אמי ביקשה ממני הסבר מפורט לכך שאמרתי שלו הייתי בישראל בזמן הבחירות הייתי מצביע למפלגת ימינה (ולכך שבבחירות האחרונות שהצבעתי בהן בפועל, 2019א, הצבעתי לימין החדש), זאת למרות שבצעירותי, כמו כל הסביבה שגדלתי בה, נהגתי באופן די אוטומטי להצביע למרצ או מפלגות אחרות של "האנשים הטובים". החלטתי לפרסם את התשובה פה כי אולי עוד אנשים יתעניינו.
אני לא אכנס יותר מדי לדיון על למה הצבעתי שמאל בעבר ואיך זה השתנה – אפשר לכתוב על זה ספר שלם, אבל בגדול נראה לי שברוב המגזרים בארץ (וכנראה בעולם), דעות פוליטיות לא מגיעות מדיונים ענייניים ורציניים על מדיניות, אלא מגורמים חברתיים ושבטיים. כשהייתי נער היה ברור שמרצ והעבודה הם הטובים, מפגלת שינוי זה קביל בקושי, וכל דבר ימינה מזה זה מוקצה. לא שמישהו בהכרח אמר את זה במפורש, אבל זה פשוט מובלע בכל דיון על פוליטיקה. אם כל מה שמדברים עליו זה הדברים הרעים שעושים באגף אחד (ותמיד יש כאלה כי כל אחד עושה דברים רעים), ומתעלמים לחלוטין או מתרצים כל דבר רע של הצד השני, אז יוצרים רושם ברור של מי הטובים ומי הרעים.
כשגדלתי התחלתי להתעניין יותר בפרטים, זכיתי גם בשירות הצבאי שלי להכיר אנשים ממגזרים שונים, ובסופו של דבר למדתי שפות והסתובבתי בעולם וקיבלתי כל מיני נקודות מבט חדשות על מה שקורה, זה איפשר לי לנהל עם עצמי דיון ענייני יותר ובסופו של דבר להחליט שלו הייתי עכשיו בישראל, הייתי מצביע למפלגת ימינה. הסיבות לזה גם הן יכולות למלא ספר שלם, אבל על קצה המזלג:
ביטחון ואסטרטגיה
רוב הדיון הציבורי סביב הנושא הביטחוני מתרכז בשאלה איך צריך להיראות (אם בכלל) פתרון הסכסוך. האם יו"ש צריך להפוך לחלק ממדינה פלסטינית, או חלק מישראל, או משהו באמצע. לדעתי זו שאלה חשובה, אבל פחות ממה שנהוג לייחס לה. לדעתי כל אחת מהאפשרויות האלה תהיה אתגר גדול, אף אחת מהן לא תביא אוטומטית לא אסון ולא הצלחה. אם מקימים מדינה פלסטינית, יהיה אתגר גדול בשמירה על ביטחון המדינה מול מה שבלי הרבה ספק יהיה, לפחות בטווח הקצר והבינוני, מדינת טרור במרחק קסאם מנתב"ג. אם מתכננים לספח את יו"ש יום אחד יהיה אתגר גדול בהתמודדות עם המיעוט הערבי שיהפוך להיות גדול הרבה יותר, ומדינות עם מיעוטים בגודל הזה נוטות להיות פחות יציבות, אפשר להסתכל במיוחד על הדוגמה הלבנונית. אם מתכננים לעשות משהו באמצע (סיפוח חלקי, תוכנית האמירויות, או פשוט גרירת רגליים והשארת המצב הקיים לנצח), יהיה קצת משני האתגרים הנ"ל, פלוס המשך האתגר לשמור על מעמדה הבינלאומי של ישראל. בכל אחת מהאפשרויות האלה האתגרים הם לא פשוטים, אבל גם לא בלתי אפשריים.
וזה מביא אותנו לשאלה כמה אנחנו מוכנים להתמודד עם אתגרים. לצערי, הפוליטיקאים שמקדמים את אסטרטגיית הקמת המדינה הפלסטינאית, נראים לי חסרי כל עניין בהתמודדות עם האתגרים האלה. הגישה של אנשים כמו ניצן הורוביץ או מירב מיכאלי היא סלידה אוטומטית מכל ניסיון של המדינה לשמור על ביטחונה. אנשים שמריעים לממשלות אירופאיות או לבית הדין בהאג שמגנה את ישראל על צוק איתן הם לא אנשים שאני סומך עליהם להתמודד עם אתגר גדול הרבה יותר של ה"צוק איתן" שנצטרך במדינה הפלסטינאית ביו"ש, ואין ספק שנצטרך כאלה אם תקום מדינה כזאת. עקרונית, אולי (לצורך הדיון) הייתי מעדיף נצים ביטחוניים שיקדמו אסטרטגיית התנתקות מיו"ש. אבל אין כאלה. אם אני צריך לבחור בין אנשים שיילחמו למען ביטחון המדינה ולא מוכנים לסגת מיו"ש, לבין אנשים שרוצים לסגת מיו"ש והפתרון שלהם לכל בעיה ביטחונית הוא לוותר על עוד משהו ולקוות ש"הקהילה הבינלאומית" תציל אותם – אני נאלץ לבחור בראשונים.
באופן כללי, זה תוצאה של תהליך מצער שעבר על ישראל בעשורים האחרונים, של מה שבעיני הוא פשיטת רגל מוחלטת של ישראל החילונית. בישראל החילונית כיום, פרט לקומץ קטנטן של יוצאי דופן, אין בן־גוריון, אין יגאל אלון, אין א.ד. גורדון ואין יצחק טבנקין. אין אפילו יצחק רבין. ישראל החילונית של היום, כפי שאני רואה מחבריי, מהתרבות הפופולרית ומנבחרי הציבור המובילים באוכלוסייה הזאת, היא חברה שחיה עם רגל אחת באירופה או אמריקה, לא מבינה ערבית (מטאפורית ומילולית), וחושבת שביטחון ומלחמה הם נושאים "מלוכלכים" שצריך להימנע מהם ולתת לאיזו קהילה בינלאומית מדומיינת לטפל בהם. אם אני צריך לבחור מגזר שישמור על ביטחון המדינה, לצערי אני מהמר על הציונות הדתית, אפילו שאני לא ממש מזדהה איתה באופן כללי. זו אחת הסיבות שאני לא חי בישראל ולא בטוח מה דעתי על לחזור לישראל בעתיד.
מההתרשמות שלי, הרבה מהאנשים שתומכים בהקמת מדינה פלסטינית כפתרון לסכסוך עושים את זה לא כי זו אפשרות עדיפה אסטרטגית, אלא כי מרוב הפחדות נגד כל אפשרות אחרת הם בכלל לא מוכנים לשקול אפשרויות אחרות. ככה אני הייתי לפני 10-15 שנים. אז התחלתי להסתובב בעולם, למדתי כל מיני שפות, והחכמתי קצת. ההפחדות על הקהילה הבינלאומית שתכעס עלינו לא רלוונטיות כי אין שום דבר כזה קהילה בינלאומית, והארגונים הבינלאומיים שלפעמים מצביעים עליהם הם קיני צביעות ופוליטיקה שיש להם מעט מאוד עניין במה שישראל עושה בפועל. רוב הגורמים שם אוהבים או שונאים את ישראל בהתאם לצורכיהם, וימשיכו לאהוב או לשנוא בלי קשר למה שישראל תעשה. דעת הקהל הבינלאומית, מצידה, מתעניינת בישראל בערך כמו שהישראלי הממוצע מתעניין בדקויות הסכסוכים הפוליטיים הפנימיים באיטליה או בתאילנד. מקריאת עיתון הארץ וכו' אפשר לדמיין שכל בניית שכונה במזרח ירושלים מעוררת איזה מין גל זעם ברחבי העולם. האמת היא שברוב מכריע ממדינות העולם אין לאף אחד שום מושג מה זה מזרח ירושלים, מה זה יו"ש, מה זה הקו הירוק, ובקושי יודעים מה זה ישראל. אם כותרות העיתונים יציגו את זה עם תמונה מפחידה וצקצוקים בלשון, הם יחשבו שישראל מבצעת פשע נורא. אם כותרות העיתונים יציגו את זה ככלום, הם יחשבו שלא קרה כלום.
עוד הפחדה היא מאיך שאנחנו מאבדים את הגורמים המתונים מקרב הפלסטינים או הערבים או משהו בסגנון. אני עדיין לא דובר ערבית מושלמת, אבל למדתי מספיק בשביל לקרוא עיתונים פלסטיניים ולהבין שאין שום גורמים מתונים בעלי רלוונטיות כלשהי בחברה הזאת. המטרה של כל גורם בעל רלוונטיות כלשהי שם היא מקסימום העלמה של ישראל, וכל שיקול אחר הוא שולי. בעולם הערבי הכללי, בינתיים, אני מתרשם שהאדם הממוצע מתעניין בישראל הרבה פחות ממה שנהוג לחשוב. אם זה היה הרושם שלי עוד קודם, אז הסכמי אברהם הבהירו את זה מעבר לכל ספק. מעבר לזה, ההפחדה הזאת גם כוללת את ההנחה המובלעת ש"הפלסטינים" רק רוצים מדינה פלסטינים ואחרת הם יכעסו. האמת היא שאין שום דרך לדעת מה רוצים אנשים שחיים תחת דיקטטורה, שבה אנשים עם הדעות הלא נכונות יכולים למצוא את עצמם עם כדור בראש. מבחינת זכויות הפרט, אין שום ספק שמדינה פלסטינית תהיה הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לפלסטינים כפרטים.
בקיצור, אני לא בהכרח חושב שימינה יפתרו את הסכסוך או יצילו את בטחון ישראל, אבל אני ממש לא מתרשם מההפחדות של מי שחושב שכל התנחלות היא סוף החלום הציוני. אני מוכן לשקול כל מפלגה שלא מתנגדת אוטומטית לכל פעולה למען ביטחון ישראל (קו הגבול בעיני עובר בין מפלגת העבודה ליש עתיד – עבודה ושמאלה ממנה מבחינתי הן התאבדות לאומית, יש עתיד וימינה ממנה מבחינתי באות בחשבון). עם עדיפות למי שנראה שייקח את הביטחון כמה שיותר ברצינות.
כלכלה
יש קלישאה שאומרת "מי שלא סוציאליסט עד גיל 20 אין לו לב, מי שלא שמרן (כלכלית) עד גיל 30 אין לו שכל". במקרה שלי זה בהחלט היה נכון. בתור נער נראו לי מאוד מעוררות השראה הסיסמאות על צדק חברתי וזכויות כאלה ואחרות. אז גדלתי קצת והבנתי שכסף לא צומח על העצים. העובדה החשובה ביותר לדעתי במדיניות כלכלית, ואיכשהו נראה שפוליטיקאים כמעט מכל המפלגות בוחרים להתעלם ממנה, היא שלממשלה (בגדול) אין כסף. הממשלה לא עובדת ולא מנהלת עסק. מה שהממשלה יכולה לעשות זה לקחת משאבים מחלק מהאזרחים ולתת לאזרחים אחרים (או יותר גרוע, לבזבז אותם באופן שפשוט משמיד את הערך שלהם). זה לא אומר שמדינת רווחה היא בהכרח דבר רע, אבל שכל החלטה כלכלית צריכה להתבסס על המציאות הכלכלית. הכי קל להיות פוליטיקאי "לוחם" שמבטיח לתת כסף לזקנים, ולניצולי השואה, ולמובטלים, ולעניים, ולמי לא. אבל לפוליטיקאים האלה אין באמת כסף לתת. כשהם "נותנים" כסף למישהו זה אומר שהם לוקחים אותו מאנשים שעובדים קשה ומייצרים דברים. וזה עוד סביר; לקחת הרבה כסף מאנשים שעובדים קשה ומייצרים דברים זה מודל שעובד טוב במדינות צפון אירופה, כמו מדינת מגוריי הולנד; הבעיה היא כשלא רק לוקחים מהם כסף, אלא מגבילים אותם, מטרידים אותם ומאיימים עליהם עם אינספור חוקים מטופשים שנשמעים טוב ל"הגנת הצרכן" או "הגנת העובד" או כל מיני מטרות נחמדות אחרות, ומשמעותן שהקמת עסק בישראל היא משימה מתסכלת ומסוכנת, בטח בהשוואה להולנד. ובלי אנשים שמקימים עסקים ומייצרים עושר, אין רווחה לאף אחד ובטח שאין מה לחלק לזקנים ולניצולי השואה וכו'. בשנים האחרונות אני מתחיל להתעניין בנושא הזה יותר ויותר, ואני שומע דברים מצמררים לגבי כמה קשה לנהל עסק בישראל וכמה בירוקרטיות ממשלתיות מעלות פה את יוקר המחיה. יכול לספק דוגמאות למי שלא מכיר.
ה"חברתיות" המדומיינת הזאת קיימת כמעט בכל המפלגות בישראל, שמאל ימין ומרכז, אבל בשנים האחרונות יש קצת התעוררות ליברלית ומפלגת ימינה היא כנראה המובילה בה. מפלגת "תקווה חדשה" עדיין לא ממש ברורה, בינתיים נראה שהם גייסו כמה שמות ליברליים רציניים אבל נראה שהם די נדחקים הצידה. גם לליכוד יש כמה גורמים ליברליים טובים בספסלים האחוריים אבל בראש עדיין שולט הפופוליזם ה"חברתי". מפלגות המרכז לא ממש מבטיחות – עברנו מכחלון שהגאווה הגדולה שלו הייתה כמה כספי ציבור הוא בזבז, המשכנו לכחול לבן שהתחילו עם יו"ר ההסתדרות וכיום מככב שם אלון שוסטר שמצהיר במפורש כמה הוא סולד משוק חופשי; יש עתיד יחסית יותר סבירה אבל לא מציגים איזשהו רצון לשינוי משמעותי. על השמאל אין צורך להכביר מילים. דווקא הרבה מהליברליזציה של שנות התשעים בישראל, למיטב ידיעתי, הגיעה מאנשי מפלגת העבודה כמו יצחק רבין וחיים רמון; אבל מפלגת העבודה כיום, שלא לדבר על מפלגת מרצ, הן מפלגות שרוצות תמיד יותר הוצאות ויותר רגולציה.
קשה לתאר כמה שהנושא הזה חשוב בעיניי. גם בהקשר הביטחוני, לדעתי ביטחון ישראל מגיע בראש ובראשונה מכלכלת ישראל. הכלכלה חשובה לא (רק) בשביל רמת החיים שלנו, אלא בשביל החיים עצמם. מי שיש לו כסף יכול להשקיע בביטחון ויכול להשקיע בחיזוק מעמדו הבינלאומי.
משפט וחוקה
זה נושא קצת מסוכן כי קל מאוד להישמע פה כאילו אני מקדם תאוריות קונספירציה ביביסטיות. אני לא תומך בחוק צרפתי ולא רוצה שביבי יהיה ראש ממשלה לנצח, אבל זה לא משנה את העובדה שיש דברים שהביביסטים צודקים בהם לגבי מערכת המשפט. משפטי נתניהו נראים לי מופרכים וכמוהם הרבה רדיפות משפטיות אחרות נגד פוליטיקאים שהסתיימו בכלום; אבל אלה נושאים שממילא לא מעניינים אותי מספיק בשביל להתעמק בהם. אני מוכן לשמוע טיעוני נגד אם מישהו רוצה להסביר לי איך שטות כמו "סיקור חיובי" לראש הממשלה המושמץ ללא הפסקה הזה זו עברה פלילית שלו. מה שיותר מעניין אותי זה נושאים תיאורטיים וארוכי טווח יותר.
בדמוקרטיה יש איזון עדין בין נבחרי ציבור לבין מערכת המשפט. יש כל מיני דעות האם צריך למשוך יותר לכאן או יותר לכאן, אבל העיקרון המנחה החשוב ביותר, לפחות מבחינתי, הוא שבאמצע צריך לעמוד החוק, הכתוב והיבש. אחרת בכלל לא משנה למי אנחנו מצביעים, אם ממילא קבוצת אנשים לא נבחרים הם אלה שמחליטים פה. בישראל התפתחה תופעה שבמסגרתה מערכת המשפט פועלת בלי לחכות לחוק – גם במה שמכונה "אקטיביזם שיפוטי", עם כל שיקולי ה"מידתיות" ו"האדם הסביר" שמאפשרים לשופטים לפסוק מה שבא להם בלי להתייחס למה שכתוב בחוק (פסילת חוקים על פי "חוקה" שלא קיימת בישראל, הטקס הקבוע של פסילת מועמדים לכנסת ואז פסילת הפסילה, סאגת יו"ר הכנסת אחרי בחירות 2019 וכו'), ואולי המובהק ביותר – סוגיית היועצים המשפטיים, שבמקום לייעץ הם מסוגלים פשוט לקבוע לבוסים שלהם מה לעשות. למי שרוצה עוד פרטים אני ממליץ בחום על השיחה בין יאיר לפיד ודניאל פרידמן כאן. מבחינתי, בלי שום קשר לביבי או לא ביבי, צריך לוודא שמערכת המשפט הישראלית נשארת כפופה לחוק. ימינה וסמוטריץ' נראים נחושים לעשות את זה, יאיר לפיד נראה שרוצה לעשות את זה אבל רק אחרי שיעיפו את ביבי, הליכוד נראה שרוצה לעשות את זה רק עד שזה לא יהיה יותר חשוב לביבי. כל שאר המפלגות נראה שמעדיפות לחזק את המצב הקיים.
פוליטיקה
עם מערכת בחירות רביעית בשנתיים, ישראל נמצאת במשבר פוליטי ולא נראה שיש רצון חזק איפשהו לפתור אותו. המשבר נובע מחוסר מוכנות של מפלגות שונות להתפשר ולשתף פעולה זו עם זו, ונראה שהמצביעים והפרשנים מכל הצדדים רק מעודדים ומתגמלים אותן על זה. אני לא רוצה לתגמל את ההתנהגות ההרסנית הזאת, וסולד מכל מפלגה שמתגאה ברשימת המפלגות או הפוליטיקאים שהיא מחרימה או "לא תשב" איתם כאילו אנחנו בגנון. הרשימה הארוכה של אנשים שלא יישבו עם ביבי, לא יישבו עם החרדים, לא יישבו עם הערבים, מה שלא יהיה. ישראל היא מדינה מורכבת, יש בה אנשים עם כל מיני דעות מאוד שונות זו מזו, ואם הם לא ימצאו דרך להתמודד עם זה, להתפשר ולשתף פעולה, זה ייגמר באסון. ימינה היא אחת המפלגות הכי פחות מחרימות ואני מכבד את זה. צל"ש גם לכחול לבן שאיפשרו את היציאה מהמשבר הקודם, לפחות לטווח קצר. רוב שאר המפלגות לא מעוררות אופטימיות.
נסתפק בזה לבינתיים, זה כאמור רק על קצה המזלג, אשמח לפרט על נושאים מסוימים בהתאם לבקשות הקהל.
דברים מעניינים שקראתי 
ההפניה לפוסט חדש, בבלוג דברים מעניינים שקראתי. עשתה לי את השבת.
ברוך שובך.
הפיסקה שהכי עניינה אותי היא:
———————————
" … זה תוצאה של תהליך מצער שעבר על ישראל בעשורים האחרונים, של מה שבעיני הוא פשיטת רגל מוחלטת של ישראל החילונית. בישראל החילונית כיום, פרט לקומץ קטנטן של יוצאי דופן, אין בן־גוריון, אין יגאל אלון, אין א.ד. גורדון ואין יצחק טבנקין. אין אפילו יצחק רבין. ישראל החילונית של היום, כפי שאני רואה מחבריי, מהתרבות הפופולרית ומנבחרי הציבור המובילים באוכלוסייה הזאת, היא חברה שחיה עם רגל אחת באירופה או אמריקה, לא מבינה ערבית (מטאפורית ומילולית), וחושבת שביטחון ומלחמה הם נושאים "מלוכלכים" שצריך להימנע מהם ולתת לאיזו קהילה בינלאומית מדומיינת לטפל בהם. אם אני צריך לבחור מגזר שישמור על ביטחון המדינה, לצערי אני מהמר על הציונות הדתית, אפילו שאני לא ממש מזדהה איתה באופן כללי. זו אחת הסיבות שאני לא חי בישראל ולא בטוח מה דעתי על לחזור לישראל בעתיד. …"
————————-
די בדומה לך, הפכתי מחלק מ"הגרעין הקשה" של מרצ' למתלבטת בין מפלגות המרכז והימין. כמוך, אפילו הצבעתי פעם אחת לימין החדש (שלא עברה את אחוז החסימה).
אבל קשה לי, יותר ממך, לסמוך על מגזר הציונות הדתית שיצליח לשמור על ביטחון המדינה. אני חייבת להישען בכבדות על המגזר החילוני ועל המגזר המסורתי.
גם כיוון שהמגזר הדתי – לאומי הוא בסך הכל מגזר קטן למדי, בהשוואה לציונין החילונים והמסורתים.
מה עוד שחלק ניכר מהציונות הדתית מורכב מחרד'לים ו/או מ"משיחיים",
אם איני טועה – אף אחד ממפלגתו, הדי חרדלית, של סמוטריץ לא עשה שירות צבאי מלא. כולם היו בכל מיני "ישיבות הסדר" (שמשמעותן בעיני היא שירות צבאי מחופף).
רבים מהמתנחלים גם מאמינים שההתישבות ביו'ש היא זו שתזכה את עם ישראל בכל ברכות האל. מה שעומד בסתירה עם שיקולים רציונלים יותר (לתפיסתי) של שמירה על ביטחון המדינה.
אני גם לא הרמתי ידים לגבי המגזר החילוני.
חלקו אמנם הפך לקוסמופוליטי מדי ו/או ל"פרחוני". כזה שמנותק מהמציאות הקשה של המזרח התיכון ושוגה בחשיבה משאלתית הרת סכנות..
אבל בהחלט לא כל המגזר החילוני. לתחושתי, לא מדובר על "קומץ קטנטן של יוצאי דופן" אלא על חלק מאוד ניכר מהמגזר החילוני. אולי אפילו רובו (לפחות על פי נתוני ההתגייסות לצה'ל /ההשתמטות משירות סדיר).
ולקבוצה חילונית זו נוספים המוני מסורתיים, והמוני צאצאי העולים ממדינות חבר העמים.
((( בהקשר לקוסמופוליטים – מאוד ממליצה לקרוא את ספרו של גדי טאוב על ניידים ונייחים. לכל הפחות – לקרוא /להאזין לחלק מהראיונות שנתן על ספר זה. )))
אהבתיLiked by 2 אנשים
לא התכוונתי חלילה שישראל צפויה או צריכה להפוך לשכבה אחידה של ציונות דתית – יש מקום לכולם, ויש טובים יותר ופחות בכל מגזר. אבל בכסא הנווט אני כרגע סומך יותר על הסרוגים – כחילוני אני מעדיף להיות האיילת שקד שנשארת כמספר שתיים לבנט הסרוג, מאשר לסמוך על החילונות הריקנית-לטעמי שמייצג בני גנץ או גדעון סער. כל זה לא סותר את החלק החשוב של כל המגזרים בהצלחת המדינה.
והערה על שירות צבאי – אני לא מכיר אישית את מסלול ישיבות ההסדר, אבל במבט לטווח ארוך נראה לי שאני יותר אופטימי לגביו ממך. קל לי יותר לדמיין בוגרי הסדר קרביים שבמקרה הצורך בעתיד עושים שירות ארוך יותר, מאשר לדמיין אנשים כמוני שמחליפים את שירותם הארוך-אבל-נוח ביחידה טכנולוגית תמורת שירות קרבי מסוכן ואומלל. חילונים מתגייסים הרבה, אבל שווה לשאול לאן.
אהבתיאהבתי
בסך הכול מיעוט בציבור הדתי עושה הסדר. הרי לחרדים אומרים תמיד: תשאירו בישיבה את העילויים ותשלחו את השאר. אז אצל הדתיים הלאומיים גם העילויים עושים שנה וחצי קרבית. לא שכל הסדרניק הוא עילוי אבל זה ה-20 אחוזים היותר תלמידי חכמים בקרב צעירי המגזר.
אהבתיאהבתי
כחול לבן אפשרו יציאה מהמשבר הקודם אבל לזמן מוגבל. כחול לבן המשיכה להתנהג מבפנים כאופוזיציה ארסית שרק רוצה להכניס מפתחות ברגים בין הגלגלים. הרי הכוונה היתה שלום בית על מנת שניתן יהיה לטפל בבעיות וכחול לבן לא אפשרה את זה.
למעשה כך השמאל נהג תמיד. כששמעון פרס ושמיר הסקימו על רוטציה שמיר וחבורתו נהגו בג'נטלמניות וברגע שקיבלו את המושכות פרס לא הפסיק להציק להם.
לשמאל יש את הגישה של "מאחר ואנחנו בעלי המוסר והם הפרימיטים מותר לנו הכל". הנסיכים.
בכל העולם כיום האידיולוגיה השמלאנית היא הרסנית ולא במטרה להצמיח עולם חדש טוב יותר.
אני חושב שאתה טועה בטענתך שהבחירות הן על בסיסי אידאולוגי, נראה שרובם המכריע של הבוחרים לא ממש החליט כיצד הוא רואה את הפתרון לסיכסוך עם הפלסטיני או שהבין שאין פתרון כרגע לכן לא משנה במי נבחר. זה שלא אפשרו לנתניהו לספח את בקעת הירדן, תוך זיגזוג בלתי סופי של גנץ: אני אחראי לספוח דיברתי עם טראמפ, אני בעד נגד בעד נגד, מראה שהציבור כבר לא יודע מה טוב ואין לו דעה ושזה לא מעניין אותו.
ימין אמיתי כבר אין, אין ימין קיצוני כי בג"ץ מעקר אותו. אין אריה אלדד, אין רחבעם זאבי. 3 מפלגות ערביות יכולות לומר בנועם שפתיים המטרה שלנו היא לקצץ לכם את הביצים ולהשמיד אותכם לים ובג"ץ יבהיר שלקצץ אינה אלימות ולביצים יש ערך תזונתי. ואנחנו נמשיך לשקול אם זה בסדר להקים ממשלה שנשענת על עזרתם. אבל מפלגה שתטען שהמטרה שלה היא לגרום להגירה של הפלסטינים למעבר לגבולות ישראל, או ש"הערבים נוהרים באוטובוסים"….תפסל על גזענו ועל חוסר יושרה ועודף עקומה שאינה מידתית ואינה מוכלת ועוד זבלנות ויקצצו למנהיגיה את הביצים. מי מקשיב למרדכי קידר? מי עוקב אחרי גיא בכור? מיעוט. לאיפה הלך ההגיון?
מאחר ואתה גר בחו"ל אתה יכול להתבונן על הפייסקו הישראלי בצורה אוביקטיבית יותר.
מאחר ושאלת, הקהל מבקש לדעת איזה מצע היית רוצה שיהיה למפלגה שהיית בוחר בה?
ובהמשך אם אתה תקוע בבית בהולנד:
מה הפתרון למלחמה הבלתי נמנעת עם אירן? מתקבל הרושם שנשק אטומי יהיה לה ואיש לא יעשה כלום.
האם אינך סבור שהטכנולוגיה משתפרת בקצב מהיר וישראל על הגל לכן הכלכלה והביטחון מובטחים?
האם ההסטוריה חוזרת על עצמה? משבר כלכלי? מלחמה? מפולת בורסה?
איך החיים בהולנד? קורונה? חברה? אופי?
אהבתיLiked by 1 person
יש פה הרבה דברים, אז אפצל את התגובה שלי לכל נושא בנפרד. לגבי העניינים הפוליטיים:
אני בגדול מסכים שכחול לבן תפקדו באופן די עלוב בממשלת האחדות המוזרה הזאת, אבל במדבר כל קוץ הוא מלך. אם החלופה היא משבר פוליטי חמור ולולאה אינסופית של בחירות, אני נאלץ להנמיך סטנדרטים ולשבח את מי שלפחות את זה עשה.
לגבי בג"ץ וכו' – אני בגדול מסכים עם הביקורת על בג"ץ כפי שציינתי ברשומה, אבל אני חושב שהרבה ימנים קצת מתפנקים בסוגייה הזאת. נכון, יש מקרים שבהם בג"ץ מונע מהממשלה לממש את המנדט שניתן לה מהבוחר וזה מצב פגום. אבל הרושם שימנים רבים מציירים כאילו בג"ץ הוא השולט פה מול העם שברובו המכריע רוצה את ביבי – הבעיה עם הטענות האלה היא שביבי עדיין מצליח לגרד בכל בחירות איזה 61 מנדטים בלחץ. נכון שעקרונית הוא אמור להיות מסוגל למשול גם עם 61 מנדטים, אבל נראה לי שבמקום להתלונן ולהילחם, אולי היה עדיף לנסות להתפשר ולשתף פעולה עם עוד כמה אוכלוסיות וביחד לעשות את השינויים הנדרשים. אם הם ישכנעו עוד כמה מ"רוב העם" הזה להצביע להם ויגיעו לשבעים מנדטים, האם עדיין יהיה לבג"ץ כל כך קל לבטל אותם? אני לא חושב.
תקווה חדשה (ובמידה מסוימת כחול לבן) זו דוגמה מצוינת – במקום לצעוק עליהם שהם בעצם שמאלנים והם שונאים את ביבי והם יקימו ממשלה עם נסראללה ומה שלא יהיה, הימין היה צריך להקים את תקווה חדשה כבר לפני שנתיים. מפלגה שפונה לקהל שרוצה ליכוד אליטיסטי יותר, מתכוונת לשתף פעולה עם ביבי אבל עם דגשים קצת שונים. כמה ממצביעי תקווה חדשה היו מצביעים למפלגה כזאת? אצלי במשפחה יש כמה מתלבטי תקווה חדשה, ולא נראה לי שמישהו מהם היה נוטש את המפלגה אם היא לא מחרימה את ביבי.
אבל הביביסטים החליטו שהאובססיה ל"נאמנות למנהיג" חשובה יותר מהאידאולוגיה, ומה שהם לא הקימו הקים סער עם ההחלטה שלו להחרים.
אהבתיLiked by 1 person
לגבי איזה מצע הייתי רוצה למפלגה שאבחר בה – זה נושא הרבה יותר מדי גדול לתגובה אחת. השתעשעתי בעבר ברעיון לכתוב מצע למפלגה התאורטית שהייתי מקים – אולי יום אחד עוד אעשה את זה, כשיהיה לי יותר זמן.
אהבתיאהבתי
לשאלות הבזק:
מלחמה עם איראן – קשה מאוד להגיד בלי לנתח ערימות מידע מודיעיני ואסטרטגי שאין לי. מה האפשרויות לאופציה צבאית ומה סיכוייהן? מה בדיוק חסר לאיראן לקראת הגעה לפצצה? ועוד אינספור גורמים. אני בדרך כלל לא אוהב "להשאיר דברים למומחים", אבל במקרה הזה אין ברירה.
מה שכן, הערה אחת שאני תמיד מקפיד להעיר בדיונים על איראן – חשוב לזכור שבכל שנותיה, הרפובליקה האיסלאמית עברה חילופי שלטון של ממש רק פעם אחת. המנהיג העליון כבר לא נער, ואולי (תלוי כמה הפצצה באמת קרובה) שווה לחכות ולראות מה קורה אחרי שהוא מסיים את תפקידו.
האם הטכנולוגיה משתפרת בקצב מהיר? לדעתי לא. מה שמשתפר זה בעיקר יכולות השיווק של חברות מסוימות, שלמדו להציג כל שטות שיוצאת ממפעליהן כאילו זה המהפכה הטכנולוגית הבאה. אם נרצה או לא, כלכלה עדיין דורשת עבודה, יצירתיות, הקמת עסקים ומסחר, וזה לא עומד להשתנות בקרוב.
האם ההיסטוריה חוזרת על עצמה וכו'? לדעתי מלחמת עולם שלישית בימי חיינו היא אפשרות סבירה מאוד, וכנ"ל משבר כלכלי, שבסבירות גבוהה יהיה הגורם ו/או התוצאה של אותה המלחמה. את הבורסה אני פחות מכיר, אז בינתיים אין לי תחזית.
אהבתיאהבתי
לגבי הולנד – נהדר פה. ללא ספק המדינה הנעימה ביותר לחיות בה מבין כל אלה ששהיתי בהן עד כה. אני מקווה יום אחד לכתוב מחקר מקיף (בבלוג? ספר? נראה) על הגורמים שהופכים אותה לטובה כל כך ואיך אפשר ליישם אותם במדינות אחרות, בפרט ישראל.
האופי ההולנדי די נוח, לדעתי הם בין הדומים ביותר לישראלים מבין עמי אירופה. בהשוואה לצפון אירופאים אחרים הם נחשבים בוטים וחצופים, אבל יחד עם איזשהו עומק ורצינות שלעתים קרובות נעדר מעמי דרום אירופה.
בתחום הקורונה הם לא מככבים, ההדבקות עדיין פה והחיסונים מתקדמים בצעדי צב. אבל לזכותם ייאמר שיחסית לרוב מדינות המערב, הם קצת פחות ממהרים להגביל את חופש הפרט בשם המלחמה בקורונה.
משהו שלא שאלת עליו אבל אענה בכל מקרה – למרות יחסי הציבור הטובים שזוכה לו מזג האוויר הים תיכוני, אני דווקא אוהב את מזג האוויר הצפוני פה. גם נעים יותר למי שמעדיף קצת קור על חום, וגם מאפשר יצירת נוף ירוק בטירוף שבישראל נדיר לראות.
אהבתיאהבתי
פוסט יפה. אני גדלתי בסביבה חרדית-דתית אבל היו לי דעות עצמאיות מגיל צעיר, והשמאלנות נראתה לי הגיונית ושפויה. אז עשינו אותה דרך, וגם אני אצביע לבנט מהסיבות שמנית.
עדיין עם הסתייגויות מסוימות: 1)הקהילה הבינלאומית כן חשובה כי יש לה השפעה גדולה על המפלגה הדמוקרטית ששולטת באמריקה חצי מהזמן. 2)אני לא בטוח שהסיפוח הוא טוב יותר ממדינה פלסטינית. שניהם רעיונות איומים, והפיתרון הטוב הוא המשך הסטטוס קוו. 3)תיקי נתניהו אולי גבוליים אבל אכן אינם שונים במהותם מתיקים אחרים נגד אנשי ציבור עם פחות תומכים נלהבים. אולי כל מרדף השחיתות מתחילתו הוא בעייתי, וזה לא רק עניין נתניהו. אבל אז מי באמת ימנע שחיתות?
ושאלה אישית: האם הולנד היא פתרון למי שמאס בסגנון הקוסמופוליטי החילוני ישראלי? הרי שם הבעיה חמורה עוד יותר ואין דתיים לאומיים שיהיו שונים (יש איזו מפלגה שמרנית מאוד פרוטסטנטית).
אהבתיLiked by 2 אנשים
1. מי בעיניך היא הקהילה הבינלאומית הזאת, ומה היית עושה כדי למצוא חן בעיניה?
2. בטווח הקצר כן, בטווח הארוך אני פחות בטוח. לכן לדעתי גם אם חושבים על סיפוח, זו צריכה להיות אסטרטגיה לטווח ארוך (ברמה של עשורים) ולא "סיפוח עכשיו".
3. בהחלט, זה ממש לא רק ביבי. מי ימנע שחיתות? מערכת אכיפת החוק, ובגלל זה חשוב שהיא עצמה תהיה קודם נקייה ואמינה. לצערי קשה לי להאמין שנגיע לשם בקרוב.
לגבי השאלה האחרונה – בהחלט לא, אבל אני ממש לא מאסתי בסגנון הקוסמופוליטי החילוני הישראלי, רק אמרתי שחלקים מסוימים ממנו (שבהם כן מאסתי) הופכים אותם לבלתי מסוגלים להגן על בטחון המדינה. זה נכון פי כמה לגבי הולנד, אבל הולנד ניצבת בפני פחות סכנות קיומיות מיידיות. עם זאת, אני בהחלט דואג לשרידותה ארוכת הטווח של הולנד בפרט ואירופה בכלל, ומקפיד לא לשים את כל הביצים בסל אחד. אין מדינה שנראית לי כרגע כמו הימור טוב לנצח. אז בינתיים אני חי איפה שנעים לחיות, גם בשביל עצמי וגם בשביל ללמוד איך הופכת מדינה לטובה כל כך כדי שהמידע הזה יישאר גם אחרי שהטוב ייגמר (גם אם המדינה לא תוחרב מאיומים ביטחוניים, נראה לי שיש סיכוי טוב שהיא מתישהו תתדרדר באיכותה בגלל פוליטיקה גרועה).
אהבתיLiked by 1 person
עוד הערה לגבי המשפטים:
"… אני מהמר על הציונות הדתית, אפילו שאני לא ממש מזדהה איתה באופן כללי. זו אחת הסיבות שאני לא חי בישראל ולא בטוח מה דעתי על לחזור לישראל בעתיד. …"
——–
נראה לי שאמור להיות קשה, לאדם שבחר שלא לחיות בישראל, לבקר את החילונים שחיים עם רגל אחת באירופה או באמריקה. 😉
חמור מכך, אתה מציב בעייה מאוד קשה כשאתה קורא להצביע למפלגה ש(גם) בגללה אתה לא תרצה לחזור לחיות בארץ.
זהו למעשה נימוק מדוע לא לאפשר זכות בחירה לכנסת לאדם שמרכז חייו אינו בישראל. אדם שאת מחיר החלטותיו ישאו אחרים, אך לא הוא עצמו.
אהבתיLiked by 1 person
אני לא בהכרח מבקר, אני פשוט מציין את זה כשיקול אסטרטגי, ומודה בפה מלא שגם אני כלול בקטגוריה הזאת (לפחות בעניין הזה, לא בהכרח בשאר מה שאמרתי על החילונים). לא הייתי מפקיד את ביטחון המדינה בידי אנשים כמוני. באותו האופן שאני עצמי אינני שוטר, אבל חשוב לי לחיות במקום עם משטרה טובה, ואני שמח בתמורה לספק את הדברים שאני טוב בהם והם אולי פחות.
ואני ממש לא מסכים שימינה היא הסיבה שאני אולי לא אחזור לארץ. תמיכתי בימינה וספקותיי לגבי ישראל הן שתי תוצאות עצמאיות של אותו גורם – ספקנותי לגבי יכולתה של החברה החילונית לתחזק את ביטחון ישראל לאורך זמן. אם לא הייתה ימינה, הייתי עוד פחות צפוי לחזור לגור בישראל.
ובלי קשר, אני תומך במדיניות הישראלית שמונעת מאנשים כמוני להצביע. את הרשומה הזאת פרסמתי כי אנשים שאלו אותי וחשבתי ששאלה כזאת מצדיקה תשובה מפורטת, שמצדה מצדיקה מאמר פתוח באינטרנט. מבחינתי אני יכול באותה המידה להסביר למי הייתי מצביע בכל מדינה אחרת שאני מכיר מספיק, רק כדיון תאורטי.
אהבתיLiked by 3 אנשים
תשובה הגונה מאוד..
אהבתיאהבתי
פוסט חשוב ומעניין מאוד. תודה
אהבתיLiked by 1 person
1. בתור מי שגדל לצד שי אני יכול לאשר את התרשמותו מהאווירה הפוליטית שהוא מתאר.
2. בקשר לנושא הביטחוני, אציין את דן שיפטן כניצי אך בעד פינוי התנחלויות (ללא נסיגה). לצערי אין מפלגה שמייצגת את עמדתו. אולי יש עתיד מסוגלת לאמץ אותה במקום מדיניות העמימות שלה בנושא.
אהבתיLiked by 1 person
1. איזה אורח מפתיע! ברוך הבא.
2. דן שיפטן איש מעניין מאוד. לא יודע אם הייתי מצביע למפלגה שמאמצת את דעותיו, אבל הייתי מאוד שמח אם הייתה אפשרות כזאת.
אהבתיאהבתי
בעבר הרחוק הנחתי שאביגדור ליברמן די קרוב בעמדותיו לאלו של דן שפטן.
הוא תמך בחילופי שטחים ובחילופי אוכלוסיות, כך שיווצרו שתי מדינות לאום בעלות אוכלוסיה די הומוגנית
הוא צידד בנסיגה ישראלית עד כביש 6 בהתאם לריכוזי אוכלוסיה ערבית ויהודית ועוד.
אבל מאז הבנתי שטעיתי. טעיתי כאשר הנחתי שיש לאביגדור ליברמן איזושהי אידיאולוגיה (פרט לחתירה מתמדת לשיפור מצבו האישי).
אהבתיאהבתי
לשי
(ולמגיבים אחרים בבלוג זה),
מעניינת אותי תגובתכם להחלטת בנט-שקד להקים ממשלה יחד עם יש עתיד, מר'צ, העבודה, תקווה חדשה וכחול לבן -ובתמיכה (ישירה או עקיפה) של רע'מ.
כולל השאלה האם היית משנה את העדפת ההצבעה שלך – לו ידעת *לפני* הבחירות -לאן ימינה שואפת להגיע.
חשוב מכך, מה יהיו הישגי הקואליציה החדשה וכשלונותיה.
אהבתיאהבתי
בתור מי שמראש תמך בימינה לא "בזכות" ההבטחה המעורפלת להתעקש על ממשלת ימין "טהורה" אלא למרות זאת, קשה לי להתלונן. כמו שאמרתי, אני חושב שבחירות אינסופיות בלי הקמת ממשלה זו סכנה חמורה לדמוקרטיה. ממשלה בתמיכת מרצ ורע"ם זו ללא ספק אפשרות גרועה ואני מאוד מבין ומכבד את המתנגדים, כולל עמיחי שיקלי, אבל אני לא מצטרף אליהם. מבחינתי זו אפשרות גרועה אחת מבין אפשרויות גרועות אחרות, וכשאין ברירה אז בוחרים אפשרות גרועה.
מה שיותר חשוב שקרה בינתיים זה פרעות תשפ"א – אם משהו שינה את דעתי זה זה. אבל ההשפעה של זה היא בעיקר חיזוק הייאוש והמיאוס שלי מהפוליטיקה הישראלית. התרשמתי שאף אחד משמאל לסמוטריץ' לא לוקח ברצינות את ביטחונם של אזרחי ישראל, וסמוטריץ' עצמו ואנשיו מתרכזים יותר מדי בזווית של "להכיר באיום הקיומי וכו'" ולא מספיק בחוסר המקצועיות המחפיר שהפגינה משטרת ישראל. בכל מקרה, לו הייתי עדיין חי בישראל, הייתי מתחיל לחשוב יותר ויותר ברצינות על האפשרות של הצבעה לסמוטריץ' בעתיד (או איך שלא תיקרא המפלגה שלו בבחירות הבאות), למרות המרחק העצום בתפיסת העולם ביני לבינו. עדיף להיות בטוח במדינה יהודית־דתית מדכאת (ואני לא חושב שסמוטריץ' מכוון לשם, אבל זה המקרה הגרוע) מאשר לחיות בסכנת חיים במדינה חילונית נאורה.
הכי חשוב – החודשים האלה רק חיזקו את ההכרה שלי שהעבודה לשיפור מדינת ישראל (וגם מדינות אחרות) כרגע צריכה לבוא בעיקר מלמטה, מיוזמות חברתיות וכלכליות. הפוליטיקה כרגע לא בשלה, גם בגלל הרמה הירודה של הדיון הפוליטי הציבורי וגם בגלל שכרון הכוח המוגזם של שומרי הסף. לכן אני לא מייחס חשיבות עד כדי כך גדולה לזהות הממשלה הבאה, ולא צופה הרבה הישגים או כישלונות שלא היינו מקבלים ממילא גם עם ממשלת ביבי.
(כל זה נאמר בהנחה שהדיבורים על הממשלה הנ"ל הם באמת רציניים ולא איזשהו צעד נוסף במיקוח האינסופי בין סער בנט וביבי)
אהבתיאהבתי
לשי,
תודה על התשובה המפורטת.
ארבע הערות:
א. " … אני חושב שבחירות אינסופיות בלי הקמת ממשלה זו סכנה חמורה לדמוקרטיה. …"
——————–
אין לי ספק שסבבי בחירות אינסופים מציירים את השיטה הדמוקרטית כבלתי ניתנת ליישום. לפחות במחוזותינו. כבזבוז אנרגיות וכספים לשווא, ללא אפשרות ליציבות ולמשילות.
אבל *גם* הפרה בוטה של הבטחות לבוחרים, כולל החשובות והמפורשות ביותר, פוגעת קשות באמון הציבור בשיטה. אמון שהוא תנאי חיוני לבחירות בעלות משמעות (בניגוד לבחירה אקרעית של מספר ברולטה, כשאין לך מושג מה תהיה לבסוף התוצאה).
גם מינוי לראשות ממשלה את מי שעומד בראש מפלגה שלה 6 מנדטים בלבד(!) מהוה פגיעה בדמוקרטיה.
באמצעים שהם כשרים חוקית אבל מסריחים.
ליאיר לפיד, העומד בראש המפלגה השניה בגודלה, יש לגיטימציה להפוך לראש הממשלה. אבל לא לבנט.
גם זו פגיעה במוטיבציה של אנשים ללכת להצביע בבחירות הבאות.
ב. " … ממשלה בתמיכת מרצ ורע"ם זו ללא ספק אפשרות גרועה … מבחינתי זו אפשרות גרועה אחת מבין אפשרויות גרועות אחרות, וכשאין ברירה אז בוחרים אפשרות גרועה. …"
———————
בעיני זו התחמקות מההכרעה מהו הרע במיעוטו. גם כאשר כל האפשרויות גרועות (במידות שונות).
אגב, בעיני מתן לגיטימציה להרכבת ממשלה התלויה ברצונם הטוב של האחים המוסלמים – זו האפשרות הגרועה ביותר. על סף התאבדות לאומית.
(להבדיל מהכנסה של מפלגה ערבית לקואליציה, שמונה *לפחות* 61-62 ח'כים גם בלעדיהם).
ג. " … מה שיותר חשוב שקרה בינתיים זה פרעות תשפ"א – אם משהו שינה את דעתי זה זה. אבל ההשפעה של זה היא בעיקר חיזוק הייאוש והמיאוס שלי מהפוליטיקה הישראלית. התרשמתי שאף אחד משמאל לסמוטריץ' לא לוקח ברצינות את ביטחונם של אזרחי ישראל, וסמוטריץ' עצמו ואנשיו מתרכזים יותר מדי בזווית של "להכיר באיום הקיומי וכו'" ולא מספיק בחוסר המקצועיות המחפיר שהפגינה משטרת ישראל…"
——————-
מסכימה לכל מילה.
לצערי.
למרות שלא הייתי תולה את כל האשם *רק* במשטרה. גם הפרקליטות, מערכת המשפט ותקשורת המינסטרים עושים כמיטב יכולתם לפמפם את תזת ה"סימטריה בקטטות" (בכדי להכחיש את המרכיב הלאומני – דתי של אלו שיזמו /שהתחילו).
קרן התקווה שלי תלויה בהתנהגות הציבור היהודי כלפי המגזר הערבי בחודשים הקרובים. (כלומר איני תולה יותר מדי תקוות במשטרה, בפרקליטות ובמערכת המשפט).
אני מקווה שהציבור היהודי ינהג בדומה למעשיו לאחר פרעות הערבים ב 2001, בתחילת האינתיפאדה השניה.
חרם מסחרי משמעותי יכול להוות תמריץ מרתיע לבלימת התפרעויות דומות בעתיד הקרוב. למרות שלמדנו שתאריך תום תוקף של פעולות הרתעה תמיד מגיע במפתיע ומוקדם מדי.
.
ד. " … לו הייתי עדיין חי בישראל, הייתי מתחיל לחשוב יותר ויותר ברצינות על האפשרות של הצבעה לסמוטריץ' בעתיד … למרות המרחק העצום בתפיסת העולם ביני לבינו. עדיף להיות בטוח במדינה יהודית־דתית מדכאת (ואני לא חושב שסמוטריץ' מכוון לשם, אבל זה המקרה הגרוע) מאשר לחיות בסכנת חיים במדינה חילונית נאורה. …"
———————
אם בעתיד אלו יהיו שתי אפשרויות הבחירה – אני חוששת שכמעט כל מי שיוכל להרשות לעצמו – יבחר באפשרות שלישית : ירידה מהארץ.
כלומר יתחולל גל אדיר של סלקציה שלילית. מה שעלול לקרב את סופה של מדינת ישראל (בין אם תהיה דתית-דכאנית ובין אם תכלול סכנת חיים משמעותית מידי שכנים או עמיתים לעבודה).
אהבתיאהבתי
א. נראה לי שנצטרך פה להישאר חלוקים. אין לי ויכוח עם זה שהפרת הבטחות בחירות זה מצב לא תקין, אבל זה משהו שקורה בכל מערכת בחירות, וחבל שבוחרים לא מענישים פוליטיקאים לא רק על הפרת הבטחות, אלא על עצם הבטחת הבטחות שברור (להם ולבוחרים) שהם לא עומדים לקיים. לדעתי זו בעיה בסדר גודל קטן יותר מחמש מערכות בחירות רצופות, מצב חסר תקדים לחלוטין בכל דמוקרטיה שאני מודע אליה.
לגבי שישה מנדטים אני לחלוטין לא מסכים. בדמוקרטיה פרלמנטרית הממשלה מורכבת מקואליציה, ואני לא מכיר שום חוק כתוב או לא כתוב שמחייב איזשהו גודל מינימלי של מפלגה שראש הממשלה חייב לעמוד בראשה. המנדטים שמייצג ראש הממשלה הם 61+ המנדטים שבחרו לתמוך בממשלה שהוא יעמוד בראשה, לא המנדטים של המפלגה שהוא עומד בראשה. אחרת אין משמעות לקואליציה.
ב. סליחה אם זה נשמע מתחמק, אבל אני לא רואה הבדל משמעותי מספיק בין שתי האפשרויות כדי להביע עמדה נחרצת בלי מחקר עמוק, והסוגייה לא מעניינת אותי מספיק בשביל לעשות מחקר כזה. מה שכן, תגובתי התייחסה לעצם האפשרות של של שיתוף פעולה עם המפלגות האלה. כמובן הרבה תלוי בפרטי ההסכם הקואליציוני, ואם כמה מהדברים ששמעתי עד עכשיו לגבי ה"תמורה" שרע"ם צפויה לקבל נכונים, אז ייתכן מאוד שאעבור לצד שלך ואהפוך למתנגד מובהק לקואליציה הזאת. לא בגלל שעקרונית אסור לשתף איתם פעולה – הייתי שמח לתפוס את העמדה הזאת, אבל הסוסים כבר ברחו מהאורווה הזאת; אלא בגלל שאסור לוותר על ריבונות ישראל בנגב.
ג. מסכים עם כל מילה.
ד. אולי, אבל אני נוטה לחשוב שהגירה לארץ אחרת זה משהו שהרבה יותר אנשים מדמיינים ומדברים עליו מאשר ממש עושים בפועל.
אהבתיאהבתי
מעניין אם המצב הנוכחי יעודד ירידה של מעמד הביניים והצעירים. מה שיש בארץ זה ביטוח בריאות טוב, כל השאר, בירוקרטיה, יוקר מחייה, וולגריות….כל דבר ויכוח ויכוח.
לגבי התמורה שרע"ם אמורה לקבל, גם בלי מחקר, עם הגיון ונסיון אתה באמת חושב שהם שם לתפארת מדינת ישראל? יש קווים אדומים. העובדה שיהודים משתפים פעולה עם ערבים נגד יהודים, היא התאבדות, אלו לא הערבים שהצביעו למפלגות השמאל בימי חיי המדינה, אלו ערבים שרוצים בסיום המדינה, זו חציית קוים אדומים. בכל מדינה דמוקרטית אחרת מפלגות הערבים עם המצע שלהן היו נפסלות.
לגבי שישה מנדטים: בעל המפלגה שזכתה במירב הקולות מרכיב את הממשלה. מדוע זה בחוק? וכפי שהיו 2 בחירות וחס וחלילה אסור היה לעשות 3, אפשר גם לעשות 5. 70 שנה לא היה מקרה דומה בישראל, היה, אבל אז התפשרו. כיום לא.
צריך אולי מפלגות חדשות עם אנשים חדשים בראשן. בכל מערכות הבחירות זה היה פסע לפני הרכבת ממשלה, ימנית, מה שהיה לנו זה היה פשוט מקרה נדיר שבנדירים. אתם לא יכולים לומר שהדמוקרטיה נכשלה כי זה הרע במיעוטו, ויש לחזור על הבחירות וזה לא סוף העולם ועדיף להגיע לממשלה יציבה מאשר על ממשלה מודבקת בצלוטיפ.
אם נניח שבנט ושקד אבדו אמינות, מי נשאר להצביע לו? אין תחליף ואין ימין יותר. בנט ושקד יודעים שבסיבוב הבא, גם אם יהיה עוד מספר חודשים, הם לא יפסידו קולות, האופציה תהיה מצומצמת מאד למי להצביע. אלא אם כן תצוץ מפלגה חדשה עם שם מפוצץ.
המשטרה מתנהגת כפי שהיא מתנהגת כי אין מי שיגן עליה מפני מערכת המשפט. דעת הקהל כבר לא מהווה משקל כפי שהיתה פעם.
לגבי חרם על הערבים, ישכחו את זה מהר מאד וזה לא יזיז להם. מה שיזיז להם זה ביטול אזרחות.
אהבתיאהבתי