בנדיקטוס הליברלי

אני לא מומחה גדול לעולם הנוצרי, זה גם לא מהנושאים שיותר מעניינים אותי, אבל דיון פנים־נוצרי אחד מהשנים האחרונות הגיע גם לאוזניי, ונראה לי רלוונטי גם למקומות אחרים. לפני חמש שנים יצא לאור ספר בשם "האפשרות הבנדיקטית". הכותב, פרשן נוצרי בשם רוד דרהר, קורא בגדול לנוצרים בעולם המערבי, או לפחות בצפון אמריקה, להפסיק לראות במדינות שלהם מדינות נוצריות, או אפילו מדינות ידידותיות לנוצרים. הוא טוען שבעשורים האחרונים החילונות השתלטה על המדינות האלה באופן עמוק כל־כך, שהניסיון "להחזיר בתשובה" את המדינה, עם דברים כמו מאבקים פוליטיים נגד הפלות או בעד ערכי משפחה כאלה ואחרים, הוא בזבוז זמן. הוא מציע לנוצרים להתמקד בקהילות הקטנות שלהם, לדאוג לחינוך נוצרי ראוי של ילדיהם, לתחזק את הקשר האישי שלהם עם אלוהים ולצמצם למינימום את הקשר שלהם עם העולם החילוני (הוא נוטה למחות בכל פעם שטוענים שהוא קורא "להתנתק מהעולם החילוני", הוא אומר שזו לא התנתקות מוחלטת, אבל כן נראה שהוא רוצה לצמצם קשרים). כדוגמה הוא מביא את בנדיקטוס הקדוש, שאחרי קריסת האימפריה הרומית המערבית, בתקופה אלימה וקשה עבור מאמינים, המציא את הנזירות הבנדיקטינית; שיטה לחיי קהילה נוצריים עצמאיים כמעט לגמרי מהמדינה (הכופרת) שסביבם.

לי כמובן אין קשר לנצרות אז הדיון עצמו לא רלוונטי לי, אבל בשנים האחרונות אני הולך ומזדהה עם העמדה הזאת מכיוון אחר. חוץ מהנצרות, העולם המערבי (ולא רק הוא) הולך ומפנה עורף גם לתפיסת העולם שאני כן חלק ממנה – הנאורות הליברלית. מונחים כמו "נאורות" ו"ליברליות" עברו כל־כך הרבה עיוותים במאות השנים האחרונות שלא תמיד ברור למה מתכוונים כשאומרים אותם, אבל אני מניח שמי שקרא מספיק מהבלוג שלי כבר יודע פחות או יותר מה תפיסת העולם הפוליטית שלי.

השנתיים האחרונות במיוחד דחפו אותי יותר ויותר לכיוון ההתנתקות מהפוליטיקה המערבית. פעם הבלוג הזה היה המקום שבו תיארתי בפרטי פרטים אירועים ודיונים מהפוליטיקה המערבית; בדרך־כלל מתוך עמדתי האישית שאומנם לא תמיד תמכה באחד הצדדים, אבל לפחות הזדהתה קצת יותר עם גורם כזה או אחר. בשנתיים האחרונות אני מאבד כל תקווה מכל הצדדים במערכת הפוליטית הזאת. קודם היו האליטות הותיקות שאיבדו כל רסן בשינאתן לביבי/טראמפ/ברקסיט וכו'; אחרי זה הגורמים המקצועיים ודעת הקהל הלא־פוליטית שהתגלו כחסרי ערכים במהלך משבר הקורונה; והימין האנטי־ממסדי, שממילא היה די מפוקפק גם כשהוא הפך להיות הצד החביב עליי בהשוואה לפסטיבל "לא־ביבי", קיבל את ההזדמנות שלו עם הפלישה הרוסית לאוקראינה והתגלה ברובו כחסר ערכים לא פחות מיריביו. למען הסר ספק – לא כל מי שלא מסכים איתי הוא חסר ערכים. יש פה ושם אנשים שדעתם הפוכה מדעתי בכל אחד מהנושאים האלה, והם מנמקים אותה באופן שאני מכבד, גם אם לא מסכים. אבל הדיון הציבורי, גם בקרב אנשים שבשורה התחתונה כן תומכים בעמדתי, הוא מייאש לחלוטין. כמעט בלתי אפשרי למצוא כיום דיון תיאורטי, שבו אדם מצליח לראות אמת או היגיון גם בדברים שמנוגדים לאינטרס האישי שלו או של השבט שלו.

העקרונות הבסיסיים של הנאורות ושל הדמוקרטיה הליברלית כיום לא מנחים כמעט אף אחד. אם הם מוזכרים, זה בדרך־כלל במשפטים בסגנון "אני תומך בגדול ב<עיקרון נאור>, אבל במקרה הזה…". חירות הפרט מוזכרת בעיקר כשיש למישהו אינטרס בה – אחרת, לסוציאליסט אין שום עניין בחירות בעל־העסק לנהל את עסקו כרצונו, לחילוני אין עניין בחירות החרדי (או הנוצרי, או ההינדי) לנהל את חייו כרצונו, ולשמרן אין עניין בחירות חברות האינטרנט לנהל את עסקיהן כרצונן. ההומניזם וריבונות האדם הוחלפו בתפיסה תבוסתנית לפיה העולם מורכב מדי מכדי לאפשר לאנשים פרטיים לנהל אותו, וצריך להשאיר את זה ל"מומחים" או לבינה מלאכותית – המחנות השונים בעיקר חלוקים בינם לבין עצמם על זהות המומחים האלה. בזירה הבינלאומית, הרעיון שדמוקרטיה ליברלית היא טובה יותר, מוסרית ומעשית, מדיקטטורות, גם הוא דעך והוחלף בתחרות מי הדיקטטורה החביבה יותר, או בבדלנות מתנשאת בסגנון "דמוקרטיה ליברלית זה עיקרון מערבי, מי אנחנו שנגיד לברברים האלה לחיות חיים חופשיים".

גם בקרב אנשים שברמת העיקרון כן תומכים עדיין בעקרונות הדמוקרטיה הליברלית, הרבה מהם לא מעוניינים לצאת מעולם התיאוריה לעולם המעשה. רוב האנשים שאני מכיר שתומכים (כמוני) בכלכלת שוק חופשי הם אנשים שעובדים כשכירים באיזו עבודה נוחה או לכל היותר מקוששים נדבות בפטראון או משהו בסגנון; כלכלת שוק חופשי זה תמיד משהו שהממשלה צריכה לעשות, את העסקים ממש שמישהו אחר יעשה. גם אנשים שתומכים בדמוקרטיה ישירה יותר או בהקטנת ה"דיפ סטייט" בדרך־כלל לא ממשיכים משם לעיסוק בפרטי ניהול המדינה ובטח שלא הולכים לשירות הציבורי בעצמם להחליף את הפקידים ה"מושחתים" – שהמדינה תעשה את הדברים האלה. באופן כללי, הדיון הציבורי מורכב בעיקר מתלונות.

מילים כמו "דמוקרטיה", "נאורות", או "חירות הפרט" בדרך־כלל שומרות עדיין על איזושהי הילת קדושה, אבל גם זה הולך ודועך. ככל שהפוליטיקה הנוכחית שוקעת עמוק יותר בבוץ, ככה שומעים יותר אנשים מתחילים לפקפק גם במחויבות העקרונית לרעיונות האלה, שמעשית הם כבר מזמן לא מחויבים להם. ולאט לאט הסלידה מרעיונות דיקטטוריים שכשלו בעבר הולכת ומתפוגגת. הופך להיות פחות ופחות מוזר לשמוע אנשים מדברים על צנזורה, ענישה ללא משפט, הפיכות, שלטון דתי, טרנספרים, על ביטול כל מיני עקרונות דמוקרטיים וליברליים שפעם לקחתי כמובנים מאליהם.

אז האם הגיע הזמן לבנדיקטוס ליברלי? אני דואג ברצינות מהאפשרות שבעשורים הקרובים רוב מדינות העולם עומדות להדרדר משמעותית ברמת החיים שהן מציעות, אם לא לקרוס ממש. גם אם רמת החיים תצליח איכשהו להישמר, הדיון הציבורי כנראה ימשיך להיות פחות ופחות רלוונטי לאדם כמוני. אני מתחיל להתעניין פחות ופחות בחדשות לאומיות, יותר ויותר בגידול ירקות ושיפוץ הבית בעצמי. קהילה ליברלית קשה יותר למצוא מקהילה נוצרית, אבל באופן כללי אני מתחיל להעדיף יותר דיונים עם אנשים שאני מכיר אישית (גם אם זה באינטרנט) ופחות פורומים אקראיים באינטרנט. בינתיים אני גם הולך ומתעניין יותר ויותר במזרח (בפרט טייואן), אבל גם שם אני לא מצפה להבדל גדול, לכל היותר יתרון קטן. אם עוד אכתוב (כאן או במקומות אחרים) בעתיד זה כנראה לא יהיה על פוליטיקה, יותר על כלכלה (כלכלה ממשית, לא תיאוריה כלכלית), היסטוריה וטכנולוגיה. דברים שישרדו גם בעתיד, אחרי שהפוליטיקה המייגעת של הדור הזה תיעלם. בינתיים, כדאי להתחיל לחשוב על כניסה למקלטים.