איפה הכסף – השלב הבא של הדמוקרטיה

אנחנו חיים כיום בתקופה מאוד לא אופטימית לרעיון הדמוקרטיה. אחרי שבמספר מדינות ערביות האוכלוסייה קיבלה סוף סוף הזדמנות לנסות אותה והצביע ברובה המכריע נגד, הרבה מהדמוקרטיות הצעירות במזרח אסיה ומזרח אירופה מתחילות לצעוד לאחור בתהליך הדמוקרטיזציה שלהן, וכמעט אף מדינה לא־דמוקרטית לא בחרה לאמץ או לחזק דמוקרטיה כבר הרבה שנים (אוקראינה נראית כמו מקור נדיר לאופטימיות, אולי גם מיאנמר) – בזמן האחרון המצב מחמיר עוד יותר וגם דמוקרטיות ותיקות ומפותחות מתחילות לפקפק ברעיון. מצד אחד תמיכה הולכת וגוברת בפופוליזם אנטי־דמוקרטי בשם ה"אנטי־ממסדיות", ומצד שני אליטה וממסד שעושים כמיטב יכולתם להצדיק את השנאה אליהם, ומביעים יותר ויותר ספקות בדמוקרטיה ובנכונות שלהם לתת ל"אספסוף" לקבוע את התנהלות השלטון.

מה עושים עם העמים שמאבדים אמון בדמוקרטיה, או שמעולם לא היה להם – זו שאלה חשובה שראוי לדון עליה, ואכן דנים עליה הרבה. אבל לדעתי, יש סכנה מסוימת בהתמקדות־יתר בכשלונות ובפסימיות – היא גורמת לנו לכוון נמוך מדי. זו תופעה שמדברים עליה לפעמים בהקשר של בתי־ספר, שעושים מאמצים עילאיים לשפר את הישגיהם והשתלבותם של התלמידים החלשים וטוב שכך, אבל לפעמים שוכחים שגם התלמידים המצטיינים צריכים קצת תשומת לב, כדי לוודא שהם לא מתייאשים מקצב הלימוד האיטי והמשעמם ושוקעים בעצמם בבינוניות. אותו ההיגיון, לדעתי, נכון גם לדמוקרטיות – אם כל מה שנדבר עליו זה איך לקיים את הבסיס הראשוני של הדמוקרטיה בקרב אוכלוסיות שלא מסתדרות איתה, מה יעשו הדמוקרטיות המוצלחות? הן בינתיים קופאות על השמרים, ומסתכנות באובדן הדרך; כשהשיחה היא כל הזמן על לוח הכפל אז לא רק שאין סיכוי שנלמד אי־פעם אינטגרלים, אלא גם יש סיכוי שנתחיל לפקפק בלוח הכפל.

הרעיון שיש "שלב הבא" של דמוקרטיה לא נשמע לעתים קרובות, למרות שבעיני הוא די מובן מאליו. נראה שמעט מאוד אנשים חושבים שצריך לפתח את הדמוקרטיה מעבר למצב הנוכחי, ומצד שני אם נשאל אנשים "האם בעוד 200 שנה אנשים יסתכלו על ספרי ההיסטוריה ויגידו שבשנות העשרה של המאה ה 21 חיינו עם צורת הממשל המושלמת?", אני די בטוח שלרובם יהיה ברור שהתשובה היא לא. כמעט כולנו מסתכלים אחורה אל אבותינו שחיו תחת צורות שונות של דיקטטורה מייאשת ושואלים את עצמנו איך הם הסכימו לקבל את זה; אבל בשביל להתקדם הם היו צריכים לחשוב על הכיוון שאליו מתקדמים, וזה לא כל־כך פשוט. וגם לנו, באופן טבעי, קשה לראות את צורת הממשל המוצלחת יותר שלצאצאינו יום אחד תיראה טבעית לחלוטין לעומת הפרימיטיביות הברברית שבה אנחנו חיים כיום. אבל אם לא ננסה לחפש אותה, נישאר פרימיטיביים לנצח.

לפני שעוברים לשלב הבא, כמה מילים על השלב הנוכחי – המילה "דמוקרטיה" בבירור איננה מוגדרת היטב, ולאנשים שונים היא אומרת דברים שונים. הררי פילוסופיה נכתבו על משמעויות הדמוקרטיה, ועל הסיבה שבגללה מדינות מסוימות מקיימות דמוקרטיה מוצלחת, ואחרות מוצפות שחיתות או מלחמות אזרחים. אבל נראה לי שההבנה האינטואיטיבית של רוב האנשים כיום לרעיון הדמוקרטיה הוא הבחירות החופשיות לשלטון. דמוקרטיה היא מדינה שבה הרשות המחוקקת והמבצעת נבחרות על־ידי האוכלוסייה בבחירות חופשיות. יש עוד הרבה אלמנטים שיכולים להפוך את המדינה לדמוקרטיה טובה יותר או פחות, אבל נראה לי שרוב האנשים יסכימו שמדינה כושלת וחסרת חוק, אבל עם בחירות חופשיות, היא דמוקרטיה גרועה, בעוד שמדינת חוק צודקת ומופתית בלי בחירות חופשיות היא דיקטטורה נאורה, לא דמוקרטיה.

אז אם השלב הנוכחי הוא בחירות חופשיות, מה השלב הבא? ההצעה היחידה שאני יכול לחשוב עליה שקיימת בשיח הציבורי היא הקריאה ל"דמוקרטיה ישירה" שנשמעת מדי פעם, אבל אני לפחות עוד לא שמעתי נסיון רציני להסביר איך בדיוק תעבוד דמוקרטיה ישירה, מעבר לסיסמאות כלליות. אם מישהו מהקוראים מכיר משהו, אתם מוזמנים לספר לי.

התחום שלדעתי הוא בעל הפוטנציאל הרב ביותר להעמקת ושיפור הדמוקרטיה, הוא העמקת המעורבות הציבורית ברשות המבצעת. כיום הדמוקרטיה מזוהה בעיקר עם הרשות המחוקקת: הדיון הציבורי מלא בדיבורים על המפלגות, חברי הכנסת, החוקים שהם מעבירים וההצבעות עליהם. אבל חוקי המדינה הם רק חלק אחד, אולי אפילו לא גדול, מניהול המדינה. הדיון הציבורי די מתעלם מחיטוט בפרטי פעילות הממשלה, מציג אותה כמסובכת מדי מכדי ש"האדם הפשוט" יוכל להבין, ומדבר עליה רק בסיסמאות מפי אותם המומחים המובחרים שהעזו לקרוא את החומר. האם באמת אין לנו אפשרות להבין איך פועלת הממשלה?

אני חושב שלא. המסמך המרכזי שמציג את פעילות הממשלה הוא התקציב; מעט מאוד דברים באים בחינם, כך שהשאלה "מה עושה הממשלה" כמעט שווה לשאלה "על מה מוציאה הממשלה כסף". השאלה "איפה הכסף" נשאלה פה ושם במסגרת פעולות הממשלה, אבל התשובה עליה תמיד הייתה אותן הסיסמאות שמציעים לנו אנשים כתחליף להבנה ממשית מצידנו. אז הנה, במיוחד בשבילכם, התשובה האמיתית (והמשעממת, יש שיאמרו. בעיני דווקא מרתקת) לשאלה "איפה הכסף", נכון לשנת 2016:

תשלום חובות: 88 מיליארד ש"ח
משרד הביטחון: 56 מיליארד ש"ח
משרד החינוך: 50 מיליארד ש"ח
תשלום ריבית ועמלות: 39 מיליארד ש"ח
המוסד לביטוח לאומי: 37 מיליארד ש"ח
משרד הבריאות: 29 מיליארד ש"ח
פיתוח: 24 מיליארד ש"ח
גמלאות ופיצויים: 15.5 מיליארד ש"ח
המשרד לבטחון פנים: 15 מיליארד ש"ח
ההשכלה הגבוהה: 10 מיליארד ש"ח
משרד הרווחה: 6.5 מיליארד ש"ח
הרשויות המקומיות: 4.5 מיליארד ש"ח
הרשות לזכויות ניצולי השואה: 4 מיליארד ש"ח
משרד הכלכלה: 3.5 מיליארד ש"ח
משרד המשפטים: 3 מיליארד ש"ח
משרד האוצר: 2.5 מיליארד ש"ח
חוק חיילים משוחררים: 2.5 מיליארד ש"ח
תמיכות בענפי המשק: 2.5 מיליארד ש"ח
מענקי בינוי ושיכון: 2.2 מיליארד ש"ח
משרד החקלאות ופיתוח הכפר: 1.8 מיליארד ש"ח
המשרד לקליטת העלייה: 1.7 מיליארד ש"ח
משרד ראש הממשלה: 1.6 מיליארד ש"ח
משרד החוץ: 1.5 מיליארד ש"ח
משרד המדע, הטכנולוגיה והחלל, משרד התרבות והספורט: 1.3 מיליארד ש"ח

כל המספרים לעיל מעוגלים באופן שרירותי, לא כוללים כל הוצאה מתחת למיליארד ש"ח, ובאופן כללי מובאים להמחשה בלבד. לנתונים המלאים לכו למסמך תקציב המדינה עצמו.

הנקודה היא שזה הרבה פחות מסובך ממה שמספרים לנו. נכון, מסמך התקציב הוא בן מאות עמודים, אבל אתם לא חייבים לשנן כל מילה ממנו בשביל להבין משהו על תקציב המדינה – מי שמכיר היטב את הטבלה הקטנה שכתבתי כאן כבר יבין הרבה יותר את הסוגיות העומדות בפני מדינת ישראל מאשר מי שלא. למעשה, בעיני זו אפילו כמעט חוצפה להגיד שמסמך התקציב "מסובך" כי הוא כולל הרבה עמודים – התקציב עצמו הוא, בהגדרה, הטבלה הזאת, פלוס כמה טבלאות דומות אחרות (כמובן – כל אחת מהשורות מהטבלה לעיל מתחלקת בתורה לטבלה אחרת של התקציבים של כל משרד וכו'). שאר המסמך מוקדש להסברים, פרשנויות ורקע – אותם הדברים שהתקשורת, לו הייתה עושה את תפקידה היטב, הייתה אמורה לספק לנו בעצמה.

בשורה התחתונה: אם אנחנו רוצים לקדם את הדמוקרטיה, כלומר לקחת יותר אחריות על ניהול חיינו במקום להפקיד אותו בידי כל מיני "אנשי מקצוע" שינהלו אותם בשבילנו – הצעד הראשון הוא להפוך את הטבלה הזאת, ואת המסמך הזה, לחלק בלתי נפרד מהדיון הציבורי שלנו. כשאנחנו שואלים שאלות את נבחרי הציבור שלנו אנחנו צריכים לא להסתפק בסיסמאות ואידיאולוגיות מעורפלות אלא לדרוש מספרים וטבלאות. בעולם מתוקן יותר, כל מפלגה בכנסת, אופוזיציה או קואליציה, הייתה מספקת מסמך מקביל משלה לציבור כדי לספר לנו איך הייתה מתנהלת המדינה אם הם היו השולטים הבלעדיים. במקום לדבר על "כספים לעניים במקום להתנחלויות", ספרו לנו כמה כסף תעבירו מאיזה סעיף לאיזה סעיף. במקום להגיד לנו "הממשלה מפקירה את פלוני", ספרו לנו כמה כסף אתם הייתם נותנים למטרה החשובה לכם ומאיפה הוא היה מגיע. במקום לדבר על עול המיסים, ספרו איפה הייתם חוסכים כדי שהמדינה תרשה לעצמה לגבות מאיתנו פחות. זה דיון ציבורי אחראי.

האם זה יוביל אותנו לדמוקרטיה ישירה? לא יודע, אבל ייתכן בהחלט שיש דרכים מתונות יותר (או הדרגתיות יותר – גם אם נסכים שסוג כזה או אחר של "דמוקרטיה ישירה" הוא המטרה הסופית, הייתי מציע לחפש דרכים להגיע לשם בהדרגה). בכל מקרה, שום התקדמות לא נוכל להשיג בכיוון אם לא נתחיל להבין טוב יותר איך עובדת הממשלה שלנו. אחרת, כל שינוי בשיטת הממשל שייתן לנו יותר כוח, לא יוכל אלא להביא לכישלון, באותו אופן שהענקת זכות הצבעה לאוכלוסיות שלא יודעות להתמודד איתה מביאה לאסון. אולי נשמע תמים לצפות שאנשים יתחילו להתעניין בתקציב המדינה, אבל האם זה מוזר יותר מאשר היה נשמע למישהו בירושלים הממלוכית שהאדם הממוצע יהיה יום אחד מעורב בבחירות לשלטון? לא נראה לי.

אני אומנם לא מנהל כלי תקשורת כללי, ומשתדל לא לכתוב על עניינים ישראליים פנימיים, אבל אני בהחלט מקווה לשלב יותר ויותר נתונים עניניים כאלה בכתיבה שלי בעתיד, לגבי ישראל ולגבי מדינות אחרות. בעיני, כמעט בלתי אפשרי למצוא נושא חשוב יותר לכתוב עליו.

11 מחשבות על “איפה הכסף – השלב הבא של הדמוקרטיה

  1. דמוקרטיה ישירה כמו כל דבר שמוכרע ברוב היא כוח דקטטורי\כפיה בדיוק כמו כל דיקטטורה, הרי בסוף כל סוף תמיד כל משטר\מלך צורך רוב בכדי להתקיים זמן מה. וכמו שהם נפלו ככה תמיד הדמוקרטיות יפלו.

    הבעיה היסודית בשיטות האלה היא שלא הפרט והאמת (האמיתויות) מקיימות אותם, רק הכוח (= כוח הרוב. לעומק אין הבדל ממה נובע הכוח. תמיד כוח נצרך במקום שלא רוצים את האמת) מקיימת אותם. ולכן תמיד נראה את הפרטים נלחמים בכדי להשיג את הכוח השקרי הזה ומכאן כל ההפיכות החברתיות..

    על פי האמת לעומק האדם לא צריך משטר אם בני אנוש יתנהלו בתבונה ועל פי האמיתויות. (נכון שיש דברים שאין בהם הכרעה אמיתית תבונית, ולכן "רוב" זה כלי הכרעה כמו הטלת מטבע) יותר מיזה, האדם ברוחו הוא בן חורין ולכן תמיד משטר זה כוח שהוא ילחם נגדו כל זמן שהוא לא השרלטן בעצמו. ולכן עדיף היה אילו לא היו משטרים בבני אנוש.

    הדרך לעשות את זה היא כמובן חינוך על ידי ההורים. וכאן אני מאוד מסכים עמך שכלכלה זה הדבר הכי מהותי לאדם. כלומר ההורים אמורים לדעת את זכויות הבסיסיות שלהם ושל צאצאיהם לדורי דורות. בלי זכויות בסיסיות על ידי חוקה אישית שנחקקת על ידי הזוגות אישית. אין כלכלה ואין חברה.
    החוקה האישית בא להבטיח את הזכויות היסוד האלה, כלומר כלכלה.

    בכדי להכיר ולהבין כלכלה. נצרך להבין דבר ראשון מהי קניין קביל (האם אפשר לדמיין קניין ללא מעצורים ? כלומר מישהו יצליח לקנות את כל ההון האנושי ואת כל כדור הארץ והיקום לעצמו ? וכולנו עבדים נרצעים שלו ?)
    דבר שני שהיא קריטית ביותר, היא ההבנה העמוקה שהמצאת הכסף (איליל הכסף) מביא להיכנסות ההון אצל יחידים ככה שבמהרה הקניין הדוגמטי פלוס אליל הכסף מכנסת את כל ההון האנושי אצל יחידים והשאר עבדים שלו. ככה שהשיטה היא היא הגורמת להפיכות החברתיות ולהקמת משטרים דיקטטוריים ואחר כך לדמוקרטיות ואחר כך שוב כינוס ההון אצל יחידים ושוב במחזוריות נפלאה בני אנוש נופלים כמו זבובים.

    אנחנו כבר עכשיו עומדים בכחמישים אחוז הון אנושי שמכונס אצל יחידים, ולכן עכשיו באמת הזמן שהפרטים דורשים משטרים דקטטורים כמו המצאת הקומוניזם בגילגול הקודם.

    לסיכום:

    נכון מאוד שכלכלה זה עיקר העיקרים. יותר מיזה, ביום שבני אנוש יבינו כלכלה, אז יבטלו מאליו כל המשטרים ובני אנוש יחזרו להיות בני חורין באמת וכמובן נאורים ותבוניים ומוסרים וערכיים.

    בכדי להבין בכלכלה, חייבים להבין 1. מהי קניין (כל המוסר והערכים הומצאו אחרי המצאת הקניין ככה שבלי קניין קביל אין מוסר וערכים ובני אנוש חוזרים לרצח ולגזל ולציד ולפנאטיות) ו2. מה היא תכונותיו של אליל הכסף.
    בימי קדם ידעו טוב טוב מהי קניין קביל ומהי תכונותיו של אליל הכסף ופעלו בהתאם, אבל מאז המצאת האימפריה הראשונה של חמורבי\נמרוד, שהיה מושתת על קניין עם כוח כיבוש (= קניין לא קביל) ?! מאז נפרדו הלבבות והמציאו ריבוי שפות וריבוי עמים ושאר חולי האדם.

    אהבתי

  2. "אנטי־ממסדיות", זה לא אנטי־דמוקרטי זה ביטוי דמוקרטי של ביקורת כלפי פוליטיקאים וניצול הממסד למטרות אישיות.

    אהבתי

    • אין ספק, אנטי־ממסדיות כשלעצמה היא לא אנטי־דמוקרטית, מה שאמרתי זה שיש גורמים שפועלים בשם האנטי־ממסדיות ופונים לכיוונים אנטי־דמוקרטיים. יש גם הרבה גורמים אנטי‏־ממסדיים אחרים ששומרים היטב על הדמוקרטיה.

      אהבתי

  3. היה לנו פעם שר ללא תיק בשם מיקי איתן שקיבל את תפקיד השר הממונה על שיפור השירות הממשלתי לציבור. אחד הדברים החשובים שהוא עשה בתפקידו היה (בשיתוף פעולה עם הסדנה לידע ציבורי, ותוך מאבק עם גורמים שונים באוצר) אתר מפתח התקציב (במקור: תקציב פתוח):
    http://www.obudget.org/
    האתר הזה עושה בדיוק את מה שרצית: ממחיש איך התקציב מתחלק, ומאפשר גם השוואה של סעיפים שונים לאורך השנים.
    זהו רק אחד מהמיזמים של הסדנה לידע ציבורי, שמשקיעה לא מעט בהנגשת מידע לציבור. לדוגמה: התברר שחוק התקציב הוא רק ההתחלה, והם היו צריכים לתעד את כל ההעברות מוועדת הכספים (אגף התקציבים לא מתעסק בזה בכלל. הוא עסוק רק בהכנת התקציבים הבאים).

    > בעולם מתוקן יותר, כל מפלגה בכנסת, אופוזיציה או קואליציה, הייתה מספקת מסמך מקביל משלה לציבור כדי לספר לנו איך הייתה מתנהלת המדינה אם הם היו השולטים הבלעדיים. […] ספרו לנו כמה כסף תעבירו מאיזה סעיף לאיזה סעיף

    לפני שמחליטים מה מעבירים מסעיף לסעיף, צריכים להחליט על מסגרת התקציב: גודל הגרעון (למה תקציב גרעוני? כי כלכלת ישראל ממשיכה להתרחב). כל אחוז גרעון נוסף מוסיף כמה מיליארדים למסגרת התקציב.

    לדוגמה בשנת 2015 הייתה ההוצאה בתקציב משרד הביטחון 66 מיליארד ₪, לעומת תקציב של 56 מיליארד ₪ שכתוב בספר התקציב לשנה זו (אין לי נתונים לשנת 2016).

    אהבתי

    • אני מברך מכל הלב את מיקי איתן והפרויקט הזה, אבל "מה שרציתי" זה ממילא המסמך ה"יבש" באתר משרד האוצר, אין לי דרישות נוספות. לי אישית נוח יותר לקרוא את הנתונים מטבלה רשמית ופשוטה; מי שנוח לו יותר לראות עיגולים צבעוניים ותרשימים מגניבים, אני שמח שיש גם לו פתרון.

      מה שאני רוצה הוא לא פעולה כזו או אחרת של הממשלה, מבחינתי היא עושה את תפקידה עם פרסום מסמך התקציב. מי שלטעמי צריך לעשות את הצעד הבא זה הציבור והתקשורת, ולהתחיל להכיר את התקציב ולדון עליו.

      וכן, יש עוד כמה מורכבויות לתקציב מעבר לחלוקה הפשוטה, מסגרת התקציב והעברות ועדת הכספים הם דברים חשובים שצריך להבין בהמשך. אבל חייבים להתחיל איפשהו.

      אהבתי

      • וזה חלק חשוב מאתר התקציב הפתוח ובכלל עם מיזמי הסדנא לידע ציבורי: הם מייצאים את כל המידע בצורה שנוחה לעיבוד אוטומטי:
        http://www.obudget.org/api
        גם מבחינת הרישיון (זכויות יוצרים) הם דואגים להבטיח שיהיה מדובר על ידע ציבורי שיכול להיות חלק מהדיון הציבורי.

        אהבתי

  4. א. מפלגות הפיראטים תומכות, בין השאר *, בהעברת ההכרעה מהצבעת חברי פרלמנט אל הצבעת כל האזרחים המתעניינים בנושא, יושבים בבתיהם ומצביעים דרך האינטרנט. לתפיסתם, התפתחות האינטרנט מאפשרת מעבר מדמוקרטיה יצוגית לדמוקרטיה ישירה. כל נושא המובא להכרעת חברי הכנסת – יכול להפוך אוטומטית לנושא למשאל עם.
    בחלק ממדינות אירופה, כמו גרמניה, למפלגות אלו תמיכה לא מבוטלת. באיסלנד הם כמעט (עפ'י סקרי דעת קהל) הגיעו לשלטון. למרות שסיימו לבסוף במקום השלישי.

    [* השאר הוא תמיכה בביטול מוחלט של פטנטים וזכויות יוצרים – לגבי תוכנות, סרטים, תרופות ועוד. מה שנתפס בעיני כגזל + תמריץ שלילי ליוצרים עתידיים להשקיע בפיתוח.]
    נדמה לי שהפיראטים נוטים ליצור קואליציות עם מפלגות ירוקות – סביבתיות, זרמים אנרכיסטים, גופים התומכים בלגליזציה של סמים וכדומה.
    מכאן, למרות שהם נוטים להציג את עצמם כא- מפלגתיים הם שייכים למעשה לגוש השמאל. גם רעיון ביטול זכויות היוצרים הוא למעשה סוג של הלאמת רכוש פרטי לטובת הציבור הרחב. רעיון קומוניסטי למהדרין. מה שפוסל אותם מבחינתי, למרות הקסם שמהלך עלי הרעיון שיהיה לי כוח להשפיע על החלטות החשובות בעיני.

    ב. וורסיה חלושה יותר של ניצול אפשרויות האינטרנט להגדלת כוח ההשפעה של הבוחרים – הוא שהבחירות לכנסת יכללו למעשה גם את ה 'פריימריז" של המפלגות. *אחרי* שאדם הצביע למפלגה מסוימת ולעומד בראשה, יפתח לפניו עמוד של כל שאר מועמדי מפלגה זו לכנסת, והוא יסמן את המועדפים עליו וידרגם. מה שעשוי לבטל את השחיתות המלווה את הפריימריז, מפקדי ארגזים של אנשים שלא יצביעו למפלגה ועוד.
    אני עדין לא גיליתי שום חיסרון בהצעה זו (מלבד הצורך להגן על מערכת ההצבעה מזיופים ומהאקרים למינהם).

    ג. גם בישראל יש ארגון הקורא לדמוקרטיה ישירה ומנסה לעשות נפשות לרעיון.
    זכור לי שקראתי בהתלהבות את מצעם עד שהגעתי לרעיון לפיו גם לעובדים במקומות עבודה אמורה להיות הזכות להשתתף בקבלת ההחלטות בו – במקום להעניק את כל העונג והכוח לבעלים, לחברי ההנהלה ו/או לחברי הדירקטוריון. הם אפילו הוסיפו שאין צורך בשום ידע מוקדם בכדי לקבל החלטות על סדרי עדיפויות. כלומר, לידע, מומחיות וניסיון אין כל ערך. מה שמזכיר את הגישה האנטי אינטלקטואלית שהייתה נהוגה בעבר בקיבוצים. (הם גם טרחו להסביר מה היה פגום בקבלת ההחלטות שבוצעה בקיבוצים השיתופים).

    מלבד התרעומת העקרונית שלי על הפיכת חברה פרטית לקומונה, המנוהלת ע'י אלו שנשכרו לעבוד בה, הנחתי שהמוני העובדים ייטו לתמוך בהגדלת המשכורות ושיפור תנאי העבודה והנופש על חשבון החברה במקום "לבזבז" את הכסף לרכישת ציוד חדשני יותר, לרכישת ביטוחים, למסעות שיווק ופרסום וכד' .
    [בעייה העלולה לצוץ גם כשמדובר בהחלטות על חלוקת תקציב המדינה].

    הם אפילו טרחו לנעוץ את המסמר האחרון בארון המתים (מבחינתי) של רעיון הדמוקרטיה הישירה כשהסבירו שיש לאפשר גם לילדים להשתתף בקבלת ההחלטות המשפחתיות, ההחלטות הבית ספריות (לצד מיעוט ההורים והמורים), ובכל שאר מה שנוגע ישירות לחייהם (החל מהגיל בו יביעו רצון לכך).
    אני מניחה שהילדים (שיהוו כנראה רוב בכל מסגרת בה יורשו להצביע) יתמכו בהתלהבות במכירת כל החסכונות, ואפילו בלקיחת הלוואות, בכדי לממן טיולים תלת שנתיים לאתרי דיסני וורלד שונים בעולם, בביטול כל שיעורי הבית והמבחנים, ובאימוץ הרבה נושאי לימוד חדשנים (במקום הקשים והמשעממים) כמו ביקור בספארי ובאגודות לאימוץ בעלי חיים, גלישה וליקוק גלידה על שפת הים וכדומה.

    אהבתי

    • א,ג. מעבר לבעייתיות שבמפלגות כאלה, הסיבה העיקרית שאני לא רואה בהן יותר מסיסמאות היא שלגמרי לא ברור מה הן ה"החלטות" האלה שיעמדו לרשות הבוחרים. ניהול מדינה זה לא אוסף של "החלטות" בינאריות שצריך לקבל לכאן או לכאן. כשאראה דוגמה איך ייראו ההחלטות לניהול המשרד הממשלתי הפשוט ביותר, אז אולי אתייחס לזה יותר ברצינות. אם מדובר רק על חקיקה בכנסת זה כבר יותר סביר, אבל כמובן זה אומר שיש עדיין דמוקרטיית נציגים גם לניסוח החוקים וגם להפעלת הממשלה.

      לגבי זכויות יוצרים ופטנטים: אני לא מכיר את המצעים הספציפיים של מפלגות פיראטים, אבל אין ספק שזכויות יוצרים ובעיקר פטנטים הפכו בשנים האחרונות לכלים אנטי־תחרותיים מובהקים. אני מאוד תומך בבחינה מחדש שלהם וצמצום משמעותי של כמה מהמאפיינים הקיצוניים שלהם. אבל ביטול מוחלט יהיה באמת מוגזם (לפחות של זכויות יוצרים. לגבי פטנטים אפשר עוד לדון).

      ב. אני מעולם לא התחברתי להתלהבות מרעיון הפריימריס וה"דמוקרטיה הפנימית" במפלגות. בעיני, בחירות דמוקרטיות אמורות להיות החלטה מי מתאים לניהול המדינה באותו הרגע, והרעיון של "חברות במפלגה" הוא בעיני בעייתי – הוא מעודד השתייכות שבטית למפלגות, ונותן כוח יתר לכל מיני פקידים במנגנונים הפנימיים של כל מפלגה. אז הרעיון שאת מעלה (מקורי שלך, או שיש מישהו שמקדם את זה?) נשמע לי לא רע – לתת את הכוח למצביעים במקום לחברי המפלגה. המפלגות יוכלו להחליט בעצמן איך לבנות את הרשימה, אבל מרגע שהן הגישו את הרשימה, אין להן השפעה על סדר הנבחרים. נראה לי שאני חותם.

      ג. קשה לי לדמיין מישהו שאי פעם הייתה לו אחריות על קבלת החלטות בארגון כלשהו, שיחשוב שאלה רעיונות טובים. זה נראה לי מסוג הדברים שנשמעים טוב על הנייר, עד שאנחנו מתבגרים ומגלים שהעולם קצת יותר מורכב ממה שחשבנו כילדים. ואל תדאגי – נראה לי שהתוצאה לא תהיה עובדים שמצביעים להגדלת המשכורות וכו', אלא פשוט סיום מוסד העבודה השכירה. אם כל שכירת עובד תהיה שוות ערך למסירת זכויות השליטה על החברה, קשה לי לדמיין שמישהו יעסיק מישהו חוץ מבני משפחה וחברים. אם חשבנו שהיום חברות נוטות יותר מדי להחליף עובדים שכירים בקבלנים וחברות כוח־אדם, נראה מה נחשוב כשכל המשק יהיה מועסק ככה…

      אהבתי

  5. א. אני תומכת בשינויים משמעותיים בהפעלת זכויות יוצרים ופטנטים. לדוגמא, חוסר יכולת לוביסטים להאריך את תוקפם לשנים נוספות באמתלא שביצעו שינוי מהותי בגופן בו מודפס הפתק הנלווה וצבעו.
    אפשר לתמוך ברעיון הבסיסי של זכויות קניין, כולל קניין רוחני, גם בלי להסכים להטבות היתר שגורפים לעצמם הקונצרניים הענקיים על חשבון כל השאר (בסיוע המחוקקים, בתי המשפט ועוד).

    ב. הרעיון לחיבור בין הבחירות לכנסת (או לכל גוף אחר, כמו הרשות הקומית) לבין דרוג המועמדים – אינו שלי. הוא מסתובב בשוק הרעיונות כבר מס' שנים, ולצערי כנראה גם ימשיך להסתובב.
    תנאי הכרחי ליישום הרעיון הוא מעבר להצבעה אלקטרונית במקום בפתקי נייר. אנחנו *עדין* לא שם.
    בעייה קשה אף יותר היא חוק שימור הכוח הפוליטי. כאשר אתה מגדיל את כוחם של המוני מצביעים – אתה מקטין את כוחם של ראשי המפלגה ועסקניה, של המנגנונים הפנימים וקבלני הקולות וכו'. קשה להניח שישלימו עם הפחתת כוחם בהכנעה. הם ינסו להאבק בשינוי.

    ג. השמועות על מותה של האידיאולוגיה הסוציאליסטית היו מוקדמות מדי. היא לא מתה. היא בסך הכל נחה וצוברת כוחות חדשים.
    בימי תפארתה וגדולתה היא קבעה חוקים ותקנות, מהם אנו סובלים עד היום.
    לדוגמא, החוק הקובע שמספיק ששליש מעובדי חברה (לא 51% ! שליש) יצביעו על הצטרפות להסתדרות העובדים – בכדי לחייב את בעל המפעל לנהל מו'מ רק דרך הוועד ולחייב את כל עובדי המפעל להצטרף להסתדרות ולשלם לה דמי חבר.
    כיום, האידיאולוגיה הסוציאליסטית עסוקה בלחפש לעצמה לעצמה תחפושות אטרקטיביות ודרכי ביטוי חדשות. עם עיסוק די אובססיבי בזכויות עובדים שכירים על מקום עבודתם.

    דוגמא – מצע לדיון בנושא זכויות עובדים, שהציע רק לאחרונה חבר קיבוץ עירוני וחבר מפלגת העבודה.
    נראה לי שיהיה קל יותר לבעלים של חברה לסגרה / לעבור למדינה אחרת מאשר להעסיק רק עובדים זמניים מתחלפים במהירות מחברות כוח אדם.

    https://observpost.wordpress.com/2017/04/25/socialization_law_1/#more-5373

    חלק מההצעה : " … סעיפי החוק:
    א. בכל חברה שבה מועסקים 5 עובדים שכירים או יותר יוקם ארגון עובדים, שמתוכו ייבחר ועד-עובדים בבחירות דמוקרטיות אחת לשנתיים על ידי אסיפה כללית של העובדים, ויציג דין וחשבון לעובדים על פעולותיו באספה חודשית, שתמשך כשעתיים, במקום העבודה ובשעות העבודה. [אפשרות – ליצור דירוג לבחירה מחודשת של חברי ועד, שיגביל את פוטנציאל הקביעות של הועד – למשל: קדנציה ראשונה ושניה ברוב רגיל, קדנציה שלישית ברוב מוחלט, רביעית ברוב של 60% וכן הלאה. בנוסף – לקבוע שכל חבר ועד ממשיך לעבוד בתפקידו הרגיל בחברה במשך יומיים בשבוע]. בחברות שבהן מתקיים פיצול גיאוגרפי או הפרדה מהותית בין יחידות ייצור שונות, יוקם ארגון עובדים המורכב מתת-ארגונים, בהתאם למבנה הייצור בחברה.

    הארגון יוכל, בהחלטת חבריו, להצטרף לפדרציות ארגונים אזוריות וארציות.

    ב. כל עובד המועסק בחברה יהיה חבר בארגון העובדים בחברה, אלא אם הוא מועסק בחברה באופן זמני באמצעות ספק שירותים, וחבר בארגון העובדים של החברה המספקת את השירותים. במידה ומדובר בתגבור זמני של עובדים בתפקיד המבוצע גם על ידי עובדי החברה, יועסק העובד באותם תנאים של העובדים הקבועים. [כך שלא יהיו עובדי דור א' ודור ב' באותו תפקיד]. [שאלה – האם נכון לכלול את החקיקה הקיימת לגבי החובה לקלוט להעסקה ישירה לאחר פרק זמן של כתשעה חודשים, או שעדיף ליצור את הקביעות אצל החברה הקבלנית? מאוד אפשרי שיש הגיון בקיומן של חברות קבלניות בתחומים מסויימים, אם אינן מבוססות על צמצום זכויות העובדים].

    ג. הממשלה תעמיד מתקציבה לארגון העובדים הלוואה ללא ריבית, שתשמש לרכישת 5% ממניות החברה. תמורת ההלוואה תוחזר מכספי הדיבידנדים שתחלק החברה עבור מניות אלו. מניות אלו, ומניות שיירכשו בעתיד על ידי הארגון, ישארו בבעלות הארגון ולא ירשמו באופן אישי על שם העובדים, לא יהיו סחירות ולא ינתנו למכירה. הבעלות על מניות אלו ומניות נוספות שיתקבלו בהמשך תקנה לועד העובדים זכות לנציגות בהנהלת החברה, בהתאם למקובל בחוק החברות. [שאלה – האם יש דרך להכניס גם נציגות גם בניהול יחידות הייצור עצמן, ולא רק בניהול החברה בכללותה?] "

    '

    אהבתי

  6. ההצעה בפוסט, לאפשר לאזרחים להשפיע על אופן חלוקת תקציב המדינה – היא בעייתית, כיון שהאלוהים נמצא דווקא בפרטים הקטנים. הפרטים שהמוני ההדיוטות אינם מעורים בהם.
    יותר מכך, כל הצעה לשינוי המצב הקיים (באמצעות הוספת / הורדת תקציבים) מחייבת התמודדות עם גורמי כוח שסביר שיתנגדו לכל שינוי. לדוגמא ההסתדרות וועדי העובדים.

    ניקח לדוגמא את תקציב משרד החינוך.
    הסעיף העיקרי בתקציב המשרד הוא המשכורות.
    לכאורה, אם אדם מעוניין להעלות את איכות כוח האדם הפונה להוראה – הוא אמור להצביע בעד תוספת משמעותית למשכורות המורים.
    אבל, רק מי שמתמצא בנבכי משרד החינוך והתנהלותו, יבין שסביר שהעלאת סעיף המשכורות לא תשפר בכהוא זה את איכות המורים.
    1. הפרמידה הניהולית במשרד החינוך מאוד גבוהה וצרה. על כל מורה העומד בקשר ישיר עם תלמידים יש המוני מנהלים, מפקחים, וועדות מקצוע, מחברי בחינות, יועצים מסוגים שונים ועוד ועוד. כלומר, רוב השכר במשרד החינוך אינו מגיע לידי המורים המלמדים את התלמידים אלא להמוני ה"אחרים". אחרים שברובם מיותרים ורק פוגעים בחופש הפעולה ובאוטונומיה של המורים (ומבריחים מההוראה את המורים הטובים ביותר).
    השטחת הפרמידה היא רפורמה כמעט בלתי אפשרית.

    2. המשכורות של מורים מתחילים בישראל נמוכות מאוד. הן מושכות לסמינרים למורים רק אנשים בעלי ציון פסיכומטרמ עלוב, שאין להם אלטרנטיבות תעסוקה טובות ו/או מבריחות מהתחום את המורים הצעירים לאחר שנים בודדות של חיים במשכורת עלובה.
    מצד שני, בשל תוספת הוותק הנדיבה, משכורות מורים וותיקים גבוהות מאוד, מה שגורם להם להיצמד בעוצמה אדירה לכסאם. מה שמקשה עוד יותר להוציא מההוראה מורים שעייפו ונשחקו.
    כל ניסיון לכוון את תוספת התקציב רק למורים הצעירים ו/או לשנות את גובה תוספת הוותק, (ו/או להקל על המנהלים והמפקחים לפטר מורים גרועים ושחוקים ולהחליפם באחרים) – יתקל בהתנגדות עזה ביותר של ארגוני המורים.

    1 + 2 = כל החלטה של אזרחי המדינה על העלאת או הנמכת התקציב המופנה לסעיף משכורות המורים תהיה כנראה חסרת חשיבות וחסרת משמעות.

    הגיוני יותר בעיני לתעל את תוספות תקציב רק למקומות בהם יש סיכוי ליצור שינוי / בהם התקציב ינוצל כהלכה ולא יבוזבז. אבל המידע היכן מסתתרים מקומות שכאלו – אינה נחלת הכלל / רוב אזרחי המדינה המעוניינים להשפיע באמצעות תקציב המדינה על התנהלותה.

    אהבתי

    • נראה לי שאת רק ממחישה את הטענה שלי. מרגע שהתקציב, על כל פרטיו, הופך להיות חלק מהותי מהדיון הציבורי, אפשר להתחיל לדבר על הדברים האלה ברצינות. כשמישהו אומר שצריך להעלות את שכר המורים, ומישהו אחר אומר שיש יותר מדי מנהלים, מפקחים וכו', אין לי ברירה אלא להאמין או לא להאמין להם. הקריאה שלי היא לא מיד "לאפשר לאזרחים להשפיע על אופן חלוקת תקציב המדינה", אלא להתחיל להכניס אותו לדיון הציבורי. במקום לדבר במונחים כלליים, אני רוצה שהדיון שלנו ייראה ככה – הנה סעיפי התקציב, עד כמה שאני מבין מבדיקה של כמה דקות, שכוללים את שכר המורים (מתוך תקציב 2016):

      שעות תקן ביסודי: 7,798,931,000 ש"ח
      שעות תקן בחטיבת ביניים: 3,628,780,000 ש"ח
      שכר לימוד לחטיבה עליונה: 7,215,937,000 ש"ח

      (אלה המרכזיים, כמובן שיש עוד הרבה פרטים נוספים מעורבים, כמו חינוך מיוחד, חינוך תורני, וכו')

      מקור הנתונים:

      http://mof.gov.il/BudgetSite/statebudget/BUDGET2015_2016/MINISTERIESBUDGET/socialBudget/DocLib/Hinoch_Takanot_2016.pdf

      עכשיו אפשר להתחיל לדבר על מספרים. אם מישהו מציע להעלות את שכר המורים באמצעות העלאת התקציב, אני שואל מה צריכים להיות המספרים האלה. אם מישהו טוען שהתקציבים האלה לא מנוצלים היטב, אז צריך להתחיל לחפש מידע, כמה מהכסף הזה מגיע למורים וכמה לגורמים אחרים. אם המידע הזה זמין איפשהו לציבור, צריך לחפש אותו. אם הוא לא זמין אבל ניתן להערכה, אפשר להעריך אותו. אם לא, אפשר להחליף באופן זמני את הטענה "בשביל לשפר את החינוך צריך להפחית את הבזבוז על מנהלים, מפקחים וכו'" בטענה "בשביל לשפר את החינוך צריך קודם כל לפרסם נתונים על לאן הולכים תקציבי השכר האלה, ואז נוכל לנקוט עמדה מושכלת יותר". ככה אנחנו הופכים לאזרחים אחראיים. אחרת, אנחנו לא עושים שום דבר חוץ מלהאמין לטענות של מישהו אחד במקום לטענות של מישהו אחר.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s