נכון לעכשיו זה עוד לא סופי, אבל נראה שנמצאה הדרך להקמת ממשלה בשבדיה המפולגת – ואתם כנראה לא עומדים לאהוב אותה. סטפן לפבן, ראש "הממשלה הפמיניסטית" של "מעצמת זכויות האדם" כנראה הצליח למצוא את הדרך לכהונה נוספת. נחכה ונראה אם גם שרת החוץ מרגוט וולסטרום, לא בדיוק ידידת ישראל גדולה, תישאר בתפקידה.
איך זה קרה? על־ידי מהפך קטן בסדר הפוליטי השבדי. אחרי בערך 15 שנים של ברית בין מפלגות המרכז־ימין בניסיון לתת להן סיכוי מול המפלגה הסוציאל־דמוקרטית הכמעט בלתי־מנוצחת, נראה שמגיע פיצול. שתיים מארבע מפלגות הברית, מפלגת המרכז והמפלגה הליברלית, עומדות כנראה להצטרף לממשלת שמאל־מרכז ומסבירות שאין ברירה, הן לא יכולות לתמוך בממשלת ימין שנתמכת על־ידי מפלגת השבדים הדמוקרטים (מפלגה שרוצה פחות הגירה, מה שבמיינסטרים השבדי הופך אותם לגזענים ונאצים וכו') וזו הדרך היחידה לבלום את זה.
במפלגת המתונים, המפלגה העיקרית בברית הימנית, לא ממש מרוצים מזה, ואיתם עוד שותפה זוטרה, המפלגה הנוצרית־דמוקרטית. הם קיבלו החלטה היסטורית לקראת הבחירות לשבור את החרם על השבדים הדמוקרטים, ותיכננו להקים ממשלה שנתמכת על־ידם מבחוץ. המתונים מדברים על שבירה היסטורית של הברית, אחת ממנהיגות הנוצרים־דמוקרטים קראה לעורקים "קוויזלינגים" (מילה רגישה מאוד בסקנדינביה), ובאופן כללי התקשורת והטוויטר סוערים.
מה שמעניין פה במיוחד, הוא איך שזה מתחבר למה שדיברתי עליו בשבוע שעבר – מה בעצם המשמעות של ימין ושמאל כיום. התנאים שהציבו מפלגות המרכז לסוציאל־דמוקרטים הם כולם ויתורים בתחומי הסוציאל־דמוקרטיה: הורדות מיסים, הפחתת רגולציות ממשלתיות, קיצוצי רווחה. אבל ברור לכולם שבדיון הציבורי היום, אלה לא הסוגיות המרכזיות בין ימין ושמאל; העיקר זה מדיניות הגירה, ובשביל לחסום את מפלגת האנטי־הגירה אפשר להתפשר על הכול.
עדיין לא בטוח אם הממשלה עומדת לקום, אבל הברית כבר נשברה. מה שעדיין פתוח הוא דווקא נושא אחר – ממשלת אחדות בין הסוציאל־דמוקרטים, הירוקים, מפלגת המרכז והליברלים היא עדיין ממשלת מיעוט. התוכנית היא להישען על מפלגת השמאל, מפלגה שנחשבת קיצונית שמאלית אפילו בשביל להיכנס לממשלה כזאת, והרעיון הוא שהיא תתמוך בה מבחוץ. אבל יש עדיין סיכוי שהם יחליטו שממשלה כזאת תהיה קפיטליסטית מדי בשבילם, ובאופן משעשע הם עוד עשויים להפיל את התוכנית. ואם יהיו בחירות חדשות, אז נראה איך יגיבו המצביעים למבנה הפוליטי החדש של המדינה.
הפוליטיקאית הבולטת ביותר בדיון הציבורי כרגע היא מנהיגת מפלגת המרכז אַנִּי לוֹף – המהלך הזה יכול להפוך אותה לענקית החדשה של הפוליטיקה השבדית, או יכול להפוך אותה להערה קטנה בספרי ההיסטוריה על הקבורה הסופית של מפלגת המרכז. נחכה ונראה.
דברים מעניינים שקראתי 
בטווח הארוך מן הסתם העובדה ששתי מפלגות מוכנות להכשיר את השוודים הדמוקרטים תהפוך אותם ביום מן הימים לנותני הטון כפי שקרה בדנמרק ובנורווגיה.
אהבתיאהבתי
ייתכן מאוד שזה יקרה, אבל מי יודע. ארבע שנים הן הרבה זמן בפוליטיקה של ימינו.
אהבתיאהבתי
התמיהה הגדולה ביותר שלי לגבי התרבות הפוליטית במדינות הסקנדינביות היא: איך יכול להיות שהם כל כך מנותקים מהתרבות הויקינגית? מתרבותם של השודדים שהפחידו באלימותם ובאכזריותם את כל מדינות אירופה, ואפילו את שכניהם בני עמם?
לימדו אותי שמורשות היסטוריות, שערכים תרבותיים ודתיים וכד' – אמנם משתנים תמידית אך לעולם לא נעלמים לחלוטין מהמורשת של העמים השונים. שאם רק מחטטים מספיק עמוק מוצאים אפילו את השפעות העבר המאוד מאוד רחוק בהווה.
(מה שיכול להסביר, לדוג', את הרמות הגבוהות של פשיעה אלימה בהווה בארצות שהיו בעברן קניבליות ו/או נהגו להקריב לאלים קורבנות אדם. כמו במדינות דר' אמריקה ובקרב המאורים בניו זילנד).
ההסבר היחידי שעולה כרגע בדעתי לתעלומה זו היא שהסקנדינבים בהווה מנסים, בצורה קיצונית נואשת, להוכיח שהם אינם יורשי הויקינגים. כלומר, שהם כן מושפעים מהעבר – אבל בתגובת היפוך / תגובת אנטי.
אם אכן מתקיימת תגובת היפוך שכזו – אולי ניתן להסביר בכך את חוסר הרציונליות (להערכתי) של כל הפוליטיקה השבדית.
——————–
מצ'ב קטע שהעתקתי כמעט במלואו על הויקינגים – מאתר שבמילא סגור לתגובות.
אמנם באיסלנד, אך הם גם אבות אבותיהם של השבדים.
איך / איפה / במה מורשת זו מתבטאת גם "בעידן השבדי החדש"?
####################################################
אלימות כאסטרטגיה אבולוציונית בחברה הוויקינגית
03/01/2018 ב- 06:56
קרבה גנטית, כפי שמרמזות ראיות רבות, ממלאת תפקיד חשוב ברקע ההחלטות שבני אדם מקבלים בהתייחסם זה לזה. עליהן התווסף מחקר רב-עניין שעוסק בוויקינגים שהיגרו לאיסלנד ונודעו באלימותם המחרידה. הם הגיעו בקבוצות קטנות אל דרומו של האי במאה ה-10 והתיישבו בו. היו אלה אנשים ממורמרים שהסתכסכו עם המלך או שעייפו כבר ממאבקים על נתח קרקע בארצותיהם. הואיל והנזירים האיריים שהיו הראשונים ליישב את איסלנד כבר נעלמו מזמן, היו המתיישבים החדשים חופשיים לתקוע יתד בארץ כמעט-בתולית ולחיות את חייהם כראות עיניהם.
את עלילותיהם של הדורות הראשונים מתארות 'הסאגות האיסלנדיות'. רובן נכתבו בידי מחברים בלתי ידועים זמן-מה לאחר האירועים המתוארים. הדמויות עשויות להיות מוגזמות, אך במקרים רבים יש ראיות בלתי תלויות שהן היו ממשיות – למשל, על סמך 'ספר ההתיישבויות' (Landnámabók) שבו רשומות זכויות המקרקעין. לדברי הסאגות, המעבר לאי הבלתי מיושב לא שם קץ לסכסוכים בגין בעלויות על הקרקע מכיוון שלא היה שטח רב הראוי למגורים. למרות שהוויקינגים הביאו עימם לאיסלנד היבטים רבים של התרבות הנורדית, הם לא שחזרו מוסדות מוכרים כמו חוקי מדינה שתחתם יפעלו מנגנונים ליישוב מחלוקות. במקום זאת, יישובים קטנים פיתחו כללים משלהם על בסיס אד-הוק להתמודדות עם מצבים שיצאו משליטה והם אכפו את הסדר בעצמם.
יתר על כן, כמו ביקש אודין אבי האלים שמצב הביש יהא מסובך ממש, נכללו בין המתיישבים גם ברסרקרים (Berserker). אלה היו לוחמים אכזריים עזי-חת שלחמו בזעם בלתי נשלט כמו נתקפו בטראנס שהעניק להם כוח על-אנושי וסיבולת כאב גבוהה ביותר. יש הסבורים כי ביטחונם העצמי שהינם בלתי מנוצחים הושג באמצעות סמים פסיכו-אקטיביים שגורמים להזיות כמו אכילת פטריה ששמה אמנית הזבובים (Amanita muscaria) או שכמויות אדירות של אלכוהול אחראיות לדבר. יהא אשר יהא הסם המועדף עליהם, בלהט הקרב גילו הברסרקרים דבקות מטורפת בהשגת הניצחון, ומשכך הוכרו כגיבורים.
אין ספק כי המוניטין האימתני שיצא לוויקינגים כלוחמים צמאי-דם מבוסס במידה רבה על מיעוט קטן זה של ברסרקרים שהותיר רושם בל יימחה על זרים המומים שאיתרע מזלם להיתקל בהם. לפיכך, נחשבו לנכס רב-ערך בשדה הקרב וגויסו ליחידות מחץ בצבא המלך. מנגד, נתפשו הברסרקרים כאיום מסוכן בימי שלום. טיפוח האלימות והחדרת האימה סביבם היו טעם קיומם ולחם חוקם, וכשחזרו הביתה לא חדלו מהם רק משום שהסתיימה הלחימה. הסאגות האיסלנדיות מתארות בהרחבה מעשי רצח רבים ואת הקורות בעקבותיהם. אחת מהן מדווחת על 74 רציחות בתקופה בת 60 שנה שרובן בוצע על ידי ברסרקרים. בקהילה אחת אחראי ברסרקר יחיד לכמעט מחצית מ-31 רציחות.
מלבד העניין הרב בפולקלור הפשע של ימי הביניים, סיפוריהם של משפחות הוויקינגים באיסלנד פותחים בפנינו צוהר ייחודי לבירור תפקידה של קרבה גנטית בחיי קהילה קדם-מודרנית, ואל היתרונות האסטרטגיים של בחירה באלימות על פני אי-אלימות. קרי, האם השתלם מנקודת המבט האבולוציונית להיות ברסרקר או קרוב משפחתו?
אומנם, התשובה מתבססת על ההנחה שבני אדם צריכים לנהוג בנדיבות כלפי קרובי משפחתם ובאנוכיות כלפי אלה שאינם קרובי משפחה, מפני שאסטרטגיה זו תסייע לקרוביהם להפיץ הלאה בדורות את הגנים המשותפים להם, אך התשובה גם קשורה להיבט מסוים בדין הוויקינגי. כאשר אדם נרצח בימי שלום זכאית היתה משפחת הקרבן לבחור באופן חופשי האם לנקום בבן משפחת הרוצח ולהורגו, או לתבוע פיצוי כספי. ההחלטה היתה תלויה במידה רבה האם הרוצח היה ברסרקר. כאשר ברסרקר הוא שביצע את הרצח היתה משפחת הנרצח בוחרת כמעט תמיד בפיצוי כספי ולא בנקמה. האלטרנטיבה היתה פשוט מסוכנת מדי, בהתחשב באישיותו המעורערת של הברסרקר. ואולם, אם הרוצח לא היה ברסרקר היתה משפחת הנרצח בוחרת ברוב המקרים בנקמת דם.
… 43 רציחות נרשמו בסאגה Orkneyinga ו-74 בסאגה של ניאל. אך רק ב-11 מקרים היה הקרבן קרוב משפחה של הרוצח.
הסאגה של אגיל' (Egil) שמסקרת את השנים 850-1000 מתחילת ההתיישבות באיסלנד, 'הסאגה של ניאל' שמדווחת על אירועים שהתרחשו בשנים 960-1020 ובכללם התנצרות המתיישבים, והסאגה Laxdœla שנכתבה בשנת 1245 בקירוב. 700 הדמויות הוצבו באילנות משפחתיים שהראו את כל צאצאיו של אדם מסוים והדגישו את יחסי הקרבה בין אחאים ודודנים שלא נראים באילנות יוחסין. החוקרים בחנו כל מאורע שמעורבות בו דמויות אלה, רשמו מידע מי עשה מה עם מי או למי, והשתמשו בתוכנה של ניתוח רשתות כדי לחשוף סוגים שונים של יחסים חברתיים – אויבים, ידידים, קרבה משפחתית, קשרים פוליטיים.
עם זאת, ראוי לתת את הדעת שקרבה משפחתית במחקר נקבעה דרך הקו האבהי שזהותו אינה מובטחת באופן ודאי. הקו האימהי הינו אמין יותר, אולם נשים כמעט אינן מוזכרות בסאגות הללו. אף על פי כן, רשאים אנו לסמוך על הדיווח, מפני שהסאגות נכתבו לציבור של קהילות קטנות שמרבית האנשים בהן הכירו מקרוב את האירועים ואת הדמויות המתוארות. הם לא היו מהססים לספר אם היו נעשות שגיאות גסות מדי. בנוסף לכן, זהות האב היתה חשובה להם הואיל והיתה קשורה לזכויות הקרקע. הם הבחינו בבירור בין בנים מאומצים לבנים אמיתיים. המאומצים יכולים היו לרשת את הארץ מאב מאמץ רק אם כך בחר הלה, אבל לא היתה זו זכותם מלידה.
מניתוח הממצאים התברר מדוע אנשים מסוכנים כמו הברסרקרים והתופעה שהם ייצגו היו נסבלים בחברה האיסלנדית. משפחות הפיקו תועלת מקשרי הדם עימם. באמצעות המוניטין שרכשו להם סיפקו הגנה למשפחותיהם. שיעור ההישרדות של בני המשפחות הללו היה גבוה לאין שיעור מזה של משפחות שלא היו מבורכות בברסרקרים. אם בן למשפחה שנכלל בה ברסרקר היה רוצח בן למשפחה שלא נכלל בה ברסרקר, לא היתה מבקשת משפחת הקרבן נקמת דם אלא פיצוי כספי. זאת ועוד, הברסרקרים היו מועדים לרצוח את מי שאינם קרוביהם, כך שהפחיתו ממספר בניהן של משפחות אחרות. מנגד, קשרי דם עם ברסרקרים לא היו נטולי סכנה באשר לעתיד לבוא. הברסרקרים עוררו נקמות-דם שהתגלגלו לאורך דורות. רק בארבע מתוך תריסר משפחות שהוזכרו ב'סאגה של ניאל' לא נרצח אחד מבניהן, וכמה משפחות אף נמחו כליל.
מהסאגות עולה כי על אף חייהם מרובי הסכנה, ולמרות שנהרגו רבים מהם בקרבות, הותירו הברסרקרים צאצאים רבים יותר מאשר אלה שלא היו ברסרקרים, אם כי תוחלת החיים שלהם היתה קצרה יותר. גם ברסרקרים נרצחו. בדרך כלל, רצחו אותם אנשים שאינם קרוביהם. אצל שבטים מודרניים, כשהקהילה גומרת בדעתה שסבלותיה חצו את גבול האפשר, חבריה נוטים להתמודד עם הבעיה באופן קולקטיבי ביוצרם ברית זמנית. הפתרון הוויקינגי היה פרגמטי: אנשים זינקו על הברסרקר כשהיה שרוי באפיסת כוחות מרוב שיכר והרגוהו.
מן הסאגות מתברר כי הוויקינגים רצחו פחות בני משפחה מאשר אנשים שלא היו קרובי משפחה שלהם, וגם שנכונותם לרצוח קרובי משפחה היתה מותנית בתמורה שישיג הרוצח: הם היו מוכנים לרצוח בני משפחה רחוקים לתועלת פעוטה, ואילו קרובי משפחה מדרגה ראשונה נרצחו רק אם הרווחים שיכלו להניב היו גבוהים מאד. הוויקינגים גם היו נכונים יותר ליצור בריתות עם בני משפחה קרובים וגם להשאיל להם ספינות, ציוד אספקה וגברים למסעות, ביחס לבני משפחה רחוקים יותר. וכאשר עשו זאת לא דרשו הדדיות מפורשת או חזרו בהם מאוחר יותר מן ההסכם. ככל שקשר הדם היה קרוב יותר, כך הקשר החברתי היה חזק יותר.
לקריאה נוספת:
Steven Johnson & Ronald Johnson. 1991. Support and conflict of kinsmen in Norse Earldoms, Icelandic families, and the English royalty. Ethology and Sociobiology, Vol. 12, Issue 3: 211–220
Robin Dunbar, P. Moonie, H. Jacobs & I. Holt. 1995. Different cellular backgrounds confer a marked advantage to either mutant or wild-type mitochondrial genomes. Proceedings of the National Academy of Sciences of the United States of America, Vol. 92, No. 14: 6562-6566
Louise Barrett, Robin Dunbar & John Lycett – Human Evolutionary Psychology, 2002
Nicholas Allen, Hilary Callan, Robin Dunbar & Wendy James. Early Human Kinship: From Sex to Social Reproduction, 2
אהבתיאהבתי
מצטרף לתמיהה. בינתיים אני לא מכיר מספיק את התרבויות האלה בשביל להעלות השערות, אבל אני מקווה שיום אחד זה עוד ישתנה.
אהבתיאהבתי
אוף טופיק,
על בעיית יהודי אירופה בעידן גלי ההגירה ההמונית לארצותיהם – מתוך השיל8ח.
https://hashiloach.org.il/המקומיים-האחרים/
קטע הסיום של הכתבה:
" … ככל שבעיית הפליטים תחריף תידחק אירופה אל הקיר, וכל פתרון שיימצא, בכל הטווח שבין הצפת רחובות אירופה בפליטים לבין ליקוטם מקרונות הרכבות, יעמיד את יהודיה בפני מציאות בלתי-אפשרית.
שורש הבעיה עמוק והוא נעוץ בהצלחתו של פרויקט התשתית של האנטישמיות המודרנית. היהודים, שהיו ועודם חלק בלתי נפרד מהרקמה האזרחית של מדינותיהם באירופה; שהם ממחוללי התרבות המקומית ולא מהמאיימים עליה; שבאתוס הפנימי שלהם מונח כבוד עמוק למדינה שהם חיים בתוכה – נתפסים בכל זאת, לעתים גם בעיני עצמם, כ"אחרים", בעיקר אחרי שהפכו ל'אחרים' בתהליך ארוך ומכאיב של הדרה והרחקה, כליאה והשמדה.
ה'אחרות' הזו, האמתית או המדומיינת, אינה מאפשרת ליהודים האירופים לתמוך במפלגות או תנועות המעלות את הגנת הלאום מפני זרים על ראש שמחתן. כל עוד לא ייקחו מפלגות הזרם-המרכזי על עצמן את האתגר הקשה של האיזון בין הגנה על המולדת לבין שמירה על אנושיות פשוטה, יגדל עוד כוחם של מגִני הלאומיות והלאומנות החדשים, מגִנים הנדרשים, מכורח שאין לגנותו, לזנוח את התקינות הפוליטית ולראות את כל מי שאינו בן המקום מדורות כ'אחר'.
האם תיתכן תנועת המונים שתדע לשמור על הגבולות בלי לפנות נגד היהודים? האם אירופה תדע להגן על עצמה ועל לאומיותה, בלי לחזור (כלשון שירו של יהודה ויזן על אירופה, בעמ' 23 בספרו תקנות שכנגד) "לַעֲשׂוֹת אֶת מַה שֶּׁכְּבָר עָשְׂתָה, וְהִיא יוֹדַעַת שֶׁהִיא יוֹדַעַת לַעֲשׂוֹת"? "
אהבתיאהבתי
"האם תיתכן תנועת המונים שתדע לשמור על הגבולות בלי לפנות נגד היהודים?" אני עוקב די הרבה אחרי מפלגות האנטי־הגירה החדשות האלה, וגם כותב עליהן לא מעט, ואני נתקל במעט מאוד "פנייה נגד היהודים" מצדן. אין ספק שיש פה מלכוד ליהודי אירופה, ואולי הידידות הנוכחית בין המפלגות האלה לבין היהודים כוללת קצת מתח וקצת דאגה לעתיד, אבל אין מה לעשות – מי שבוחר לחיות במדינת לאום שהוא לא חלק ממנו צריך להבין שיש לו ארבע ברירות: או לשנות את המדינה (כלומר להפוך אותה ממדינת לאום למדינת כל אזרחיה), או לשנות את עצמו (כלומר להפוך מיהודי אזרח צרפת/שבדיה/הונגריה וכו' לצרפתי/שבדי/הונגרי בן דת משה), או להגר (למדינת כל אזרחיה או למדינת לאום שהוא בן הלאום שלה) או לקבל את החיים כ"אחר" ולהפסיק לנסות לרבע את המעגל. מכל הארבע האפשרות הראשונה היא בעיני הגרועה ביותר גם טקטית וגם מוסרית, אבל לצערי הרבה מיהודי אירופה בוחרים בה.
אהבתיאהבתי
אהבתי את ניסוח ארבע הברירות.
בנוגע לברירה הראשונה – נזכרתי שכתבתי פעם, בבלוג תמריץ, את הצעתי ליהודי ארה'ב:
להימנע מהתערבות כלשהי בנושאים השנויים במחלוקת קשה בציבור האמריקאי. כמו היחס להגירה ואזרוח (אך גם נושאים "בוערים" אחרים במדינתם כמו הפלות ונישואי להט'בים).
אם הם נחושים לתרום מכספם, ממרצם ו/או מכישרונם למטרות ציבוריות – חשוב שיתעלו אותם אל מטרות לא קונטרוורסליות. כמו חינוך מוסיקלי לילדי גן מעוטי יכולת או שימור אוצרות לאומיים.
הצעה זו נתקלה בהתנגדות קשה. כאילו ניסיתי להפוך את יהודי ארה'ב לאזרחים מסוג ב', שאסור להם מה שמותר לשאר אזרחי ארה'ב השייכים לקב' הרוב.
עקרונית – הם צודקים..
מעשית – איני מסוגלת לשכוח את הקריאות בהפגנת רפובליקאים בארה'ב: "היהודים לא יחליפו אותנו". ואת האנטישמיות הקשה של השמאל (שלעיתים מתחפשת לאנטי ציוניות).
וגם לא את העובדה שהקבוצה אליה מופנים הכי הרבה פשעי שנאה זו קבוצת היהודים.
אפילו בארה'ב, הנתפסת כהרבה פחות אנטישמית מאירופה.
אהבתיאהבתי