב: ייבוש הביצה של השחיתות. ולמרבה הצער, הוא זוכה לפחות תשומת לב למרות שהוא הכיוון שבו יש לאדם הממוצע הכי הרבה השפעה.

העובדה שהנפט, ובמידה מסוימת גם הגז הטבעי ומשאבי טבע אחרים, מרוכזים באחוזים עצומים במדינות המושחתות והאלימות ביותר בעולם היא די מדהימה, ומעלה את השאלה אם אולי משאבי הטבע עצמם הם בעצם חלק מהסיבה לכך שהן מושחתות כל־כך (כמו שהזכרתי בעבר). בכל מקרה, זה המצב בעולם, ואנחנו צריכים להחליט מה אנחנו עושים עם זה. האם אנחנו רוצים לממן דיכוי, שחיתות, אלימות וטרור? התשובה, למרבה הצער, היא "כל עוד זה נוח – בהחלט כן".

בואו נסתכל על הצרות שמטרידות את העולם כרגע: נראה לי שלא יהיה מהפכני במיוחד להגיד שהטרור הג'יהאדיסטי העולמי ממומן במידה רבה מאוד על־ידי כספי נפט מסעודיה וקטר. יש איזושהי אופנה לדבר על זה שדאע"ש הוא "רעיון", או "אידאולוגיה", לא ארגון, ולכן אי אפשר "להילחם" בו ולעקור אותו מהשורש. האומנם זה "רעיון"? איך זה שאותו הרעיון לא עלה אצל אף אחד לפני חמישים שנה? האיסלאם היה קיים אז, שלא לדבר על עוני, שנאת זרים, קשיי קליטת מהגרים וכל מיני דברים אחרים שאנשים מתרצים בהם את הטרור האיסלאמי. האמת היא שבשביל להפיץ "רעיון" כזה מושקע הרבה מאוד כסף. לא כל־כך פשוט לבנות מסגד, לא פשוט לתחזק ארגון צדקה אידאולוגי, לא פשוט לבנות אוניברסיטה, לממן מרצים ומלגות, לתחזק תחנות טלוויזיה ועיתונים[1]. לא חסרים מטורפים שרוצים להשתלט על העולם בשם איזושהי אידאולוגיה מעוותת. אז איך זה שהיום דווקא על איסלאם קיצוני אנחנו שומעים, לפני זה היה הקומוניזם הסובייטי, אנרכיזם, נאמנות לאימפריה כזאת או אחרת, ואם נלך מספיק אחורה אז גם קתוליות קיצונית ואינסוף אידאולוגיות אחרות, כל אחת בתורה? כי השאלה היא למי יש כסף לממן את הטירוף הזה. וכיום זה האיסלאם הקיצוני.

ואותו הדבר נכון גם לצרות אחרות. מהצד השני של מלחמת העולם המוסלמית כיום עומדת אידאולוגיה אלימה אחרת שממומנת בכסף הנפט איראני. הצרות של מזרח אירופה ממומנות בכסף הגז של רוסיה. בלי שלוש הצרות האלה, מה היה מצב העולם החופשי כיום? בהשוואה למצבנו כיום, זה היה יכול להיות כמעט גן־עדן. בנסיבות האלה, מדהים שהדיבורים על אנרגיות מתחדשות והפחתת השימוש בנפט נתפסים כמטרות "ירוקות", שאמורות לעזור למאזן הפחמן הדו־חמצני או לאיכות האווויר. מבחינתי, הקטנת התלות בנפט היא בראש ובראשונה עניין פוליטי־מדיני.

בסופו של דבר נראה שהצרה הזאת תיגמר כמעט במקרה; אינטרסים כלכליים וסביבתיים הצליחו לייצר מצב שבו מחירי הנפט והגז הולכים ויורדים, ואיתם הולכות וקורסות (או במקרה הטוב משתנות) המדינות שהתבססו עליהם. נקווה מאוד שהתהליך הזה ימשיך עד סופו ההגיוני, והצרות הנ"ל יעזבו אותנו. אבל גם אם זה יקרה, כלכלת הנפט של המאה ה 20 ותחילת ה 21 תיזכר בתור הכישלון הגדול של העולם החופשי. המכונית החשמלית לא הייתה צריכה להיות פרויקט של יזם הייטק כזה או אחר; היא הייתה צריכה להיות המצאה ממומנת ומסובסדת באופן כבד בעשרים מדינות שונות במקביל, עם שיתוף פעולה בינלאומי ועם חקיקה אגרסיבית שמקשה על ייבוא נפט. תחנות כוח מבוססות שמש ורוח, ואולי פחם ואנרגיה גרעינית, את כל אלה היה אפשר להקים במחיר נמוך בהרבה, בכסף וכמובן בחיי אדם, מאשר המערב היה צריך להשקיע במלחמות נגד הרעל שהפיצו כלכלות הנפט. אבל מה לעשות – לא נוח לשלם קצת יותר על מכונית (בטווח הקצר). אז נישאר עם הטרור עד שמישהו אחר יפתור את הבעיה בשבילנו.

[1] אפילו אתר אינטרנט לא פשוט לתחזק, תאמינו לי.