קהלים חדשים, הגירסה ההודית: המאבק על הדאלית

תמיד מעניין לראות איך מתנהלת פוליטיקה במדינות אחרות: לפעמים היא כל־כך שונה שאפשר לקבל רעיונות מעניינים, או אזהרות איך לא להתנהג; ולפעמים היא כל־כך דומה, שאפשר להסתכל עליהם ולהבין קצת יותר את עצמנו. אחד המקרים האלה קורה עכשיו בהודו (שממילא מזכירה מאוד את הפוליטיקה הישראלית בהרבה מובנים בשנים האחרונות), עם המאבק על זכויות וקולות הדָּלִיתּ – אותן קהילות שנקלעו לתחתית שרשרת המזון של הקאסטות ההודיות, ומכונים לפעמים "הטמאים". כל הקולות במערכת הפוליטית מסכימים שהם הופלו לרעה וראויים לתיקון היסטורי ולהשבת זכויותיהם; וכל צד במערכת הפוליטית ההודית מאמין שהוא יכול לבצע את זה טוב יותר. האם הם צריכים חיבוק מהפוליטיקה ההינדית שתביא להם פיתוח כלכלי וגאווה מחודשת במורשת שלהם, כמו שקורא להם הימין? או שהפתרון הוא זניחת ההינדואיזם לטובת חילוניות שמאלנית מודרנית, כפי שממליצה האופוזיציה?

מערכת הקאסטות ההודית היא סיפור קצת מוזר. לא תמצאו אף אחד בהודו שתומך בה (לפחות במופגן), ועדיין היא לא נעלמת. חלק מהבעיה היא שהיא לא מתנהגת בדיוק כמו התדמית שלה; לא מדובר באיזשהו חוק שמקצה לכל אדם במדינה מעמד כלשהו מתוך 4-5 אפשרויות. הקאסטות הן יותר כינוי רשמי לעובדה שהודו מורכבת מאינספור קהילות, שבטים, עמים וחמולות, ותחת מאות או אלפי שנים של מערכות פיאודליות, מבוזרות, ושאר בלגאנים, יצא שחלק מהקהילות האלה נהנו מזכויות־יתר וחלק מדיכוי. גם אחרי מאה שנה בלי אכיפה רשמית של הקאסטות מטעם המדינה, עדיין לא פשוט לשנות הרגלים ישנים, ובני הקאסטות הנמוכות נשארים ברובם עניים. מהבחינה הזאת, המצב לא שונה מהותית מסוגיות כמו מצב עולי אתיופיה או מרוקו בישראל, או מצב השחורים בארצות־הברית – ההבדל הוא בהיקף. שם מדובר על המוני קהילות מדוכאות, דיכוי בן מאות רבות, ודיכוי חזק הרבה יותר ממה שסבלו ממנו קהילות מדוכאות במדינות אחרות (למען הסר ספק – אני לא אומר שהאתיופים או המרוקאים בישראל סבלו דיכוי – הדמיון הוא בכך שיש טענות שהקהילות האלה סובלות מחולשה שנגרמת מאפליה בהווה או בעבר).

כל העניין הזה לא חדש, והדיון הזה מתנהל מאז ומתמיד בהודו. מה שהעלה את העניין בזמן האחרון לכותרות היא עלייתו של גִ'גְּנֶשׁ מֵוָאנִי, פעיל חברתי דאליתי שהולך וצובר מעמד חזק בציבוריות ההודית. מדובר בבחור רהוט ופוטוגני שיודע לארגן הפגנות ולסחוף פעילים אחריו, ובבחירות האחרונות בגוג'ראט (שאומנם הסתיימו בניצחון מפלגת העם של מודי, יריבתו המושבעת) הצליח להיבחר לפרלמנט המקומי בתמיכת האופוזיציה. המסר שלו לא משתמע לשני פנים – איש שמאל מובהק, שמדבר בשבח המרקסיזם, קורא לברית עם המוסלמים ורואה במפלגת העם ובאידיאולוגיית ההִינְדּוּתְּבָה (סוג של "המחנה הלאומי" או "המחנה האמוני" הישראלי בגירסה הודית) את האויב הגדול. בניגוד לגיבור ההיסטורי של הדאלית (שכל מנהיג דאליתי מודרני מיד מושווה אליו), בָּאבָּא סָאחֶבּ אַמְבֶּדְּכַּר, הוא לא רוצה לפתור את בעיית הדאלית בהמרת דת מהינדו לבודהיזם – הוא מחובר היטב לשמאל הגלובלי המודרני שלא רואה בדת פתרון לשום דבר.

הבעיה – התנועה מזכירה מאוד ניסיונות בשמאל הישראלי לסחוף אחריהם את ההמונים העניים ש"מצביעים בניגוד לאינטרסים שלהם". בזמן שמוואני ופעילים אחרים מנסים לחבר את הדאלית לשמאל העולמי ולמוסלמים, לא ברור עד כמה אותם הכפריים המדוכאים ישמחו למסר החילוני והמודרני של אותם הצעירים בוגרי האוניברסיטאות. ייתכן מאוד שרובם יעדיפו פחות להתחבר לשמאל העולמי ויותר לאחיהם ההינדים – ואלה מצידם מתאמצים לשלוח את המסר שהדאלית יתקבלו אצלם בברכה.

החיבור לקאסטות הנמוכות הוא אחד האתגרים האסטרטגיים החשובים של אנשי מפלגת העם וההינדותבה בשנים האחרונות, והם עובדים על זה במרץ. המסר שלהם ברור – מערכת הקאסטות היא לא חלק אמיתי מהמסורת ההינדית, היא לא יותר מטעות היסטורית שצריך לתקן – לא מעט מהם בכלל טוענים שהיא הגיעה מתוך הכיבוש האיסלאמי, ובכלל לא הייתה קיימת לפניו. אם בשמאל מציעים לדאלית נראטיב של "שחרור מעול ההינדואיזם", בימין מציעים להם "חזרה הביתה" לחיק ההינדואיזם, להתמקם בו כשווים בין שווים – והמסר הזה קוסם לרבים מהם. לפעמים, בעיקר דרך האגפים היותר אמוניים של הימין ההודי, זה מגיע דרך שכתוב (מוצדק או לא) ההיסטוריה – חוקרים מטעם גופי ההינדותבה האלה "מגלים" שקהילות דאליתיות כאלה ואחרות בעצם מעולם לא היו דאליתיות, הכול נבע מאיזושהי טעות היסטורית. מסביבת נרנדרה מודי ודומיו מגיע מסר מודרני יותר – כולנו אחים, החלוקות ההיסטוריות כולן לא משנות, והפיתוח הכלכלי מגיע לכולם. לא כולם משוכנעים מכנות הכוונות של הימין, אבל הבחירה שלהם ברָאם נָאתְּ כּוֹבִינְדּ הדאליתי לנשיא הודו מטעם המפלגה שלחה מסר חזק – המפלגה רוצה להיות המפלגה של כל ההינדים, בלי חשיבות לקאסטות.

איך זה ייגמר? נחכה ונראה, וג'יגנש מוואני כנראה עוד יעשה הרבה רעש ממושבו בפרלמנט. ניחוש שלי – המרקסיזם אומנם נהנה מעדנה מחודשת באירופה, אבל בהודו נראה שמדובר בהימור מפסיד – אם באירופה אפשר לראות בה איזו מין אופוזיציה מסקרנת, בהודו מדינות רבות חיו שנים רבות ואפילו חיות עד היום תחת שלטון מפלגות קומוניסטיות ומרקסיסטיות; עושה רושם שכרגע המומנטום הוא עם אידיאולוגיית הפיתוח הכלכלי של מודי. גם הברית עם המוסלמים עלולה להרחיק הרבה מבני השכבות החלשות שלא יאהבו את הרעיון. יש מי שמעריך שמוואני עצמו אולי עוד יתמתן וייפטר מכמה ממטעני השמאל הקיצוניים יותר שמלווים אותו – ומי יודע, אולי עוד מצפה לו עתיד מזהיר בשמאל המתון בהודו.

אם כל זה נשמע לכם מוכר, אין ספק שהסיפור הזה היה יכול להיות חדשות שגרתיות בישראל. האם השכבות החדשות יעדיפו שלטון סוציאליסטי וגלובליסטי שמבטיח להם תיקון חברתי וידידות עם הקהילות השכנות, או שלטון קפיטליסטי עם חיבור למסורת המקומית, שיבטיח להם פיתוח כלכלי ואחדות שורות בתוך העם (אולי על חשבון עמים אחרים)? נראה שכיום המטוטלת נמצאת באותו הכיוון בהודו כמו בישראל.

10 מחשבות על “קהלים חדשים, הגירסה ההודית: המאבק על הדאלית

  1. מהנה מאד.

    הרושם המתקבל מהכלכלה ההודית שהם בכיוון קפיטאליסטי אמריקאי.

    סיימתי השבוע לקרוא את תעלומה ב 6 קולות,הסופר של נער החידות ממומבאי, הפוליטיקה ההודית מוצגת במערומיה. מומלץ

    במודעות השידוכים בעתונות ההודית כתוב תמיד :קאסטה לא חשובה.

    אהבתי

  2. המרקסיזם אומנם נהנה מעדנה מחודשת באירופה אבל זה חלק מהתפתחות. אנחנו לא יכולים לראות את סין עוברת למרקסיזם.קודם כל הודו תעבור תהליך קפיטליסטי שבמסגרתו יהיה צורך לסלק את השחיתות השילטונית וזה לא יהיה קל, ממש כפי שקשה לצמצם את הקסטות. הם שמרנים מאד. הקפיטליזם מתחיל בערים הגדולות. החשיפה שלהם למערב תגדל והם יהיו בהדרגה מדינה מערבית. אני מקווה

    נראה לי שהעולם עומד על הר געש שעומד להתפרץ. ההתקדמות הטכנולוגית, הפוליטיקה העולמית יוצאת הדופן, הלחצים של המוסלמים באירופה, הכל יביא להרס אדיר שמתוכו יצמח הפיניקס.

    אם לחיזבלהיש 3000 טילים מדויקים מאד שהם יכולים לשגר ביום רקשון של קונפליקט, ישראל תצטרך להמטיר פצצות אטום על לבנון ואם כבר על אירן. אולי חזון אחרית הימים יתחיל מצפון ישראל כפי שטוענים הבפטיסטים והתנ"ך

    אהבתי

  3. "האם השכבות החדשות יעדיפו שלטון סוציאליסטי וגלובליסטי שמבטיח להם תיקון חברתי וידידות עם הקהילות השכנות, או שלטון קפיטליסטי עם חיבור למסורת המקומית, שיבטיח להם פיתוח כלכלי ואחדות שורות בתוך העם " ?

    האם שלטון קפיטליסטי מבטיח אחדות שורות? במצב הנוכחי הקפיטליזם מעלים את שכבת הביניים. מדוע אי אפשר שילוב לכאורה של שניהם? בעיקר כדי למנוע מהפכות. אנחנו רואים שסין הקומוניסטית מצד אחד מאפשרת קפיאליזם אבל לא מפסיקה לדאוג לשכבות הנמוכות ככל יכולתה.
    ישראל הקפיטליסטית משקיעה הרבה מאד בבריאות. אין רעבים בישראל, יש עזרה סוציאלית
    גם בארה"ב אפילו בתקופת שלטון הרפובליקנים כשהפער בין העניים לעשירים גדל יש עזרה מרובה לאלו שלעולם לא יצליחו להגיע לשום מקום.
    האופי החברתי ההודי כנראה ינסה לשלב את שניהם.

    אהבתי

    • לא דיברתי על קפיטליזם באופן כללי – דיברתי על מפלגת העם ההודי, שבאידיאולוגיה שלהם אפשר למצוא גם תפיסת שוק חופשי חזקה הרבה יותר מהמתחרים שלהם, וגם ליכוד שורות בתוך האוכלוסייה ההינדית, בהקשר של קאסטות (לא מעמדות כלכליים).

      אהבתי

  4. לתשומת לבך, האיליטות הסיניות אמצו דפוסי התנהגות מערבים, כל השונה הוא רק כסות מסורתית. כך גם היה אצל היפנים בשנות השמונים, והם לאומניים ומסורתים יותר מהסינים, אפשר לומר שבכל החברות המתפתחות בעולם, פרט אולי ביבשת אפריקה, הנטיה של האיליטה היא לאמץ התנהגות אפילו חברתית לא רק כלכלית של המערב. ההבדל בין התנהגות הממשל בסין לזה של האמריקאים כלפי מעמד הבינים די דומה

    אהבתי

  5. אוף טופיק

    Shuffling Deck Chairs on Europe

    Source: Geopolitical Futures (Click to enlarge)

    Perspective maps are my favorite kind of map that we make. Even the subtlest change in perspective can completely alter the way you view a situation. This map of Europe from the United Kingdom’s perspective is a case in point. It also happens to highlight some of the issues we expect to dominate European affairs in the year ahead.
    The UK is going to leave the European Union in 2019. 2018 will feature a great deal of political melodrama as negotiations between the EU and UK occupy headlines. But the headlines will not capture the issues of real importance. What matters is not whether there will be a UK-EU trade deal. We expect there will be simply because the EU (i.e., Germany) trades a lot with the UK, and the UK in turn trades a lot with the EU. It is in neither side’s interests to fail to reach an agreement.
    But the UK’s exit means London’s foreign policy toward Europe must now revert to a prior form. We’ve already seen the beginnings of this process with the recently signed Polish-UK defense treaty. What’s the goal for the UK? To ensure that no country on the European continent becomes strong enough to project power across the English Channel.
    Another intriguing element of this map is that at its center are two countries whose relationship more than any other will define EU affairs in 2018: Poland and Germany. Poland is fed up with Germany’s disproportionate influence in the EU and is nervous about what losing the UK, a counterbalancing force to Germany within the bloc, will mean. The EU will be tested in several areas, and separatism won’t go away, but the Polish-German disagreement on the EU’s future will be the most important issue to wat

    קטע מתחזית מולדין אקונומיקס לגבי 2018.

    בעיני החלק המעניין ביותר בסקירה הוא המפה של אירופה מנקודת המבט של אנגליה.
    חווית הזרה מוחלטת של מפת אירופה כפי שאנו רגילים לראותה.
    מומלץ להיכנס ולו רק בכדי לצפות במפה זו.

    Liked by 1 person

  6. עוד אוף טופיק,

    טענה שהיחס השונה של מדינות שונות באיחוד האירופי לרוסיה (המושפע במידה רבה מקרבתן לרוסיה, מההיסטוריה של יחסיהן עם רוסיה ומעוצמת התלות הכלכלית שלהן ביבוא הנפט מרוסיה וביצוא אליה) – עתיד לפלג את האיחוד.

    http://www.mauldineconomics.com/this-week-in-geopolitics/how-the-european-union-became-divided-on-russia

    פסקת הסיום של המאמר

    Fundamental to the Baltics’ fear is the doubt that the rest of Europe and NATO would step in if Russia threatened them. Poland’s fear stems from its location, situated as it is between Germany and Russia, a geography that has had dire consequences for the country in the past. Poland knows that for now, at least, Germany is not capable of military action. Germany is constrained by the institutions of the EU and is better served by not having a substantial military force. But Poland must consider the possibility, however unlikely, that Germany could turn on its EU partners at some point. As we’ve seen in the past, the world can change drastically in 20 years.

    The idea of Europe as a single entity is imaginary. The distinct geographies of all these countries and their various business ties guarantee that their own interests will govern their relations with Russia. This will continue to challenge whatever unity remains within the EU, and Russia will take advantage of these divisions at every opportunity it gets

    מומלץ לקרוא גם את התגובה הטוענת שרוסיה אינה מאיימת כלל על מדינות האיחוד האירופי. ליבוי פחדים דמיוניים הוא אינטרס של התקשורת והקומפלקס התעשייתי בטחוני.
    כמעט והשתכנעתי, רק שאז הוא המליץ לקרוא היסטוריה בכדי להשתכנע שרוסיה אינה מהווה איום.

    אהבתי

    • די מסכים. אחת הנקודות החשובות שהייתי מוסיף היא שחילוקי הדעות בנושא הרוסי גם לא ממש מתפלגים באופן אחיד באירופה, אלא מתחברים עם קווי שבר שקיימים שם ממילא: האליטה הפרו־אירופאית מאוד עויינת לרוסיה, הכוחות האנטי־ממסדיים העולים עויינים הרבה פחות. זה נכון כמעט בכל מקום, רק פולין היא יוצאת דופן בולטת. זה אומר שהסוגייה הזאת לא חייבת לפלג את האיחוד בעצמה, היא רק תזעזע עוד יותר את אותם שברים שנוצרים שם ממילא.

      את התגובות לא קראתי, אבל אם מישהו מעלה בדעתו שרוסיה לא מאיימת על האיחוד האירופי, הוא תמים כמעט כמו מי שחושב שהעולם האיסלאמיסטי לא מאיים על האיחוד האירופי.

      Liked by 1 person

  7. בעקבות ביקור מודי ברשות הפלסטינית – על ה"ריבוע": הודו – קשמיר – הרשות הפלסטינאית – ישראל.

    https://mida.org.il/2018/02/15/מודי-ברמאללה-הפלסטינים-איבדו-את-היתרו/

    קטע מהכתבה:

    " … בכירי הרשות מצידם שיבחו את ראש הממשלה ההודי ויועצו הדיפלומטי של אבו מאזן, מג’די אל-חאלדי, אף ביקש ממודי לשמש כמתווך עם ישראל. אבו מאזן חזר על הבקשה בפגישתו עם מודי, וסביר להניח שהיא נעמה מאוד לאזניו. עד לא מזמן ציירה אותו האופוזיציה בארצו כשונא ורוצח מוסלמים, והנה כעת הפלסטינים עצמם לא מצאו מתווך הוגן טוב ממנו.
    השבחים הפלסטיניים לא מצטיינים בכנות רבה, אבל הם בדיוק מה שמודי רוצה לשמוע ולהשמיע למתנגדיו הפוליטיים משמאל. הנה, לא רק שההתקרבות לישראל לא פגעה במעמד של הודו, היא אפילו חיזקה אותו בעיני הרשות. במילים אחרות, ההימנעות של השמאל ההודי בעבר מלבנות עם ישראל יחסי ידידות גלויים רק פגע בהודו, ולא הוסיף לה דבר אפילו לא בקרב הפלסטינים.
    באותו הקשר נכון להבין גם את הביקור במוזיאון על שם יאסר ערפאת אשר במבט ראשון הרגיז הרבה ישראלים, אבל צריך להבין שערפאת היה דמות נערצת בהודו עד העשור האחרון לחייו, והודו היא המדינה הלא ערבית הראשונה שהכירה באש”ף כנציג הבלעדי של העם הפלסטיני.
    ההודים ראו בערפאת ידיד נאמן להודו, ובמידה מסוימת הוא אכן היה ידיד. החשש הגדול ביותר של הודו הוא התערבות של כוחות בינלאומיים בסכסוך, וערפאת שנמנע בעקביות מלצדד בבדלנים הקשמירים סייע להודים למסגר את הסכסוך בקשמיר כעניין פנימי הודי.
    כעס בקשמיר
    גם היום, כשהפלסטינים נחלשו בזירה הבינלאומית, עדיין יש משקל לא מבוטל לסירוב שלהם לתמוך בקשמירים. הקשמירים לא ממש סלחו לערפאת על בגידתו, ואחד ממנהיגי הבדלנים האשים את החילוניות של ערפאת ואש”ף, בחוסר הסולידריות שלהם עם המאבק הקשמירי. העיתונות הקשמירית גם לא פספסה את האופן הזהיר בו דיבר מודי על מדינה פלסטינית והשמיט כל איזכור למזרח ירושלים כבירתה.
    העיתונאי הקשמירי עומר לאטיף מיסגאר פירסם בעיתון ה’אינדפנדנט’ הבריטי קריאה לפלסטינים לא לארח את מודי ולהביע הזדהות עם המאבק הקשמירי. הוא הזכיר להם את הרקע האנטי מוסלמי של מודי ואת הרכש הביטחוני המאסיבי של הודו בישראל, שמסייע לצבא ההודי לכתוש את ההתנגדות בקשמיר. כאשר התפרסמו התמונות המשותפות הראשונות של מודי ואבו מאזן כינה מיסגאר את אבו מאזן הוא רמאי אופורטוניסט, וכתב שהוא אינו ראוי להנהיג את עמו. …"

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s