בזמן האחרון הצלחתי לפנות קצת זמן לצפייה בטלוויזיה, וניצלתי אותו לסדרה ההיסטורית הסינית "אימפריית צ'ין". הסדרה עצמה מעניינת מאוד (לחובבי הז'אנר), אולי עוד שווה לכתוב קצת אחרי שאגמור לצפות – היא עוסקת בגיוסו של האסטרטג והפילוסוף ויי יאנג ממדינת ויי למדינת צ'ין תחת מנהיגה החדש יינג צ'וליאנג, והרפורמות שהם הנהיגו שהפכו את צ'ין למדינה הדומיננטית בסין שבסופו של דבר השתלטה על הארץ כולה והנהיגה לראשונה את הקיסרות הסינית תחת חימשו (נכד נינו) של יינג צ'וליאנג, צ'ין שא־הואנג. כל זה כנראה נשמע כמו סינית לישראלי הממוצע, אבל זה משמעותי כי זה נוגע לכמה מהתפיסות הנפוצות והשגויות שיש להרבה אנשים על ההיסטוריה הסינית. אבל זה דיון לפעם אחרת.
מה שבולט לי כבר אחרי כמה פרקים ראשונים זה נושא אחר, וזה ז'אנר הסדרות ההיסטוריות עצמו. הז'אנר הזה נפוץ מאוד במזרח אסיה, בפרט בסין, יפן, קוריאה, וייטנאם, וכנראה מדינות נוספות. כמעט על כל תקופה שאפשר לחשוב עליה בהיסטוריה הסינית תוכלו למצוא סדרות מושקעות ורציניות. זה מאוד מקל על מי שרוצה להבין את ההיסטוריה שלהן – גם אם לוקחים בחשבון שהן לא ממש מקור אקדמי ואובייקטיבי (בטח לא סדרה שנעשתה תחת סין הקומוניסטית שלא מצטיינת בחופש ביטוי או בתקשורת פרטית), הן נותנות נקודת מוצא מצוינת שלא דורשת התעמקות בספרים יבשים או הרצאות אקדמיות. ובישראל? לא ממש.
הסדרה אימפריית צ'ין מתרחשת באמצע המאה הרביעית לפני הספירה. במונחים ישראלים זה איפשהו באמצע הדרך בין ספר נחמיה וספר מקבים. איך נראתה ארץ ישראל באותו הזמן? אפילו כמי שמתעניין בהיסטוריה כנראה הרבה מעל הממוצע, האמת היא שכמעט אין לי מושג. אני יכול לצטט כמה עובדות יבשות כמו איזו אימפריה שלטה בארץ באותו הזמן, אבל לא הרבה יותר מזה. בהתחלה כשראיתי את הסדרה הופתעתי מרמת הפאר והטכנולוגיה בארמונות ובשדות הקרב של סין במאה הרביעית לפנה"ס (או לחילופין, מההגזמה של יוצרי הסדרה), אבל אולי בעצם גם ישראל נראתה לא רע? בראש שלי כבוגר מערכת החינוך הישראלית והתרבות הפופולרית הישראלית, כל ההיסטוריה מאברהם אבינו ועד החשמונאים נראית כאילו התרחשה במדבר עם תילי אבנים פה ושם, כי מעולם לא ראיתי אותה מחוץ לאתרים ארכיאולוגיים. אבל האמת היא שמקריאת התנ"ך אין סיבה לחשוב ככה. התנ"ך מדבר על מבצרים וארמונות ורכב כבד וחרשי ברזל. הבעיה היא שקשה מאוד לדמיין את זה בלי סיוע.
במזרח אסיה ההיסטוריה נמצאת בכל מקום בתרבות הפופולרית. בביקורי האחרון בטוקיו קניתי לי ספר חביב לנוער בשם "פלאי ההיסטוריה היפנית" (תרגום מאוד חופשי מיפנית, שפה שאני לא ממש מבין). הספר עובר שלב שלב אחרי כל התפחויות ההיסטוריה היפנית עם ציורים וקומיקסים מוגזמים בבירור אבל נחמדים לצפייה, בשילוב תמונות של ממצאים ארכיאולוגיים, מפות רלוונטיות וציטוטים ממקורות. ברור שלא כל דבר אנחנו יודעים וצריך הרבה השלמות מהדמיון בשביל לצייר את ההיסטוריה העתיקה, אבל עדיף להכיר את ההיסטוריה בגדול עם קצת אי־דיוקים בראש מאשר לא להכיר אותה בכלל. אפילו הדברים שאנחנו כן יודעים – יש במוזיאון ישראל דגם מרשים מאוד של ירושלים בימי בית שני, יש כמובן דגמים מפורטים של איך נראה בית המקדש, אבל בתרבות הפופולרית כמה יוצא לנו לראות את זה? כמה סרטים ישראליים מתקיימים בירושלים בימי בית שני? אפילו מאה שנים אחורה קשה לקבל תמונה טובה מהתרבות הפופולרית הישראלית.
בשיח הציוני נהוג לדבר על חשיבות הכרת ההיסטוריה, ועל ההבנה למה אנחנו פה, וההכרה בצדקת דרכנו וכו'. אולי עדיף חלק מהאנרגיה הזאת להפנות לכיוון אחר – במקום דיבורים והרצאות, תתחילו לצייר. תתחילו לבנות תפאורות לסרטים וסדרות היסטוריים. זה להערכתי יביא הרבה יותר הכרה בשורשינו ובצדקת דרכנו מכל מה שדיבורים יוכלו אי פעם להשיג. משחק מחשב אסטרטגי אחד שבו השחקן צריך לנהל את מלחמת העצמאות יתרום להבנת העבר יותר מכל מורשת קרב שתביאו. היסטוריה צריך להרגיש, לא רק לדבר. מי שלא מאמין שילמד מהמזרח.
דברים מעניינים שקראתי 
אני חושב שזה נכון מאוד ויוכיח אתר עיר דוד שהצליח להמחיש את ההיסטוריה פי כמה ממקומות אחרים.
(מצריך דיון נפרד לגבי התרומה המוכחת של עמותות פרטיות לעומת אתרי רשות העתיקות וגופי ממשלה אחרים).
זה לא קורה בסצנת האומנות והבידור בישראל, כיון שבמידה מסוימת הם עברו אינדוקטרינציה כזאת שזה נחשב נמוך להמחיש היסטוריה יהודית.
ולכן מי שיעשה זאת מתויג כשייך לגופים דתיים או ימניים והיצירה שלו מראש תחשב לפחותה.
אהבתיLiked by 2 אנשים
אין לי שום ציפיות מסצנת האומנות והבידור בישראל. הם כנראה צודקים בזה שמי שיעשה משהו כזה יהיה שייך לגופים דתיים או ימניים (לצערי, אבל זה המצב. בישראל וברוב המערב), ולכן הקריאה שלי היא לא להם אלא לגופים הדתיים או הימניים עצמם שירימו את הכפפה. ברור לי שלהפיק סדרה כמו אימפריית צ'ין זה פרויקט עצום ועתיר תקציב, אבל קומיקסים, משחקי מחשב, סדרות אנימציה וכו' זה בכלל לא בשמיים.
גורמים דתיים וימניים כאלה ואחרים הצליחו להשתלט על חלקים מסוימים בתרבות בשנים האחרונות, בעיקר באזור הדיונים האידיאולוגיים והאקטואליים ברשתות החברתיות. הגיע הזמן שיתחילו לחשוב על "לכבוש עוד שטחים" בתחום התרבות. הייתי עושה קצת בעצמי לו היה לי קהל גדול יותר. בסופו של דבר אין עתיד לימין אם הוא לא יצמיח סצנת אומנות ובידור משל עצמו.
(משהו ששכחתי להזכיר ברשומה – לא ראיתי את "אגדת חורבן", אבל זה נשמע כמו צעד בכיוון הנכון. צריך עוד הרבה יותר, ועדיף כמה שפחות פוליטיים)
אהבתיLiked by 2 אנשים
שתי אסוציאציות:
א. לסדרת הטלוויזיה "היהודים באים".
סדרה שהציגה מערכונים קצרים, כולל כאלו המבוססים על סיפורים מהתנ'ך.
סדרה זו הגדירה את עצמה כסאטירית (להבדיל מהיסטורית או דקומנטרית). מה שאיפשר ליוצריה להתמקד בביזוי הדת ובהלעגה על רגישויות דתיות, לשלב בה אלמנטים הגובלים באוטו-אנטישמיות ו/או הומור אנאלי ועוד.
מה שתרם, מצד אחד, לזכייתה בפרס האקדמיה לטלוויזיה, ולשבחי הבראנז'ה האמנותית – תרבותית של ישראל.
מצד שני – למחאה ציבורית קשה, בעיקר מצד דתיים, וקריאות להורדתה מהמסך.
מעבר לזכרונות הלא נעימים – אני חוששת ש*כל* סדרה על ההיסטוריה היהודית העתיקה, גם כזו שלא תשים לה למטרה להלעיג את היהדות ומאמיניה, תדרוך על מוקשים לא מועטים.
אולי לסינים יש פחות רגישויות מאשר ליהודים – לגבי ההיסטוריה שלהם במאות שקדמו לספירה הלועזית?.
ב. לשיר המקסים על יואל משה סלומון שעוסק בייסוד המושבה הראשונה בישראל פתח תקווה.
נדמה לי שרבים, כולל ילדים, למדו איזשהו פרק, ולו קטנטן, על תולדות ההתיישבות בארץ, משיר שאורכו כ 3 דקות ועלות הפקתו זניחה.
. וזאת למרות המכשולים הפדגוגים שבמילות השיר (מהו אחוז אלו שיודעים איזו שנה זו תרל'ח? אני עצמי יודעת רק שפתח תקווה נוסדה לקראת סוף המאה ה 19).
אז אולי החלופה הציונית הצנועה להפקות הענק הסיניות – היא הפקת המוני פזמונים מוצלחים נוספים על תולדות עם ישראל?
אהבתיLiked by 2 אנשים
א. לא נראה לי שיהיו יותר מדי מוקשים למי שרוצה להראות היסטוריה יהודית מתוך כוונה טובה, אבל גם אם יהיו – "מחאה ציבורית" ו"קריאות להורדה מהמסך" לא נשמע לי כמו משהו עד כדי כך מפחיד. עם כל בעיותיה, ישראל לשמחתי עדיין לא נמנית על המדינות שבהן יוצר עלול לחטוף כדור בראש כי היא עצבן את האנשים הלא נכונים. תלונות של כמה חמוצים לא אמורות לעצור אותנו. מצד שני אני מודה שלא התעמקתי יותר מדי במחאות הנ"ל, אם היה משהו מפחיד יותר אז אשקול שנית.
ב. אני לא חושב שזו חלופה אבל צריך בהחלט לבוא ביחד. הייתי מוסיף לרשימה עוד כמה שירים: "איזבל" של עקיבא נוף, "אבשלום" של מוטי פליישר, "מסעות בנימין מטודלה" של הגשש החיוור, וכמה פנינים שיצאו מהלהקות הצבאיות (רעיון מגונה בגדול, אבל יצאו ממנו כמה דברים טובים): "הרצל", "בלדה ליצחק שדה", "גבעת התחמושת" וכנראה עוד כמה ששכחתי. כל אלה מאוד ישנים, אבל דווקא נראה לי שמוזיקה זה עוד תחום שה"ימין" (קצת מוזר לי להשתמש במילה הזאת, אני לא רואה בעצמי "ימני", אבל בימים האלה נראה שזו המילה לתאר אנשים שלא שונאים את מדינתם ומורשתם) מתקדם בו לא רע. אני לא יותר מדי מעודכן, יכול להיות שיצאו שירים היסטוריים טובים בשנים האחרונות שאני לא מודע אליהם.
אהבתיLiked by 2 אנשים
אגב קמיליה, סעיף א' שלך הזכיר לי שקראתי פעם שצאצאים של שטמפפר, גוטמן, זרח ברנט ואחרים ממייסדי פתח־תקווה התלוננו על השיר שלכאורה מאדיר את יואל משה סלומון על חשבון מייסדי המושבה האחרים. ללמדנו שחמוצים תמיד יהיו, והיכולת להתעלם מהם היא תנאי הכרחי לכל סוג של יצירה.
https://www.haaretz.co.il/literature/1.1360450
אהבתיאהבתי
לצערי בנושא זה – אתה מעודכן היטב.
פיזמונים על נושאים לאומיים ו/או היסטוריים יצאו מהאופנה כבר לפני עשרות שנים. הייתה גאות מעט לאחר מלחמת ששת הימים, אך מאז דעיכה מתמדת.
רובם המכריע של הפיזמונים העכשווים מתמקדים באינדיוידואל. רובם בזוגיות המאושרת / האומללה שלו.
מה שמחזק את הטענה שאנו חלק אינטגרלי מהתרבות המערבית האינדיוידואליסטית והא- לאומית או פוסט-לאומית.
(((נדמה לי שהתרבות הסינית היא קולקטביסטית. להבדיל מאינדיוידואליסטית. מה שאולי יכול להסביר את השקעתם בסאגות היסטוריות רחבות עלילה))).
*חלק* מהיוצרים המשתייכים לצד הימני של המפה (שהם מיעוט מהברנז'ה האמנותית -תרבותית של ישראל) עוסקים גם בשירי דת, פיוטים, הלחנת קטעים מהמקורות או קטעי תפילה וכד'. מעין מקבילה להשקעה בבתי כנסת, בספרי תורה וכד'.
לתפיסתי הימין הישראלי סובל ממחסור חמור בכוחות חילוניים – לאומיים. כוחות שהיו יכולים להשלים את נקודות החוזק והחולשה של הימין הדתי – לאומי. מה שמעצים את נחיתות הימין באליטות האקדמיות, תקשורתיות, תרבותיות והאמנותיות של ישראל.
אהבתיLiked by 1 person
לשי,
מסקרן אותי לדעת האם עמים מערביים אחרים, לדוגמא ההולנדים, טרחו להשקיע רבות בסאגות היסטוריות של עמיהם. או שזו השקעה במאפיינת רק / בעיקר תרבויות קולקטביסטיות.
אהבתיאהבתי
הטענה שתרבות סין היא "קולקטיביסטית" זה אחד המיתוסים הנפוצים ביותר והשגויים ביותר שנפוצים במערב לגבי סין. אם כבר, הסינים הם להערכתי אינדיבידואליסטים עוד יותר מהמערביים, לפחות ביחס למדינה (אולי ביחס למשפחה הם קצת יותר "שבטיים" אבל גם זה לא בטוח). משהו שחשוב לזכור זה שרוב מה שמערביים כיום שומעים על תרבות סין מגיע מדיקטטורה קומוניסטית, שמטבעה מכריחה אנשים להיות "קולקטיביסטיים" במידה כזאת או אחרת, אבל עדיין היא להערכתי מצליחה הרבה פחות מרוב הדיקטטורות הקומוניסטיות שהיו ממערב לה.
באופן כללי לגבי תעשיות בידור, אני חושב שחשוב לזכור את כוחם של ארגונים ותשתיות. העובדה שסרטים ישראליים עוסקים בנושאים מסוימים וסרטים סיניים באחרים היא לא בהכרח עדות לכך שהישראלי הממוצע, בבואו ליצור סרט, מחליט ליצור סרט שונה מהסיני הממוצע. היא נובעת מכך שיש תשתית כלכלית, אנושית ופיזית שמתאימה לסרטים מסוימים ולא לאחרים. נדיר למצוא סרט ישראלי שלא תהיה בו איזושהי שקופית שמראה את הקרן הגרמנית או הצרפתית שמימנה אותו (או לפחות את ממשלת ישראל), והכסף הזה מגיע עם ציפיות. האנשים שלמדו איך ליצור קולנוע, והאולפנים והתפאורות שקיימים בכל מדינה, מתאימים לסרטים מסוימים ולא לאחרים. זו לפחות השערה שלי, אין לי היכרות משמעותית עם התעשייה הזאת. ומה שנכון לסרטים נכון במידה מסוימת גם לשאר סוגי האומנות (אבל פחות ככל שההשקעה הנדרשת ביצירה יותר נמוכה, לכן הצעתי להתחיל ביצירות פשוטות ולהמשיך בהדרגה).
אם ההשערה שלי נכונה אז המצב הזה בר שינוי, אבל הוא דורש פחות דיבורים ו"צדקת הדרך" ויותר השקעה כספית ומקצועית ליצירת תשתית חדשה.
אהבתיLiked by 2 אנשים
לגבי המערב – את דעתי על עניין ה"קולקטיביסטיות" הבעתי בתגובה קודמת, אבל בלי קשר אני חושב שבמדינות שונות יש דרגות שונות של עניין מתעשיית הקולנוע/טלוויזיה בהיסטוריות עמיהן (כמובן, שום דבר שמתקרב למה שתיארתי במזרח אסיה). אני לא מאוד מומחה לעניין כי עברתי להולנד בגיל ובשלב בחיי שבו יש לי מעט מאוד זמן לטלוויזיה (וכאמור אני משקיע חלק ממנו בכלל בטלוויזיה סינית), אבל עדיין יצא לי לראות הרבה יותר נוכחות של ההיסטוריה בטלוויזיה בהולנד. הסרט ההולנדי הראשון שראיתי היה ביוגרפיה של מיכיאל דה־ראוטר, רב־החובל המהולל של הצי ההולנדי במאה ה 17 וגיבור מלחמות הולנד־אנגליה (וזה לא שחיפשתי בנרות סרט היסטורי, נראה שהוא היה די בולט). מפרסומות שאני רואה פה ושם לסדרות הולנדיות זכורות לי מהזמן האחרון מיני־סדרה אחת על פלישת בעלות הברית לשחרור הולנד, ואחת על חלוצי התעופה ההולנדיים בתחילת/אמצע המאה העשרים. עוד דוגמה – עוד בישראל יצא לי לראות הרבה מאוד תוכן היסטורי מתעשיית הטלוויזיה והקולנוע באנגליה. מצד שני, בצרפת לדוגמה, חיפשתי בנרות סדרות היסטוריות טובות ובינתיים עם אפס תוצאות. לא יודע אם יש איזושהי מסקנה להסיק.
כמו שאמרתי בתגובה הקודמת, לדעתי פשוט אין קשר ממשי בין התרבות של עם מסוים לבין התרבות של תעשיית הקולנוע/טלוויזיה שלו. להערכתי יש להיסטוריה הלאומית הרבה יותר נוכחות בתרבות הישראלית (וכנראה גם הצרפתית) מאשר בהולנדית, ועדיין זה לא מתבטא בתעשיית הקולנוע/טלוויזיה.
אהבתיאהבתי
והערה אחרונה, לגבי "מחסור חמור בכוחות חילוניים – לאומיים" – כחילוני אני מתפתה להסכים ולהגיד שצריך יותר חילונים בשביל להשיג דברים מסוימים, אבל האמת היא שאני לא ממש בטוח. מה שחסר זה מקצועיות וחדשנות. כיום זה מגיע לעתים קרובות מחוגים חילוניים, אבל זה לא חייב להיות ככה. תוך הזהב הגדול של המערב במאות ה 17-20 היה בתקופה שהם עדיין היו דתיים מאוד, ורוב החדשנות בתחומי המדע, התרבות, וההנדסה הגיעה מחוגים נוצריים אדוקים. בישראל אין כרגע מקצועיות וחדשנות בתחום הבידור, אז מישהו חייב להתחיל עם זה, לא משנה אם דתי או חילוני.
אהבתיאהבתי
אוף טופיק,
זכור לי, אם כי מעט במעורפל, שפעם כתבת שאולי הודו תהפוך להיות המדינה הראשונה בעולם שבה אכילת בשר תחשב לפשע, ושהצמחונות או הטבעונות יהפכו לחובה.
אז אולי תמצא עניין בכתבה הבאה:
https://www.bbc.com/travel/article/20211101-varanasi-where-its-forbidden-to-serve-meat?xtor=ES-213-%5BBBC%20Features%20Newsletter%5D-2021December31-%5Bbbcfeatures_citynomeat_travelfood%5D
אהבתיאהבתי
תודה על הקישור המעניין, ולמען הדיוק – אין שום כוונה בהודו לאסור על אכילת בשר (לפחות עד כמה שידוע לי) בחוק לאומי. כן היו וישנם מקומות ספציפיים בהודו שנוטים לכיוון הזה, אם בחקיקה ואם בתרבות, כמו שמתואר בקישור.
אהבתיאהבתי
לנושא המחסור "בכוחות חילונום – לאומיים" vs המחסור בכוחות "מקצועיים – חדשניים" בתחומי האמנות והבידור:
קראתי פעם מעין קינה על תועפות הזמן והאנרגיה שהגאון איזק ניוטון הקדיש לעיסוקיו התיאולוגיים – במקום להקדיש את *כל* זמנו ו*כל* מרצו לקידום המדע.
לטענת מחבר המסה (שאת שמו שכחתי) – לו רק הגאון ניוטון היה חילוני (בדומה לרוב המדענים במאה הנוכחית), ולא מבזבז זמן רב כל כך על עיסוקים מעוטי חשיבות, המדע העולמי היה יכול להקדים את תקופתו בעשרות שנים.
אני נזכרת במסה זו לעיתים רחוקות כשאני נתקלת במגביות למען מטרות שבעיני החילוניות הן בעלות חשיבות זניחה (כמו לבניית בתי כנסת מפוארים). ותמיד מצליחה למצוא בקלות מטרות ראויות יותר בעיני לכספים אלו.
אני נזכרת בה לעיתים קרובות – כאשר יוצא לי להיתקל באנשים דתים, שאני מאוד מעריכה את יכולת התרומה שלהם לנושאים מדעיים ו/או חברתיים, ומגלה שהם מקדישים לא מעט מזמנם ומרצם *גם* לנושאים דתיים. לדוגמא נדב שנרב. או ד'ר רועי יוזביץ.
אהבתיאהבתי
אני מזמן גיבשתי את דעתי שהחברה כיום סובלת מאוד מעודף התמחות. יש מחשבה ילדותית לדעתי, שככל שאדם יקדיש יותר מזמנו לנושא אחד, כך הוא ישיג יותר באותו הנושא. לדעתי זה לחלוטין לא נכון, ואני משוכנע שעיסוק בתחומים רבים, גם לכאורה מיותרים כמו עיסוקיו התיאולוגיים של ניוטון, רק עוזר להזרים רעיונות חדשים ונקודות מבט חדשות שיכולות לשפר את העיסוק הראשי של העוסק בהם.
אני לא בטוח אם ההיגיון הזה עובד גם לגבי השקעת כסף כמו בתי הכנסת המפוארים שתיארת, אבל אני גם לא בטוח שלא.
אהבתיLiked by 1 person
ידוע לי על תמיכה עקיפה בטענתך ליתרונות העיסוק במקביל במספר תחומים (להבדיל מהתמחות בתחום צר אחד בלבד):
ההמלצה ליצירת "תקופות אינקובציה" של רעיונות ופתרונות (תקופות שבהן האדם לפחות לכאורה, לא חושב (בעת פעילות ספורטיבית / בשינת הלילה / במשך שבוע חופשה ) על הבעייה העומדת לפניו.
תנאי הכרחי: חשיבה מרובה על הנושא, ועיסוק אינטנסיבי בו, לפני ההפסקה.
במקביל, ההמלצה בעת מבחן לנסות להתחיל לענות על שאלה מאוד קשה, לעזוב אותה ולפנות לשאלות אחרות, ואז לחזור לאותה שאלה מאוד קשה. פעמים רבות לאחר "ההפסקה" השאלה הופכת לפחות קשה.
הטיעון הוא שהמוח האנושי אינו עובד רק בטור אלא גם במקביל. שפתרונות יצירתיים וחדשנים אמורים לערב פעילות של מספר אזורים שונים במוח. לא אחד בלבד.
אך אני חוששת שרבים מדי מהמגזר הדתי לא יסכימו איתי לגבי מהו העיקר ומהי "ההפסקה המתודית".
מה שמזכיר לי שרמת האנגלית של בוגרי מערכת החינוך הממלכתי – דתי נחותה משמעותית בהשוואה לרמת האנגלית של בוגרי מע' החינוך הממלכתית. הדתים פשוט מקדישים זמן רב מדי לנושאים אחרים (כמו שעות לימודי קודש) על חשבון שעות לימודי האנגלית.
אהבתיLiked by 1 person
אגב, דיברנו פה על מוזיקה ועל נוכחות ההיסטוריה בסצנות האומנות במערב בכלל ובהולנד בפרט – שכחתי להזכיר פנינה אחת ששווה לראות. אחת הלהקות החביבות עלי בהולנד, אומנם לא בדיוק הולנדית אלא פְרִיסִית[1], שכמעט כל המוזיקה שלה עוסקת בהיסטוריה והתרבות של פְרִיסְלַנְד, והקליפ הבא הוא מתוך הצגת תיאטרון שמספרת את סיפורו של רדבאד מלך פריסלנד. מתי בישראל?
[1] https://he.wikipedia.org/wiki/פריזים
אהבתיאהבתי
בהמשך לתגובתי האחרונה – ראיון על שיטות למידה (בעיקר של מתמתיקה ומדעים).
אגב, המראיין ד'ר רועי יזוביץ הוא רב תחומי. איש מדע העוסק רבות גם בנושאים דתיים (כמו פרשת השבוע) ותיאולוגיים (כמו השוואות בין יהדות לנצרות).
אהבתיLiked by 1 person
אולי יעניין אותך.
על הקשרים ההדוקים בין התרבות של דרום קוריאה לבין השימוש שלהם בשפה.
המחשה על המרחק התרבותי האדיר, שאולי אפילו בלתי ניתן לגישור, שביננו לבין הדרום קוריאנים.
https://www.bbc.com/travel/article/20211214-where-asking-someones-age-isnt-rude?xtor=ES-213-%5BBBC%20Features%20Newsletter%5D-2022January7-%5Bbbcfeatures_whereaskingsomeonesageisntrude_culture%5D
אהבתיאהבתי
בטח לא יפתיע אותך לשמוע שאני לא ממש משתכנע בעניין ה"מרחק התרבותי האדיר, אולי אפילו בלתי ניתן לגישור". הרבה דברים נשמעים מוזרים כשלא מכירים את ההקשר. אני לא מומחה לקוריאה ואין ספק שיש אצלם דברים מוזרים, אבל לדעתי לא מוזרים בסדר גודל מיוחד לעומת תרבויות אחרות. נכון שהיה לי מוזר כשהייתי בקוריאה, הסתובבתי עם שתי ידידות מקומיות ומתישהו קלטתי שאחת מהן מדברת לשנייה בדקדוק מנומס והשנייה לא (כפי שאומרים במאמר, לא צריך להיות מומחה לקוריאנית בשביל להבחין, זה בעיקר הרבה "יו" בסוף כל משפט), אבל זה בסך הכול שילוב בין שני דברים:
– משלבים שונים בשפה, מה שקיים בכל מקום: אם אלך לתחנת אוטובוס, אראה שם בחור בגילי, ואשאל אותו "אחי, 74 כבר הגיע?" לא נראה לי שמישהו ירים גבה. לעומת זאת, אם זה יהיה אדם בן 80 או ראש הממשלה, זה יישמע מוזר יותר. וישראל היא דוגמה יחסית קיצונית לכיוון הלא־מנומס, ברוב התרבויות יש יותר דוגמאות כאלה.
– חשיבות של שכבות גיל: זה משהו שקיים בהרבה תרבויות במזרח אסיה, זה קצת מוזר אבל פחות ממה שזה נשמע בהתחלה. בתרבות הסינית (שאותה אני מכיר הרבה יותר טוב) אין דקדוק שונה בהתאם לרמת הנימוס אבל כן יש תארים שונים לאנשים בהתאם לגיל היחסי שלהם, אז גם שם הגיוני לשני אנשים בערך באותו הגיל לברר מי מבוגר יותר כדי להחליט מי אמור לקרוא לשני "אח גדול" ומי קורא לשני "אח קטן". בפועל אין לזה הרבה משמעות וזה לא מגיע עם איזה כבוד גדול מהצעיר למבוגר, ואני חושד שגם בקוריאה זה המצב.
חוץ מזה, המאמר מנסה ליצור איזו מראית עין של פחד מתמיד מדיבור ברמת נימוס לא נכונה, כשבפועל לא נראה לי שזה אמיתי, בטח לא לזרים. קודם כל לאדם עם טיפת שכל בראש די קשה לדבר בטעות ברמת נימוס נמוכה כי כל מקור ללימוד קוריאנית, וגם ההיגיון הבריא, אומר שקודם כל לומדים לדבר בנימוס ותמיד אם לא בטוחים אז מדברים בנימוס. וחוץ מזה, אם עושים טעות אז מקסימום יתקנו אותך ויגידו שעשית טעות, הקוריאנים הם בני אדם סבירים כמו רוב בני האדם בעולם. לא יודע מה עומד מאחורי סיפורי ה"מאות מקרים בשנה של תקיפות כתוצאה מדיבור לא מנומס" אבל אני די בטוח שזה לא התחיל מאיזה זר שלא הבין את כללי הדקדוק, זה כנראה שווה ערך לערס בישראל שיתקוף מישהו ש"דיבר אליו לא יפה". רק ניחוש, אבל זה הרושם שלי מקוריאה.
אהבתיLiked by 1 person
היה נעים להיזכר.
הפוסטים שלך והדיונים סביבם מאוד חסרים לי.
מה דעתך להוסיף פוסט חדש מדי חודש – חודשיים או שלושה?
(הרי אינך חייב לבחור בין פרסום פוסטים חדשים בתדירות גבוהה לבין הפסקה כמעט מוחלטת של פרסומים חדשים).
אהבתיLiked by 1 person
אני עדיין פה ושם, כשאני קורא משהו מעניין, שוקל אם לכתוב פה משהו על זה. אבל בזמן האחרון לא היה משהו שנראה לי מתאים. זה קצת תלוי באילו דברים מעניין אותי לקרוא בכל תקופה – בתקופה האחרונה אני קורא יותר דברים מתחומים שאני לא מכיר היטב (אז אין לי עדיין תובנות רציניות להפיק מהם), ואפילו חזרתי קצת לסיפורת (אחרי הפסקה של הרבה שנים). כשיגיע משהו מתאים, אולי עוד אכתוב. אני כן משתדל לחזור לרעיון המקורי של הבלוג כפי שמשתמע משמו, ולכתוב על דברים מעניינים שקראתי (או צפיתי, כמו ברשומה הנוכחית) ולא סתם לפי לוח זמנים.
אהבתיLiked by 2 אנשים